העליון: פסק חוץ יוכר בישראל רק אם יעמוד בדרישות בסיסיות של אכיפה

השופטת ע' ארבל:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה.פ 189/03 (כבוד הנשיא א' גורן) מיום 31.3.2008, בו התקבלה בקשת המשיבה להכיר בפסק חוץ נשוא הבקשה.

1.        המשיבה היא חברת הביטוח  New Hampshire Insurance Company Ltd. (להלן גם : ניו המפשיר), אשר מקום מושבה במדינת Delaware שבארצות הברית. בשנת 1994 הנפיקה ניו המפשיר למערערת, חברה בשם בתי זיקוק לנפט בע''מ, העוסקת, בין היתר, בהפעלת בתי זיקוק לנפט ובזיקוק דלק ומוצריו (להלן: בז"ן), פוליסה לביטוח חבויות כלפי צדדים שלישיים שתוקפה מיום 1.8.94 ועד 31.7.95 (להלן: הפוליסה). הוצאת הפוליסה נעשתה בתיווכה של P.W.S International Ltd., חברת ברוקרים הרשומה באנגליה, ותהליך החיתום בוצע על-ידי חברתLtd.  AIG Europe (UK) (להלן: AIG), שהיא חברה אחות לניו המפשיר ומקום מושבה אף הוא באנגליה.

2.        ביום 29.6.1998 הגישו חקלאים כנגד בז"ן וחברות אחרות תביעה במסגרת ת.א. 2351/98 (להלן: התביעה העיקרית), בגין נזקים חקלאיים, שלטענתם נגרמו להם כתוצאה משימוש בדלק מסוג מזוט קל פגום, שיוצר על ידי בז"ן ושנמכר על-ידי חברות אחרות. ביום 20.9.2000 תיקנה בז"ן את ההודעה לצד שלישי בתביעה העיקרית, תוך שהיא מצרפת את AIG כצד שלישי.

3.        ביום 16.10.2000 הגישה ניו המפשיר תביעה לבית המשפט באנגליה שיצהיר על בטלות הפוליסה, מחמת אי גילוי עניין מהותי טרם הוצאתה. העניין המהותי הנטען נגע לתביעות פיצויים שהוגשו נגד בז"ן בשנת 1990 לבית המשפט המחוזי בנצרת מטעם מגדלי פרחים בגין נזקים שנגרמו להם בין השנים 1988-1989 עקב שימוש במזוט קל פגום מתוצרתה. בית המשפט האנגלי קיבל את התביעה והכריז על בטלות הפוליסה (להלן: פסק החוץ). בז"ן לא ערערה על פסק הדין.

4.        ביום 30.9.2002 הגישה ניו המפשיר המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ה.פ 1256/02), ובה ביקשה הכרה בפסק החוץ לפי סעיפים 11(א) ו-11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי''ח-1958 (להלן: חוק פסקי חוץ או החוק). בית המשפט קבע שיש להעביר את הדיון בבקשה להכרה בפסק החוץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב אשר מוסמך לדון בה.

הדיון בבית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי בתל אביב דן בבקשה וקבע בפסק דינו שיש להכיר בפסק החוץ, וזאת מכוח סעיף 11(א) לחוק פסקי חוץ, המתווה מסלול להכרה בפסק חוץ, כאשר את מסלול ההכרה האינצידנטלית המוסדר בסעיף 11(ב) לחוק פסקי חוץ שלל בית המשפט.

6.        בית המשפט קבע שבמקרה דנן חלה האמנה שבין ממשלת ישראל לבין ממשלת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית, בדבר הדדיות בהכרתם ואכיפתם של פסקי-דין בעניינים אזרחיים (להלן: האמנה). כמו כן קבע בית המשפט שהוראות סעיפי האמנה מקיימות את התנאים הקבועים בסעיפים 11(א)(1) ו-11(א)(2) לחוק פסקי חוץ, קרי שחל הסכם בין מדינת ישראל ובריטניה, ושישראל התחייבה להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג.

7.        בית המשפט דן בשאלה האם התנאי שבסעיף 11(א)(3) לחוק פסקי חוץ מחייב לצורך ההכרה בפסק חוץ עמידה בכלל התנאים הנדרשים בחוק, כולל אלו הנדרשים לצורך אכיפת פסק חוץ. בית המשפט שלל דרישה זו, ומכל מקום קבע שסעיף 6(א) לחוק פסקי חוץ לא יחול על הליך הכרה בפסק חוץ, בין אם דרך המסלול המתווה בסעיף 11(א) ובין אם דרך המסלול המתווה בסעיף 11(ב). בין הנימוקים לביסוס מסקנתו ציין בית המשפט את רצון המחוקק להפריד בין הדרישות להכרת פסק חוץ לבין הדרישות לאכיפת פסק חוץ, מסקנה השוללת את האפשרות שסעיף 11(א)(3) מכיל בתוכו גם את הדרישות לאכיפת פסק חוץ המופיעות בחוק פסקי חוץ. כמו כן, קבע בית המשפט כי כוונת המחוקק הייתה שההתחייבות במסגרת האמנה להדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי דין בעניינים אזרחיים, כמו האמנה הנידונה, היא לבדה מספיקה כדי לעמוד בתנאי של סעיף 11(א)(3). בית המשפט הסתמך גם על פסיקה של בית משפט זה לעניין הכרה אינצידנטלית, שקבעה שהתנאים להכרה בפסק חוץ יהיו פחותים מהתנאים לאכיפה בפסק חוץ.

8.        אשר לשאלה אם התקיימו תנאי האמנה, כמתחייב מסעיף 11(א)(4) לחוק, קבע בית המשפט שלא הופרו הוראות האמנה במקרה דנן. אמנם נקבע שבזמן פתיחת ההליך המשפטי באנגליה היה הליך תלוי ועומד באותו עניין ובין אותם צדדים בבית-משפט בישראל, ולכן לפי סעיף 3(5) לאמנה רשאי היה בית המשפט לסרב להכיר בפסק החוץ של בית המשפט האנגלי. אף על-פי כן החליט בית המשפט להכיר בפסק החוץ על בסיס העקרונות והמטרות העומדים ביסוד דיני ההכרה, ובהם השאיפה לשים קץ להתדיינויות; הרצון לעשות צדק עם הצד שזכה במשפט; וההכרה שמדינת מוצא הפסק היתה הפורום המתאים ביותר להחליט בעניין.  כמו כן, הובהר כי מאחר שפסק החוץ עשוי להקים בעתיד השתק פלוגתא בישראל לנוכח הזהות בין דיני ההשתק בישראל ובאנגליה, יש טעם להכיר בו.

9.        עוד קבע בית המשפט כי בית המשפט האנגלי הינו בעל הסמכות לדון במקרה נשוא פסק החוץ, כנדרש בסעיפים 3(א)(2) ו-4 לאמנה. בית המשפט התבסס בקביעתו על זיקת ההסכמה המופיעה בסעיף 4(1)(א) לאמנה, המספיקה כדי להקנות סמכות בינלאומית לבית המשפט האנגלי. הסכמה זו למד בית המשפט מהעובדה שבז"ן לא ערערה על תוצאותיו של ההליך אשר עסק בחוסר סמכותו של בית המשפט האנגלי לעניין היתר ההמצאה מחוץ לתחום. כן נלמדה ההסכמה מהעובדה שהדיון העיקרי, לאחר סיום הליך זה, נמשך כרגיל עד למתן פסק הדין, ואף עליו לא ערערה בז"ן.

10.      בית המשפט דחה את טענת המערערת לפיה קיימת מניעה להכרה בפסק החוץ מכוח תקנת הציבור, לפי סעיף 3(2)(ד) לאמנה, מכיוון שהפסק על פי הנטען הושג בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט. בית המשפט קבע שיש לבחון את תקנת הציבור בהקשר להכרה בפסקי חוץ באופן מצמצם, ורק במקרים נדירים יהיה נכון לדחות פסק חוץ בעטיה של תקנת הציבור, בהדגישו כי מקרה זה אינו נמנה עליהם.

           מכאן הערעור שלפני.

טענות הצדדים

11.      לטענת המערערת טעה בית המשפט המחוזי בהכירו בפסק החוץ על אף קביעתו כי היה הליך תלוי ועומד בין אותם צדדים ובאותו עניין בזמן פתיחת ההליך באנגליה. היא מלינה על כי בית המשפט בחר שלא להשתמש בסמכותו מכוח סעיף 3(5) לאמנה, העוסק בפתיחת הליך בעת קיומו של הליך תלוי ועומד, בהתבססו על עקרונות כלליים של דיני ההכרה, כאשר בנסיבות העניין הנידון נהגה המשיבה באופן בלתי הוגן ובחוסר תום לב. לטענתה, התנהגותה חסרת תום הלב של המשיבה בנקיטת הליכים משפטיים עומדת אף בניגוד לתקנת הציבור, ולפיכך אין להכיר בפסק החוץ מכוח סעיף 3(2)(ד) לאמנה. בנוסף טוענת המערערת שבמקרה דנן לא הייתה סמכות שיפוט לבית המשפט באנגליה, ולפיכך לא התמלאו דרישות סעיפים 3(2)(א) ו-4 לאמנה.

12.      עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כשקבע שסעיף 11א(3) לחוק פסקי חוץ אינו כולל דרישה למלא גם אחר התנאים הקבועים במסלול האכיפה, וזאת לצורך הכרה בפסק חוץ. לטענת המערערת מדובר בפרשנות הנוגדת את לשון הסעיף. בשל פרשנות זו נמנע בית המשפט מלבחון את התקיימותם של התנאים המופיעים בסעיפים 3, 4 ו-6 לחוק. בחינת סעיפים אלו, לטענת המערערת, היתה מובילה למסקנה שאין להכיר בפסק החוץ, וזאת בשל אי הוכחת הדין הזר על-ידי המשיבה; העדר סמכות שיפוט בינלאומית של בית המשפט באנגליה; התנהגות המשיבה באופן הסותר את תקנת הציבור; ופתיחת הליך בעת שהליך אחר תלוי ועומד באותו העניין ובין אותם צדדים.

13.      המשיבה טוענת מנגד שאין לדון בערעור לגופו מאחר שהעניין הפך לתיאורטי ואקדמי בלבד, שכן בז"ן לא זכאית לכל שיפוי או פיצוי על הפוליסה, אף אם היתה תקפה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור וזאת בהסתמך על  קביעותיו של בית המשפט המחוזי. בנוסף טוענת המשיבה שקביעת בית המשפט על כך שהיה הליך תלוי ועומד בין אותם צדדים ובאותו עניין בזמן פתיחת ההליך באנגליה איננה נכונה, שכן לטענתה AIG היא הצד בהליך התביעה בישראל בעוד שניו המפשיר היא הצד בהליך שהניב את פסק החוץ, ולפיכך אין מדובר באותם בעלי דין כדרוש בחוק  ובאמנה.

דיון והכרעה