העליון: שינוי הוראה אופרטיבית לא ישלול השתק פלוגתא על מחלוקות שהוכרעו

השופט א' גרוניס:

1.            בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגנית הנשיאה ד"ר ד' פלפל), שעניינה בשאלה האם פסק דין שניתן בהליך קודם בין הצדדים מהווה מעשה בית דין. 

2.            ביום 3.7.2000 הגישה המשיבה 1, חברה שבבעלותה מועדון וגן אירועים בשם ZOOM בנמל תל אביב (להלן - המשיבה), תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בתובענה עתרה המשיבה כי בית המשפט יורה למבקשת 1, עיריית תל אביב-יפו (להלן - העירייה), להעניק לה רישיון עסק. ביום 11.7.2004 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתובענה (כבוד השופטת צ' ברון) (להלן - פסק הדין). בית המשפט המחוזי קיבל את תובענת המשיבה וקבע כי על העירייה להנפיק לה רישיון עסק בתוך שלושה חודשים. יצוין, כי במסגרת פסק הדין נקבעו קביעות שונות לעניין חוסר תום ליבה של העירייה בהתנהלותה מול המשיבה בקשר עם הנפקת רישיון העסק. ביום 14.10.2004 הגישה העירייה ערעור על פסק דין וכן בקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה. המשיבה, מצידה, הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט בטענה כי העירייה אינה מקיימת את פסק הדין. ביום 24.7.2005 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. בהחלטה נקבע, כי העירייה אכן לא קיימה את פסק הדין. לצד זאת נמצא, כי נוכח שינויים במצב הדברים העובדתי, על המשיבה להשלים את דרישות משרד הבריאות, המשטרה ומכבי האש וכן להקים מיגון אקוסטי בעסק טרם קבלת הרישיון. ביום 8.12.2005 ניתן פסק הדין בערעור על פסק הדין מיום 11.7.2004. בפסק הדין בערעור נקבע, בהתאם להסכמת הצדדים, כי החלק האופרטיבי בפסק הדין יבוטל, ובמקומו תבוא ההוראה הבאה: "המשיבה [היא המשיבה דכאן] תקיים את התנאים המנויים ברשימה שהועברה לה מטעם המערערים בתהליכי בזיון בית-המשפט, ומייד כשתשלים את מילוי התנאים, ינפיקו לה המערערים את רישיון העסק". יצוין, כי רישיון העסק לא ניתן למשיבה בסופו של דבר והיא אף פונתה מהנכס בשנת 2006 במסגרת הליכים משפטיים אחרים.

3.            ביום 24.10.2006, הגישו המשיבה והמשיבים 4-2 (להלן יחד - המשיבים), שהינם בעלי מניות במשיבה, תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי. בתביעה זו, שהוכתרה כתביעה נזיקית, עתרו המשיבים לקבלת פיצוי כספי בסך 22 מיליון ש"ח בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהתנהלות העירייה בקשר עם מתן רישיון העסק. יצוין, כי כתב התביעה הוגש נגד העירייה ונגד המבקשים 3-2, שהינם בעלי תפקידים בעירייה, אשר לא היו צד לתובענה הקודמת, זו שהוגשה ביום 3.7.2000. כתב התביעה מכסה מבחינת מועדים, הן את התקופה אליה התייחסה התובענה הקודמת והן את התקופה שלאחר פסק הדין ולאחר הליכי הבזיון. ביום 2.5.2010, בטרם החל שלב ההוכחות בתביעה, הגישו המשיבים בקשה להכיר בפסק הדין ובהחלטה בהליך הבזיון כיוצרים מעשה בית דין. ביום 9.6.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה באופן חלקי. בית המשפט המחוזי קבע, כי בהתחשב בהכרעה בערעור, חלקו האופרטיבי של פסק הדין אינו מהווה מעשה בית דין. לצד זאת קבע, כי ביתר הקביעות בפסק הדין (הקביעות ה"לבר אופרטיביות"), ובכללן אלו הנוגעות להתנהלות העירייה, יש כדי מעשה בית דין. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפנינו. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

4.            כידוע, הכלל בדבר מעשה בית דין מתייחס לשני מצבים - השתק עילה והשתק פלוגתה. בענייננו, מתמקדים טיעוני הצדדים בשאלה האם יצרו פסק הדין בהליך הקודם וההחלטה בהליך הבזיון השתק פלוגתה. כידוע, השתק פלוגתה מונע מבעלי דין להתדיין פעם נוספת בפלוגתה שנדונה בהתדיינות קודמת בין הצדדים והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך בפסק דין סופי. קיימים ארבעה תנאים עיקריים לקיומו של השתק פלוגתה: תנאי ראשון, כי קיימת זהות בין הפלוגתה שנדונה בכל אחד מההליכים. תנאי שני, שלבעל הדין נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט לגבי אותה פלוגתה. תנאי שלישי קובע, כי על ההכרעה השיפוטית ביחס לפלוגתה להיות הכרעה פוזיטיבית. לבסוף, יש צורך שההכרעה בפלוגתה תהיה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בהליך הראשון (ראו, נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 198-137 (1991) (להלן - זלצמן); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968)). לטענת המבקשים, אף לא אחד מתנאים אלה מתקיים במקרה דנא. ואולם, לאחר עיון בטענותיהם מצאנו כי יש מקום להתייחס לטענות הנוגעות לשניים מהתנאים בלבד.

5.            טענתם העיקרית של המבקשים הינה, כי פסק הדין בוטל למעשה על ידי ערכאת הערעור. לשיטת המבקשים, שינוי הקביעה האופרטיבית בפסק הדין שומט את הקרקע תחת כל קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. היינו, לטענתם לא ניתן לומר שהפלוגתאות שהוכרעו בהליך הראשון היו הכרחיות להכרעה במחלוקת. טענה זו אין בידינו לקבל. כל שנאמר בפסק הדין בערעור הוא, כי הקביעה האופרטיבית בפסק הדין, לפיה על העירייה ליתן למשיבים רישיון עסק בתוך שלושה חודשים, תבוטל. תחת קביעה זו באה הוראה אחרת, לפיה על המשיבים למלא את התנאים שנקבעו בהליכי הבזיון קודם למתן הרישיון. פסק הדין בערעור לא קבע דבר לעניין תוקפם של יתר החלקים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. בהיעדר הוראה מפורשת, לא ניתן לומר כי פסק הדין בערעור ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לפיכך, פסק הדין עומד על כנו, תוך שערכאת הערעור מצאה לנכון לתקן קביעה מסוימת בו. אכן, מדובר בקביעה חשובה ביותר, בעניין הסעד שניתן, אך אין בשינוי הסעד כדי לאיין את כל ממצאיו של בית המשפט. במצב דברים זה, פסק הדין בהליך הראשון שומר על כוחו המחייב, למעט לעניין אותו חלק אשר שונה על ידי ערכאת הערעור (ראו, זלצמן, בעמ' 253-246; השוו, ע"א 529/74 שטומר נ' שטומר, פ"ד כט(1) 572 (1974)). הדבר מתחייב, בין היתר, מטעמים של יעילות בניהול ההליך. בבית המשפט המחוזי נוהל הליך ממושך, במסגרתו נתבררו פלוגתאות העומדות, בחלקן, בבסיס התביעה החדשה. אף אם נמצא כי יש לשנות הוראה אופרטיבית בפסק הדין, הרי שאין כל טעם בניהול הליך מחודש ביחס לכל אותן פלוגתאות שהוכרעו ולא הושפעו משינוי התוצאה המעשית של פסק הדין. משמעות פסק הדין בערעור היא, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה העירייה הייתה מחויבת ליתן למשיבים רישיון עסק בלא שהמשיבים נדרשו לבצע פעולות נוספות, בטלה. לעומת זאת, כל יתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי (הקביעות ה"לבר אופרטיביות"), בין היתר אלו הנוגעות להתנהלות העירייה, עומדות על כנן והעירייה מושתקת מלטעון נגדן. לשון אחר, ממצאיו של בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין אכן עומדים על כנם ויוצרים השתק. ואולם, אין בממצאים אלה כדי ללמד כי על העירייה הייתה מוטלת חובה, באותה עת, ליתן למשיבים רישיון. זאת, משום שבפסק הדין בערעור נקבע, כי על המשיבה למלא (בלשון עתיד), תנאים מסוימים וכי כאשר אלה ימולאו יינתן לה רישיון עסק. נזכיר, כי כתב התביעה החדש, שהוגש ביום 24.10.2004, מתייחס אף לארועים שהתרחשו לאחר יום 11.7.2004. ברי כי על התובעים להוכיח בדרך הרגילה את כל הטענות שהוכחשו ואשר אינן כלולות בגדר התקופה שקדמה לפסק הדין בהליך הראשון ולהחלטה בהליך הבזיון.

6.            טענה נוספת שמעלים המבקשים, אליה מצאנו מקום להתייחס, נוגעת להחלת השתק הפלוגתה על המבקשים 3-2. כאמור, על מנת שיוכר השתק פלוגתה, יש לבחון האם לבעל הדין, אשר לגביו מבקשים להפעיל השתק, ניתן יומו בבית המשפט. כפי שצוין, המבקשים 3-2 לא היו צד להליך הראשון שהתנהל. אומנם, הפסיקה הכירה באפשרות להרחיב את תחולתו של השתק הפלוגתה גם לבעלי דין שלא היו צד להליך הראשון. זאת, באמצעות החריג של קירבת האינטרסים בין בעלי הדין בהליכים שונים. לעניין זה יש לבחון האם ניתן לראות את הצד הזר להליך הראשון כבעל זהות אינטרסים עם בעל הדין שהיה צד להליך במסגרתו התקבלה ההכרעה (ראו לעניין זה, זלצמן, בעמ' 379-367; ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט(1) 943, 958 וההפניות שם (2004)). השאלה האם קיימת קירבת אינטרסים המצדיקה את החלת השתק הפלוגתה גם על מי שלא היה בעצמו צד להליך הראשון הינה שאלה מורכבת. ואולם, בענייננו אין צורך להכריע בה. זאת, נוכח הצהרת המשיבים הן בבית המשפט המחוזי והן במסגרת תשובתם לבקשת רשות הערעור, לפיה יהיו מוכנים למחוק את המבקשים 3-2 מכתב התביעה. נוכח הצהרה זו, אנו מורים על מחיקתם של המבקשים 3-2 מכתב התביעה.

7.            בהתחשב בכל האמור, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי הקביעות ה"לבר אופרטיביות" בפסק הדין שניתן בהליך הראשון ובהליך הבזיון יוצרות מעשה בית דין בהליך החדש. על כן, הערעור נדחה. המבקשים 3-2 יימחקו מכתב התביעה. העירייה תישא בשכר טרחת עורך דין לזכות המשיבים בסך 25,000 ש"ח. 

           ניתן היום, י' בחשון התשע"א (18.10.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גק

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il