פסק דין
לפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים שארעה ביום 29/6/2010, בין רכב המבוטח על ידי התובעת לבין משאית גרר בבעלות הנתבעת.
העידו לפני שני הנהגים וכל אחד מהם טוען כי האחר אחראי לתאונה. נהגת התובעת העידה, כי יצאה מחניון, והייתה צריכה להשתלב בתנועה. מדובר בכביש דו-סטרי, מצידה הימני חנתה משאית ומשכך הייתה צריכה להתקדם כדי לראות את כלי הרכב וכדי להצליח להשתלב. לטענתה התקדמה בזהירות כשבכל פעם היא עוצרת עצירה מוחלטת. בשלב מסויים, ראתה את נהג הגרר מגיע מן הצד השמאלי, היא ראתה שהוא מזהה אותה ועצרה. הנהג נסע בנתיבו ועקף אותה למעשה כדי לא לפגוע בה, ובשעה שחלף על פני הרכב שלה, פגע עם חלק מסוים בגרר ברכב והיא נגררה עם המשאית. הנהגת הדגישה שכל הזמן שהוא נסע היא הייתה בעמידה, שכן היא ראתה אותו והוא ראה אותה. לדבריה נהג הגרר נסע בין שני הנתיבים.
נהג הגרר טען לעומת זאת, כי הוא נסע בנתיבו ורכב התובעת נסע לעברו ופגע בו במיכל הדלק של הגרר. לדבריו, ראה את רכב התובעת וראה כלי רכב יוצאים מהפניה ובמקום לתת לו זכות קדימה, היא פשוט נכנסה בו. בחקירה הנגדית נשאל אודות הדברים שכתב בהודעה שמסר לנתבעת לפיהם הרכב השני פנה ימינה, והנהג השיב, כי ראה שהוא רצה לפנות ימינה. נהג הגרר אישר, כי רכב התובעת התקדם לאט כדי שהמשאית החונה לא תסתיר לו את שדה הראיה. הנהג שב וטען, כי הגיע מצומת טי, ושינה את הזוית כאשר ראה את רכב התובעת, כך ש- 3 -4 לפני רכב התובעת עבר מהנתיב הימני לשמאלי. לדבריו, שינה את הזוית באופן הכי אופטימלי כדי לא להפריע. הוא לא יכל לחזור לנתיב השמאלי כי חנו שם כלי רכב. לדבריו, זיהה אותה כשהיא כבר נכנסה וניסה לברוח. כאשר הוצגה לו העובדה שלרכב התובעת אין פגיעת מעיכה, אלא פגיעה שנראית כמו משיכה של הפגוש, טען כי היא פגעה במיכל הדלק וזה נתפס מתחת לרמפה והוא ניסה לברוח מהתאונה. כאשר נשאל האם יכול שתמרן בנתיב צר מדי, שב והשיב, כי ראה את נהגת התובעת יוצאת והוא יודע בוודאות שהיא צריכה לתת לו זכות קדימה.
דיון והכרעה
מדובר בתביעה אזרחית ומשכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.
לאחר שבחנתי את עדות שני הנהגים שנשמעו לפני, את מתווה השטח כפי שתיארו הנהגים ואת הנזק ברכב התובעת ואת המשקל הראייתי של העדויות שנשמעו לפני, אני קובעת, כי הנתבע הוא זה האחראי לתאונה.
עדות נהגת התובעת, כי בעת התאונה הייתה בעצירה מוחלטת מהימנה עלי ומתיישבת עם שורת ההיגיון ויותר מכל עם אופי הנזקים שנגרמו לרכב התובעת, כאשר נזקים אלה מהווים ראייה בעלת משקל עצמאי. מנזקי רכב התובעת עולה, כי לא מדובר בפגיעת מעיכה כפי שהיינו מצפים לראות לו התאונה הייתה מתרחשת באופן שנהג הנתבעים טען לו, אלא יותר בפגיעת שפשוף ומשיכה של הפגוש - דהיינו במהלך חלוף רכב הנתבעת על פני רכב התובעת, חלק כלשהו מרכב הנתבעת פגע בצד השמאלי קדמי של התובעת נתפס בפגוש רכב התובעת ומשך אותו.
גם לא הגיונית בעיני הטענה, כי נהגת התובעת פשוט נסעה לתוך משאית הגרר בעת שזו חלפה על פניה, הגיוני יותר שנהג הגרר, על אף שראה שרכב התובעת מנסה להשתלב בנתיב ונמצא כבר בנתיב, לא אפשר לו להשתלב אלא בחר לחלוף על פניו עשה כן בחוסר זהירות תוך שהוא עובר קרוב מדי לרכב התובעת ובשלב מסויים פגע בו וגרם לתאונה, כאשר כל העת רכב התובעת בעמידה.
נסיון נהג הנתבעת לטעון כי רכב התובעת פשוט נסע לתוך משאית הגרר, אינו סביר ואינו מהימן בעיני.
נהג הנתבעת שב וטען לזכות הקדימה, ואכן זכות הקדימה הייתה נתונה לו, אך מאידך כאשר רכב התובעת כבר היה בכביש והיה צריך להשלים את הפניה, מן הראוי היה לאפשר לו לעשות כן ולא לעבור באופן לא בטוח. בעניין זה, קובעת תקנה 61 לתקנות התעבורה: "נתן נוהג רכב הנע בכביש אות כאמור בתקנה 60, חייב כל נוהג רכב הבא בעקבותיו להאיט ולנהוג בזהירות ולעצור אם יש צורך בכך, כדי לאפשר לנוהג הרכב שלפניו לפנות, לסטות, להאיט או להיעצר - ללא הפרעה". הווה אומר, גם אם נתונה לרכב הגרר זכות הקדימה הרי שעה שרכב התובעת כבר היה על הנתיב, דבר שחייב את נהג הגרר לסטות ולעקוף אותו, מן הראוי היה לאפשר לרכב התובעת להשלים את הפניה. מכל מקום, ככל שבחר רכב הנתבעת להמשיך בנסיעה היה עליו לעשות כן בזהירות ותוך שמירת מרחק מתאים מרכב התובעת. משלא עשה כן, מוטלת עליו האחריות לתאונה.
התובעת פרטה את הנזק בכתב התביעה, הגישה חוות דעת שמאי ומסמכים שלא נסתרו, על פיהם נשאה בתגמולי ביטוח בצירוף שכ"ט שמאי בסכום של 24,541 ₪, על הנתבעת להחזיר לתובעת סכום זה בצירוף הצמדה מיום התשלום, אגרה כפי ששולמה, שכר העדה כפי שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 11.8 אחוז.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה עד יום התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, י' שבט תשע"ד, 11 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.