הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל, ב' טאובר ו-ס' ג'יוסי) מיום 16.7.2017 (ע"א 12865-01-17), בגדרו התקבל ערעורו של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' רובס) מיום 30.11.2016 (ת"א 17864-07-11).

           במוקד הבקשה עומדת שאלת סיווג האירוע שיתואר להלן כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק).

רקע

2. ענייננו בתאונת עבודה שהתרחשה ביום 22.8.2004, בעת שהנפגע (שאיננו צד להליך הנוכחי) עסק, יחד עם עובד נוסף, בחיפוי אבן ושיש באתר עבודה בנהריה, תוך ששניהם ניצבים בסל ייעודי שהורם באמצעות מנוף של משאית אשר בוטחה על-ידי המבקשת (להלן: הפניקס). טרם הרמת הסל, קובעה המשאית למקומה באמצעות זרועות תומכות שמנעו ממנה אפשרות לתזוזה או נסיעה. לאחר שהורם הסל, שהה המנוף במשך מספר דקות במצב נייח, ולפתע התנתק הסל ונפל לקרקע יחד עם שני העובדים.

           הנפגע הגיש תביעה לבית משפט השלום בטבריה נגד הפניקס. בפסק דין חלקי מיום 23.10.2008 נקבע כי יש לראות באירוע תאונת דרכים כמשמעה בחוק, בהתבסס על החזקה המרבה בחוק בדבר ניצול הכוח המיכני של הרכב. בהמשך הכריע בית המשפט בשאלת הנזק (ת"א 1179/05). הפניקס ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר קיבל את הערעור בפסק דינו מיום 4.10.2012 וקבע כי החזקה המרבה אינה חלה בענייננו, וכי האירוע המדובר אינו מהווה תאונת דרכים, משום שהנפילה לא אירעה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב (ע"א 13856-03-12).

3. המל"ל לא היה צד להליכים אלה משום שבית המשפט דחה את בקשתו לאיחוד התובענות. לכן המל"ל הגיש במקביל תביעת שיבוב לבית משפט השלום בחיפה נגד הפניקס, בגין הגמלאות ששולמו לנפגע, על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי)). לחלופין, טען המל"ל כי אם התאונה תוגדר כתאונת דרכים, הוא זכאי לשיפוי מהפניקס מכוח ההסכם בין הצדדים. הדיון בתביעה התמקד בשאלה האם האירוע המדובר מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

4. בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי משום שהצדדים לא העלו טענה בדבר קיומה של אחת החזקות המרבות המצוינות בסעיף 1 לחוק, יש לתחום את הדיון לשאלה האם האירוע נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים בחוק, דהיינו "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (להלן: ההגדרה הבסיסית). במסגרת זו, נקבע כי אמנם מדובר ב"שימוש", אך שימוש זה אינו קשור למטרות תחבורתיות שכן הרמת הסל בעזרת המנוף נעשתה לצורך מימוש ייעוד הלוואי של הרכב הדו-תכליתי ככלי הרמה. על כן, נפסק כי התאונה אינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

5. בפסק דינו מיום 16.7.2017, הפך בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום, וקבע כי מדובר בתאונת דרכים. נקבע כי הינתקות הסל מהמנוף מהווה "שימוש ברכב מנועי" שכן על פי ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק "שימוש ברכב מנועי" כולל אף "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב [...] מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". בהקשר זה הפנה בית המשפט לרע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פד נו(2) 808 (2002) (להלן: עניין קנאפו), שם נאמר כי שימושי הלוואי (ובהם הינתקות של חלק מרכב) הוכנסו להגדרה של שימוש ברכב מנועי למרות שמדובר באירועים שמתרחשים כשהרכב אינו בתנועה. על יסוד פסק הדין ברע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014) (להלן: עניין שפסו), ציין בית המשפט המחוזי כי במקרים שבהם ה"שימוש" הוא התרחשות לא מכוונת, יש לבחון את התנאי של "למטרות תחבורה" בצורה גמישה על פי ההקשר. יישומו של מבחן זה הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי בענייננו ניתן לראות בהינתקות הסל המורם כחלק משרשרת פעולות רציפות הקושרות את ההינתקות למטרה התחבורתית של המשאית עליה הותקן המנוף.

           בית המשפט המחוזי הזכיר אפשרות נוספת שמובילה למסקנה זהה, על פי האמור בספרו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, בעמ' 165 (מהדורה רביעית; 2012) (להלן: ריבלין). שם נכתב כי התרחשויות כמו הינתקות חלק מהרכב "יש לראות משום התרחשויות שאין לגביהן רלבנטיות לשאלת קיומן של מטרות תחבורה; משנכללו בחוק יש לראות בהם חזקות מרבות המקימות תחולה לחוק גם בהעדר סיכון תחבורתי או סיכון תחבורתי 'מובהק'". אציין כבר כעת כי הדברים נאמרו על-ידי בית המשפט המחוזי כהנמקה אפשרית נוספת, כלומר מעבר לנדרש להכרעה, ולכן איננו נדרשים להכריע בכך. להסרת ספק אציין כי אפשרות זו נדונה בפסיקה אך עד כה לא התקבלה (ראו עניין שפסו, בפסקה 22 לפסק דינו של השופט דנציגר וכן דברי השופט פוגלמן ופסקה 6 לחוות דעתו של השופט סולברג).

טענות הפניקס

6. הפניקס הודיעה כי היא מוותרת על טענתה למעשה בית דין נוכח הקביעות בתביעת הניזוק, ומשכך, איננו רואים להידרש לנושא זה. לשיטתה של הפניקס, קיימות סיבות טובות ליתן לה רשות לערער, בין היתר כדי לתרום לאחידות ההלכה. בבקשה נטען כי יש צורך להכריע בשלוש שאלות: א. האם התנאי של "למטרות תחבורה" הוא תנאי הכרחי להגדרת "תאונת דרכים" ביחס לשימושי הלוואי? ב. האם בנסיבות המקרה התקיים התנאי האמור? ג. האם הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הסיכון התחבורתי?

           הפניקס סבורה כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הקיש לענייננו מפסק הדין בעניין קנאפו והסתמך על פסק הדין בעניין שפסו. עוד טענה הפניקס, כי אין לראות את התנתקות הסל כשייכת לשרשרת הפעולות הקושרת אותה למטרה התחבורתית. לשיטתה, נסיעת המשאית – המהווה את הפעולה התחבורתית – הסתיימה עם הגעתה לנקודת העבודה. זאת מפני שבשום שלב המשאית לא ניידה את הפועלים, ומפני שבזמן התאונה המשאית היתה מקובעת למקומה, המנוע דמם, וגם המנוף היה במצב נייח. בהמשך לכך, נטען כי לא התקיים קשר סיבתי בין נפילת הסל לבין המשאית או המנוף, שכן התאונה נגרמה בעטיו של כשל הנדסי בחיבור בין הסל לזרוע המנוף, ואילו למשאית ולמנוף לא הייתה כל תרומה לכשל.

טענות המל"ל

7. המל"ל טען כי יש לדחות את הבקשה על הסף, משום שהשאלה העקרונית כבר הוכרעה בפסק הדין בעניין שפסו. לטענת המל"ל, הפרשנות אותה הציעה הפניקס – לפיה נדרש מבחן תחבורתי במובנו הדווקני המתקשר לנסיעה בלבד, כאשר מדובר בשימוש ברכב בעודו עומד או חונה – אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכלית החקיקה. הוספת השימוש של "התנתקות של חלק מרכב או מטענו מרכב עומד או חונה" במסגרת תיקון מספר 8 לחוק, נעשתה על רקע הוספת מבחן המטרה התחבורתית ובכדי שלא לגרוע אירוע התנתקות שכזה מגדר תחולת החוק. לטענת המל"ל, אין מקום להבחין בין שימוש מסוג "התנתקות" לשימושים מסוג "הדרדרות והתהפכות" אשר נדונו בעניין שפסו, שהרי שימושים אלה כולם נעדרים מטרה תחבורתית מטבעם. עוד טען המל"ל כי צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי התנתקות הסל מהווה חלק משרשרת הפעולות התחבורתיות של המשאית, בהתאם להלכת שפסו. הודגש כי מדובר ברכב שמבוטח כרכב הכולל מנוף, ואינו מיועד למטרות תחבורה מלבד נסיעה באתרי בניה בין מוקדי העבודה השונים והרמת פועלים לשם ביצוע עבודות. לעניין הקשר הסיבתי, טען המל"ל כי הכשל הטכני שבחיבור הסל למנוף אינו מנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין התנתקות הסל לבין השימוש ברכב המנועי. זאת משום שהכשל כלל לא היה מתרחש לולא ההרמה לגובה בעזרת הכוחות הפיזיקאליים הקשורים לפעולת המנוף. לבסוף, נטען כי מתקיים קשר סיבתי משפטי, מפני שהתנתקות הסל היא סיכון הכרוך בשימוש במשאית שעליה מורכב מנוף.

דיון והכרעה

8. הערה מקדימה: התוצאות השונות שאליהן הגיעו בתי המשפט השונים שדנו במקרה הנוכחי, נובעות בחלקן מן השאלות המשפטיות שהונחו לפתחם. בהינתן שאלות שונות, ניתן להבין תוצאות שונות. עם זאת, יש להצר על כך שתביעת המל"ל לא נדונה בשעתו במאוחד עם תביעת הניזוק, מה שיכול היה למנוע תוצאה סותרת בשאלה אם התאונה מהווה תאונת דרכים, לגבי אותה מערכת עובדתית. גם בהיבט של יעילות דיונית וחיסכון במשאבי שיפוט, ראוי ככלל לאחד בין התביעות, והמקרה שבפנינו אך מוכיח.  

9. הבקשה היא בקשה לרשות ערעור "בגלגול שלישי", וכידוע לא על נקלה תינתן רשות לערער בכגון דא. בסופו של דבר, ולא בלי התלבטות, החלטתי לדחות את הבקשה, כפי שיוסבר להלן.

"התנתקות או נפילה של חלק מהרכב" למטרות תחבורה

10. המחלוקת בין הצדדים מתמצה בתחומה של ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים, ונציב נגד עינינו את סעיף 1 לחוק:

"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"

           החלק המודגש בסעיף הוא ההגדרה הבסיסית, שלאחריה מופיעות החזקות המרבות (התפוצצות או התלקחות; פגיעה ברכב חונה במקום אסור; ניצול הכוח המיכני) והחזקה הממעטת (פגיעה מכוונת).

           כעת, נחזור ונציב נגד עינינו את ההגדרה הבסיסית לבדה:

"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;"

           וסעיף 1 לחוק מגדיר עבורנו מהו אותו שימוש ברכב מנועי:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;

           ודוק: ההגדרה הבסיסית כוללת בחובה את כל החלופות המרבות שנכללות בגדר 'שימוש ברכב מנועי', המהווה חלק מההגדרה הבסיסית. השתמשנו במינוח חלופות מרבות (או "שימושי לוואי") להבדיל מחזקות מרבות, באשר שלוש החזקות המרבות נמצאות מחוץ להגדרה הבסיסית. מכאן, שבבואנו לבחון אם אירוע מסוים מהווה תאונת דרכים אם לאו, תרשים הזרימה הוא כלהלן: אם האירוע נופל להגדרה הבסיסית – לרבות אחד מסוגי החלופות המרבות בהגדרת 'שימוש ברכב מנועי – לפנינו תאונת דרכים, אלא אם חלה החזקה הממעטת, שאז האירוע לא יוכר כתאונת דרכים. אם האירוע אינו נופל להגדרה הבסיסית – אף לא לאחד מסוגי החלופות המרבות בהגדרת 'שימוש ברכב מנועי – יש לבחון אם האירוע נופל לאחת מהחזקות המרבות, שאז האירוע יוכר כתאונת דרכים (אלא אם חלה במקביל גם החזקה הממעטת; ראו התרשים בפסק דינה של השופטת י' וילנר בת"א 8791-05-10 סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ(20.10.2014)).

11. הדילמה שבפנינו נופלת כולה בגדרה של ההגדרה הבסיסית. גדר הספקות נובע מכך שאין חולק כי רכיב ה'שימוש ברכב מנועי' התקיים באירוע מושא דיוננו, משום שהמקרה נופל לאחד מסוגי המקרים בהגדרה "...וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה". הקושי נעוץ בשאלה אם השימוש ברכב היה "למטרות תחבורה" כאמור בסיפא של ההגדרה הבסיסית. לקושי זה יש מספר רבדים, והראשון שבהם נובע מהאופן שבו מנוסח החוק. עמד על כך השופטדנציגר בעניין שפסו, כי "התהפכות, וכמוה גם הידרדרות או הינתקות או נפילה מרכב, אינה 'שימוש' במובן המקובל של המונח, אלא הינה, למעשה, התרחשות שהינה תוצאה של שימוש ברכב, אותה סיווג המחוקק כ'שימוש' [...] בהיותן התרחשויות לא מכוונות, התהפכות והידרדרות נעדרות מטרה כלשהי, תחבורתית או אחרת" (שם, בפסקאות 19-18; יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 171 (מהדורה רביעית; תשע"ג)). כיוון שכך, קשה אף לשאול את השאלה אם התנתקות הסל מהמנוף (כפי שאירע בענייננו), נעשתה למטרות תחבורה. האם קושי זה מוביל לוויתור על התנאי של "למטרות תחבורה"? כפי שנקבע בהלכת שפסו ובפסיקה קודמת, התשובה שלילית. חזקה עלינו מצוות המחוקק, גם כאשר הוראותיו עמומות ולעיתים מובילות להתפלפלות כמו למשל בשאלה האם הידרדרות של רכב או התנתקות של חלק מרכב חונה נעשתה למטרות תחבורה.

12. הפתרון שמצאה הפסיקה לשאלה זו, הוא יישום של התנאי "למטרות תחבורה" בצורה גמישה, על פי ההקשר של ההתרחשות:

"במקרים העוסקים בשימוש מסוג התרחשות ייבחן קיומה של המטרה התחבורתית בראי הקשרה של ההתרחשות, בשים לב הן לפעולה שבמהלכה אירעה ההתרחשות, והן לשרשרת הפעולות אליה היא משתייכת. מבחן זה של הקשר ההתרחשות, ממקם את ההתרחשות על רקע הפעולה או רצף הפעולות הסובבות אותה, לפי נסיבות המקרה. המבחן מנחה כי סיווגה של ההתרחשות ייעשה מתוך פרספקטיבה גמישה, רחבה או צרה לפי העניין, כאשר לעיתים יש מקום ליתן משקל לשרשרת הפעולות הרלבנטיות כמכלול, ולעיתים נדרש מיקוד בפעולה המיידית הבודדת שקדמה להתרחשות" (עניין שפסו, בפסקה 20; ההדגשה במקור. ראו גם פסקאות 3, 6 לפסק דינו של השופט נ' סולברג וההפניות שם).

           כאן המקום לדחות את טענתה של הפניקס כי המבחן שנקבע בעניין שפסו נוגע רק להתהפכות והידרדרות, ולא ליתר שימושי הלוואי שנמנו בהמשך ההגדרה של 'שימוש ברכב מנועי' ("התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה"). מסקנה זו מתבררת היטב מקריאת פסק הדין בעניין שפסו (בפרט פסקאות 18 ו-20), וגם אם יש הבדלים באופן שבו נבחנות ההתרחשויות השונות, העיקרון עומד בעינו.

13. השאלות שנותרו הן אפוא שאלות יישומיות בלבד: האם במקרה הקונקרטי התאונה, הנופלת תחת השימוש של הינתקות של חלק מרכב עומד, אירעה עקב שימוש "למטרות תחבורה"? והאם מתקיים קשר סיבתי בין השימוש לבין הנזק?

           בחינה של הקשר הפעולות במקרה הנוכחי, מראה שההקשר התחבורתי של הפעילות (במובחן מן ההקשר התחבורתי של התממשות הנזק, שיידון להלן) דומה למדי למקרה שנדון בעניין שפסו. שם דובר במלגזה שחובר אליה סל הרמה, שבו עמד אדם כדי לנקות חלונות גבוהים. המלגזה התהפכה, והפועל שעמד בסל נפל ונפגע. בשני המקרים כלִי הרכב נסע בתוך אתר העבודה מנקודה לנקודה. בהגיעו למקום שבו נדרשת עבודה בגובה, עלו הפועלים לסל והורמו באמצעותו כדי לבצע עבודות קצרות. בשני המקרים, הפועלים לא נסעו ברכב מנקודה לנקודה (ראו עניין שפסו, בפסקה 2).

           הפניקס הדגישה את ההבדלים בין המקרים: בענייננו המשאית היתה מקובעת ומעוגנת באמצעות זרועות תומכות ולא הוכח שהמנוע פעל; ואילו בעניין שפסו המנוע פעל בהילוך סרק והנהג ישב בכיסאו ולחץ על דוושת הבלם. בנוסף, נטען כי יש להבחין בין מלגזה לבין משאית שעליה מותקן מנוף, במובן זה ששימוש במנוף הוא פחות "תחבורתי".

14. בית המשפט המחוזי קבע כי השימוש ברכב נעשה "למטרות תחבורה" ואיני מוצא עילה להתערב בקביעה זו, אך אציין כי המקרה הנוכחי אינו קל לסיווג, וכי גם בעניין שפסו התגלעה מחלוקת בין השופטים ביחס לשאלה אם השימוש ברכב נעשה "למטרות תעבורה" על פי הקשר ההתרחשות. אני נוטה לקבל את הטענה כי בדרך כלל יש חשיבות לשאלה אם מנוע הרכב פעל בזמן התאונה. עם זאת, במקרה של התנתקות חלק מרכב, קשה לייחס לכך משקל מכריע, משום שההגדרה בחוק כוללת במפורש הינתקות "מרכב עומד או חונה". לפנינו דוגמה נוספת שניסוחו של החוק מוביל אותנו לתוצאה כמעט אבסורדית, ומטיל עלינו לדמיין הינתקות חלק מרכב חונה שהיא גם "למטרות תחבורה". אך בהינתן דבר המחוקק, המסקנה כי המקרה הנוכחי נופל בהגדרה זו היא מסקנה אפשרית, ותלויה בפרטים העובדתיים הקונקרטיים, כגון משך הזמן שבו המשאית עמדה במקום בכל אחת מנקודות העבודה. לסיכום: יש להותיר על כנה את הקביעה כי ההקשר התעבורתי של האירוע מקיים את התנאי של "למטרות תחבורה".

15. במאמר מוסגר: דומני כי המקרה שבפנינו, כמו גם המקרה שנדון בעניין שפסו, אך מחזק את הדעה שהביע ריבלין בספרו, ולפיה יש לראות את סוגי האירועים הנכללים בהגדרה של 'שימוש ברכב מנועי' כמעין חזקות מרבות העומדות בפני עצמן. לשיטה זו, המסתפקת בבדיקה אובייקטיבית של התממשות הסיכון התחבורתי בהתרחשות עצמה, יש להכיר בהינתקות חלק מרכב עומד או חונה כתאונת דרכים, ללא צורך להוכיח כי נתקיימה מטרה תחבורתית בשרשרת האירועים שנלוותה לה. גישה זו יש בה כדי לפתור ולפשט בעיות רבות, ולחסוך את הצורך בהבחנות דקיקות מן הדק עד אין נבדק בין מקרה למקרה. לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, אותיר גם הפעם את הדברים בצריך עיון.

הקשר הסיבתי

16. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי חסרה התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי הנדרש בין השימוש ברכב לבין הנזק ("עקב"). חככתי בדעתי אם בשל כך יש להורות על החזרת הדיון לבית משפט קמא, אך לבסוף אינני רואה חובה להורות כן. הינתקות סל ההרמה היא שגרמה לנזק, וניתן להניח קיומו של קשר סיבתי עובדתי (אך ראו הערתי בע"א 8238/14 סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 7 (12.01.2016)). השאלה שנותרה היא שאלה של קשר סיבתי משפטי "אשר המבחן לקיומו ביחס לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון, כשלתוכו משולב מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתקיים במקום בו הסיכון שהתממש הוא סיכון עימו נועד חוק הפלת"ד להתמודד, קרי הסיכון התחבורתי, ואילו מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק" (עניין שפסו, בפסקה 25; ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 672-670 (1996) (להלן: עניין קואסמה); רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (1996); ע"א 2606/97 גאנם נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) 297 (2000) (שלושתם בהקשר של החזקה המרבה של "ניצול הכח המיכני"); ע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נג(4) 867, 876 (1999) (קריסת הגשר במחלף שפירים)). עוד נקבע בפסיקה כי השימוש ברכב אינו צריך להיות הגורם היחיד או המרכזי בגרימת האירוע ודי בכך אם הוא אחד הגורמים שגרמו לו (רע"א 5971/95 לוי נ' שמחון, פד"י נב(5) 70 (1998)).

17. השאלה כיצד יש ליישם את מבחן הסיכון בהתרחשויות שנכללות בחלופות המרבות של "שימוש ברכב מנועי" – עשויה להיות מורכבת. בעניין קואסמה הוסבר כי מבחן הסיכון "משתנה, כמובן, על-פי ההגדרות השונות של 'תאונת דרכים' בתיקון מס' 8", ועדיין ניתן להציע הגדרות שונות למבחן הסיכון במקרה כגון דא, של הינתקות חלק מרכב. בין היתר ניתן לשאול אם מתחם הסיכון הרלוונטי מוגדר על פי סיכונים תעבורתיים באשר הם; על פי סיכונים שנובעים מהתנתקות של חלק מרכב; או על פי סיכונים שנובעים מהתנתקות של חלק מרכב בהקשר תעבורתי (מבין האפשרויות, דעתי נוטה לאפשרות השלישית, ברוח פסק הדין בעניין שפסו, אך בנסיבות העניין איני נדרש לקבוע מסמרות).

           בענייננו, המבקשת טענה כי הסיכון שהתממש קשור לכשל ההנדסי בחיבור הסל לזרוע המנוף, ואין לו הֵקשֶר תעבורתי כלשהו. המל"ל השיב כי על פי דו"ח חקירת המקרה, תנועת המנוף והמאמצים שהופעלו על הסל תרמו להתרחשות התאונה, ובהקשר זה נטען כי "התנתקות סל מנוף – במהלך ההנפה הינה סיכון הכרוך בשימוש ברכב המנוף. המאמצים הפועלים על סל המנוף במהלך תנועת ההנפה – אינם מתרחשים אלא כתוצאה מההרמה של המנוף" (ההדגשה במקור). ראוי להדגיש כי במקרה הנדון, הסל לא התנתק במהלך ההרמה אלא דקות ספורות לאחר מכן, ולטעמי המקרה הנוכחי הוא גבולי. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהדיון הוא בבקשה לרשות ערעור "בגלגול שלישי", סבורני כי אין מקום להתערבותנו בתוצאה אליה הגיע בית משפט המחוזי. זאת, אף אם ניתן היה להגיע למסקנה משפטית שונה, כאמור בפסק דינו של בית משפט השלום (בפסקה 26). כיוון שכך, וכאמור – לא בלי התלבטות, החלטתי לדחות את הבקשה, ולהותיר את השאלה העקרונית לבירור עתידי.

           [במאמר מוסגר נחזור ונדגיש כי הדיון כאן נערך במסגרת ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ותחת החלופה המרבה של התנתקות חלק מהרכב. זאת, להבדיל ממקרים אחרים של נפילה מרכב שהגביה את הניזוק, אשר נדונו בדרך כלל באספקלריה של החזקה המרבה של ניצול כח מיכני (לדוגמה: ע"א 1780/00‏ רמי תעשיות קרמיקה (1991) בע"מ נ' אבו זלאם, פ"ד נה(5) 485 (2001); רע"א 2616/00 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' לחמי (27.3.2001); רע"א 9147/05‏כלל חב' לביטוח בע"מ נ' צעיר (21.8.2007); ויצויין כי בשלושת המקרים הללו נשלל קשר סיבתי משפטי בין הנפילה לבין השימוש בכוח המיכני). במקרה הנוכחי, שאלה זו אינה עומדת בפנינו, היא נדונה בהליך נפרד במסגרת תביעתו של הניזוק ואיני מביע עמדה].

18. סוף דבר: יש לדחות את הבקשה, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יישאר על כנו. הפניקס תישא בהוצאות המל"ל, על הצד הנמוך, בסך 3,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ‏ד' בניסן התשע"ח (‏20.3.2018).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   17071630_E03.doc   אש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il