הפניקס חברה לביטוח ואח' נ' חברת ס.א.ל שיווק ביצים ואח'

השופט נ' הנדל:

1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 10356-05-16, כב' השופטים ר' יעקובי, ע' כהן וא' דורות), לפיו התקבלה תביעת משיבה 1, ס.א.ל שיווק ביצים בע"מ (להלן: המשיבה), נגד המבקשות – הפניקס חברה לביטוח בע"מ ומאיר רמות סוכנות ביטוח בע"מ, לקבלת פיצויים בגין גניבת משאית שבבעלותה. בכך התקבל ערעור המשיבה, ונהפכה תוצאת פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 35195-03-14, כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן), בגדרו נדחתה תביעתה. בהמשך לכך, התיק הוחזר להמשך דיון בפני בית משפט השלום.

           על פי עובדות המקרה, לאחר שמערכת האיתור שהותקנה במשאית בבעלות המשיבה נוטרלה, המשאית נגנבה בידי "משתמש חוקי", קרי שקוד הפעלת המערכת היה ידוע לו. נוכח זאת, מבקשת 1 (להלן: המבטחת) סירבה לשלם את תגמולי הביטוח, בנימוק שהמשאית נגנבה תוך מעורבות של נהגי החברה. הסירוב התבסס על שני סייגים הכלולים בפוליסת הביטוח: הראשון, סייג השולל כיסוי ביטוחי במקרה של גניבה על ידי עובד של המבוטח או בשיתוף עמו; והשני סייג השולל את הכיסוי במקרה של אי הפעלת אמצעי מיגון כנדרש.

           הערכאה הדיונית קבעה כי ארע מקרה ביטוח, הווה אומר כי המשאית נגנבה; וכי היא נגנבה בידי עובד של המשיבה, באופן השולל את הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה. בהמשך, נדחתה טענת המשיבה לפיה הפוליסה לא התקבלה אצלה, וזאת משני נימוקים: הראשון הוא כי המשיבה אמנם טענה שהיא לא קיבלה לידה את הפוליסה של המשאית שנגנבה, אך אישרה כי הפוליסות של יתר הרכבים נמצאות בחזקתה לאחר שסופקו על ידי המבטחת. הנימוק השני נעוץ במכתב דרישת התשלום מטעם מבקשת 2 שהתקבל אצל המשיבה, על גביו נכתב "מצ"ב ביטוח מקיף למשאית". לפיכך, נקבע כי אין תחולה לפוליסת הביטוח וכי המבטחת פטורה מתשלום תגמולי הביטוח.

           ערכאת הערעור אימצה את קביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת, למעט הממצא לפיו הפוליסה נשלחה על ידי המבטחת. תחת זאת, נקבע כי בהיעדר ראיה למשלוח הפוליסה, לא ניתן לקבוע שהיא התקבלה אצל המשיבה. רוצה לומר כי קיומו של מכתב דרישת התשלום אינו מספק, מכיוון שלא הוכח כי הפוליסה צורפה אליו. משלא הוכח כי הפוליסה הומצאה כנדרש למבוטח, המבקשת מנועה מלהסתמך על הסייגים הקיימים בה ודין תביעתה של המשיבה להתקבל. עוד הדגישה הערכאה הערעורית כי הסייג השני אליו נטען, אי הפעלת אמצעי מיגון, אינו יכול לעמוד משום ששעה שעובד מעל באמון המעסיק ונטרל את מערכת האזעקה – אין לראות בכך מחדל של המעסיק באי הפעלת האמצעים.

           מכאן הבקשה לרשות ערעור, הכוללת שלוש טענות מרכזיות: ראשית, המבקשות טוענות כי בית המשפט המחוזי הפך את כללי ההמצאה הנהוגים, משקבע כי הפוליסה לא הגיעה לידי המשיבה, על אף קיומו של מכתב דרישת התשלום שנשלח לכתובת הדואר של המשיבה. שנית, המבקשות מפנות זרקור לדברי בית המשפט המחוזי, לפיהם אין די בהוכחה כי למשיבה לא הייתה אפשרות לבטח את המשאית בפוליסה שאינה כוללת את הסייג בדבר גניבה במעורבות עובד, וזאת מכיוון שהידיעה על קיום הסייג הייתה עשויה להשפיע על האופן בו המשיבה כלכלה את צעדיה. לטענת המבקשות, בכך הטיל בית המשפט המחוזי נטל נוסף על מבטחים – להוכיח היעדר היתכנות של היערכות אחרת מצד המבוטח. שלישית, המבקשות סבורות כי על פי סעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן גם: החוק), גם מקום בו לא נמסרה למבטח הפוליסה, יראו את הצדדים כמסכימים לאותם התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו המבטח. לגישתן, בסוג זה של ביטוח נהוג החריג של גניבה בידי עובד, ולכן הוא חל גם במקרה דנן. בתגובתה, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות מכיוון שהיא אינה מעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים, וכן היא סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2. ראשית, נפנה מבטנו לחוק העומד במוקד הבקשה בה עסקינן – חוק חוזה הביטוח. מדובר בחוק ייחודי, שנועד להסדיר חוזים המאופיינים בפערי כוחות גדולים בין החברה המבטחת, שהינה גוף מקצועי ומומחה בעל איתנות פיננסית; לבין המבוטח, שבדרך כלל אינו בעל מומחיות בתחום הביטוח. ההכרה בפערי הכוחות היא העומדת בליבת התכלית הצרכנית של החוק, והיא שהביאה את המחוקק להרחיב את החובות המוטלות על המבטח תוך צמצום החובות המוטלות על המבוטח (ראו למשל, רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי (15.9.2013) (להלן: עניין סלוצקי); ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375, 387 (2006); שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 68 (להלן: ולר)).

           הדברים נכונים ביתר שאת במצב כגון דא, בו נטענת טענה לגבי סייג. שלושה נימוקים לכך: הראשון הוא האופן בו נכרת חוזה הביטוח. בחוזה מעין זה אין משא ומתן אקטיבי וחופשי בין הצדדים, ולא פעם המבוטח נחשף לסייגים לראשונה עם קבלת פוליסת הביטוח, לאחר שנכרת החוזה. אכן, יש פיקוח הדוק על תנאי חוזה הביטוח, בין היתר על מנת להגן על זכויות המבוטח. ואולם, אין זה גורע מפערי הכוחות בין הצדדים – הנותרים על אף ההקפדה על תנאי הפיקוח. הנימוק השני הוא מועד קבלת טענת הפטור, אשר מטבע הדברים מועלית רק לאחר התרחשות אירוע הביטוח. בנקודת זמן זו פערי הכוחות בין הצדדים באים לידי ביטוי בעוצמה גבוהה. הנימוק השלישי הוא העובדה שחבות המבטחת הינה בינארית – "הכל או כלום" – ולכן על בית המשפט לנקוט משנה זהירות עת הוא מכיר בטענת סייג או פטור מחבות (ראו, את דבריי המלומד ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 669 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס)). על רקע התכליות והמטרות של חוק חוזה ביטוח, נתייחס עתה לטענות הספציפיות שמעלות המבקשות.

3. הטענה הראשונה של המבקשות עניינה, כאמור, דרך המצאת הפוליסה. סעיף 2(א) לחוק מטיל על המבטח חובה "...למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם". זו חובה מהותית שנועדה לאפשר למבוטח ללמוד על זכויותיו ועל חובותיו על פי הפוליסה. בשל ייחודיות התחום המשפטי בו עסקינן, הרי שאין סתירה בין פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבין המקורות הנורמטיביים אליהם הפנו המבקשות, משום שלא הוכח כי הפוליסה נמסרה לידי המשיבה. ודוקו, מכתב דרישת התשלום אינו מהווה הוכחה מספקת לכך שהפוליסה עצמה נשלחה למשיבה, להבדיל מדרישת התשלום עליה. לאמור, אין חולק כי מכתב דרישת התשלום התקבל אצל המשיבה, אלא שממנו לא ניתן ללמוד האם הפוליסה צורפה למכתב או לאו. לערכאות קמא לא הוצגה כל ראיה למשלוח הפוליסה מלבד המכתב, ואף לא העידו עובדי המבקשות שהיו מעורבים בשליחת הפוליסה למשיבה.

           יתרה מכך – במקרה דנן עצם שליחת הפוליסה לא הוכחה, ומכאן שגם לא הוכח שהיא התקבלה. ממילא, המבקשות לא מילאו את חובת מסירת הפוליסה המנויה בסעיף 2(א) לחוק. ויש להדגיש כי במעשיהן הן הפרו לא רק את החובה הזו. בית משפט זה כבר עמד בפסיקותיו על חובת המבטח המבקש לסייג את חובתו להבטיח כי המבוטח מודע לסייגים – הלו זו "חובת הגילוי והווידוא" (ראו, ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, מט (2) 749, 768 (1995) (להלן: ישר)).

4. טענתן השנייה של המבקשות מתמקדת בקיומו של חריג הגניבה בידי עובד בכל הפוליסות במדינת ישראל בתחום בו עסקינן. טענה זו בעלת שני ראשים: האחד עובדתי והשני משפטי. באשר לרובד העובדתי, נטען כי נוכח ידיעה בפועל של המשיבה על אודות הסייג, אין קשר סיבתי בין היעדר מסירת הפוליסה לבין הנזק שנגרם לה. בעניין זה יש לשוב לקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המשיבה לא הייתה מודעת בפועל לקיומו של הסייג. קביעה זו נסמכה על כך שטופס הבקשה לעריכת הביטוח של המבקשת אינו כולל כל אזכור לסייג שעניינו גניבת רכב על ידי או בסיוע עובד; וזאת בניגוד לסייג הנוגע להתקנת אמצעי מיגון, אשר הודגש בטופס. בית משפט קמא קבע כי לא הוכח שהמבקשות הפנו את תשומת לב המשיבה לסייג האמור, לא ביחס לפוליסה נשוא ענייננו ולא ביחס לכל פוליסה בעבר. ונכון להבהיר כי הסייג חל, בהתאם לחוות דעתו של יועץ הביטוח יצחק רובינשטיין, שהוגשה על ידי המבקשות, אך ברכבים מעל 4 טון. אין מדובר אם כן בתנאי גורף הרלוונטי לכל סוג רכב. לפיכך, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקבוע חזקה לפיה המשיבה הייתה מודעת לקיומו של הסייג.

           ועתה לדיון בראש המשפטי של טענת המבקשות. לפי טיעון זה, נוכח העובדה שחריג הגניבה בידי עובד מופיע בכל הפוליסות במדינת ישראל, המשיבה למעשה לא יכולה הייתה לבטח את המשאית באמצעות פוליסה שאינה כוללת את החריג. על כן, נשלל הקשר הסיבתי בין אי המצאת הפוליסה לבין נזק שנגרם למשיבה. בטרם נדון בהיבט זה של הקשר הסיבתי, נזכיר מהן החובות שהפרו המבקשות באי מסירת הפוליסה לידי המשיבה, מה התכליות העומדות בבסיסן ומה ההשלכות שהפרתן גוררת. לאחר מכן, תידון השאלה כיצד באות לידי ביטוי כל אלה בנסיבות מקרנו.

           באי מסירת הפוליסה לידי המשיבה המבקשות הפרו שלוש חובות מרכזיות: חובת המסירה של הפוליסה לידי המבוטח, חובת הגילוי וחובת הווידוא. חובת המבטח למסור את פוליסת הביטוח לידי המבוטח מעוגנת בסעיף 2(א) לחוק חוזה ביטוח. חובה זו אינה דרישה פורמאלית או טכנית. המהות בתנאי היא מתן הזדמנות למבוטח לדעת את זכויותיו ולעמוד עליהן בעת הצורך, וכן לכלכל את צעדיו בנושא הביטוח. כלל זה מפנים את ההכרה בפערי הכוחות בין המבטח לבין המבוטח (ולר, עמודים 219-220; אליאס, עמוד 334). נוכח תכלית זו, בית משפט זה קבע כי הפרת חובת המסירה מובילה לכך שהמבטח מנוע מלהישען על הסייגים המופיעים בפוליסה (ישר, עמ' 760-761; להצדקות נוספות לתוצאה זו ראו, אליאס, עמ' 717).

           המאחד בין חובת הגילוי לבין חובת הווידוא הוא כי שתיהן חובות שהוכרו בפסיקה בעניין ישר (להלן: החובות הפסיקתיות). בתמצית, חובת הגילוי היא חובת המבטח להעמיד את המבוטח על תנאי חוזה הביטוח ועל השלכותיהם; וחובת הווידוא היא חובת המבטח "...להסב את תשומת לבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים שבהם לא התקיימו לא יוכל ליהנות מגיבוש זכותו לשיפוי" (ישר, עמ' 765, 774; וכן ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, נב (5) 746, 763 (פורסם בנבו, 12.1.99)). מקורן של החובות הוא תום הלב החוזי, המצדיק גם פעולות אופרטיביות. ודוקו, עיקרון הגילוי הדדי הוא, וחל על המבוטח ועל המבטח כאחד. כך למשל, על המבוטח חובות בכל הנוגע לפרטים שבידיו והם עשויים להשפיע על היקף החבות של המבטח. מטבע הדברים אין מדובר בחובות הלובשות צורה אחידה בכל מקרה ומקרה. בעניינינו, הן בעלות חשיבות מיוחדת נוכח העובדה שהפוליסה לא נמסרה לידי המשיבה עובר למקרה הביטוח, ולכן מדובר בדרך היחידה בה המשיבה יכלה ללמוד על תנאי הפוליסה, לרבות הסייגים. בפסיקה נקבע כי הפרת החובות הפסיקתיות מובילה גם היא לכך שהמבטחת מנועה מלהישען על הסייגים המצויים בפוליסה.

5. בבסיס שלוש החובות תכלית כפולה: זכות המבוטח לכלכל את צעדיו ותום הלב החוזי. לאור תכליות אלו, נבחן עתה את הטענה הנוספת שבפי המבקשות, לפיה אין קשר סיבתי בין אי המצאת הפוליסה למשיבה לבין הנזק שנגרם לה, אף אם המשיבה נעדרת מודעות בפועל; זאת נוכח העובדה שסייג הגניבה בשיתוף עם עובד מופיע בכל הפוליסות הקיימות בתחום. בהיעדר קשר סיבתי, סבורות המבקשות כי אין ליתן את הסעדים המבוקשים על ידי המשיבה, ויש להעניק תוקף לסייגים הקיימים בפוליסה.

           מניתוח החוק והפסיקה עולה כי אין לקבל את טענת המבקשת. כאמור, המחוקק ובית המשפט מדגישים את האינטרס הצרכני במידע בולט ונגיש, כאשר ההנחה העובדתית שבבסיס החובות המוטלות על המבטח היא כי אי-מילוי החובות פוגע ביכולתו של המבוטח להיות מודע באופן מלא לתנאי הפוליסה. בהתאם להנחה זו, לא מן הנמנע כי אילו היו עומדות המבקשות בחובת המסירה, וכתוצאה מכך המשיבה הייתה מודעת לסייגים – המשיבה הייתה משנה את התנהלותה. בתוך כך, יתכן שהייתה נוקטת בפעולות שהיו מוציאות את מקרה הביטוח מתחולת הסייגים, מקטינות את הסיכון להתרחשות מקרה הביטוח או מאפשרות לה להיפרע מאחר. כך למשל, ניתן שהיא הייתה מקשיחה את תנאי קבלת הנהגים לחברה, נוקטת בבדיקות שונות של נוהלי העבודה וכיוצא בזאת. עוד ניתן כי המשיבה הייתה נערכת להתרחשות מקרה הביטוח בצורה אחרת, ואף יתכן שהייתה בוחרת לגלם את הסיכון, באופן כזה או אחר, בעיסוקיה. לפיכך, לא ניתן לקבל את הטענה כי אין קשר סיבתי בין אי מסירת הפוליסה לבין הנזק שנגרם לה. ודוקו, אף אם הסייג אכן קיים בכל הפוליסות מסוג זה – אין לכך נפקא מינה, שכן אין משמעות הדבר כי המבוטח היה מודע לסייג בפועל או כי הוא לא היה מכלכל את צעדיו בצורה אחרת לו היה מודע לו.

           עת עסקינן בסייגים, חשיבות הידיעה על אודותיהם כוללת את יכולתו של המבוטח לנקוט צעדים שעשויים להקטין את הסיכוי להתממשותם. לא מדובר בחובה על המבוטח לפעול בצורה כזו או אחרת, אך הוא רשאי לטעון כי אי הידיעה פגעה ביכולתו לכלכל את צעדיו. השמת דגש על יכולת המבוטח "לפעול נגד הסייג", ראויה גם נוכח הנטל הדל המוטל על המבטחת – מסירת פוליסת הביטוח, בהתאם להוראות החוק. ההכרה באפשרות המבוטח להתגונן כנגד התרחשות הסייג ולהקטין את הסיכוי לתחולתו, נותנת ביטוי לתכליתו הצרכנית של החוק. מסקנה זו אך מתחזקת לאור התכלית המונחת בבסיס החובות הפסיקתיות – תום הלב. נוכח מאפייני חוזה הביטוח, לרבות פערי הכוחות בין הצדדים, אין מדובר בחוזה רגיל. בשל כך, לא בנקל יפטור בית המשפט את המבטחת מחובותיה, הן אלו המעוגנות בחוק והן אלו שכוננה הפסיקה. בענייננו לא עלתה הצדקה לחרוג מכלל זה.

6. נדון עתה בטענה השלישית שבפי המבקשות, לפיה סעיף 2(ב) מאפשר להסתמך על התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו לממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון. על מנת לדון בטענה, סעיף 2(ב) לחוק יובא כלשונו:

"(ב) כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו לממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון כמשמעותו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן – הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון), לפי סעיף 16 לחוק האמור, או כפי שהוגשו או שהותרו, לפי הענין, לפי סעיף 40 לחוק האמור, זולת אם הוסכם בין הצדדים על סטיה מאותם תנאים".

מסעיף זה ניתן ללמוד שניים. ראשית, המבקשת לא הוכיחה כי הפוליסה הרלוונטית הוגשה לממונה של שוק ההון ביטוח וחיסכון, בהתאם למצוות הדין. על כן, לא הוכחה תחולת הסעיף בענייננו. שנית, ואף אם נניח כי הסעיף חל על המקרה דנן, הפרשנות המקובלת לדיבר "כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח", היא כי ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 2(ב) נועד למלא את החלל בתקופת הזמנים שבין מועד כריתת החוזה לבין מועד מסירת הפוליסה למבוטח, שעליה להיעשות במהירות הראויה (ולר, עמוד 222). ואגב, תוצאה זו תואמת את הרציונל של סעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, לפיו חיוב לעשות דבר בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעו שיש לעשות אותו "במהירות הראויה".

אין בסעיף כדי להתגבר אפוא באופן גורף על אי המצאת הפוליסה. מסקנה אחרת – לפיה ניתן לפנות להוראות סעיף 2(ב) כל אימת שהפוליסה לא נמסרה למבוטח – עשויה לעקר מתוכן את חובת המסירה וכן את חובת ההבלטה המעוגנת בסעיף 3 בחוק, המגבילה את חוזה הפוליסה מהבחינה הצורנית. חובת המסירה נועדה לאפשר למבוטח להכיר את זכויותיו ולעמוד עליהן, בעוד שפניה גורפת לתנאים הכלליים הנהוגים באותו סוג ביטוח חותרת תחת התכלית הצרכנית של החוק. כך, עשוי להתאפשר למבטח להחיל על המבוטח תנאים וסייגים שהוא לא בהכרח הסכים להם, ואף לא היה מודע אליהם בפועל. לא למותר לציין כי במקרה שלפנינו חלפו כשישה חודשים בין כריתת חוזה הביטוח לגניבת המשאית, בהם לא נמסרה הפוליסה לידי המשיבה – פרק זמן שאינו בגדר "תקופת ביניים", ואף המבקשות לא ניסו לטעון אחרת.

7. נסכם את העיקר. בחוק חוזה ביטוח ישנן לצד דרישות פורמאליות גם דרישות מהותיות. כדוגמא, החובה למסור את הפוליסה לידי המבוטח, אותה יש למלא "במהירות הראויה", וכן חובת הגילוי וחובת הווידוא. אך זאת יש לזכור: אין אנו עוסקים בהליכי משמעת או בהליכי עונשין כלפי חברות הביטוח, והן יכולות להתגונן בטענות הראויות במשפט האזרחי. בעניין זה יודגש כי עצם העובדה שפעולה כלשהי מהווה סטנדרט בענף הביטוח, עשויה להקשות על קבלת התביעה, אך העניין מורכב יותר. למשל בענייננו, מדובר בסייג הקשור לגניבה על ידי עובד או בשיתוף עמו. אחד מהמאפיינים של סייגים הוא שהם אינם מטילים חובת עשייה או חובה להימנע מעשייה על המבוטח. תחת זאת, חשיבות הידיעה על אודותיהם נעוצה ביכולתו של המבוטח לכלכל את צעדיו, ובכך לנקוט באמצעים שעשויים להקטין את הסיכוי להתממשותם. במקרה דנן, לצד הפרת החובות המוטלות על המבקשות, נפגעה בפועל זכותו של המבוטח לפעול כדי להקטין את הסיכוי להתממשות הסייג. לשון אחר – נגרם נזק הגנתי. לפיכך, ישנו קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שנגרם למבוטח, ודין הערעור להידחות. החלטתו של בית המשפט המחוזי נותרת אפוא על כנה.

8. לנוכח החשיבות המשפטית של העניין, החורגת מהמקרה הקונקרטי, כמו גם הפסיקות השונות בערכאות הדיוניות ביחס לסוגיה הנדונה, הייתי מציע לחבריי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש הערעור על פיה, לדחות את הערעור ולחייב את המבקשות ביחד ולחוד בהוצאות משיבה 1 ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ש"ח.

השופט א' שהם:

           אני מסכים.

השופטת י' וילנר:

           אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

           ניתן היום, ‏כ"ט באייר התשע"ח (‏14.5.2018).