הרשעה בעבירת הפקרה לאחר פגיעה כאשר הנפגע נפטר על-אתר ולא ניתן לעזור לו

השופטת ע' ארבל:

           המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) בביצוען של ארבע עבירות: גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה); הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה; נהיגה בפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה ונהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. בגין עבירות אלו הוטל על המערער עונש של ארבע וחצי שנות מאסר בפועל וכן שנה וחצי מאסר על-תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 64א לפקודת התעבורה במשך 3 שנים. בנוסף, נפסל רישיון הנהיגה של המערער לתקופה של 12 שנים מיום שחרורו מן הכלא.

           הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה והעונש כאחד.

הרקע העובדתי            

1.        על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 29.5.04, סמוך לשעה 09:00 בבוקר, נהג המערער ברכבו, בכביש מס' 412, מצפון לדרום. בשלב מסוים סטה רכבו של המערער, מסיבה לא ברורה, לעבר השול הימני, ואז, בסמוך לקילומטר ה- 13.6, פגע בגב' שולמית ויצמן (להלן: הנפגעת אוהמנוחה), אשר באותה עת רצה על השול. כתוצאה מן הפגיעה, הועפה הנפגעת ונחבטה בחלון הקדמי ובגג רכבו של המערער. היא הוטלה לצד הכביש, כעשרים מטרים מדרום למקום התאונה, ונפטרה במקום. 

           המערער עצר את רכבו במרחק של כ- 100-200 מטר מדרום למקום התאונה, יצא מן הרכב, בדק את הנזק שנגרם לו, ולאחר מכן נכנס בחזרה אל הרכב והמשיך בנסיעה דרומה לכיוון ראשון-לציון. בהגיעו לאזור התעשייה הישן בראשון-לציון, נטש המערער את הרכב בחניון, ונמלט מן המקום לבית אביו בתל-אביב.

2.        יצוין, כי על-פי המתואר בכתב האישום, במהלך הלילה שקדם לתאונה ועד לשעה 06:30 לפנות בוקר לערך, שהה המערער במועדון הלילה "גונדר" בתל-אביב (להלן: מועדון הלילה או המועדון), שם בילה ושתה משקאות אלכוהוליים בכמות בלתי-ידועה. עוד יצוין, כי כחודש עובר לתאונה, נשלל רישיון הנהיגה של המערער לתקופה של 24 חודשים, לאחר שהורשע על-ידי בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בדיונים בפני בית המשפט קמא הסכים בא-כוחו של המערער לעיקרי העובדות שפורטו בכתב האישום וכן לכך שמרשו הינו בעל הרכב שהיה מעורב בתאונה. יחד עם זאת, טען הסנגור כי מרשו אינו האדם שנהג ברכב הפוגע בעת התאונה, וכן כי אותו נהג אלמוני שהיה מעורב בתאונה, אמנם אחראי לתאונת הדרכים ולגרימת מותה של המנוחה, אולם אינו אחראי לביצוע העבירה של הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודה. לאור זאת, הוקדש עיקר הכרעת הדין לליבון שתי סוגיות אלו: זהות נהג הרכב הפוגע ואחריותו של הנהג הפוגע לעבירת ההפקרה. 

4.        אשר לסוגיה הראשונה, קבע בית המשפט כי המערער הוא אשר נהג ברכב בזמן התאונה, תוך שהוא מפרט את מכלול הראיות אשר הביא אותו למסקנה זו. בשל חשיבות הדברים לערעור שלפנינו, אביא כאן את עיקרי הממצאים: 

א.   הרכב שהיה מעורב בתאונה הינו בבעלותו ובהחזקתו הבלעדית של המערער והמערער נמנע מלטעון כי אדם אחר נהג בו במועד הרלוונטי. נתונים אלו קושרים את המערער, אליבא דבית המשפט המחוזי, לביצוען של העבירות האמורות, והדבר מקבל משנה תוקף נוכח החזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, באשר לאחריות בעל רכב לעבירות תעבורה שבוצעו באמצעות רכבו.

ב.    כשעה לאחר התאונה נמצא הרכב על-ידי המשטרה בחניון בראשון-לציון, בסמוך לביתו של המערער, כשבו חוטי חשמל קרועים, חוט אמובילייזר קרוע ומנעול הגה תקין. עדותם של המומחים בעניין זה העלתה כי החוטים הקרועים לא היו קשורים למערכת ההגה אלא למערכות נלוות שונות, והם נקרעו רק לאחר  התאונה. מכך, הסיק בית המשפט כי הרכב הונע טרם התאונה באמצעות מפתחות מתאימים, וכי הנוהג ברכב בזמן התאונה קרע את חוטי החשמל בניסיון לבדות תמונה עובדתית לפיה הרכב נגנב מבעליו. לדברי בית המשפט, המערער - כבעל הרכב - הוא היחיד שהיה בעל מניע לנסות להעביר את האחריות לביצוע העבירות לשכמו של גנב פלוני, ובנוסף, רק לו היה אינטרס לצאת מן הרכב מיד עם קרות התאונה ולבחון את הנזקים שנגרמו לו.

ג.    טביעות האצבע היחידות שנמצאו ברכב היו של המערער.

ד.    צרור מפתחות הרכב נמצא על גופו של המערער זמן קצר לאחר התאונה, חרף העובדה שהוא היה פסול מלנהוג בתקופה זו, וזאת מבלי שהיה בפיו הסבר לכך.

ה.   שני עדים שהגיעו למקום התאונה בסמוך לאחריה מסרו תיאור של נהג הרכב הפוגע הדומה לתיאורו של המערער. העד הראשון, מר אורי זוננטל (להלן: זוננטל) השתתף בהמשך במסדר זיהוי, ואף שלא הצליח לזהות את המערער באופן חד-משמעי, ציין כי בהתלבטות בין המערער לאדם אחר, הוא נוטה לזהות את המערער כנהג הרכב הפוגע. בהכרעת הדין צוין גם כי זוננטל לא נחקר בחקירה נגדית אודות זיהויו את המערער. לעד השני, מר שחר עזיזי (להלן: עזיזי) לא נערך מסדר זיהוי, אולם, כאמור, גם הוא תיאר את נהג הרכב הפוגע באופן דומה לתיאור המערער, ובנוסף, הוא זיהה את המערער באופן ספונטאני וללא היסוס באולם בית המשפט, כשהתבקש לעשות כן על-ידי הסנגור. בית המשפט המחוזי הכיר בכך שאין בכוחן של עדויות אלו כדי לשמש זיהוי בטוח וודאי, אולם ראה בהן נדבך נוסף בזיהויו של המערער כנהג שהיה מעורב בתאונה.

ו.     שלושה ממצאים שונים מעידים על כך שהמערער בילה במקומות שונים בתל אביב בלילה שלפני התאונה ובשעות הבוקר המוקדמות של יום התאונה, ומפריכים את גרסתו לפיה שהה בבית אביו: ראשית, איכון שנערך ממכשיר הטלפון הנייד של המערער העלה כי בלילה שקדם לתאונה בוצעה ממנו שיחה ממתחם הרחובות דיזינגוף-נורדאו בתל אביב אל מספר הטלפון של קרוב משפחה של המערער. המערער לא ידע ליתן הסבר לשיחה זו, חרף העובדה כי ציין בפני חוקריו שמכשיר הטלפון נמצא אצלו כל הזמן וחרף העובדה שהמכשיר אכן נמצא ברשותו זמן קצר לאחר התאונה. שנית, ברכבו של המערער נמצאה קבלה שהעידה על כך שהרכב חנה בחניון תל-ברוך בלילה שלפני התאונה. גם לכך לא סיפק המערער הסבר מתקבל על הדעת. שלישית, שניים מאנשי מועדון הלילה, בעל המועדון וקלידן המועדון, העידו כי המערער בילה במועדון בלילה שלפני התאונה. עדויות אלו נמצאו על-ידי בית המשפט כאמינות. על-פי בית המשפט, ממצאים אלו, יחד עם העובדה כי התאונה התרחשה בכביש המוביל לביתו של המערער, מתיישבים עם הימצאותו של המערער ברכבו במקום התאונה.

5.        יצוין, כי בית המשפט דחה את גרסת המערער לפיה שהה בבית אביו בתל אביב בלילה שקדם לתאונה, וקבע - על-בסיס התרשמותו הבלתי-אמצעית - כי גרסה זו נשמעה "מאולצת ובלתי אמינה בעליל", וכי המערער נתפס בשקרים והאליבי שהוצג על-ידו הופרך. אשר לעדויות אחיו של הנאשם, קבע בית המשפט כי אף שאלו ניסו בכל מאודם לעזור לאחיהם לעגן את גרסתו, הרי שלא היה בעדויותיהם כדי לתמוך בה, והעובדה כי אף אחד מהם לא הבחין במערער בשעות שבהן היו אמורים לראותו בבית אביהם, מתיישבת דווקא עם ראיות התביעה.

6.        שנית, אשר לאחריות הנהג הפוגע בהתאם לעבירת ההפקרה: בית המשפט דחה את טענת בא-כוח המערער לפיה לא ניתן להרשיע את מרשו בעבירה זו מאחר שהנפגעת נפטרה באופן מיידי ומאחר שבמצב דברים זה, לא היה לו למי ליתן טיפול או עזרה. בית המשפט הדגיש כי על-פי פסק הדין בע"פ 515/72 שעבט נ' מדינת ישראל, עליו התבסס המערער בטיעוניו אלו, רק כשברור לפוגע - באופן וודאי ומעל לכל ספק - כי הנפגע כבר מת ושום עזרה לא תואיל לו, אין הוא עובר את העבירה כשהוא משאיר את הנפגע במקומו ולא מסיע אותו לקבלת טיפול רפואי מתאים (פ"ד כז(1) 549, 551 (1973); להלן: הלכת שעבט). בענייננו, קבע בית המשפט כי המערער לא טען ולא ניסה לטעון כי היה לו ברור מעל לכל ספק כי הנפגעת נפחה את נפשה, ועל-פי קו הגנתו, כלל לא היה באפשרותו לטעון לתשתית עובדתית שהיה בה לפתוח צוהר להלכת שעבט. זאת, בפרט, לאור עדותם של זוננטל ועזיזי, אשר ציינו כי הנהג הפוגע עמד במרחק של עשרות מטרים מן הנפגעת, בדק את הנזקים שנגרמו לרכבו ונמלט על נפשו. מעבר לכך, ציין בית המשפט כי על-פי עדותו של זוננטל, שהיה העד היחיד בשאלת מותה של המנוחה ואשר סיפר כי המנוחה היתה "בין חיים למוות" וכי "היו לה חרחורים אחרונים", הרי שניתן לקבוע כי בזמן הרלוונטי, גם אם מצבה של הנפגעת היה קשה ביותר, היא היתה בחיים.

הערעור על הכרעת הדין ונימוקיו