השופט א' ריבלין:
1. לפנינו ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' ג'רג'ורה), שעניינו שיעור הפיצויים המגיע למשיב בע"א 9562/05 (הוא המערער בע"א 9625/05; להלן: המשיב), מאת המערערת בע"א 9562/05 (היא המשיבה בע"א 9625/05; להלן: המערערת). עילת התביעה: תאונת דרכים שבה היה מעורב המשיב.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי - מפורט ומנומק. בית המשפט המחוזי דן באריכות בראשי הנזק השונים, פסק את שפסק, והערעורים שבפנינו נוגעים למקצת ממצאיו ומסקנותיו. אינני רואה צורך לפרוס כאן את מכלול קביעותיו של בית המשפט קמא. הדיון שלהלן יתמקד באותן השגות של בעלי-הדין המצריכות התייחסות נוספת של ערכאת הערעור, כשלנגד עינינו הכלל לפיו "בית-משפט זה לא ימיר את הערכתה של הערכאה הדיונית בהערכתו, אלא אם כן סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק" (ע"א 971/03 בגא נ' מלול, תק-על 2005(4) 1085).
2. לבית המשפט קמא הוגשו חוות דעת רפואיות בתחום הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי. הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה היא 23.5%. בית המשפט בחן את השפעתן התפקודית של הנכויות שנקבעו, לאור עדויות המומחים וטענות הצדדים, וכן נתן דעתו לעדות מנהלו של המשיב, שנמצאה מהימנה, בדבר הקשיים שנתקל בהם המשיב עת שב לעבודתו מזה 19 שנים, כמנהל עבודה ראשי בחברת "שפיר הנדסה". נקבע, כי שנתיים לאחר חזרתו של המשיב לעבודה הוא פוטר, זאת למרות המאמצים - מצדו ומצד החברה - להשתלבותו בה. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי המשיב נטל את התרופות שרשמו לו רופאיו, ואלה השפיעו על ערנותו ועל תפקודו. עוד צוין, כי לא הובהרה די הצורך השאלה האם התרופות אכן נחוצות, אולם מכל מקום, אלה נרשמו לו למשיב על-ידי רופאיו בשל מצבו הנפשי לאחר התאונה. על יסוד כל הנתונים הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענת המשיב, לפיה הנכות התפקודית עולה כדי 100%, אך יש להעמיד נכות זו על שיעור הגבוה מהנכות הרפואית, ובמקרה זה - 35%.
הן המערערת, הן המשיב, חולקים על קביעה זו של בית המשפט המחוזי. דין הטענות - מכאן ומכאן - להידחות. מסקנתו של בית המשפט המחוזי נשענת כאמור על בחינה מעמיקה של העדויות והראיות, ועל הממצאים בדבר נכויותיו של המשיב ועברו הרפואי, גילו, השכלתו, עבודתו הקודמת וניסיונותיו לשוב אליה, וכן אפשרויות קליטתו במעגל העבודה. מסקנתו של בית המשפט קמא אינה מגלה כל עילה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.
3. סוגיה נוספת ששני הצדדים מתייחסים אליה נוגעת לבסיס השכר ולחישוב הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות. בית המשפט קמא בחן, בהקשר זה, טענות שונות שהעלו הצדדים, הכריע בהן לפי שיקול דעתו, והמסקנה שאליה הגיע היא כי שכרו החודשי הממוצע של המשיב לפני התאונה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק, וכי לפיכך יש לקבוע את הפיצוי לפי התקרה הקבועה בחוק הפיצויים, לאמור: שילוש השכר הממוצע במשק: 6,877 X 3 = 20,631 ש"ח, ולאחר ניכוי מס הכנסה: 15,473 ש"ח. על-פי בסיס השכר הזה, קבע בית המשפט המחוזי את הפסד ההשתכרות לאורך התקופות השונות שלאחר התאונה: תחילה אבדן מלא של כושר העבודה, אחר-כך אובדן מחצית מכושר זה ולבסוף - עד גיל 65 שנים - אובדן של 35% כאמור לעיל. המערערת טוענת כי בית המשפט קמא הפריז בסכום שפסק, הן מבחינת בסיס השכר, הן מבחינת שיעור ההפסד והן באי-מתן משקל לנתונים מסוימים. לא מצאתי בטענות המערערת בהקשר זה עילה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. המשיב, מצדו, טוען כי בחישוב נפלה טעות, הואיל והשכר הממוצע במשק ביום פסק-הדין עמד על 7,140 ש"ח - ולא 6,877 ש"ח, כפי שנקבע. הדין עמו, ועל כך נפרט.
4. הדין הוא, כי השכר הממוצע במשק נקבע על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או על-פי נתוני השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי - הכל לפי הגבוה יותר. זוהי הוראתו של סעיף סעיף 4(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (ראו גם ע"א 8006/96 יונגרמן נ' עזבון המנוח קרל זנקר, תק-על 98(2) 584). פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בתאריך 25.8.2005. עיון בירחון "חשב" מתאריך אוגוסט 2005, תיעוד ששימש את בית המשפט קמא, מגלה כי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המאוחרים ביותר מתייחסים לחודש מאי אותה שנה, ולעומתם, נתוני הביטוח הלאומי נכונים לחודש אוגוסט. התוצאה היא, שבפני בית המשפט עמדו שני נתונים: האחד, זה שפרסם המוסד לביטוח לאומי, ולפיו השכר הממוצע במשק בחודש אוגוסט 2005 היה 6,877 ש"ח; והשני, זה שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיו השכר הממוצע במשק בחודש מאי 2005 היה 7,139 ש"ח. יצוין, כי היום יש בידינו נתונים מאוחרים יותר המלמדים כי למעשה, בחודש אוגוסט 2005, הפער בין נתוני הביטוח הלאומי לבין נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היה גדול יותר (כלומר, השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלמ"ס גדל). ואולם, גם המשיב אינו טוען כי אלה הם הנתונים הרלבנטיים - והרי הם לא היו בפני הערכאה המבררת ביום מתן פסק-הדין. השאלה הצריכה תשובה היא, אפוא, האם מבין הנתונים המצויים בפניו בעת מתן פסק-הדין, על בית המשפט לבחור בנתון הגבוה יותר, גם אם הוא מעודכן פחות. תשובתנו לשאלה זו היא בחיוב. כאמור, החוק קובע כי יש לבחור בנתון הגבוה יותר מבין השניים הידועים "כפי שהם ערב קביעת הפיצוי", ואין על כן להתעלם מן הנתון הידוע באותו מועד, ביחס לשכר הממוצע לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ובלבד שהוא גבוה מן הנתון הידוע על-פי פרסומי המוסד לביטוח לאומי). לא למותר לציין כי במקרה שבפנינו, למשל, המערערת אינה יוצאת מקופחת - אדרבא, לו היה יכול בית המשפט לדעת בעת מתן פסק-הדין את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המעודכנים לחודש אוגוסט, היה השכר הממוצע במשק - וממילא גם שילושו - גבוה יותר.
5. גישה דומה הנחתה את בית משפט זה ברע"א 2531/98 גולדשמיט נ' פוגל, תק-על 98(2) 1317. שם נשאלה השאלה "למה מתכוון בית המשפט בקבעו במקרה כזה את כושר ההשתכרות לפי 'השכר הממוצע במשק' - האם לזה הידוע באותו מועד, או לזה הקיים באותו מועד, אשר שיעורו יתברר ויפורסם רק כעבור זמן, לעיתים כעבור חודשים לאחר מועד מתן פסק הדין?". והתשובה:
ככלל, נראה לי, שאם בית המשפט לא קובע אחרת, כוונתו היא לשכר הממוצע במשק הידוע אותה עת על פי פרסומים רשמיים. שכר ממוצע זה הוא הידוע אותה עת לבית המשפט ולציבור כולו. אם היו מבקשים לקבוע אותה עת את שכרו של פלוני על פי השכר הממוצע במשק, זה השכר הממוצע במשק היחיד אשר ניתן היה לפסוק לפיו. לגישה זו יש יתרון גם במובן זה, שאם לא תאמר כן, שאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע לא תהא ידועה עד חלוף תקופה לא קצרה ממועד פסק הדין, ופסק הדין לא יהיה, למעשה, סופי.
הנה כי כן, ברגיל, הנתון הידוע הגבוה ביותר, ובאותו מקרה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בדבר השכר הממוצע במשק, הוא הרלבנטי לפסיקת הפיצויים, זאת על אף שנתון מעודכן יותר יתפרסם כעבור זמן. ומשם לכאן: הנתון האחרון הידוע של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפי הפרסומים בעניין זה, הוא המשמש לפסיקת הפיצוי, מקום בו הוא גבוה יותר מן הנתון שמפרסם הביטוח הלאומי, זאת אפילו אם זה האחרון סמוך יותר למועד פסק-הדין. ודוק: כך הוא מקום בו מיישם בית-המשפט את ההוראה בדבר הגבלת תקרת הפיצוי לשילוש השכר הממוצע; לא בהכרח כך הוא מקום בו לא מתעוררת שאלת התקרה ובית-המשפט מסתייע בנתון מתאים של שכר ממוצע לצורך הערכת כושר ההשתכרות של הנפגע אלמלא התאונה. שיקול-דעתו של בית-המשפט במקרה כזה, אינו מחוייב לפרסום מסויים דווקא של גובה השכר הממוצע.
התוצאה במקרה זה היא, כי יש לבצע מחדש את חישוב הפסדי ההשתכרות, בכל אחת מהתקופות אליהן התייחס בית המשפט קמא בפסק-דינו, לפי שכר ממוצע של 7,139 ש"ח, ולאחר הכפלה ב- 3: 21,417 ש"ח, ולאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור של 25%: 16,063 ש"ח.
6. תיקון נוסף בחישוב נוגע לגיל הפרישה מעבודה של המשיב. את זה יש להעמיד, על-פי הנחת-הבסיס של בית המשפט קמא בדבר היעדר ראיות לסתור את חזקת גיל הפרישה הרגיל, על 67 שנים, ולא 65 שנים, כפי שנקבע (ראו הוראות חוק גיל פרישה, התשס"ד- 2004). יש לתקן, בהתאם, את תקופת הזכאות לפיצוי ואת מקדם ההיוון.
מנגד, נראה כי פסיקת הפיצוי בגין הפסד פנסיה - שגויה. בית המשפט קמא קבע, כי אלמלא התאונה היה המשיב מקבל, עם הגיעו לגיל פרישה, סכום חודשי של 6,950 ש"ח. בית המשפט הוסיף כי כעת זכאי המשיב לפנסיה בשיעור של 3,505 ש"ח. מכאן מסקנתו של בית המשפט, כי למשיב הפסד של 3,395 ש"ח לחודש. ואולם, יש לזכור כי המשיב לא איבד כליל את כושר השתכרותו; הגריעה היא בשיעור של 35%. כמו-כן, בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נתגלתה טעות חישוב. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בעניין זה, ובהביאנו בחשבון את צד החיוב וצד השלילה במאזן הכולל של הפסדי הפנסיה, אנו סבורים כי ראוי להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של "הפסד פנסיה וביטוח מנהלים", על-פי הערכה גלובאלית, על סך של 150,000 ש"ח, בערכי יום פסק-הדין של בית המשפט קמא. סכום זה יבוא תחת הסך של 552,437 ש"ח, שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית.
7 מסכום הפיצויים שנפסק הורה בית המשפט קמא לנכות את התגמולים שהמשיב זכאי להם מקרן מבטחים, בסכום של 749,480 ש"ח. דא עקא, שתגמולים אלה - כך טוען המשיב - משולמים לו גם בגין בעיות בריאותיות שמהן הוא סובל, אשר אינן קשורות כלל וכלל לתאונה. לפיכך, מלין המשיב על כך שנוכו מסכום הפיצויים מלוא התגמולים ממבטחים, ולא אך אותו חלק המשקף את הזכאות בגין התאונה. חלק זה, לפי הועדה הרפואית של מבטחים, עומד לדברי המשיב על 75%. מן העבר השני, מלינה המערערת על כך שלא נוכו, מסכום הפיצויים, שני-שלישים מתגמולי המל"ל המשולמים למשיב (קצבת נכות כללית).
הוראתו של בית המשפט קמא בנושא הניכויים אינה ברורה. נביא את דבריו כלשונם:
התובע קיבל קיצבת נכות ממבטחים. על פי חוות הדעת האקטוארית של שי ספיר מיום 16.2.03, מש/10(א), סכום הקיצבה שיקבל התובע ממבטחים מסתכמת בסכום של 684,423 ש"ח נכון לתאריך עריכת חוות הדעת. עוד על פי חוות הדעת של שי ספיר מאותו תאריך, מש/9(א), קיצבת הנכות הכללית שיקבל התובע המל"ל מסתכמת בסכום של 684,423 ש"ח.
בסיכומיו בכתב ביקש ב"כ הנתבעים לנכות סכום של 279,666 ש"ח על פי מש/9(א) וסכום של 684,423 ש"ח לפי מש/10(א), ובסך הכל 684,423 ש"ח ליום הגשת הסיכומים ביום 25/6/03. סכום זה משוערך להיום הוא על סך 749,480 ש"ח.
[יצוין, כי בית המשפט קמא נתן ביום 7.10.2005 החלטה בבקשה לתיקון טעות סופר, ובמסגרתה הבהיר כי הסכום שדובר בו בחוות-הדעת מש/9(א), לעניין קצבת הנכות הכללית, הינו 485,481 ש"ח, ולא 684,423 ש"ח - א' ר']
בהמשך מתייחס בית המשפט קמא לשאלת תחולתה של ההלכה שנפסקה ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 - ואלה דבריו: