התנגדות לבקשה למתן צו ירושה ובקשה להוכחת צוואה באופן אחר ללא הצגת העתק

המנוחה הלכה לבית עולמה בשנת 2012, והותירה אחריה שני ילדים.

לאחר שניתן צו הפטר החודש 07/20 לאחד מבניה, במסגרת הליכי הפש"ר, הגיש הבן השני בקשה למתן צו ירושה ע"פ דין.

דבר הבקשה נודע לנאמן לנכסי הבן, אשר מונה במסגרת הליכי הפש"ר.

או אז הגישו המתנגדים- ארבעה מנכדיה של המנוחה (באמצעות הוריהם) התנגדות לבקשה, בטענה שהמנוחה ערכה צוואה בכתב יד, במסגרתה הורישה את רכושה לארבעה מנכדיה.

ההתנגדות הוגשה ללא שהוגש העתק מהצוואה, ולצידה הוגשה בקשה להוכחת הצוואה ב"אופן אחר".

העובדות הצריכות לעניין:

1. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 22.8.2012 כשהיא אלמנה. המנוחה הותירה אחריה שני בנים, נ.ג. וח.ג. כפי שיוסבר בהמשך, מאחר שכלל בני המשפחה משמשים בהליך זה בערבוביה (לעיתים כתובעים ולעיתים כנתבעים), הם יכונו כ"נתבעים"/בשמותיהם הפרטיים).

2. ביום 18.09.22 פנה נ.ג. לרשם לענייני ירושה בבקשה למתן צו ירושה ע"פ דין אחר המנוחה, במסגרתה נטען כי המנוחה לא הותירה אחריה צוואה (ת"ע 36404-02-23).

3. ביום 31.10.22 פנו הנתבעים (נכדיה של המנוחה באמצעות – נ.ג. וח.ג. ובנות זוגם, בהיותם אפוט' טבעיים) לרשם, הגישו התנגדות למתן צו ירושה, ועתרו לקיום צוואת המנוחה ללא שהוגש מקורה (ת"ע 36453-02-23). בהמשך הגישו בקשה לקיום צוואת המנוחה (ת"ע 42613-06-23), ובקשה להוכחת הצוואה בהעתק (42632-06-23). כלל ההליכים הועברו לידון בפני.

    

4. משמעות הדברים הינה כי התובע, נ.ג., משמש בשני כובעים – פעם אחת כאשר עתר למתן צו ירושה ובמסגרתה הצהיר כי המנוחה לא הותירה צוואה, ופעם שניה, כהורה של ילדיו הקטינים כשהוא מתנגד נחרצות לצו הירושה, עותר לאישור הגשת צוואה בהעתק, ולמתן צו לקיום צוואת המנוחה. למותר לציין כי כלל בני המשפחה, לרבות נ.ג. בשני כובעיו, מיוצגים ע"י אותו עו"ד.

   על זה אומר בתמצית "מבולבלים? גם אנחנו".

    

5. מכתבי הטענות שהוגשו, עולה כי בחודש 02/23 הגיש בנק *** בקשה לפשיטת רגל של ח.ג., בנה של המנוחה (פש"ר 12430-02-13). ביום 10.04.14 ניתן צו כינוס לנכסיו ועו"ד יניב זר מונה כמנהל מיוחד לנכסיו. ביום 30.7.20 ניתן צו הפטר לחייב, כאשר באותה העת לא היה ידוע לנאמן אודות נכסי אימו המנוחה של החייב (לציין כי הוגשו מסמכים חלקיים ביותר מתיק הפש"ר לתמיכת הטענות).

6. בנסיבות אלה הוריתי על צירופו של עו"ד יניב זר, הנאמן לנכסי החייב כצד להליך. יצויין כי בעקבות ההליכים שבכותרת, הוגשה ביום 22.11.22 בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול צו ההפטר.

7. למעשה במקרה זה אין סכסוך אמיתי בין בני המשפחה לבין עצמם, אלא בין ב"כ היועמ"ש והנאמן לנכסי החייב, לבין בני המשפחה אשר מבקשים להוכיח כיום, כי המנוחה (שהלכה כאמור לבית עולמה בשנת 2012), ערכה צוואה בכתב יד בשפה הרוסית, במועד לא ידוע ובמסגרתה הורישה את דירתה, לארבעה מנכדיה.

    

   תמצית טענות הצדדים:

8. לטענת בני המשפחה, אין לשפוט לחומרה את האופן בו נהג התובע, כאשר לכתחילה הגיש בקשה לצו ירושה והצהיר שהמנוחה לא הותירה צוואה, ובדיעבד עתר להוכחת צוואה בהעתק וזאת משום שהצוואה לא היתה בידו והוא ביקש להסתיר מאחיו את העובדה המבישה שאישתו איבדה את הצוואה. לטענתם המנוחה הותירה צוואה בכתב יד, אשר נכתבה ע"י המנוחה בשפה הרוסית ובמסגרתה ביקשה להוריש את ביתה ב**** לארבעה מנכדיה, את הבית ניתן יהיה למכור רק בחלוף 3 שנים, וכי שתי הכלות תהיינה אחראיות למימוש הצוואה. בהעדר מקור אשר נזרק בטעות ע"פ הנטען ע"י אחת הכלות, ביקשו בני המשפחה להוכיח את הצוואה "באופן אחר" קרי – באמצעות עדויות בע"פ של בני המשפחה. לציין כי בני המשפחה לא ידעו לומר מהו מועד ערחכתה, ציינו לכתחילה כי לכל המאוחר זו נערכה בשנת 2010, וכן רק אחד מבני המשפחה זכר כי אדם נוסף היה חתום על גביה. עוד טענו כי אין מדובר בגירסה חדשה אלא באמירות שנאמרו לאנשים שונים לפני מספר שנים, ללא קשר להליך הפש"ר של ח.ג., וטענו כי למרות שמדובר בסיפור חרגי ונדיר – סיפור אמת הוא.

9. לטענת הנאמן, ח.ג., החייב לא סיפק מידע במסגרת תיק הפש"ר אודות זכויות המגיעות לו מהעיזבון, אין כל עד שיכול להעיד על עריכת הצוואה בפועל ע"י המנוחה, תוכנה לא ברור, וכך גם מועד עריכתה. הנתבעים עצמם לא ביקשו לפעול ע"פ הוראות הצוואה אלא ביקשו לעשות שימוש בכספי התמורה ממכר דירת אימם המנוחה, הגירשה על קיום הצוואה נולדה רק לאחר שנודע לנאמן על הבקשה למתן צו ירושה, שנים ארוכות לאחר פטירתה של המנוחה, כאשר העדויות של הנתבעים היו סתמיות ומלאות סתירות ותמיהות.

10. ב"כ היועמ"ש נטל חלק בהליך, כאשר למעשה הצטרף לטענות הנאמן, וטען כי על פניו נראה שמדובר בצוואה בדויה, וכי הנתבעים לא עמדו בנטל הכבד המוטל עליהם להוכיח קיומה של הצוואה הנטענת.

     

    הוכחת צוואה בהעתק – הדין החל:

11. סעיף 68 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע כדלקמן: 

     

    "68.(א)עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחה בתעודת מוות או בהצהרת מוות, זולת אם התיר בית המשפט או הרשם לעניני ירושה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להוכיחם באופן אחר. (ב)צוואה, למעט צוואה בעל-פה, טעונה הוכחה בהגשת המקור; הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה, או שאי-אפשר להגיש את המקור, רשאי בית המשפט או הרשם לענייני ירושה להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או באופן אחר; ואולם, היה המקור מחוץ לישראל ולא ניתן להגישו, וניתן צו קיום על ידי ערכאה שיפוטית או רשות מוסמכת מחוץ לישראל – לא תהיה הצוואה טעונה הוכחה בהגשת המקור לפי סעיף זה אם הוכח צו הקיום האמור בדרך של הוכחת תעודת חוץ לפי סעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971."

     

12. הוראה דומה נקבעה בתקנה 14(ב)(3) לתקנות הירושה תשנ"ח – 1998.

     

13. מלשון סעיף 68(ב) לחוק, עולה כי ניתן להוכיח קיומה של צוואה אף אם לא הוצג מקורה או העתקה, אך זאת רק לאחר שיוכח עצם קיומה של הצוואה וכן תוכנה (ר' שאול שוחט, נ.ג. פינברג ויחזקאל פלומין, דיני ירושה ועיזבון, עמ' 182).

14. מן הראוי להקדים ולהדגיש כי לא כל מסמך מהווה צוואה. ידוע כי צוואה איננה מעשה יומיומי, אלא מהווה מעין מכתב אישי אחרון בו מבטא המנוח את נבכי נפשו: "הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזיכרונם באהבה ובהכרת תודה" ע"א 7735/02 עיזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל נ' יהושע ישועה אהל פז, נח(3) 161 (2004).

15. מטעם זה נקבעו ע"י המחוקק דרישות צורניות לצוואה, על מנת לסייע לקורא המסמך לקבוע כי אכן לפניו מסמך העונה להגדרת "צוואה". דרישת הצורה נועדה להבטיח את תוקפה של הצוואה, ולדרישה זו שני היבטים – ראייתי-הוכחתי והיבט טקסי של דרישת הצורה בשעת עריכת הצוואה (שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע"ו -2016 עמ' 34).

16. בכל הנוגע להוכחת צוואה בהעתק, סיכם כב' השופט שאול שוחט את ההלכה בת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 101658/05בענין המנוח י.ש נ' א.ב(22.04.2007), ואין לי אלא לחזור על הדברים: "הגשת המקור אינה תמיד אפשרית ובהתקיים נסיבות מסוימות, התיר המחוקק את הוכחת קיומה של צוואה ואת הוכחת תוכנה באמצעות ראיה משנית - "בהגשת העתק או באופן אחר". מהן אותן נסיבות? "...הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה או שאי אפשר להגיש את המקור..." (ס"ק 68(ב) לחוק הירושה). הטעם למתן אפשרות להוכחת צוואה בהעתק, הינו לאפשר מתן למענה למצב בו ונעשתה צוואה ואין אפשרות להגישה לקיום במקורה. "בנסיבות המפורטות בסעיף 68(ב), אין זה מתקבל על הדעת שיסוכל רצונו של מי שעשה אותה ותאבד זכותם של הזוכים על פיה לתבוע את קיומה".

17. עוד על הגשת הוכחת צוואה בהעתק, ר' ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 16220/00ח' ש' נ' ש' א', קטין (נבו 23.6.2003) שם הוגשה בקשה להוכחת צוואה בעדים, ללא שהוצג המקור או ההעתק. בית המשפט קבע, בין היתר, כי "עם התובע הוכחת צוואה ב"אופן אחר" - תצהירים ועדויות בעל פה בלבד -  יש להקפיד הקפדה יתרה, שהרי בהיענות לתביעתו לא רק שנמצא משנים מסדרי ירושה על פי דין, אלא שעלולים אנו לקיים את דברי הזוכה ולא את דברי המצווה". כן ר' ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 4845/99מילכה בן ארי נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.2.2002) במסגרתו נדרש בית המשפט לאפשרות הוכחת צוואה נוטריונית, באמצעות ראיות משניות, בהעדר מקור. באותו המקרה הוגש אישור של פקיד הסדר המקרקעין שצורפה צוואה מקורית מאושרת ע"י נוטריון בצירוף תרגום לעברית, אולם בתיק התביעה של פקיד ההסדר נמצא רק תרגום של הצוואה לעברית.

18. בת"ע (משפחה נצרת) 2050/06עזבון המנוח א.ס.ס. ז"ל נ' א.ס.א (נבו 9.2.2011) נדונה תביעה לביטול צו ירושה בטענה כי יש לקיים צוואת אביהם של הצדדים, על אף שזו הושמדה ולא נותר הימנה  העתק צילומי. יצויין כי באותו המקרה כלל האחים תמימי דעים כי אביהם המנוח אכן ערך בחייו צוואה וכי בהתאם למנהג שהיה מקובל בין בני העדה הדרוזית, זו הוקראה במהלך לווייתו, אולם היו חלוקים באשר לתוכנה ומועד עריכתה. התביעה נדחתה בהעדר הוכחה לצורתה של הצוואה, מועד עריכתה ומה היו ההוראות המזכות והמדירות.

     

    נטל השכנוע המוטל על התובע הוכחת צוואה שלא באמצעות המקור:

19. בת"ע 101658/05 הנ"ל, נקבע כי על תובע המבקש להוכיח קיומה של צוואה שלא באמצעותה מקור, לשכנע את בית המשפט, כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה (בכתב יד/בעדים/בפני רשות). במסגרת דרישה זו על התובע להציג בפני בית המשפט, בצורה ברורה ומדויקת, גם את תוכנה של הצוואה ובוודאי את הוראותיה הענייניות של הצוואה, אותן הוראות מנחילות, הקובעות את זהות הזוכים ואת מידת זכייתם - למי ציווה המצווה או מה ציווה" כלשון סעיף 33 לחוק הירושה - ואת התנאים לזכייה ככל שהיו. ככל שמדובר בהגשת העתק כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע (לכאורה) את בית המשפט, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את ביהמ"ש על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה.

20. שוכנע בית המשפט, כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה ושוכנע גם בדבר הוראותיה הענייניות, על התובע לשכנע את בית המשפט בדבר הנסיבות המונעות ממנו את הגשת המקור - "אי אפשר להגיש את המקור" או, כי "המקור נשמד". היתה הטענה שאי אפשר להגיש את המקור, מוטלת על התובע החובה לשכנע את בית המשפט בדבר אבדן המקור של הצוואה או אי היכולת למצוא אותה ובדבר המאמצים הסבירים שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית (ר' גם ע"א 4182/90 רענני נ' רענני  מו(4) 348).          

21. היתה הטענה שהמקור נשמד על התובע לשכנע את בית המשפט, כי 'המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה'. הטעם לכך הוא שאחת הדרכים לביטול צוואה היא השמדתה - ס' 36(א) לחוק הירושה - ומשום החזקה שבדין הקובעת, כי אם המצווה היה זה שהשמיד את הצוואה התכוון הוא, בעצם השמדתה, לבטלה. ס' 36(א) סיפא לחוק הירושה. במקרה כזה הנטל על התובע לשכנע את בית המשפט שלא היתה למצווה כוונה כזו. עבר התובע את מחסום הקבילות ונתקבלה הראיה המשנית, או אז יידרש בית המשפט לענין משקלה.

22. ר' ע"א 483/80יורשי המנוחה רחל רוזנפלד (חסויה) אפוטרופסה לדין נ' צבי קלפנר, לז(3) 552 (1983)‏‏, שם נקבע כי "כלל הראיה הטובה ביותר" אינו תופס "בראיות חפציות" (real evidnce), לרבות מסמכים, שדבר קיומם בלבד שנוי במחלוקת (כולל תכונות חיצוניות). לגבי אלה, ראיות משניות מותרות תמיד, גם אם המקור קיים, ורצוי היה להביאו כמוצג. יחד עם זאת, נוכח תקנות הירושה הכלל הוא שיש להגיש לבית המשפט את המקור, ואילו החריג הוא שמותר להגיש ראיה משנית - העתק מן המקור או הוכחה אחרת - אם המבקש אינו יכול להגיש את המקור, כגון שהלך לאיבוד או נשמד (למשל, בשריפה). מכאן שעל המבקש היה לטעון ולהוכיח את אי-יכולתו להגיש את המקור. באותו המקרה נקבע שהמשיב לא הצליח לעבור את מחסום הקבילות של ראיות המשנה, ומכאן שאין במשקלן כדי לעזור לו. בית המשפט העליון ביטל צו קיום צוואה לאחר שהמבקש לקיימה לא טרח כלל לחפש את המקור ולהוכיח את אי יכולתו להגישו והסתפק באמירה ש'אינו יודע היכן המקור". בגלגולה הנוסף של הפרשה ע"א 551/85צבי קלפנר נ' ד"ר שמואל בניאל(31.12.1985)‏‏, התקבלה הבקשה לביטול צו הירושה וניתן צו לקיום הצוואה על סמך ראיות נוספות שהוגשו.

23. בת"ע (ת"א) 101658/05 המנוח י.ש נ' א.ב (22.04.2007) הדגיש כב' השופט שאול שוחט כי "אין לדרוש בדרך כלל עדות ישירה (פוזיטיבית) שאכן הצוואה אבדה, ודי בכך כי למרות חיפושים מתאימים לא נמצאה. עם זאת, יש לשכנע את בית המשפט שנעשו מאמצים סבירים למצוא את מקור הצוואה, כשלענין מידת המאמץ שעל התובע להשקיע, אין לקבוע מסמרות ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו. עוד ר' בעניין זה ר' ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 14130-02-16 פלונית נ' פלונית (17.07.2018) (חברתי כב' השופטת קרן גיל), וההלכות שצוטטו שם.

24. בע"א 4182/90 רענני נ' רענני נקבע כי בנסיבות, לא הייתה מחלוקת שמקור הצוואה מצוי בשוויץ (בשל הליך משפטי שנוהל שם) והמערער הודה שכלל לא ביקש מבית המשפט בשוויץ את השבת המקור ונמנע מלעשות כן על פי עצת עורך דינו".

25. בע"א 178/65הנרייטה בן-טובים נ' נסים דווייק, ו-3 אח', כ(1) 113 (1966), נקבע כי לענין אבדנה של צוואה אין צורך להוכיח איך הצוואה אבדה, דבר אשר הינו בדרך כלל קשה ואף בלתי אפשרי: ‏‏ "אין צורך איפוא להוכיח איך הצוואה הלכה לאיבוד, דבר אשר בדרך כלל הינו קשה או אף בלתי אפשרי (להוציא מקרים בהם הלכה הצוואה לאיבוד בעקבות שריפת המקום בו הוחזקה וכו'). לכן אין לדרוש בדרך כלל עדות ישירה שאכן הצוואה הלכה לאיבוד, ודי בכך כי למרות החיפושים המתאימים לא נמצאה". עם זאת, יש לשכנע את בית המשפט שנעשו מאמצים סבירים למצוא את מקור הצוואה, כשלענין מידת המאמץ שעל התובע להשקיע, אין לקבוע מסמרות ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו.

26. לסיכום, המבחן הוא מבחן "השקידה הסבירה", כאשר אין לדרוש הוכחה ישירה פוזיטיבית שאכן הצוואה אבדה ודי בכך שלמרות חפושים מתאימים לא נמצאה הצוואה, כאשר כל מקרה נבחן ע"פ נסיבותיו.

     

27. בענייננו, לא זו בלבד שלא הוצג העתק הצוואה בכתב יד, אלא שלא צויין על גביה תאריך.

    העדר תאריך ע"ג צוואה בכתב יד – הדין החל:

28. סעיף 19 לחוק הירושה קובע כדלקמן: "צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם ביד".

29. במקרה שלפני, הצוואה בכתב היד, לא נשאה תאריך. בענין זה קובע סעיף 25 לחוק הירושה כדלקמן:

     

    "25 (א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור:

    (א)...

    (ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

    (1) בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;

     

30. בבחינת שאלת הוכחת צוואה "באופן אחר", בעיקר כאשר זו לא נשאה תאריך, יש חשיבות מיוחדת לעובדה שמדובר בצוואה בכתב יד. שהרי "בבואנו לבחון האם מסמך פלוני מהווה צוואה בכתב, שומה עלינו לזכור את החשש מפני מצב בו מסמכים אישיים ולא רשמיים של המנוח יוכרו כצוואות. חשש זה אך מתעצם נוכח העובדה ש"בנקודת הזמן בה מתברר רצונו של המצווה הוא כבר אינו בין החיים ואת כוונתו האמיתית לוקח הוא עמו אל מותו"" ע"א 1978/05פלוני נ' פלוני (10.1.2007).

31. שוחט בספרו (שם, בעמ' 37 ואילך), מפרט את הקשיים בעריכת צוואה בכתב יד, בין היתר העדרם של מנגנונים שונים הקיימים בצוואות אחרות, אשר אמורות למנוע התערבות חיצונית בה, לרבות ההיבט הטקסי של דרישת הצורה שאמור להעמיד את המצווה הן על הרצינות שבה עליו להתייחס לפעולה המשפטית שאותה הוא מבצע הן על השפעותיה האפשריות, ובהמשך ציין את הדברים הבאים: 

    "דרישת כתב היד היא סימן ההיכר שעיקרי בצוואה מעין זו: כל שלושת המרכיבים הצורניים של צוואה בכתב יד – תוכן תאריך וחתימה – צריכים להיות כתובים בכתב ידו של המצווה. לא בכדי קבע המחוקק את כתב היד כ"מרכיב יסוד" בסעיף 25(ב)(1) לחוק הירושה. דרישה זו לא נועדה לשמש רק כאמצעי זיהוי של המצווה אלא גם ללמד על גמירת דעתו לגבי תוכנה של הצוואה והוראותיה".

32. כן ר' הדברים שנפסקו בע"א 1978/05פלוני נ' פלוני (10.1.2007): "לא בכדי מציין המלומד ש' שילה כי קיים יחס אמביוולנטי כלפי צוואה בכתב יד (שילה, עמ' 190-187). מחד, יש הרואים בצוואה מן הסוג האמור כדרך הזולה, הפשוטה והקלה ביותר להבעת רצונו של אדם בנוגע למה שייעשה ברכושו לאחר מותו (ראו הצעת חוק הירושה, תשי"ח-1958). מאידך, הובע לא אחת החשש שמא פתקים שונים אשר יימצאו בעיזבונו של המנוח יאושרו כצוואה, וזאת אף אם האחרון כלל לא גמר אומר לצוות את רכושו לאדם אחר. כך, לעיתים אין זה ברור אם אותן תרשומות אישיות שכתב המנוח בינו לבין עצמו הגיעו לדרגה של צוואה ממש או שמא הן הינן בגדר בקשה והבעת משאלה גרידא. עוד נטען, כי צוואה בכתב יד ניתנת לזיוף ביתר קלות, וכן כי צוואה מן הסוג האמור נעדרת את כל אותם המנגנונים הקיימים בצוואות אחרות שנועדו לשמור אותה מפני התערבות חיצונית".

33. אשר לדרישה לציין תאריך ע"ג הצוואה, ציין כב' השופט שוחט בספרו "הדרישה לציין תאריך כמרכיב צורני נקבעה הן לעשיית צוואה בכתב יד לפי סעיף 19 לחוק הירושה הן לעשיית צוואה בעדים לפי סעיף 20 לחוק. דרישה זו נועדה בראש בראשונה לסייע בקביעת סדר הזמנים של צוואות שונות, אם קיימות כאלה. זאת לנוכח קביעתו של המחוקק בסעיף 36(ב) לחוק הירושה, שלפיו רואים בצוואה מאוחרת צוואה המבטלת את קודמתה "במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת". יתר על כן , מועד עשיית הצוואה הוא המועד הקובע לעניין בחינת כושרו של המצווה לצוות, וציון התאריך נועד לאפשר זיהוי ודאי של מועד זה".

34. כאשר עסקינן בצוואה בכתב יד שלא נשאה תאריך, ע"פ הפסיקה מדובר בפגם הניתן לתיקון לפי סעיף 25 לחוק: בע"א 1978/05פלוני נ' פלוני (10.1.2007) צויין כי ניתן יהיה להכיר במסמך הכתוב בכתב יד אף ללא תאריך - "מן האמור בסעיף זה למדים אנו, כי הדרישות הפורמאליות לאישור צוואה בכתב יד הינן מצומצמות, שלא לומר מצומצמות ביותר, וזאת בהשוואה לצוואת אחרות. כך, אין צורך בנוכחותם של עדים או עורך-דין או שופט. על כן, יכול אדם לרשום בכתב-ידו על פתק מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, לחתום על הפתק ולהוסיף תאריך והנה בידו צוואה כדת וכדין. לא זו אף זו, במקרים מסוימים ניתן להכיר במסמך כלשהו כצוואה אף מבלי שהתקיימו שני התנאים האחרונים הנוגעים לחתימת המבקש ולקיומו של תאריך, ובלבד שהוכח כי הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה (סעיף 25 לחוק הירושה).

35. עוד ר' ע"א 523/82ביאנה גלזבסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, לט(2) 551 (1985), במסגרתו קיים בית המשפט צוואה בכתב יד שלא צויין בה תאריך, לאחר ששוכנע כי אין ספק באמיתותה של הצוואה. יצויין כי במהלך בירור ההליך המשפטי תוקן סעיף 25 לחוק הירושה במסגרת תיקון מס' 7 משנת 1985.

36. עוד ר' שוחט בספרו (שם, בעמ' 81), ציין כי התאריך והחתימה אינם מרכיבים יסודיים בצוואה בכתב יד, אלא הם פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים בצוואה בכתב יד, "על כן רשאי בית המשפט לקיים צוואה בכתב יד אף שנפל פגם בתאריך או בחתימה או בשניהם גם יחד, ולמרות חסר של אחד מאלה או של שניהם".

37. הפסיקה הבחינה, בין מרכיבים צורניים יסודיים - קונסטיטוטיביים, שבלעדיהם אין המסמך הנטען בגדר צוואה, לבין מרכיבים צורניים – דינאמיים, שנפלו במסמך הנטען להיות צוואה. אם נפל בצוואה פגם או חסר במרכיב צורני יסודי, לא יהיה בכוחו של בית המשפט להתעלם מכך ולקיים את הצוואה תוך שימוש בסעיף 25 לחוק (ע"א 869/75 רבקה בריל נ' היועמ"ש פ"ד לב(1)98, 101), דנ"א 7818/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרוני פ"ד נט(6) 653). לעומת זאת, אם נפל בצוואה פגם או חסר במרכיב צורני דינאמי, ניתן לקיים את הצוואה למרות הפגם, לאור הוראת סעיף 25 לחוק (שוחט פינברג ופלומין, "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית (תשע"ד – 2014), עמ' 103). ת"ע (י-ם) 37881-01-15 והפסיקה שהובאה שם. מאחר שהחוק אינו מבחין בין דרגת חומרתם של הפגמים בצוואה ובכל מקרה של פגם – נטל השכנוע עובר למבקש הקיום, נידונה בפסיקה רבות השאלה, האם בכל מקרה של העברת הנטל, יש לדרוש את הרף הגבוה שנקבע בסעיף 25 לחוק הירושה (מידת שכנוע ברמה של "לא היה לבית המשפט ספק"). בעניין זה ר' הדברים שכתבתי בהרחבה בת"ע 72401-01-18 כהן ממן נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ואח', וההפניות שם. מכל מקום במקרה זה, בהעדר צוואה, הן נטל הבאת הראיה, והן נטל השכנוע מוטל כל כולו על הנתבעים המבקשים להוכיח קיומה של צוואה, ובנסיבות מקרה זה, בהעדר תאריך, אין מקום להגמיש את הרף הראייתי שנקבע בסעיף 25 לחוק הירושה.

     

     

    מן הכלל אל הפרט: 

38. השאלות שעל בית המשפט להידרש להן במקרה זה הן כדלקמן: 

    • בהעדר מקור, על הנתבעים להוכיח ראשית כי המנוחה אכן ערכה צוואה בכתב יד. לשאלה זו שתי שאלות משנה:

      1. האם הוכח שהמנוחה הותירה אחריה מסמך כתוב? 

         1. האם הוכח שמסמך זה אכן עונה להגדרת צוואה (בכתב יד) ולא מסמך אישי אחר?

      2. ככל שהצדדים יעברו את מחסום הקבילות, יש לבחון האם הוכח מה היה תוכנו של המסמך, קרי – מהן ההוראות המנחילות.

      3. ככל שהוכח כי המנוחה ערכה צוואה, בהעדר מקור, יש לשכנע את בית המשפט שנעשו מאמצים סבירים למצוא את מקור הצוואה, וכי למרות חיפושים מתאימים לא נמצאה.

      4. ככל שהוכח קיומו של מסמך המהווה צוואה, בהעדר תאריך, יש לבחון האם הצדדים עמדו ברף הנדרש להוכיח כי "אין ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה", כדרישת סעיף 25 לחוק.

          

39. אקדים ואומר כי התביעה להוכחת צוואה שלא באמצעות הגשת העתק, לא עמדה ברף הראייתי הדרוש להוכיח כי המנוחה כלל ערכה צוואה בכתב יד, מתי נערכה ומה היו הוראותיה.

    מדובר במנוחה אשר נפטרה בשנת 2012, כאשר בני המשפחה ידעו עוד בחייה על כך שערכה צוואה. הבקשה לקיום הצוואה בהעתק, הוגשה רק בחודש 09/22, ורק לאחר שהתברר כי הבקשה למתן צו ירושה הועברה לידיעת הנאמן לנכסי אחד מהיורשים ע"פ דין.

40. יוטעם כי ע"פ הנטען, המנוחה הורישה את דירתה לארבעה נכדים אשר נקבה בשמותיהם. חרף זאת, וחרף הטענה כי שבועות ספורים לאחר פטירת המנוחה, כבר ידע אחד האחים כי זו אבדה, לא פעלו בהליכים משפטיים פשוטים, לקיום רצונה הנטען של המנוחה: המנוחה הותירה אחריה שני ילדים, ולא היתה כל מניעה בסמוך למועד פטירתה ומייד עם היוודע כי הצוואה אבדה, לפנות למתן צו ירושה ע"פ דין ולהעביר ללא תמורה את חלקו של כל אחד מהבנים, לנכדים ששמם צויין בצוואה. כל זאת היה מוביל לתוצאה לפיה רצונה הנטען של המנוחה היה מקויים במלואו, ללא צורך בהליך משפטי מורכב.

41. אלא, שהצדדים לא פעלו בדרך זו, ולראשונה טענו כי המנוחה הותירה אחריה צוואה כאשר ביקש נ.ג. צו ירושה, ורק לאחר שגילה כי משמעות מתן צו הירושה היא החייאת הליכי הפש"ר.

42. או אז, התנגדו הנתבעים – הנכדים והוריהם, למתן צו ירושה ע"פ דין וטענו לראשונה לקיומה של צוואה בכתב יד, וביקשו להוכיחה בהעתק.

43. כל זאת, כאשר התובע מנהל את ההליכים בשני כובעים – פעם אחת בהיותו בן של המנוחה אשר הגיש בקשה למתן צו ירושה ע"פ דין ובמסגרתה הצהיר כי המנוחה לא הותירה צוואה, ופעם שניה כאפוטרופוס של נכדיה של המנוחה, ובכובעו זה ביקש צו קיום לצוואה שערכה המנוחה בכתב יד.

     

    שיהוי ניכר והשתק שיפוטי:

44. על קיומו של השתק שיפוטי בשל טענות עובדתיות סותרות ר' הדברים שנפסקו ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625 (2005), שם נקבע, בין היתר כי מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים, הדבר יכול להקים השתק שיפוטי, כאשר התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך המשפטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט.

45. לא זו בלבד שהתובע לא ראה קושי בהצהרות מנוגדות בבקשה לצו הירושה ובבקשה לצו קיום הצוואה ולהוכחתה בהעתק, הצדדים פעלו בניגוד להוראת סעיף 75 לחוק הירושה לפיה – "מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לעניני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה". יצויין כי בשנת 1998 תוקן חוק הירושה (תיקון מס' 9) ונקבע כי המפר הוראות סעיף זה "דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס".

46. הצדדים לא הביאו הסבר מניח את הדעת אשר להשתהותם ארוכת השנים בהגשת בקשות לקיום הצוואה ולהוכחת המקור בדרך אחרת. טענת התובע כי "התבייש" לומר לאחיו שהצוואה נעלמה, איננה יכולה להסביר שיהוי של למעלה מעשור שנים.

47. בישיבת ההוכחות הודה נ.ג., כי גילה שאין צוואה "מאוד סמוך לפטירה של אמי". נ.ג. ניסה להסביר בחקירתו כי רק בשנת 2022 החליט לפעול בעניין דירתה של אימו. כאשר נשאל מה הסיבה שדווקא אז הגיעה העת לפעול, השיב "היה לנו נורא, גם נורא קשה רגשית לעשות את זה, גם בסופו של דבר הבית לא היה מיועד לנו, היה מועד לנכדים, אז לא, לא מצאתי את זה לנכון. ועכשיו, בתקופה האחרונה, גם הילדה הגדולה שלי כבר התקרבה לגיל 18 וגם רציתי לבנות בית ורציתי להשתמש בכסף הזה לבניית בית. כמובן שאני לא, אחרי זה להחזיר את זה לילדים, אבל בתור, בתור מימון כזה, וזאת, זה התאים לי, וגם כל הזמן שהגיעו, הגיעו קונים פוטנציאליים ובהתחלה אמרתי שאני לא מעוניין, לא מעוניין, באיזשהו שלב אמרתי יאללה, נו, כבר מתחיל זמן".

48. נ.ג. נשאל ע"י בית המשפט מדוע לא פעל לכתחילה, בדרך של הוצאת צו ירושה והעברה לנכדים שצויינו בצוואה, השיב "כי אני רציתי לחלק את זה לא כמו בצוואה, אני רציתי לחלק את זה ... רציתי לחלק את זה על כל הנכדים, גם שנולדו אחרי המות של אימא שלי זכרונה לברכה". לאחר שהמשיך להסביר את רצונו הבהיר כי מאחר שנולדו לו ילדים נוספיםף הוא רצה חלוקה של חצי חצי בין האחים וכל אח יחלק באופן שהוא רוצה לילדיו. (עמ' 48 לתמלול ואילך). אף תשובה זו אינה מניחה את הדעת ואינה מבהירה את השיהוי, ואת הסתרת אובדנה של הצוואה, שעה שניתן היה להעביר ללא תמורה לכל ילד שיחפוץ.

49. השתהות ארוכת שנים זו הפכה לנחישות מוחלטת ולהתגייסות של כלל בני המשפחה רק לאחר שקיבל נ.ג. הפטר על חובותיו. בשלב זה, הגיעו שני האחים בתמיכת בנות זוגן (לציין כי חוסר נוחותן של בנות הזוג, בעיקר בת הזוג של נ.ג., ניכר היטב בעדותן), וביקשו לטעון לקיומה של צוואה בכתב יד של המנוחה.

50. אמנם, אין בשיהוי כשלעצמו להביא לדחיית הבקשה, שכן להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו (בעניין זה ר' הדברים שפרטתי בהרחבה בתה"ס (משפחה צפת) 25243-01-20 פלוני נ' פלונית (1.3.2022)‏‏, מכל מקום במקרה זה בנוסף לשיהוי קיימים טעמים נוספים המצדיקים דחיית התובענה.

51. בסופו של יום, הודה נ.ג. כי רצונה של האם היה כי הנכס עליו עמלה כל החיים ילך לנכדים ולא לנושיו של ח.ג., כאשר לא ידע שאם יגיש בקשה לצו ירושה זה "יקפוץ" אצל הנאמן (עמ' 52 לתמליל, ש' 34 ואילך), וזה מה שגרם לו להגיש בקשה נגדית (נגדית לעצמו) לקיום צוואה.

52. עוד העיד בהוכחות כי מעולם לא הודיע לאחיו שהצוואה אבדה: "אני לא הודעתי לו...שנאבדה לא, שנאבדה לא, הוא היה בטוח שהיא נמצאת". יחד עם זאת, בבקשה לצו ירושה הצהיר נ.ג. בסעיף 3 שאחיו מודע לבקשה וכי המנוחה לא הותירה אחריה צוואה.

     

53. בישיבת קדם המשפט נחקרו בעלי הדין והם נחקרו פעם נוספת בישיבת ההוכחות. הסתירות המשמעותיות בעדויות הצדדים, והאופן בו נאמרו הדברים, ההיסוס וההסתייגויות בעדויות, מובילות למסקנה ברורה לפיה הצדדים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שהמנוחה כלל ערכה צוואה בכתב יד, לא הוכח תוכנן של ההוראות המנחילות, התנהלותם בכל הנוגע לאיבוד הצוואה ולמאמצים לאתר את המקור מעלה סימני שאלה, לא הוכח מתי נכתבה, לא תאריך מדוייק ולא השנה בה נערכה, ומטעמים אלה הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים לא עמדו ברף הראייתי המוטל עליהם להוכיח ש"אין ספק כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה".

     

54. הצוואה לא נשאה תאריך ולא הוכח מועד עריכתה: לאחר שנ.ג. הצהיר כי המנוחה ערכה את הצוואה לכל המאוחר בשנת 2010 (סע' 3 לתצהיר, לציין כי כלל הנתבעים כללו בתצהירם הצהרה זהה), בקד"מ העיד כי הם לא יודעים מתי נכתבה הצוואה "זה היה כמה שנים לפני שהיא נפטרה אין לנו תאריך מדויק אנחנו מעריכים שזה היה מתישהו בשנת 2010 אני ראיתי אותה" וכאשר נשאל בהוכחות השיב תשובה מהוססת וטען שזה לא פרט מהותי, ובהמשך העיד "...אני יכול לנחש שזה היה איפשהו, איזור 2010, אבל אני, אם זה יהיה גם 2011, אז אני לא יודע". כאשר עומת בסוגיה זו השיב "נכון, אנחנו חשבנו בהתחלה שזה לכל המאוחר 2010, אבל אחרי זה ראינו שגם אני לקחתי אותה לבנק ב-2011 אז אני כבר לא כזה סגור, אבל בסדר, לא מהותי". בישיבת קד"מ העיד ח.ג. כי "לא יכול לדייק מתי ראיתי פעם ראשונה את הצוואה של אמא שלי. מתי שהוא... עוד לפני..." ובהוכחות טען שקשה לדייק באיזו שנה נערכה הצוואה, שהעריך שהצוואה נכתבה ב2010 "אולי טיפה אחרי, אבל אין לזה משמעות נו..." .

55. לא ברורה הסיבה לשינוי הגירסה. יכול והסיבה נעוצה בכך שבשנת 2011 לאחר שנחשפה האם למצבו הכלכלי של ח.ג., נדרשה ע"י הבנק לבטל את יפוי הכוח של ח.ג. בחשבונה, ויפתה את כוחו של נ.ג. נ.ג הסביר כי – "לקחתי אותה לבנק כי הבנק ביקשו להסיר את ח.ג. מייפוי כוח וזה היה ב-2011". מתצהירו המשלים של נ.ג. מיום 26.02.24, עולה כי הפך למיופה כוח בחשבונה של המנוחה במקומו של ח.ג., ביום 19.10.2011 מנגד, נוכח מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בסוף שנת 2011 (כפי שיפורט בהמשך), העדיפו הנתבעים לטעון בתצהירים כי הצוואה נערכה לכל המאוחר בשנת 2010. קושי נוסף היה כי אמה של ל.ג. שוחחה עם המנוחה אודות הצוואה בשנת 2010 ורק ב2011 נטען כי הודיעה לה שערכה צוואה, וזה היה ההסבר של ק.כ.ג אשתו של ח.ג., לשינוי הגירסה: ק.כ.ג נשאלה האם "יש סיבה בסעיף 2 לתצהיר שלך כתבת לכל המאוחר בשנת 2010, ועכשיו את אומרת בתחילת 2011? יש לך הסבר למה?, השיבה "כי לא, לא היה ברור בדיוק מתי זה קרה ואחר כך התברר שהייתה לה איזה שיחה עם, עם עם אמא של גיסתי יותר מאוחר ואז הבנו שזה כנראה היה קצת אחרי התאריך הזה".

56. למועד עריכת הצוואה נודעת חשיבות מיוחדת, לא רק כדי להבין האם יש צוואה מאוחרת, אלא כדי לוודא כשרות המנוחה לצוות, במיוחד כאשר מהחומר שהוגש לתיק עולה כי ביום 06.05.10 נערכה הערכה של מידע רפואי מהמל"ל לצורך קבלת שירותי סיעוד, וצויין כי החולה "בת 70, עם פרקינסון, עם החמרה בזמן אחרון, דיכאון קשה". אמנם במועד זה צויין כי עונה על השאלות לעניין וכי מתמצאת בזמן ובמקום, יחד עם זאת, לא ברור מה היה מצבה במועד עריכת הצוואה, וכאשר מעדויות הנתבעים עצמם עולה כי בסוף שנת 2011 המנוחה לא היתה צלולה (ר' עדות אמה של ל.ג., בעמ' 6 לתמלול שם העידה כי בסוף שנת 2011 כבר לא היה עם מי לדבר, והמנוחה כבר לא תפקדה. כן ר' עדות ק.כ.ג. לפיה בסוף שנת 2011 המנוחה היתה חולת פרקינסון ומצבה הפיזי המנטלי הידרדר עד שהיא נפטרה באוגוסט 2012 (עמ' 12 לתמליל) מכל מקום לא הובאו ראיות ברורות לא אשר למועד עריכת הצוואה ולא בהתייחס למצבה הקוגניטיבי במועד עריכתה.

57. מכל המקובץ לעיל עולה כי לא הוכח כלל מתי נערכה הצוואה, נמסרו גירסאות שונות אשר למועד עריכתה ומכל מקום בוודאי שלא הוכח המועד המדוייק בו נערכה.

     

58. אשר לתוכנה של הצוואה – התגלו סתירות בכל הנוגע לתוכנן של ההוראות המנחילות: בקד"מ העיד נ.ג. "לא היו סעיפים זה היה על דף אחד מאוד פשוט התייחסה רק לבית כי לא היה רכוש אחר. אני זוכר שהיה כתבו כמה פרטים מהותיים שהיא בדיעה צלולה מורישה את הבית לארבעת נכדיה שמות של הנכדים. מ.ג. ש.ג. י.ג. וא.ג. בלי שמות משפחה. אנחנו משפחה אחת אנחנו הבנים אני לא זוכר את הפרטים האלה כי זה לא היה מהותי בעיני אם מישהו יגיד שזה היה עם שמות משפחה אז אולי כן. היא ציוותה עלינו שאסור לנו למכור את הבית משך שלוש שנים כי כנראה היא לא רצתה שנעשה את זה בחיפזון ושזה יישאר לנכדים היא לא רצתה שאולי נסתבך ורצתה שזה יישאר לנכדים... סעיף שלישי – מי שאחראי על מימוש הצוואה זה הכלות שלה היא לא סמכה עלינו יותר מדי". עדות דומה מסרה ל.ג. אשתו, בישיבת קד"מ (עמ' 4 לפרוטוקול ישיבת קדם המשפט מיום 19.06.23). יחד עם זאת ל.ג. הוסיפה כי המנוחה ייעדה את הכספים למטרה מסויימת (חתונה או לימודים) וכי הדברים פורטו בצוואה: "... היא הקריאה לי שאני וגיסתי נדאג לרצון שלה שהבית לא יימכר במשך שלוש שנים היא חששה שהבית יימכר מיד והכסף יוזרם לעסק וזה מה שקרה בצוואה של אבא שלי.... שפורטו שם 4 שמות של שני הילדים הגדולים שלנו ושל גיסי וגיסתי. היו רק שמות בלי שמות משפחה. מ.ג. ש.ג. ***... לא *** י.ג. וא.ג. שגם אם נחליט שאנו רוצים למכור את הדירה זה יכול לבוא לידי ביטוי שלוש שנים אחרי והכספים מיועדים לחתונה של הילדים או ללימודים. זה היה כתוב בצוואה. זהו".

59. לציין כי נ.ג. לא העיד שמטרת השימוש בכספים פורטה בצוואה, וגם לא ציין במהלך עדותו בקד"מ, שהצוואה כללה את מטרת השימוש בבית: "... זה היה בצבע לבן התוכן היה יחסית קצר לא היה יותר מידי סעיפים . אני חושב שלא היו מספרים. כתוב שאמא מורישה את הבית לנכדים לפי השם אני גם זוכר את הסדר שלהם. זה היה עם ציון שמות משפחה. לא... רק שמות. היה כתוב שאסור לנו למכור את הבית תוך שלוש שנים מתאריך הפטירה. לשאלת ב.מ מה עוד היה כתוב זה בערך הכל לא היה שם יותר מידיי. היא היתה מאוד תמציתית".

60. יודגש כי ח.ג. נשאל ע"י בית המשפט מפורשות האם צויינה בצוואה מטרת השימוש ברכוש המנוחה, השיב: "לשאלת בית המשפט אם היה כתוב בצוואה מה לעשות עם הכסף אני משיב כי לא היה כתוב".

61. עדותה של ק.כ.ג., בישיבת קד"מ, היתה עוד יותר מסוייגת אשר לתוכנה של הצוואה: "ראיתי את הצוואה פעם ראשונה כשחמותי הראתה לי אני לא זוכרת מתי זה היה. היא היתה כתובה בכתב יד לא זוכרת איזה דף . לא זוכרת אם היה כתוב שם תאריך. לא זוכרת אם היו כתובים מספרים אם הסעיפים היו ממוספרים. לשאלת בית המשפט מה אני כן זוכרת אני אומרת שמה שהיא הסבירה לי בעברית מה כתוב אני לא קוראת ודוברת רוסית. ראיתי את הצוואה פיזית. אני לא זוכרת אם זה היה נייר לבן או צהוב . אני לא זוכרת אם זה היה שורות, משובץ או פסים. לא זוכרת אם זה היה כתוב על כל הדף או חלק ממנו. מה שהיא הסבירה לי שהיא מורישה את הבית לארבעת הנכדים שלה י.ג. א.ג. מ.ג. וש.ג. אני לא זוכרת את הסדר . אני לא זוכרת אם צויינו שמות משפחה. שאני ול.ג. אחראיות על ביצוע הצוואה. לא זוכרת אם היה כתוב מה ייעשה עם הכסף".

62. סתירות אלה לא מאפשרות לקבוע בצורה ברורה מה היו ההוראות המנחילות ומעלות ספק לגבי מהימנות שני הבנים ונשותיהם בעניין תוכנה של הצוואה.

     

63. לא ברור האם אדם נוסף חתם על הצוואה: בקד"מ העיד ח.ג. שהוא זוכר שהדודה גם חתמה על הצוואה, אמא של ל.ג. העידה שהמנוחה סיפרה לה שהדודה חתמה על הצוואה אולם נ.ג. לא זכר עובדה זו והעיד "לשאלת ב.מ אם הדודה חתמה והיה תאריך אז אני לא זוכר ח.ג. זוכר בוודאות שהדודה חתמה אני לא זוכר את החתימה של הדודה באופן אישי. הדודה גרה ב*** הם ביחד כל הזמן זה נראה לי הגיוני מאוד שהדודה חתמה".

     

64. סתירות בגרסאות היכן נמצאה הצוואה בבית המנוחה: בקד"מ נ.ג. העיד כי " היא הראתה לי וזה נשאר בבית ב**** אחרי הפטירה שלה לקחתי את זה משם, היינו שם יחד ואני לקחתי ושמתי את זה בבית כי השבעה היתה אצלינו. בהתחלה שמתי את זה במטבח על השיש צמוד למיקרוגל זה היה ממש אחר הפטירה. בבית של אמא זה היה בחדר שינה שלה".

65. בישיבת קדם המשפט, עדותו של נ.ג. נשמעה ראשונה. באותו הדיון, ח.ג. העיד אחריו, וטען שהצוואה נשמרה בסלון: "ידענו איפה היא מונחת היא היתה בביתה ב**** בארון שם היו כל המסמכים שלה. הארון היה בסלון. לא זוכר מי היה עד... ביחד. אבל זה לא היה סוד ידענו איפה היא מונחת שהצוואה שם.".

66. בישיבת ההוכחות הגיע נ.ג. ערוך לסתירה זו וניסה להסביר את שינוי הגירסה בכך שהוא "יותר סומך" על אחיו (עמ' 62-63 לתמליל):

     

    "ת: לא צריך למצוא אותו, ידע, ידענו איפה הוא נמצא והכל

    ש: הוא איפה, הוא איפה, איפה הוא נמצא, איפה הוא נמצא, המסמך הזה שאתה יודע איפה הוא נמצא, איפה הוא היה, איפה הוא היה, כשהלכת לבית, איפה הוא היה?

    ת: הוא היה בבית

    ש: בבית, יפה, איפה בבית?

    ת: הוא היה בבית, היה בבית, אני חושב שה

    ש: שאלה פשוטה, איפה בבית?

    ת: אני חושב שבניגוד למה שאני אמרתי ב, ב

    ש: בניגוד, כן, מה

    ת: במשפט הראשון

    ש: כן

    ת: שאמרתי שבחדר שינה

    ש: כן

    ת: הוא לדעתי, הוא היה בסלון כמו שחי, כמו, כמו

    ש: הוא היה בסלון

    ת: שאחי, אני יותר סומך, אני יותר סומך על אחי

    ש: יפה

    ת: ידענו, כי היה, יש לי

    ש: אז אתה חושב שזה היה בסלון?

    ת: אני חושב שזה היה שם".

67. סימני שאלה אשר לאופן בו אבדה הצוואה: נ.ג. העיד בקד"מ כי לאחר שלקח את הצוואה מבית אימו, "ואז זה שכב ובאיזשהו שלה אמרתי לל.ג. שזה צוואה שתשים במקום שמור היא לקחה ובאיזשהו שלב ביקשתי את זה ממנה כי רציתי לתרגם אותה זה היה לא היה רחוק באותה שנה של הפטירה 2012 או 2013 נראה לי 2013 ורציתי לתרגם אותה ואז ל.ג. בהתחלה אמרה לי אני אמצא אני אמצא והתברר שהיא לא מוצאת. היא אמרה שכנרה חשבה שזה מסמך אחד וזרקה את זה. בישיבת ההוכחות העיד כי: "...היינו שם, לקחנו, הבאתי אותה הביתה, שמתי את זה בפינה שם, ליד המיקרוגל במטבח והיא שכבה שם, אצלי בבית, השבעה הייתה אצלנו, הכל היה אצלנו .... ואז אני אומר לל.ג., תשימי אותה במקום בטוח, היא לא יכולה להיות כאן ואני לא יודע איפה לשים אותה...לא, לא יודע, לא ידעתי איפה היא שמה אותה..." כאשר נשאל "באיזה שלב זה היה השיחה הזאת שאמרת לה שימי במקום בטוח?" השיב "... לדעתי זה עניין של כמה שבועות". לא ברור מדוע מסמך כה מהותי, יונח מספר שבועות במטבח, ליד המיקרו (מקום פעיל בבית עם ילדים).

68. עוד בהקשר זה יוטעם כי אשתו של נ.ג. העידה שהיא אדם לא מסודר ("אני אדם מאוד מבולגן" עמ' 18 ש' 35 לתמליל), דבר המעמיד בסימן שאלה את סבירות גירסתו של נ.ג. שביקש דווקא מאישתו לשמור על הצוואה. נ.ג. נשאל על כך בהוכחות: "כשאשתך מעידה על עצמה שהיא אדם לא מסודר, איך זה שאתה נותן לאשתך לשמור על המסמך החשוב?" תשובתו היתה "כי אני עוד יותר לא מסודר... "לי אין, לי אין בבית, גם היום אין לי בבית מקום שאני יודע שאני יכול לשים שם את המסמכים שלי, פרט למגירה שלי ליד המיטה". אם אכן זה המצב וח.ג. נחשב "לאח המסודר" לא ברור מדוע לא הוחלט לשמור את הצוואה בביתו של ח.ג..

69. בסעיף 12 לתצהירה של ל.ג. העידה כי המסמך נשמר בשידה עם מגירות "שבה היו מסמכים רבים". מעבר לכך שדברים אלה עומדים בסתירה לעדות נ.ג. שהעיד שאין לו בבית מקום שהוא יכול לשים שם מסמכים, בהוכחות העידה ל.ג. כי "התחלתי, הייתי באיזשהו התקף ניקיון כזה של לסדר את הבית לקראת משהו ובמקרים כאלה אני פשוט מעיפה דברים לפח". ל.ג. נשאלה "או-קיי, אבל עוד פעם, המסמך היה על המיקרוגל" והשיבה "כן, אני רואה, אני מסתכלת דפדפת כתובה ברוסית, אני לא קוראת, פשוט העפתי לפח". כאשר עומתה עם האמור בסעיף 12 לתצהיר תשובתה היתה לא ברורה: 

     

    "ש: אז זה לא היה בתוך ה, את כותבת בסעיף 12 משהו על השידה עם מגירות

    ת: יכול להיות, אני

    ש: זה היה, זה היה

    ת: יכול להיות, לא, המטבח, איך שהוא היה בבית ההוא

    ש: כן

    ת: הייתה, השידה הייתה מעין במסדרון כזה, ב, לא באיזשהו חדר

    ש: אבל המיקרוגל

    ת: שם הייתי שמה מסמכים, הייתה מגירה של ציורים של הילדים, הייתה מגירה של המסמכים, יכול להיות שהנחתי את זה שם, יכול להיות שזה כבר עף מזה, עברו הרבה שנים. כשנ.ג. שאל אותי איפה, התחלתי לעבור על כל השידה, לחפש שם, לא מצאתי. הלכתי לפח של המחזור של הנייר, התחלתי להוציא, לשלוף כמה שאני יכולה משם ולהתחיל לחפש ולא, ולא מצאתי שם. והתחלתי לחשוב איפה זה יכול להיות, איפה יכולתי להניח, זאת אומרת".

     

70. ההסבר של ל.ג., לכך שבעלה נתן לה לשמור על הצוואה למרות שידע שהיא אדם לא מסודר היה כי הוא היה שרוי בצער:

     

    "ש: נכון? בעלך בא ואומר לך, בבקשה, תשמרי על המסמך, נכון? בעלך יודע שאת אדם, כפי שאת מעידה על עצמך, לא מסודר? בעלך יודע שאת לא מסודרת? אני שואל, כן או לא?

    ת: ברור שהוא יודע שאני אדם לא מסודר

    ש: ברור שהוא יודע, עכשיו, כשברור שהוא יודע שאת לא מסודרת, הכיצד הוא נותן לך מסמך חשוב

    ת: כשאדם שרוי בצער

    ש: לשמור עליו?"

    יחד עם זאת, לגירסתם של נ.ג. ול.ג., נ.ג. אמר לה לשמור על הצוואה לא בסמוך לפטירת האם, אלא מספר שבועות לאחר מכן, לכן ההסבר לפיו "בשל צערו" החליט לתת לאשתו לשמור על הצוואה למרות שידע שהיא אדם לא מסודר, איננו מניח את הדעת.

     

71. מכל מקום חוסר הסדר של נ.ג. ואישתו לא הולמים את הגירסה שהצוואה נשמרה דווקא בביתם, כאשר ח.ג. טוען שהוא היה זה שנתן את הצוואה לנ.ג.: "נתתי אותה לנ.ג. וזה נשאר אצלו". נ.ג. בחקירתו נשאל ברחל בתך הקטנה מי המסודר מבין האחים והשיב: "אני יותר מסודר, אבל אני לא חשתבי שהוא יכול לאבד כזה דבר או-קיי".

     

72. חוסר סבירות נוסף בתשובותיה של ל.ג., עלה כאשר נשאלה מדוע המתינו שנים כ"כ ארוכות משנת 2012, עד שסיפרו לח.ג. שהצוואה אבדה. תשובתה היתה תמוהה ביותר:

     

    "ש. אבל למה חיכיתם, הרי מ-2012, את אומרת

    ת. אמרנו אולי במעבר דירה, אולי נסדר את הבית, נמצא עוד העתק.

    ש: עוד העתק?

    ת: התביישתי"

     

    גם בהמשך העדות העלתה ל.ג. פעם נוספת את ההשערה ש"אולי יש עוד העתק".

    לא ברור כיצד היתה ציפיה למציאת העתק של צוואה בכתב יד, כאשר מעולם לא נטען כי זו צולמה וכאשר מעולם לא עלתה האפשרות שהמנוחה ערכה שני העתקים של צוואה בכתב.

    בהמשך העידה כי למרות שעברו שתי דירות חיכו עשר שנים "מתוך תקווה" שימצאו את הצוואה או שאולי ימצאו העתק בבית המנוחה: 

    "ש:שחיכיתם 10 שנים כדי למצוא את הצוואה?

    ת: היה לנו עוד תקווה, לפחות שאולי נמצא, ואחרי שחיפשתי בבית והוא חיפש בבית, כבר לא היה יותר תקווה שזה יקרה

    ש: אז החלטתם ב-2000 ו, אחרי שכבר עברתם כבר דירה מאז, כמה דירות כבר עברתם מאז?

    ת: שתיים

    ש: שתי דירות עברתם מאז, עדיין יש תקווה שהצוואה תבוא

    ת: לא, בבית של חמותי אולי

    ש: רגע, רגע, רגע, רגע

    ת: בבית של חמותי עדיין המסמכים שם, הדברים שם

    ש: אבל רגע, את, את, עם כל הכבוד, זכרונך טוב, את אומרת כאן בתחילת העדות, בעלי מסר לי במטבח שקית עם צוואה, מה עכשיו אנחנו קשורים לבית של חמתך? הצוואה הגיעה אלייך הביתה

    ת: נכון, אבל אולי יש העתק"

     

73. כאשר נשאל נ.ג. בהוכחות האם סיפר לאחיו שהצוואה אבדה, השיב בשלילה וטען בצורה מבולבלת ומהוססת שלא רצה שיסתבך עם הליך הפש"ר: "... לא מספר לו כלום, הוא נמצא בהליך פשיטת רגל, זה הדבר האחרון... שאני רוצה שהוא ידע... כי הייתי בטוח שאתה (הכוונה לעו"ד זר, הנאמן לנכסי החייב א.נ), תשאל אותו והייתי רוצה שהוא יגיד שהוא יודע שיש צוואה, לא רציתי עכשיו שהוא יסתבך, לא, כאילו, זה, זה, זה מה ש, גם הבושה שהוא ידע שאיבדתי אותה, וגם אני יודע שאני מבין את המשמעויות של הדבר הזה ואני רוצה שלכל הפחות, בחקירה הוא יגיד מה שהוא יודע, הוא לא עכשיו יגיד אח שלי..." בהמשך, הוסיף: "... שהוא יגיד שיש צוואה, שלא יתחיל כן, יש צוואה אבל אחי איבד אותה, איך זה יישמע? ... לא היה לי רעיון יותר טוב, נורא התביישתי להגיד לו את זה, פחדתי מהתגובה שלו, ידעתי מה המשמעות ב, לגבי הפש"ר שלו".

74. אשר לשאלה האם ח.ג. ידע מראש שהוגשה בקשה לצו ירושה – האחים הציגו גרסאות סותרות: 

     

    נ.ג. העיד בהוכחות, שכאשר הגיש בקשה לצו ירושה, לא יידע את ח.ג. מראש שאין צוואה:

    "ת: אני לא הודעתי לו

    ש: לא הודעת לו אף פעם שאין צוואה?

    ת: שנאבדה לא, שנאבדה לא, הוא היה בטוח שהיא נמצאת

    ש: מתי אתה אומר לו את זה? מתי?

    ת: שאני מגיש את זה, איך זה נקרא, אני לא יודע במונח המשפטי, זה בלי צוואה

    ש: שאתה מגיש את צו ירושה ב-2022, זה הפעם הראשונה שאתה אומר לו את זה?

    ת: אני לא, אני גם לא אומר לו שזה קפץ אליך

    ש: או-קיי

    ת: ואז, רק אז הוא נודע לו

    ש: אתה הולך באופן עצמאי, אני רוצה להבין, אתה הולך באופן עצמאי, בלי ידיעה של אחיך

    ת: לא, הוא יודע שאני

    ש: להגיש צו, צו קיום, צו ירושה?

    ת: הוא יודע שאני מגיש, הוא יודע, אבל הוא, מבחינתו, הוא סגור על זה שיש צוואה".

     

    בהמשך הוסיף נ.ג., שח.ג. ידע על הגשת הבקשה אולם לא ידע שאין צוואה: " אח שלי יודע שאני מגיש, הוא לא יודע שאין צוואה".

    מנגד, גירסתו של ח.ג. היתה מבולבלת ולא ניתן היה להבין למה נתן הסכמתו ומה הוא ידע:

    "ת: איפה, איפה התחמקתי?

    ש: פעם אחת, פעם אחת, אתה ואח שלך, בידיעתך, מגישים בקשה, במסלול הירוק, לצו ירושה, את זה אתה ידעת שאח שלך עושה?

    ת: כן, הוא מתקשר אליי

    ש: כן

    ת: אז אנחנו רוצים להגיש

    ש: או-קיי, אז מה אתה אומר לו?

    ת: אחרי שתקופה חפר לי במוח

    ש: או-קיי

    ת: בגיבוי מלא של אדון ****

    ש: כן

    ת: וכבר כאילו, גם הרגשתי שאני כבר, מה, אני גם אולי

    ש: מה? מה הרגשת?

    ת: אולי חייב לו בכל מיני היבטים שהוא עזר לי, הרגשתי לא נעים אבל

    ש: אתה, אתה, בגללך חיכו

    כב' השופטת: שנייה, שנייה, אני לא מבינה מה אתה אומר, מה אתה אומר?

    ת: מה, קיצור, זה, זה שהסכמתי בדיעבד, לא הייתי שלם עם זה בכלל

    כב' השופטת: על מה הסכמת?

    ת: זאת בכלל לא הייתה יוזמה שלי

    ש: להגיש צו ירושה, לא אתה הסכמת?

    ת: הסכמתי, הוא התקשר אליי, אנחנו רוצים להגיש, נו, נו, סיטואציה מסובכת, נו

    ש: 10 שנים הוא רצה להגיש"

     

75. הן נ.ג. והן ח.ג. אישרו בהוכחות כי הסיבה היחידה להגשת ההתנגדות לצו הירושה היתה כי הנאמן לנכסיו של ח.ג., גילה כי הוגשה בקשה לצו ירושה:

    כך, העיד נ.ג. בישיבת ההוכחות, בתשובה לשאלות הנאמן:

    "ש: או-קיי, אז מה גרם לך בסוף להגיש פתאום בקשה נגדית שלך לצוואה פתאום? ידעת מראש שכל הדברים

    ת: כי זה קפץ והבנ

    ש: מה קפץ, מה זה קפץ?

    ת: קפץ, קפץ אצלך"

     

    דברים דומים עלו מחקירתו של ח.ג. בישיבת ההוכחות: 

    "ת. הרצון שלי היה בעיקר שהבית הזה לא יימכר, אבל זה לא ממש משנה כי

    ש: מה לא משנה?

    ת: למי בדיוק היא יורשת, כי מבחינתי, גם אם היא ירשה את זה לילדים, זה, זה בערך אותו דבר

    ש: אז למה אתה נמצא פה אם אתה אומר לא אכפת לי? אם (לא נקלט במיקרופון)

    ת: למה אני נמצא? כי אתה כל הזמן נתקע לי, אתה הרסת לי את העסק

    ש: אני?

    ת: אתה עכשיו רודף אותי

    ש: אני? אני?

    ת: אתה

    ש: שיירשם בפרוטוקול, אני עורך דין

    ת: אתה, אתה

    ש: עורך דין ניב זר הרסתי לך את העסק, הבנתי, בגלל זה אתה פה

    ת: כן, טוב, הבנק הרס..."

     

    ראיות נוספות שהוגשו:

76. לתצהירו של נ.ג. צורפו שני מסמכים בכתב יד בשפה הרוסית, שע"פ הנטען נכתבו בכתב ידה של המנוחה. מתרגום המסמכים עולה כי מדובר במכתב בו צויינו ארבעה סוגי צוואות וכיצד לערוך אותן, וכן דוגמא של נוסח צוואה. מסמכים אלה (ככל שאכן נכתבו ע"י המנוחה), יכולים להוכיח לכל היותר רצון של המנוחה לערוך צוואה, ובנסיבות אלה ואין הם יכולים להוות ראיה לכך שהמנוחה אכן ערכה צוואה בפועל. לציין כי במסמך בו צויינו ארבעת סוגי הצוואות צויין במפורש כי צוואה "בכתב יד עם חתימה ולציין תאריך" כלומר לשיטת הנתבעים, המנוחה היתה מודעת לכך שצריך להיות מצויין על גבי צוואה בכתב יד, תאריך, אולם אין חולק, כי הצוואה הנטענת לא נשאה תאריך.

77. עוד הוגש מייל שכתבה ק.כ.ג. (ע"פ הנטען ביום 23.06.21) לאביה בו ציינה כי המנוחה הותירה את הבית לארבעת הנכדים הגדולים. יחד עם זאת, מהמייל עולה כי בכוונתם של ק.כ.ג. וח.ג. לעשות שימוש בנכס, ובמייל זה היא התייחסה ל"חלקם בבית", להבדיל מחלקם של הקטינים. מכל מקום גם אם המייל נשלח במועד הנטען, לא הוזכרה בו צוואה כלשהי, ויכול שהדבר התייחס לאמירות שונות של המנוחה בחייה, שהיא מעוניינת להותיר את הבית לנכדים.

78. נקודה תמוהה נוספת נוגעת לתצהירם של שני נכדים: האחד - תצהירה של מ.ג., בתם של נ.ג. ול.ג., אשר שאלה, לטענתה, את הוריה בסמוך למועד הפטירה, מה יהיה עם עזבונה של הסבתא, ובתשובה נאמר לה כי המנוחה הותירה צוואה בכתב יד ברוסית בו היא מורישה את הבית ב**** לנכדים. יצויין כי הנכדה הצהירה כי לא ראתה את הצוואה ולמעשה הצהירה כי כל הידוע לה – ידוע לה מפי הוריה. מעבר לכך, הנכדה הינה ילידת 2006, וכאמור המנוחה נפטרה בשנת 2012. הטענה כי קטינה בת 6 תבקש לברר עם הוריה, בסמוך לפטירה "מה יהיה עם מה שהשאירה" סבתה, אינה סבירה. דברים אלה כוחם יפה אף בהתייחס לתצהיר שהוגש ע"י י.ג., בנם של ח.ג. וק.כ.ג., אף הוא יליד 2006, ואף תצהירו כלל אמירה דומה לפיה קרוב למועד בו סבתו נפטרה, שאל את הוריו "מה יהיה עם מה שהשאירה" סבתו.

79. עוד הוגש תצהירה של אמה של ל.ג., אשר נחקרה על התצהיר, ולטענתה בשנת 2010-2011 שוחחה עם המנוחה בקשר לצוואה, המנוחה סיפרה לה שהיא רוצה לערוך צוואה ושהיא רוצה להשאיר לנכדים. מדובר באדם, המעוניין בתוצאות ההליך, ומכל מקום היא אישרה שמעולם לא ראתה את הצוואה.

80. לתיק הוגשו שלושה תצהירים נוספים, אשר הנאמן ויתר על חקירתם, מבלי להודות בתוכן האמור בהם:

    • תצהירו של עו"ד ** שהעניק ייעוץ משפטי לאחים, במסגרתו העיד ששמע מנ.ג. שהמנוחה ערכה צוואה בכתב יד בה הורישה את הרכוש לנכדיה וכי שיחה זו נערכה סמוך לאחר פטירתה של האם, ונערכה פעם נוספת לאחר שח.ג. קיבל הפטר. עו"ד ** לא העיד כי ראה את הצוואה ולמעשה ניזון מדבריו של ח.ג.. לפיכך לא מצאתי לתת צשקל רב לעדותו.

    • תצהיר של מר *** במסגרתו העיד כי בשנת 2018 שוחח עם נ.ג. לגבי ביתה של המנוחה והוא השיב לו שיש בעיה למכור את הבית כי האם הורישה אותו לנכדים. אף מצהיר זה לא העיד שראה את הצוואה, למעשה ניזון מדבריו של ח.ג., ולא מצאתי לתת משקל רב לאמור בתצהיר.

    • תצהירה של גב' ****, שהעידה כי בחודש יולי 2022 בררה עם נ.ג. האם מעוניין למכור את בית המנוחה, ונאמר לה שנדרשת הסכמת אחיו וכי התמורה צריכה ללכת לילדים בהתאם לצוואת האם. בהמשך עדכן אותה שנושא הצוואה בבית המשפט. ראשית, המצהירה לא העידה שראתה את הצוואה. שנית, מתכתובות הוואטסאפ שצרפה לא עולה כל התייחסות בנוגע לצוואה ולחלקם של הילדים וכל שצויין הוא כי "פעם אחרונה שהתראינו אמרת שהמחיר לא סגור מול אחיך".

       

81. חשיפת עובדות מהליך הפש"ר: הנתבעים טענו בסיכומים כנגד התנהלות הנאמן ומחדליו (שככל הנראה לא חקר בעניין עיזבון האם המנוחה של החייב, שכן החייב לא יכול היה להסתיר לא את עובדת מותה של אימו ולא את עובדת היותה בעלת מקרקעין), והלינו על כך שהנאמן לא צרף את הפרוטוקולים מהליך הפש"ר. אינני מקבלת את הטענה, מאחר שאין זה מתפקידו של בית משפט זה, להעביר תחת שבט הביקורת את פעולותיו של הנאמן בהליך הפש"ר והאם פעל בשקידה הראויה המצופה ממנו. המחלוקת בפני נוגעת להוכחת הצוואה ותוקפה. בעניין זה אסתפק בהערה כי החייב הינו צד להליך הפש"ר, יש לו גישה למסמכים, וחזקה עליו כי אם היו המסמכים תומכים בטענתו – היה מצרפם לתיק.

     

82. ניגוד עניינים מול הקטינים: לא מצאתי כי יש צורך במינוי אפוט' לדין של הקטינים, לא רק מפני שב"כ היועמ"ש ציין כי הוא שומר על אינטרס הקטינים, ואין צורך בהכבדה על הקופה הציבורית, אלא משום שלמעשה ההורים עשו כל שביכולתם להוכיח כי המנוחה הותירה צוואה במסגרתה ציוותה את רכושה לארבעת נכדיה, ובכך למעשה פעלו כשומרים הטובים ביותר של האינטרסים של הקטינים (אף אם מהלך זה לא צלח).

    לסיכום:

83. עדויות הצדדים בנקודות רבות היו סותרות, מתחמקות ומגומגמות. בשאלות קשות, לגביהן התגלו סתירות או שלא ניתן הסבר מניח את הדעת, השיבו כי "זה לא עקרוני" ו"לא חשוב" ו"לא מהותי".

84. לא ברור מועד עריכתה של הצוואה, לגביו ניתנו מספר גירסאות סותרות. בעניין זה חשיבות רבה נודעת למועד עריכת הצוואה, בעיקר על רקע טענת המשפחה להעדר כשרותה של המנוחה בסמוך למועדים הנטענים לעריכת הצוואה.

85. לא ברור תוכנה של הצוואה ואף בעניין זה ניתנו גירסאות סותרות. כן הובאו גירסאות סותרות אשר למקום מציאת הצוואה, היכן נשמרה עד שאבדה, וגירסאות תמוהות אשר לבחירה לשמור את הצוואה דווקא אצל האח שהוא פחות מסודר.

86. חל שיהוי חמור ביותר בהגשת הבקשה לקיום הצוואה, אשר הוגשה שנים ארוכות לאחר הפטירה, ונסיבות הגשתה בעייתיות - שכן חרף הסכמה בין האחים להגשת בקשה לצו ירושה ורק לאחר שהבינו כי הבקשה הועברה לידיעת הנאמן, התנגדו לה (בכובעם כאפוטרופסים על הנכדים), וטענו כי המנוחה הותירה צוואה במסגרתה ציוותה את ביתה לנכדים.

87. בשולי הדברים אציין כי ניתן בהחלט להבין תסכולו של חייב, שהסתבך בחובות גבוהים, ניהל הליך פש"ר וקיבל צו הפטר, לגלות שגם את חלקו בעזבונה של אימו המנוחה, יזכו לקבל הנושים, אולם אין בכך כדי להצדיק התנהלות זו של יצירת צוואה יש מאין.

88. בע"א 1978/05פלוני נ' פלוני(10.1.2007) נפסק כי "בית-משפט זה חזר לא אחת על כך שיש להימנע מהפיכת השופט ליוצר הצוואה (ראו פיסקה 11 לפסק-הדין). דברים אלו ודאי וודאי נכונים ככל שמדובר בצוואות בכתב יד. או-אז עשוי, כאמור, להתעורר חשש רציני שמא יוכרו כצוואות פתקים אישיים שכתב המנוח בינו לבין עצמו ואשר ממילא לא התכוון לצוות לפיהם את רכושו." יכול והמנוחה, אשר ידעה כי בנה מסובך בחובות, ביקשה להותיר את רכושה לנכדיה, וחזקה כי העדיפה את הנכדים על פני נושיו של בנה. לא מן הנמנע כי הביעה רצון דומה בשיחות שקיימה במהלך חייה. יחד עם זאת, מכלול הראיות שהובאו בפני, אין בהן כדי לבסס מסקנה כי המנוחה אכן ערכה בחייה צוואה, מתי הצוואה נערכה, ומה היו הוראותיה.

89. מטעמים אלה, אני קובעת כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח, אף לא ע"פ מאזן ההסתברויות, כי המנוחה הותירה אחריה צוואה, מתי נערכה, מה היו הוראותיה, וזאת אף אם נתעלם מסימן השאלה אשר לכשרותה של המנוחה באותם המועדים.

90. לפיכך, הבקשה לקיום צוואת המנוחה, להוכחת הצוואה בהעתק– נדחית.

91. הבקשה למתן צו ירושה ע"פ דין – מתקבלת, וממילא נדחית ההתנגדות למתן צו הירושה. ניתן להמציא פסיקתא לחתימה.

92. אשר לשאלת ההוצאות - בשים לב לכך, שמטרת הנתבעים אשר חברו על מנת להתחמק מהנושים, אני מחייבת כל אחד מהאחים (התובע על שני כובעיו והנתבע) בתשלום הוצאות משפט של 15,000 ₪ כל אחד ובסה"כ 30,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן הסכום ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק.

    הסכום יועבר לקופת הנשייה, באמצעות הנאמן.

     

     

    ניתן היום, ט"ו שבט תשפ"ה, 13 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.