1. בפניי התנגדות לצו ירושה שהוגשה על ידי פלונית, כנגד אלמוניות, המבקשות צו ירושה בעיזבונו של .... ז"ל (להלן: המנוח).
2. מבקשות צו הירושה הינן בנותיו של המנוח, אשר נרצח בפיגוע ב..... בבקשתן לצו הירושה ציינו המבקשות כי המנוח היה אלמן במותו, וכי יורשיו הבלעדיים הם שלושת בנותיו מבקשות צו הירושה וכן בן נוסף, ..., בנה של המתנגדת. לבקשה זו מתנגדת פלונית, הטוענת כי היא הייתה אשתו של המנוח בעת מותו, ומשום כך הינה זכאית לרשת מחצית מעיזבונו.
3. לטענת המתנגדת, הצדדים נישאו זה לזה בנישואין פרטיים ביום ..., ומנישואיהם נולד להם כאמור בן משותף, ... נישואי המנוח ופלונית לא דווחו לרשויות השונות ולא נרשמו, מתוך כוונה שבני הזוג יוכלו להמשיך ליהנות מההטבות השונות להן היו זכאים עובר לנישואיהם. המתנגדת אינה חולקת על כך שבחודשיים האחרונים בסמוך לאסון חיו הצדדים בנפרד זה מזה והמנוח אף היה בקשר אינטימי באותה תקופה עם אישה נוספת. יחד עם זאת לטענתה, די בכך שבני הזוג נישאו, כדי לבסס מעמדה כיורשת של המנוח.
4. בד בבד עם הגשת ההתנגדות, פנתה המתנגדת לבית הדין הרבני האזורי בבקשה לפסק דין הצהרתי הקובע כי נישואיה עם המנוח תקפים. ביום 2.12.04 נתן בית הדין הרבני האזורי פסק דין אשר אכן מאשר כי בני הזוג נישאו כדין וכי המתנגדת הינה אלמנתו של המנוח.
5. בנותיו של המנוח הגישו ערעור על פסק הדין. לטענתן, משנפטר המנוח, לא היה בית הדין הרבני מוסמך לקבוע כי המנוח והמתנגדת היו נשואים, ומכל מקום, אין בית משפט זה מחויב לקביעותיו של בית הדין הרבני. ביום 21.2.06 קבע בית הדין הרבני הגדול כי לבית הדין הרבני הסמכות הייחודית והמלאה בענייני נישואין וגירושין, וכי אף לאחר מותו של הבעל יש נפקותא בקביעת עובדת הנישואין לגבי ענייני מעמד אישי, כגון לעניין נישואי קרובים בין האישה לבין קרובי הבעל. בית הדין הוסיף והדגיש כי אין בקביעת הנישואין והאלמנות משום קביעה בענייני ירושה, שכן על פי דין תורה אין האישה יורשת כלל את בעלה. ביחס לטענות לגופו של עניין קבע בית הדין כי בני הזוג נישאו כדת וכדין וכי כל טענות המערערות אין להן משקל כלל מול העדויות, המסמכים והתמונות המתעדים את הנישואין, והמעידים כי הנישואין בוצעו לפי דרישות ההלכה.
6. כתוצאה מכך נדרשתי להתייחס להחלטת בית הדין הרבני ביחס לתוקף הנישואין, וקבעתי כי בית הדין הרבני אבן היה מוסמך ליתן את החלטתו באשר לתוקפם של נישואי בני הזוג, וכי החלטתו תקיפה. בהמשך, נדרשו הצדדים לסכם את טענותיהם בשאלת כוחו המחייב של פסק הדין של בית הדין הרבני בקשר לזכויות ירושה של המתנגדת מכוח החוק האזרחי, נוכח האמור בע"א 32/81
צונן נ' שטל, פ"ד לז(2) 761 (להלן: הלכת
צונן), בו נשללה מאישה זכות למזונות במקרה שנישאה בקידושין פרטיים.
7. לטענת המבקשות, הלכת
צונן קובעת כי נישואים פרטיים שנערכו בישראל נוגדים את תקנת הציבור, לפחות כשלא עמדה בפני בני הזוג כל מניעה מלהינשא ברבנות כמתחייב על פי החוק; ואם בחרו נישואים "אלטרנטיביים" כאלה, אין להם כל תוקף מחייב במישור הדין האזרחי. אי לכך, יש לשלול מהמתנגדת כל זכות הנובעת מהנישואין הפרטיים שנערכו, לרבות זכות הירושה.
זאת ועוד, בעניין הנתון בפנינו, אין ספק כי שלילת זכות המתנגדת בעיזבון המנוח עולה בקנה אחד עם רצונו של המנוח עצמו בסמוך למותו, ועם רצונו שלא לחיות עם המתנגדת או לבלות עימה את שארית חייו. לא זו אף זו, סעיף 10(1) לחוק הירושה, תשנ"ה - 1965 (להלן: חוק הירושה) נוקט, ולא בכדי, במונח "בן זוג" ולא במונח "בעל ו/או אישה"; לטענת המבקשות, בכך התכוון המחוקק להכיר בזכאותו של בן זוג בעיזבון בן זוגו
במנותק משאלת מעמדם האישי של הצדדים. בנסיבות המקרה, בהן המתנגדת לא חיה כבת זוגו של המנוח בשעת מותו ולא ניהלה עימו משק בית משותף, אין המתנגדת זכאית לכל חלק בירושתו. חזקים הם הדברים במקרה זה, בו אף הנישואין שקדמו לפירוד נערכו בסתר ולא הוכרו באופן רשמי על ידי מוסדות מדינה.
בנוסף, מבחן מאזן האינטרסים מחייב אף הוא במקרה דנן את דחיית התנגדות המתנגדת, שכן הנזק החמור העלול להיגרם למבקשות אם תזכה המתנגדת בחלק כלשהו בעיזבון, אז ייאלצו להתפנות מבית המגורים של המנוח, עולה לאין שיעור מהנזק שיגרם, אם בכלל, למתנגדת אם תדחה התנגדותה לבקשה למתן צו ירושה.
עוד טוענות המבקשות כי מעשי השקר, התרמית והניסיון לשבש ולהטעות בנושא המעמד האישי הנוגע לענייני הירושה, מהווים עילה לשלילת זכאות המתנגדת לרשת את המנוח.
8. לטענת המתנגדת, הלכת
צונן לא נתכוונה מעולם לשמש כחרב מתהפכת המכלה כל זכות העומדת למי מבני הזוג, אלא נועדה למנוע מבן זוג לבקש סעד הצהרתי במקום בו הוא פעל בניגוד לתקנת הציבור. במקרה דנן, מאידך גיסא, כשנקבע על ידי בית הדין כי הנישואין תקפים, וכשפסק דינו של בית הדין אומץ על ידי בית משפט זה, אין כל נפקות להלכת
צונן.
כמו כן, הואיל והלכת
צונן חותרת תחת הוראות הדין המהותי ומהווה פגיעה בזכות הקניין, יש לפרש פגיעה זו בצמצום ניכר, ואין מקום להרחיב הלכה זו - המתייחסת לזכות למזונות, שהינה חוזית באופייה - ולעשות בה שימוש להפקעת זכות הירושה, שהינה קניינית באופייה. יתרה מכך, מאז הילכת
צונן חלו תמורות רבות שמגמתן הרחבת זכאותה של בת זוג לרשת את בן זוגה, כגון בהכרת זכויותיה של ידועה בציבור, וברי, איפוא, כי אין להרחיב את הלכת
צונן ולעשות בה שימוש כדי לרוקן מתוכן את זכויות הירושה של אישה שנישאה לבעלה כדמו"י, ובפרט כשנישואין אלה הוכרו על ידי בית הדין ובית המשפט כאחד. החלת הלכת
צונן במקרה זה תוביל לתוצאה אבסורדית; בעוד שבת הזוג הידועה בציבור תזכה לרשת את בן זוגה, אישה שנישואיה הוכרו כדמו"י תהיה מנועה מכך. לכך יש לצרף את העובדה שהמתנגדת הוכרה כזכאית לפיצויים בגין מותו של המנוח על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל - 1970 (להלן: חוק התגמולים), המפנה להגדרת בן משפחה בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), בו מוגדר בן משפחה של נכה כ"אישה, ובכלל זה אישה הגרה יחד עם הנכה, והידועה בציבור כאשתו".
זאת ועוד, לטענת המתנגדת מושתקות המבקשות מלבקש לשלול את זכאותה של המתנגדת לזכות בעיזבון, מאחר שהן עצמן נהנו במשך שנים מההשלכות הכלכליות שנבעו מהחלטת המנוח להיוותר בסטאטוס של אלמן.
לא זו אף זו, אין לקבל את טענת המבקשות כי המונח "בן זוג" בחוק הירושה מוציא מן ההגדרה את בן הזוג הנשוי, שכן המונח בן זוג בא להרחיב את ההגדרה ולא לצמצמה, ובניגוד גמור לטענתן, אין ספק כי המעמד האישי של אדם כבן זוג קובע את זכותו לרשת.
בנוסף יש לדחות את טענת המבקשות, לפיה, יש לשלול את זכותה של המתנגדת לרשת חרף התנהגותה, הואיל וטענות אלה לא פורטו והוכחו, וממילא אין בהן כדי לשלול מהמתנגדת את זכותה לרשת על בסיס התנהגות, כגון: זיוף או העלמת צוואה או גרימה או נסיון גרימה במתכוון למות המנוח.
9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, להלן מסקנותיי:
10. כבסיס לפסק הדין, יש לנתח את האמור בפס"ד
צונן על רקע העובדות המופיעות בו. בפסק דין זה שלל בית המשפט העליון מזונות מאישה שנישאה בנישואין פרטיים, על רקע האמור בבג"ץ 130/66
שגב נ' בית הדין הרבני האזורי, צפת, פ"ד כא(2) 505 (להלן: בג"ץ
שגב), בו נפסק כי יש לשלול תוקפם של נישואין פרטיים במקרה בו הצדדים לא היו מנועים מלהינשא ברבנות. מדיניות משפטית זו יסודה בעקרון-על של שמירה על תקנת הציבור, מנהל תקין וערכי חברה בסיסיים. יחד עם זאת, יש לציין כי בבג"ץ
שגב סירב בית הדין ליתן תוקף לנישואין, בעוד שבענייננו נתן בית הדין הרבני הכרה ותוקף לנישואין אלה, וקבע את מעמדם של הצדדים כבני זוג נשואים. בנסיבות אלו, ספק האם קיימת נפקות להלכת
צונן ולהשלכותיה לענייננו.
11. מכל מקום, יש לזכור כי להבדיל מהלכת
צונן העוסקת בשלילת זכות המזונות של אישה שנישאה בקידושין פרטיים, בענייננו עסקינן בזכויות הירושה של אישה זו. לעניין זה קובע סעיף 10 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק הירושה) כי בכלל יורשיו של המנוח על פי דין ייכלל "מי שהיה במות המוריש בן-זוגו". בבע"מ 9607/03
פלוני נ' פלונית (29.11.06) (מופיע במאגר נבו) העוסק בקביעת מעמדה של אישה שנישאה לבן זוגה בנישואין אזרחיים, קובע בית המשפט העליון כי המונח "בן זוג" הוא מי שנישא למוריש בנישואין "
פורמאליים" (להבדיל מידועים בציבור).
בית המשפט העליון מוסיף ומציין כי התכליות שביסוד חוק הירושה מחייבות את ההכרה בנישואים אזרחיים כבסיס לזכות הירושה, על אף שלא נערך כלל טקס נישואין דתי, ומסקנה זו עולה מכל אחת מן התכליות שביסוד ההסדר של חוק הירושה: