התקבלה בקשה להארכת מועד הגשת ערעור בגין חוסר בהירות לעניין מניין הימים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.        ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו. בפסק הדין נקבע כי היתר הבניה שניתן למבקשת על ידי הועדה המרחבית להקמת תחנת תדלוק  בטל בשל היעדר אישרור על ידי הועדה המחוזית. פסק הדין ניתן ביום 25.9.2007, בהעדר הצדדים. עם היוודע תוצאות פסק הדין פנתה המבקשת, ביום 26.9.2007, בבקשה לעיכוב ביצוע. בבקשה הודיעה המבקשת על כוונתה להגיש ערעור. פסק הדין הומצא לבא-כוח המבקשת ביום 10.10.2007.

2.        הבקשה שלפניי הוגשה ביום 18.11.2007. נטען בה כי בשל טעות בדין סברה באת-כוח המבקשת כי המועד הנכון להגשת ערעור בזכות על פסק הדין הינו 45 ימים, בהתאם לתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בטרם הגשת הערעור נוכחה לדעת כי נתפסה לכלל טעות, וכי ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהלים יש להגיש בתוך 30 ימים בלבד. הבקשה להארכת מועד מתבססת על טעות זו כ"טעם מיוחד", תוך הדגשת העובדה כי המשיבים הועמדו על כוונתה של המבקשת להשיג על פסק הדין מבעוד מועד. המבקשת מוסיפה וטוענת לקיומו של הליך תלוי ועומד, כ"טעם מיוחד" נוסף להארכת המועד. ההליך התלוי ועומד הינו פנייה של הוועדה המרחבית לוועדה המחוזית, בבקשה לקבל אישרור על הוצאת היתר הבניה לתחנת התדלוק. נטען כי הדיון בוועדה המחוזית ואישרור היתר הבניה שניתן למבקשת עשוי לייתר את הדיון בערעור או להשפיע באופן ממשי על האופן בו יתנהל. משיבה 3 נתנה הסכמתה לבקשה. משיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה. לטענתם, בנסיבות בהן המבקשת אינה מקיימת הסכם דיוני בין הצדדים וממשיכה להפעיל את תחנת הדלק, אף שבקשתה לעיכוב ביצועו של פסק הדין נדחתה, אין זה ראוי להיעתר לבקשה. נטען כי הפעלת תחנת הדלק גורפת רווחים על חשבונם של משיבים 1 ו-2, על כן האינטרס הנגדי שלהם מחייב דחיית הבקשה.

3.        המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים. ניתן להאריך מועד להגשת ערעור רק "מטעמים מיוחדים" (תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים) (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות)). במקרה דנן קיים חוסר בהירות לגבי המועד לתחילת מניין הימים. ככלל, מנין הימים לצורך הגשת הליך ערעורי מתחיל במועד המצאת ההחלטה, אם היא ניתנה שלא בפני המערער (ראו, בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (לא פורסם, 13.11.2007). עם זאת, מקום בו בעל דין עשה שימוש בפסק הדין קודם למועד ההמצאה, הוא עשוי להיות מנוע מלהסתמך על מועד ההמצאה. המניעות עשויה לחול אם ההמתנה של בעל דין המבקש לפעול על פי הפסק מגיעה כדי התנהגות דיונית חסרת תום לב. במקרה דנן, המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין קודם מועד ההמצאה. במצב דברים זה, יש מקום לסברה כי מניין הימים החל בעת הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, ולא בעת המצאת פסק הדין, ובלבד שיימצא כי המבקשת השתהתה בהגשת הליך, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט בהתנהגות המגיעה כדי חוסר תום לב. בנסיבות המתוארות בבקשה, ספק אם אמנם ניתן לייחס למבקשת התנהגות מעין זו. המשיבים עצמם לא טענו דבר בעניין זה.

4.        מכל מקום, נראה כי לצורך הבקשה שלפניי, לא מתחייבת הכרעה בשאלה האם יש לסטות במקרה דנן ממועד ההמצאה לצורך מניין הימים להגשת הליך. שכן, גם בהנחה שמרוץ המועדים החל ביום 26.10.2007, באתי לכלל מסקנה כי יש להאריך את המועד להגשת ההליך. אמנם, טעותה של באת-כוח המבקשת בעניין המועד להגשת ההליך אין בה כדי להקים "טעם מיוחד" להארכת מועד. על מנת שטעות שבדין תבסס טעם כאמור, עליה להיות סבירה ולא רק כנה. הדין בעניין המועד להגשת ערעור על פסק דין בעתירה מינהלית ברור, ולאחר חלוף זמן כה רב מאת כניסתן לתוקף של התקנות בעניין זה, אין לראות בטעות כאמור טעות סבירה. גם העובדה שמתקיים הליך בפני הוועדה המחוזית, אין בה כשלעצמה כדי להקים "טעם מיוחד". נוכח טיבו של ההליך והזיקה המוגבלת (מבחינה משפטית) בינו לבין הערעור לא שוכנעתי כי יש לראות אותו כ"הליך תלוי ועומד" לעניין הארכת המועד. יחד עם זאת, אני סבורה כי מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר מתוספות לטעות בדין ומצדיקות הארכת המועד. הדבר העיקרי הוא ידיעת המשיבים אודות כוונת המבקשת לערער על פסק הדין. המשיבים אף לא טענו כי הסתמכו על כך שלא הוגש ערעור במועד וכי נוצרה אצלם ציפייה כי פסק דינו של בית המשפט קמא הפך חלוט. ההליך בפני הוועדה המחוזית, מפחית גם הוא מן הציפיות לסופיות ההתדיינות בעניין תחנת התדלוק. אוסיף, כי טענות המשיבים באשר לפגיעה הכלכלית בהם כתוצאה מהמשך הפעלתה של תחנת התדלוק, אינן רלוונטיות לבקשה להארכת מועד. הארכת המועד להגשת הערעור, כשלעצמה, אין בה כדי לפגוע באינטרס המשיבות בדבר סגירת תחנת התדלוק, שכן אין בה משום מתן הכשר להמשך הפעלת התחנה. הארכת המועד גם אינה חוסמת את דרכם של המשיבים מלפעול בדרכים המשפטיות העומדות לרשותם, ככל שישנן, לסגירת התחנה (כגון סעיף 27 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, המוזכר בתגובתם). במצב דברים זה, דומה כי האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים המעורבים הינו להיעתר לבקשה, תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבים.

           התוצאה היא, שהבקשה להארכת מועד מתקבלת. המועד להגשת הערעור מוארך עד למועד הגשתו בפועל. המבקשת תשלם שכר טרחת עורך-דין למשיבים 1 ו-2 בסך 2,500 ש"ח. אשר לבקשת המשיבות בענין הפקדת ערבות בנקאית, עם פתיחת הליך הערעור ממילא תחויב המבקשת בהפקדת ערבון, בהתאם לכללי הדיון בערעור. ככל שיהיו למי מבעלי הדין השגות לעניין גובה הערבון, תהא פתוחה בפניהם הדרך לפנות לשינוי הסכום. מכל מקום, בשלב מוקדם זה אין מקום להידרש לגובה הערבון שיופקד במסגרת הליך הערעור, לכשיפתח.

ניתנה היום, א' בטבת תשס"ח (10.12.2007).                                   

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    כש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il