התקבלה עתירה כנגד עיריית בני ברק בגין סירובה להמציא חומרים הנוגעים לתמ"א 38

העתירה דנן נסובה על סירוב המשיבות להמציא לידי העותר את כלל הבקשות למתן היתר בנייה שהוגשו בהתאם לתמ"א 38 במסגרתן נדרש סימון שטח שיועד לצרכי ציבור בקומת הקרקע והעתק כתבי התחייבות שנחתמו לצורך קיום דרישה זו.

רקע עובדתי

העותר הוא בעל זכויות הבעלות במבנה מגורים המצוי בחלקה 50 גוש 6195 ברח' הרצל 91 בבני ברק (להלן: "המבנה").

העותר פנה אל משיבה 2 בבקשה לקבלת היתר בנייה לפי תמ"א 38. ביום 5.5.11 נתקבלה החלטת המשיבה 2 לפיה הבקשה תאושר בתנאי שהעותר יחתום על כתב התחייבות למסירה והקצאת שטחים לטובת משיבה 1 בבחינת "תמורה ציבורית" (להלן: "כתב ההתחייבות").

ביום 24.10.11 הגיש העותר ערר לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בני ברק (בב/5476/11) בטענה כי התנאי אותו הציבה משיבה 2, המחייבת אותו להקצות שטח ל"תמורה ציבורית", הינו בלתי חוקי ויש להורות על ביטולו. בדיון שהתקיים ביום 19.11.12 המליצה ועדת הערר על ביטול התנאי, משיבה 2 קיבלה את ההמלצה ("אנו מקבלים את הערת ועדת הערר כי לא היה ניתן על-פי המצב החוקי הקיים היום להתנות על תנאי 7 להחלטה..." נספח ד' לעתירה) ובנסיבות אלו הערר נמחק.

העותר פנה אל המשיבות, בהתאם לחוק חופש המידע, תשנ"ח – 1998 (להלן: "החוק") על מנת שימציאו לידיו את פירוט הבקשות לקבלת היתר בנייה לפי תמ"א 38 שבהם נדרשו היזמים לחתום על כתב התחייבות, אך המשיבות סירבו לבקשתו מהטעם שלטענתן, "הטיפול בבקשה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה". מכאן העתירה.

תמצית טענות העותר

העותר טוען כי סירובן של המשיבות להמציא לידיו את פירוט הבקשות מנוגד להוראות החוק.

המשיבות הצדיקו את סירובן בטענה כי בקשת העותר דורשת הקצאת משאבים בלתי סבירה בזמן שהעותר עצמו יכול לבצע את הבדיקה באופן עצמאי ולא על חשבון משלם המיסים. העותר מבקש לדחות טענה זו מהטעם, כי המידע אודות כתבי ההתחייבות עליהם נדרשו היזמים לחתום, אינו מידע המפורסם על ידי המשיבה ועל כן לא ניתן לאתרו בבדיקה עצמאית. כן נטען, כי הבקשה אינה מצריכה "הקצאת משאבים בלתי סבירה" הואיל ומדובר במספר מצומצם מאוד של כתבי התחייבות.

תמצית טענות המשיבות

המשיבות העלו מספר טענות סף; נטען, כי העותר עושה שימוש לרעה בהליכי המשפט באופן שעתירה זו היא רק חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של הליכים משפטיים מטרידים הכוללים עד עתה שלושה עררים ושתי עתירות.

לטענת המשיבות, העותר פעל בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים עת הסתיר מבית המשפט את ההליכים הרבים שהתנהלו ביחס לסוגיות המועלות בבקשתו. יצויין בהקשר זה, כי טענה זו נטענה באופן כוללני, ללא כל פרוט ואסמכתאות.

נטען כי יש לדחות את העתירה גם לגופה, הואיל והמידע עומד כבר לרשות הציבור; קיימת אפשרות לקבל מידע על קרקע ספציפית באמצעות חוק התכנון והבנייה;

זכות העיון הנתונה בחוק איננה בלתי מוגבלת והיא כפופה לחריגים המפורטים בחוק. ובהקשר זה, בקשתו של העותר מצריכה מיון, סינון ועריכה של מסמכים. על כן, הואיל ומימוש רצונותיו של העותר מצריך הקצאת כוח אדם רב, הרי שבהתאם לסעיף 8(1) לחוק, אין המשיבות חייבות לספק מידע זה.

עוד טוענות המשיבות, כי בקשתו של העותר פוגעת בפרטיות הציבור בכך שיכולה להוביל להסקת מסקנות על מצבו הכלכלי של אדם. לדידן של המשיבות, פגיעה מעין זו אסורה על פי סעיף 9(א)(3) לחוק.

דיון והכרעה

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להתקבל.

התערבות בית המשפט במעשה המנהלי הנה מצומצמת והנטייה היא, אפוא, שלא להתערב אלא מקום שנפל בו פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות [בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון, פ"ד נ (3) 441]. יחד עם זאת, במקרה דנא, מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתן של המשיבות המצדיק את קבלת העתירה. להלן אבאר מסקנתי זו.

חוק חופש המידע הוא בעל חשיבות רבה להסדרת היחסים שבין הפרט לרשות וכך נקבע בעע"מ 9135/03‏ המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ''ד ס(4) 217:

"הזכות לקבלת מידע על פעילותן של רשויות ציבוריות היא מאבני היסוד של חברה חופשית. היא נוגעת לעצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, היא מזינה את חירות הביטוי וניזונה ממנה, והיא משקפת את התפיסה המשפטית שלפיה הרשות כנאמן הציבור מחויבת לדאוג לציבור ולא לעצמה במילוי תפקידיה."

חוק חופש המידע טומן בחובו שני טעמים עיקריים: טעם דמוקרטי וטעם הבעלות. על פי הטעם הדמוקרטי באמצעות המידע, יכול הפרט להגשים באופן טוב יותר את הזכות לחופש הביטוי ואת הבקרה על מעשי השלטון. לפי טעם הבעלות, המידע המצוי בידי הרשות הציבורית שייך, למעשה, לציבור, הרשות מחזיקה במידע איננה אלא נאמן הציבור להחזקתו [ראו הלל סומר "חוק חופש המידע: הדין והמציאות" המשפט ח' 435 (תשס"ג)].

אחת ממטרותיו של חוק חופש המידע היא מתן אפשרות לציבור לבקר את מעשיה של הרשות. כך נקבע ע"י כב' הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 1601/90 משולם שליט נ' ח"כ שמעון פרס ואח', פ''ד מד(3) 353: "העין הציבורית היא לא רק ביטוי לזכות לדעת, אלא גם בבואה לזכות לפקח".

כיצד דברים אלו באים לידי ביטוי בענייננו? העותר מבקש לקבל את המידע והאיל ולטענתו דרישתה של משיבה 2 לחתימה על כתב התחייבות איננה חוקית. המשיבות בסיכומיהן הכחישו טענה זו, אולם מהחומר שהונח בפני עולה כי ועדת הערר הביעה דעתה לא אחת, כי התנאת מתן ההיתר בחתימה על כתב התחייבות אינה חוקית. כך בנסיבות דנא וכך גם בערר בב/5104/14 עת נקבע ע"י ועדת הערר בהאי לישנא, בהחלטתה מיום 8.5.14, כי התנאי בלתי חוקי:

"בבקשה להיתר בנייה מופיע בקומה המפולשת שטח, המוגדר כ'שטח ציבורי'.

שטח זה מהווה זכר לאותו שטח שהועדה המקומית דרשה לכלול בבקשות להיתר בנייה בפרסום שבוצע על ידה מכוח סעיף 78 לחוק התכנון והבניה, פרסום אשר בוטל על ידי ועדת ערר זו.

לנוכח האמור, הועדה המקומית לא יכולה לדרוש היום לכלול שטח כאמור בבקשות להיתר בנייה מכוח תמ"א 38. הועדה המקומית טוענת כי היזמים מסכימים לכלול שטח שכזה בבקשות להיתר בנייה, אך ברור הדבר שאף יזם אינו מתנדב מרצונו החופשי להקצות חלק משטח מקרקעיו לצורך שימוש ציבורי, ולפיכך מאליו ברור כי מדובר בשטח אותו נאלצים היזמים להקצות לועדה המקומית על מנת שהועדה תקדם את הבקשה להיתר. אנו רואים בחומרה רבה התנהלות זו של הועדה המקומית אשר ממשיכה לדרוש במישרין או בעקיפין, במפורש או במרומז, הקצאת שטח ציבורי בקומת הקרקע בבקשות להיתרי בנייה מכוח תמ"א 38, ואנו מורים לועדה המקומית לחדול לאלתר ממנהג זה עד שהנושא האמור לא יעוגן, אם יעוגן, בתכנית תקפה או למצער בפרסום כדין מכוח סעיף 78."

(הדגשות לא במקור – צ.צ)

דברים אלו מדברים בעצמם ומבססים את האינטרס הציבורי בחשיפת המידע המבוקש.

גם בית משפט לעניינים מנהליים (כב' הש' מ. יפרח) נדרש לחוקיות התנאי בהחלטתו מיום 1.6.14, תוך שקבע, כי למשיבה 2 אין כלל סמכות להפקיע שטח פרטי (ראו עת"מ 2337-02-14 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בני ברק נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב ואח'):

"דא עקא, בענייננו – הוועדה המקומית אינה מוסמכת על פי תמ"א 38 להפקיע שטח פרטי לצרכים ציבוריים (חשובים ונחוצים ככל שיהיו) וממילא אינה מוסמכת לדרוש סימון שטח להפקעה עתידית".

מכל המובא לעיל נראה, כי דרישתה של משיבה 2 לחתימה על כתבי התחייבות, אינה חוקית, כל עוד הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לא קיבלה החלטה בעניין. העותר מבקש לחשוף את היקף דרישתן הבלתי חוקית של המשיבות וזאת מתוקף זכותו כאזרח ויש להתיר לו זאת.

המשיבות מבקשות לדחות את העתירה בטענה, כי המצאת המידע אותו דורש העותר כרוכה בהקצאת משאבים בלתי סבירה, אלא שהמשיבות לא פרטו בתשובתן את היקף המשאבים הנדרשים לשם המצאת המידע [ראו לעניין זה עע"מ 2398/08 משרד המשפטים נ' אליצור סגל ( 19.6.11)].

עוד טוענות המשיבות, כי העותר יכול לאתר את המידע המבוקש בגפו ואיננו נזקק לעזרתן של המשיבות. בבד בבד, טוענות המשיבות כי חשיפת המידע תוביל לפגיעה בפרטיותם של היזמים שחתמו על כתבי ההתחייבות. שתי טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. אם אכן המידע אותו מבקש העותר מצוי בהישג יד, הרי שהמשיבות חוטאות בתפקידן ופוגעות מדי יום ביומו בפרטיותם של אזרחים.

המשיבות ביקשו לפטור את העותר כלאחר יד ולשלחו למצוא את המידע בעצמו, וזאת בהסתמך על סעיף 119 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965. ברי לכל בר דעת כי אין באפשרותו של האזרח הפשוט לעבור בית בית, מגרש מגרש, לבדוק היכן בוצעו עבודות תמ"א 38, להזמין את תיקי הבניין של כל אחד מהם בהתאם לסעיף 119 לחוק התכנון והבניה ולבדוק מי מבין היזמים חתם על כתב ההתחייבות. יש להניח כי בידי הרשות המקומית שמרכזת את תיקי הבניין, יש אפשרות לספק את המידע המבוקש במאמץ סביר מבלי להדרש להקצאת משאבים מיוחדים לכך.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, בדגש על חשיבות המידע המבוקש ויכולתן של המשיבות לספקו ללא הקצאת משאבים בלתי סבירה, נמצא כי סירובן של המשיבות לספק את המידע המבוקש איננה סבירה בנסיבות העניין.

העתירה, איפוא, מתקבלת. המשיבות יספקו את המידע הנדרש תוך 45 יום מהיום. המשיבות ישאו ביחד ולחוד בהוצאות ושכ"ט ב"כ העותר בסך של 30,000 ₪.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ה, 02 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.