החלטה
1.בפני בקשת הנאשם לביטול כתב האישום כנגדו מטעמי צדק.
בכתב האישום יוחסה לנאשם עבירה של אי קיום צו הריסה כפי שנגזר עליו בגזר הדין מיום 17.5.05 בת"פ 5012/05 וזאת ביחס להגדלת מבנה בשטח של כ- 20 מ"ר כאשר חלקו נכנס בתוך כביש מס' 3.
2.לטענת הנאשם, המדובר בהתנהגות בלתי סבירה ושערורייתית של המאשימה אשר רק עקב מחדליה לא יכול היה הנאשם עד היום להסיר את המחדל ולקבל היתר בניה כדין. לטענת הנאשם, המאשימה לא התחשבה במצב התכנוני הקיים והבנוי בתחום מגרשו וביתו וכשתכננה את הכביש לא ביקשה לשנות את גבולות מגרשו של הנאשם או להרוס מבנים שהיו קיימים בתחומו בתוואי הכביש אך עבירות הבניה לגביהם התיישנו.
הנאשם הוסיף, כי סבר שיוכל לקבל היתר בניה שכן גבולות מגרשו מתוחמים מימים ימימה בקיר בטון לגביו לא העלתה המאשימה כל טענה. הנאשם טען, כי למרות שמחד המאשימה לא טענה כי הקיר מפריע לתוואי הכביש, סירבה מאידך לקבל את בקשתו להיתר בגין התוספת ופגעה באינטרס הסתמכותו כי יוכל לקבל את ההיתר.
הנאשם הפנה לכך שלאור התנגדותו לתוכנית ג/ 17089 להרחבת תוואי הדרך, המאשימה חויבה לערוך מדידות עדכניות אשר תבטלנה חלק מהכביש הגולש לעבר המבנה הקיים. הנאשם טען כי לאחר אישור התכנית המתוקנת, ניתן יהיה להכשיר את התוספת ולקבל היתר בניה. הנאשם צרף, מכתב ממהנדס המועצה המקומית על פיו אכן הופקדה תכנית מתאר ג/ 17089 וכי בעקבות התנגדותו של הנאשם אמורים להיעשות באותה תכנית, תיקונים שלאחריהם, תוך חודשים ספורים, תאושר התכנית והנאשם יוכל להגיש תכנית ולקבל היתר בניה.
דיון:
3."הגנה מן הצדק" הינה דוקטרינה המאפשרת לביהמ"ש, במקרים מסוימים בהם ניהול ההליך הפלילי עומד בניגוד לעקרונות של צדק והגינות משפטית, לבטל כתב אישום.
כיום מעוגנת הגנה זו במסגרת סעיף 49 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.
ההלכה הפסוקה הינה שהגנה זו תקום במקרים בהם יהיה בקיום ההליך הפלילי כדי להוות פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4917/02, 4909, 4855 מדינת ישראל נ. בורוביץ ואח' פ"ד נט(6) 776, 803-809. להלן: "פס"ד בורוביץ").
על ביהמ"ש לאזן בין אינטרסים הקשורים באכיפת החוק ומיצוי הדין עם העבריינים מחד, וזכויות הנאשם, אי קבלת הליכים נפסדים של הרשויות והרתעתן מהתנהגות כזאת בעתיד מאידך (ע"פ 1224/07 בלדב נ. מדינת ישראל). בהתאם לפסיקה (פס"ד בורוביץ, וע"פ 1498/07 הרשברג נ. מדינת ישראל ואח'), האיזון נערך באמצעות המבחן המשולש, על פיו בשלב ראשון נבחנים הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי ועוצמתם, בשלב השני נבדק האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי בצורה הוגנת למרות הפגמים, ובשלב השלישי – ככל שביהמ"ש השתכנע כי אכן ההליך התנהל באופן הנוגד מהותית עקרונות של צדק והגינות, יבחן ביהמ"ש האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום, לצורך ריפו הפגמים.
4.לאחר שבחנתי את עקרונות ההגנה כמפורט לעיל, שוכנעתי כי אין מקום לקבל את טענת הנאשם במקרה דנן:
על פי גזר הדין בת"פ 5012/05 נגזר על הנאשם להרוס את תוספת הבניה. טענות הנאשם לגבי הליכים תכנוניים שבוצעו על ידי המאשימה עובר לגזר הדין ואשר כתוצאה מהם נבנתה התוספת בתוך תוואי הכביש, היו אמורות להיות מועלות בפני בית המשפט אשר דן בעבירה של בניית התוספת. ככל שהטענות הועלו והנאשם סבר שהיה בהן כדי לזכותו, או למנוע את גזר הדין המחייב את הריסת הבניה, היה עליו לערער על פסק הדין דאז. משלא עשה כן ומשנגזר על הנאשם להרוס את התוספת, היה צו זה אמור להיות מבוצע על ידו וטענותיו לא יכולות בכל מקרה לשנות חובתו זו, אלא היה בהן, לכל היותר, להצדיק עיכוב ביצוע.
בעניין זה יש להוסיף כי ככל שלטענת הנאשם התנהגות המאשימה המסרבת להוצאת ההיתר אינה כדין, היה עליו לפנות בעתירות מתאימות לערכאה המשפטית המוסמכת. בעניין זה ראה דברי בית המשפט בת"פ 2363/03 מדינת ישראל נ. קליין:
"אינני מוצא בטענותיו טענה שתחייב שמיעת ראיות, שמא יש בה כדי לבסס הגנה כלשהי. הרצון לברר מדוע לא ניתן לנאשמים היתר מוקדם יותר מאשר ההיתר שניתן, אינה עניין לביהמ"ש זה לענות בו בשאלת האשמה. אם סברו הנאשמים שהעיריה (הועדה המקומית לתכנון ובניה) מעכבת את מתן ההיתרים שלא כדין עליהם היה לפנות בעתירות המתאימות לביהמ"ש אחר. על כל פנים התנהלות בלתי סבירה של העירייה בטפול בבקשה לרישיון אינו בשום פנים עילה להגנה מן הצדק, המאיין למעשה את העבירה... זאת ועוד: העבירה הינה אי קיום צו של ביהמ"ש. דינו של צו של ביהמ"ש להיות מקוים כרוחו וכלשונו. שום "התנהלות" של רשות אינה משנה דבר מדין זה. לעולם לא ייאמר שהרשות, במעשיה, הביאה את הנאשם לידי עבירה.
זאת ועוד: הנאשמים יכלו לבקש הארכת מועד של ביצוע הצו לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965. הזכות הזו הנתונה בידי הנאשם (לבקש!) מוציאה את הרוח מכל טענה של הגנה מן הצדק, כאילו הוכרחו הנאשמים ע"י כוח אמתני, לעבור את העבירה".
(יצוין כי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על אותו פסק דין נדחתה במסגרת ב"ש 91256/05 קליין נ. עיריית ר"ג).
5.גם במקרה דנן, ככל שהנאשם סבר כי יוכל לקבל היתר לאחר אישור התכנית המתוקנת שצפויה להיות מאושרת רק במועד שהינו לאחר שתמה תקופת הארכה להריסה (כפי שנקבעה בהחלטה מיום 20.4.09), היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע ההריסה. משבחר הנאשם לא להגיש בקשה כאמור ואף לא תקף בדרך המנהלית הראויה את הסירוב ליתן לו היתר, לא עומדת לו הגנה מן הצדק ביחס לעבירה של אי קיום צו ההריסה.
6.לסיכום- הגנה מן הצדק אפשרית רק כאשר הגשת כתב האישום הינה כ"כ לא צודקת עד כי מהווה התעמרות באזרח. לא זה המקרה שבפני:
ביחס להליכים התכנוניים ולהתנהלות המאשימה, עובר למתן גזר הדין, היו הטענות יכולות להיות רלוונטיות רק לשלב שלפני מתן גזר הדין (ולא בשלב בו מדובר בעבירה של אי קיום גזר הדין).