הגם ששדה הראיה בכיוון נסיעתו של הנאשם היה פתוח ומואר, הנאשם לא בלם מבעוד מועד, הבחין במנוחה כשהיא חוצה בכיוון נסיעתו במרחק קצר ביותר, ובכך לא יכול היה למנוע את פגיעת הרכב במנוחה.
הנאשם עצמו מסר גרסה עקבית, הן בהודעתו במשטרה, הן בשחזור שנערך, והן בעדותו בבית המשפט, לפיה התאונה ארעה בעת שנסע במהירות (מקסימום המהירות המותרת במקום) וכי בשלב מסוים הבחין בהולכת הרגל - "באמצע הכביש על הקו המקווקו, קצת באלכסון לעבר הכיוון שלי" [בהודעתו ת/6 ש' 22]. לדבריו, הופתע מאד מנוכחותה במקום.
על פי גרסתו הראשונית שמסר לבוחן כשעתיים לאחר התאונה ניסה לבלום ולהסיט את ההגה - "... ושראיתי אותה נתתי ברקס חזק בכל הכוח ואפילו הזזתי את ההגה של רכבי שמאלה כלומר ניסיתי לעקוף אותה ולא לפגוע בה". [ת/6 הנ"ל, שורה 25].
בנסיבות אלו, אני סבור כי נוכח התיאור שמסר הנאשם כאמור, יחד עם העובדה כי נקבע כי הנאשם נהג בגבולות המהירות המרבית המותרת במקום (), קביעה המקובלת גם על בוחן המשטרה הרי שהמסקנה המתקבלת היא כי הנאשם נקט אמצעי זהירות סבירים ומספקים בנסיבות.
עוד יש לזכור כי חובת זהירות קיימת מנגד על פי תקנות התעבורה על כל 'עובר דרך' ובכלל זה חלה חובת הזהירות באופן דומה גם על המנוחה.
תקנה 21 לתקנות התעבורה מגדירה חובות זהירות של עובר דרך וקובעת כי:
"21.(א)כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות.
(ב)כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא –
(1)..
(2)יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור;
(3)..
(4)יסכן חיי אדם.
האם המאשימה הוכיחה (בנסיבות המקרה) כי התנהגות הנאשם הייתה רשלנית?
ההגנה בסיכומיה הצביעה על שורה של נתונים רלוונטיים לחקירת התאונה, שנותרו למעשה בלתי מפוענחים, זאת בהיעדר עדות ישירה כלשהי באשר למסלול הליכתה של המנוחה עד לדריסתה, ובהעדר שחזור של בוחן המשטרה.
בוחן התנועה שחקר את התאונה הגיע לזירת התאונה, אולם בהעדר סימני בלימה בשל היות רכב הנאשם מצויד במערכת למניעת נעילת גלגלים בעת בלימה (A.B.S), לא היה מסוגל לחשב את מהירות הרכב הפוגע. בנוסף, לשיטתו לא היה מסוגל על פי הממצאים שנמצאו בזירה לקבוע את מקום ה"אימפקט" (וזאת למרות שברים שהיו מפוזרים). כמו כן, לא היה מסוגל על פי דבריו לקבוע באופן חד משמעי את כיוון חצייתה של המנוחה, ובמיוחד את משך חצייתה ומשך שהייתה בכביש.
למרות שהנאשם מסר מיד בחקירתו כי מהירותו עובר לתאונה במקום הייתה , ולמרות שנמצאו שברים וכתמי דם בזירת התאונה, בחר בוחן המשטרה שלא לערוך כל שחזור על בסיס נתונים אלו. לא הוצגה בביהמ"ש ע"י המאשימה כל חוות דעת הכוללת שחזור של התאונה, אשר יש בה כדי להצביע על מנגנון הפגיעה וללמד כיצד הגיעה גופת המנוחה למקומה הסופי בנתיב השמאלי.
המאשימה לא התיימרה להציג בפני ביהמ"ש כל תרחיש אפשרי בו התאונה הייתה נמנעת, למשל על ידי נהיגה במהירות פחותה על ידי הנאשם. כמו כן, לא הוצג כל תחשיב לגבי משתנים אפשריים - ביחס למהירות חצייתה המשוערת / האפשרית של המנוחה, בין בהליכה או בריצה. לעניין זה לא נבחנו כלל תרחישים אפשריים לגבי משך שהיית המנוחה בכביש, והשפעת פרק הזמן האמור על תגובת הנהג ונמנעות התאונה.
המאשימה התמקדה אך ורק בניסוי שדה הראיה שנערך למחרת האירוע על ידי הבוחן בסיוע שוטר נוסף. ההגנה הצביעה על ליקויים ואי התאמות באופן עריכת הניסוי, ביחס ובהתאמה למצב שדה הראייה בליל התאונה. בין השאר, הניסוי בוצע כאשר את המנוחה "מדמה" שוטר, אשר היה לבוש מדים בצבע כחול (בגדי עבודה) השונים מצבע הבגדים שלבשה המנוחה. כמו כן השוטר המדמה את המנוחה הלך בכביש כפי שתיאר בלשונו בביהמ"ש - "בזיגזג" זאת מאחר וכיוון החצייה לא היה ברור. הבוחן קבע שדה ראייה קדימה לפני השיקוע עד למרחק של כ- . בביהמ"ש הוברר כי המדידה נעשתה מתחילת המנהרה אולם הבוחן לא רשם ולא זכר, לאיזה נתיב בכביש נמדד המרחק.
ועוד לעניין כיוון החצייה, הבוחן קבע כי המנוחה חצתה משמאל לימין כיוון נסיעת רכב הנאשם זאת כפי שציין על בסיס בדיקת הנזקים ברכב הנאשם. לטענת מומחה ההגנה לא ניתן לקבוע בוודאות כלשהי ממצאים לעניין כיוון החצייה על סמך הנזקים ברכב בלבד. בביהמ"ש בחקירה נגדית נטה בוחן המשטרה בהגינותו להסכים, כי קיימת אפשרות אחרת כי המנוחה חצתה בכיוון ההפוך או עמדה בכביש.
יש לציין כי גם תעודה רפואית של המכון הפתולוגי מאשרת כי המנוחה נפגעה בראשה בצד השמאלי, והוצאו משם זכוכיות שבאו לראשה של המנוחה כתוצאה מניפוץ השמשה הקדמית של הרכב. ממצא זה כשלעצמו מצביע על כיוון חצייה הפוך לכאורה, מהכיוון המתואר בכתב האישום.
לעניין חוסר האפשרות לקבוע כיוון חצייה המשפיע כמובן על קביעת משך החשיפה והשהייה של המנוחה בכביש, יש להפנות אל רע"פ 1274/99 יואל לידאני נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים) (23.08.99) בו זיכה בית המשפט העליון נהג מאחריות לפגיעה ברשלנות בהולך רגל בכביש, משום שלא היה ידוע מקום הגעת הולך הרגל. נקבע כי:
" שקלנו אם יש מקום להרשיע את המערער בעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש וברשלנות, לפי ס' 62 לפקודת התעבורה ולפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, והגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לעשות כן. השאלה היא אם ניתן לקבוע כי המערער התרשל בכך שלא ראה את המנוח בטרם פגע בו. התשובה היא, שאפילו נאמר כי שדה הראיה של המערער בפנותו ימינה היה מלא, הרי שצרוף הנתונים בדבר היות מעבר החציה ממוקם סמוך לפניה, בדבר היות נתיב הנסיעה פניה בתשעים מעלות, שבו מצופה מן הנהג - כפי שאכן עשה המערער - להסתכל לכל הכיוונים אפילו דולק ברמזור לנהג אור ירוק, ובדבר העדר נתון כלשהו על האופן בו ירד המנוח לכביש, מוביל למסקנה כי לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי שהמערער התרשל בכך שלא ראה את המנוח כשחצה את הכביש."
על פי בוחן המשטרה שדה הראיה בכיוון הנאשם פתוח לפנים ל- . מומחה ההגנה חולק על מדידה זו ומתייחס למחציתה. באופן עקרוני, אני מוצא כי בקביעה העקרונית של המאשימה כי הנאשם התרשל, רק משום שדה הראיה הפתוח לפניו - אין די כדי לבסס את רשלנות הנאשם במקרה מיוחד זה, בו כאמור הצפיות הקונקרטית להימצאותה של הולכת הרגל במקום – קלושה, אם בכלל.
בהעדר בחינה מעמיקה יותר של שאר הנתונים כמתואר, ולו בדרך של סקירת המשתנים האפשריים, והבאתם בחוות דעת מסודרת לבחינת ביהמ"ש, אני סבור כי המשטרה נחפזה בקביעתה כי הנאשם התרשל רק משום שדה הראייה הפתוח לפנים. ייתכן בהחלט כי לנאשם הסבר מניח את הדעת לכך שלא הבחין במנוחה אלא בסמוך לפגיעה בה. הסבר כזה ניסה להביא מומחה ההגנה כמובא לעיל.
לאמור אוסיף כי מסקנת ההתרשלות המיוחסת לנאשם על ידי המאשימה, בכך שהנאשם לכאורה לא בלם בזמן או לא ניסה להתחמק מהפגיעה, מחייבת גם קביעה נורמטיבית, על פיה נהג סביר המופתע בנסיבות כמתואר, מהימצאותה הפתאומית והלא צפויה של הולכת הרגל בשיקוע, היה מצליח לנהוג אחרת מהנאשם, ומצליח למנוע את התאונה או את התוצאה הקטלנית.
כאשר הנאשם טוען למן הרגע הראשון כי כלל לא ראה את הולכת הרגל אלא בסמוך מאד לפגיעה בה, וכי הסיבה לכך היא משום שלא ניתן היה לראותה כלל, וכפועל יוצא טוען כי רק משום התנהלותה הבלתי צפויה של המנוחה אירעה התאונה – קביעת אחריותו הפלילית של אותו נהג היא מורכבת יותר מהמקרה ה"פשוט" של נהג שהיה יכול לראות את הולך הרגל (גם אם הולך הרגל בעצמו רשלן) - ובפועל לא הבחין בו.
ההגנה מצידה באמצעות מומחה הגנה ד"ר רז, העלתה תרחיש אפשרי לשיטתה לקרות התאונה בהיותה בלתי נמנעת. אין כל פסול בהעלאת תרחיש מעין זה. בית המשפט צריך לקבוע האם מדובר בתרחיש סביר עובדתית. ככל שקיים תרחיש סביר עובדתית שכזה, בית המשפט צריך לקבוע האם קיים ספק שאינו סביר בגדרו של אותו תרחיש, היכול ללמד כי הנהג לא התרשל.
במקרה דנן, אני מוצא כי התרחיש שהעלה ד"ר רז, לפיו לא ניתן לזהות כלל את דמותה של הולכת הרגל, מאחר ודמותה "נבלעה" לגמרי בשל העדר קונטרסט בין צבע בגדיה לרקע האספלט והחומה - אינו סביר עובדתית, נוכח צילומים שהציגו 2 הצדדים, מניסוי שדה הראיה במקום שערך הבוחן והן מסרט "שחזור" מסלול הנסיעה של הנאשם שהוגש מטעם ההגנה, בהם נראית תאורת הכביש בשיקוע. על פי מיטב התרשמותי כולל מהיכרות עם המקום, התרחיש המתואר מוגזם ואינו סביר.
ועם זאת, אני מוצא לקבל התרחיש באופן חלקי, וקובע כי תתכן "בליעה" מסוימת של דמות המנוחה, נוכח צבע בגדיה, הרקע, והתאורה במקום וכי הנראות של המנוחה במקום, במקרה שבפני, הייתה ככל הנראה ברמה נמוכה יחסית.
ועוד על בסיס עדות מומחה ההגנה והסרט שהציג בביהמ"ש, אני בדעה כי לא הוכחה דייה קביעת המשטרה כי שדה הראייה שבכיוון הנאשם נקי ופתוח קדימה לכיוון השיקוע למרחק - .
מסקנתי לפיכך כי רשלנות הנאשם לא הוכחה בפני בראיות טובות, כיוון שאני סבור כי הנאשם נהג במקום בסיטואציה המפתיעה והלא צפויה שנקלע אליה, ככל "נהג סביר" אחר שהיה נכנס בנעליו.
אני מוצא כי לא הוכח בפני כי הנאשם התרשל ונהג באופן שונה ושלא ככל "נהג סביר". לפיכך, אני קובע כי לא ניתן לבסס את ההתרשלות המיוחסת לנאשם על פי כתב האישום, על בסיס אותו ניסוי שדה ראיה לבדו, ובהעדר שיחזור של התאונה.
בנוסף, מאחר וקבעתי כי אין צפיות קונקרטית להימצאותה של הולכת הרגל בכביש, אני סבור כי יש בכך כדי להשפיע באופן ניכר אף על זמן התגובה של הנהג. מאחר והולכי רגל אינם מהלכים דרך טבע בשיקוע ובמנהרה, אני מקבל את קביעת מומחה ההגנה כי יש לייחס לנהג, כאשר מדובר בנהג "מופתע", זמן תגובה (בנהיגת לילה) העומד על 1.6 שניות (מינימום).
יש להוסיף כי על פי מאמר שאליו הפנה ד"ר רז, זמן התגובה של נהג מופתע, יכול להגיע במקרים דומים לשיעור של 2 - 3 שניות. חיזוק לכך מצא ד"ר רז גם בחוזר המשטרה - "עריכת ניסוי שדה ראייה בחקירת תאונות דרכים" בעריכת רפ"ק רומן ברונשטיין, שם נקבע בעמ' 9 כי:
" במקרים שבהם קיימת אי מוכנות הנהג לסכנה שתתרחש לפניו בדרך (לדוגמא חציית הולך רגל בכביש ביינעירוני מהיר, המצאות מכשול בכביש בו הוא לא אמור להימצא וכד') הזמנים המחושבים בזמני התגובה יהיו בערכים הגדולים עד כ- 50% מזמן התגובה הרגיל (המינימאלי) הצפוי".
לכל השאלות העובדתיות המתוארות, שיתכן והיו נענות בתשובות לו המשטרה הייתה "מתאמצת" ועורכת שחזור - חשיבות מכרעת, שכן בהן תלויה הקביעה, האם אלמלא ההתרשלות המיוחסת לנאשם התאונה הייתה נמנעת.
נשאלת השאלה לפיכך, האם בהיעדרו של כל המידע המפורט לעיל, עלה בידי התביעה להרים את הנטל הראיתי המוטל עליה, או האם יש בחוסרים אלו בעבודת המשטרה, כדי להעלות ספק בדבר אשמתו של הנאשם, ספק ממנו זכאי הנאשם ליהנות.
ב-עפת (נצ') 28434-05-13 איתי ברזל נ' מדינת ישראל, נדון ערעורו של נאשם שהורשע בגרימת מותה של הולכת רגל על מעבר חצייה. בית המשפט המחוזי קבע, בין השאר:
" על המשיבה להוכיח אפוא, כי הפגיעה במנוחה הייתה יכולה להימנע ולהוכיח באופן פוזיטיבי כיצד הייתה יכולה התאונה להימנע. רק אם מגיעים למסקנה חישובית ולפיה,
התאונה הייתה יכולה להימנע ובאילו תנאים יכולה הייתה להימנע, כי אז היה ניתן לקבוע, כי המערער חרג מתנאי ההתנהגות הנדרשים וכי התגבשו בעניינו יסודות עבירת ה"רשלנות" ולפיכך, יש להרשיעו בפלילים".
ובהמשך:
"אין בידינו נתונים כדי לקבוע האם התאונה הייתה, מבחינת הנהג, נמנעת או בלתי נמנעת, שכן אחד הנתונים החשוב לעניין זה הוא באיזה מהירות הייתה התאונה נמנעת, כך, לפחות לעמדת הבוחן, אלא שבחקירתו הנגדית לא יכול היה להעיד באיזה מהירות התאונה הייתה נמנעת. משכך, ושעה שגם חסר הנתון המדויק של מהירות הנהג, עובר לתאונה, אזי חסרים הנתונים מרכזיים, שעל פיהם, ניתן לקבוע, אם בכלל, את רשלנות המערער!"
ב-עפ (נצ') 1321/03 יניב חיים נ' מדינת ישראל, אליו הפנה ב"כ הנאשם, התקבל בדעת רוב, ערעורו של נאשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ואי האטה בהתקרבו למעבר חצייה. נקבע שם כי:
"...לא הוכחו בפני בית משפט קמא הנתונים העובדתיים הצריכים להרשעה.
ראשית עלינו לזכור כי נמצאים אנו בגדרה של הגדרת הרשלנות לפי ס' 21 לחוק העונשין ולפיה עלינו לבחון האם אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע בנסיבות העניין, בין השאר לאפשרות גרימת התוצאות וכן כי אפשרות גרימת התוצאות לא הייתה בגדר הסיכון הסביר.
לפיכך, בבואנו לקבוע אשמתו של אדם בגרימת מותו של אדם אחר ברשלנותו, בנסיבות שבפנינו, היינו בתאונת דרכים, עלינו לבחון האם הוכחו בפני בית המשפט מספר נתונים חיוניים לקביעת הרשלנות..
מכאן נגזר גם הצורך להוכיח נתונים נוספים.. כמו למשל:
- מה היה מיקומו של הולך הרגל עת נצפה לראשונה על ידי הנהג?
- באיזה מרחק היה הנהג באותה עת?
- מה הייתה מהירות נסיעתו של הנהג עובר לתאונה?
- באיזה מקום נפגע הולך הרגל בתוך מעבר החצייה?
- מה המרחק אותו עבר הולך הרגל מעת שנצפה לראשונה עד שנפגע?.."
כאמור, במקרה שבפני לא הוכחה גרסה עובדתית באשר לכיוון החצייה, מקום האימפקט, משך החצייה ומשך השהייה של המנוחה בכביש. נתונים אלו הכרחיים לצורך הקביעה האם ולמשך כמה זמן הייתה המנוחה בשדה הראייה הפוטנציאלי של הנאשם, גם אם הצפיות להימצאותה שם נמוכה.
נוכח האמור אני בדעה כי לא הוכח בפני כי הנאשם נהג בנסיבות המקרה באופן רשלני שלא על פי דרך התנהגות שהיה נוקט בה כל "נהג סביר" אחר בנעליו. אני מוצא כי ההגנה במקרה דנן, הצליחה להעלות ספק שהוא לכל הפחות גדול יותר מ"ספק סביר" לגבי טענתה לאי התרשלות הנאשם ומשום כך ומשום שלא הוכחה רשלנות מצידו, אני מוצא לזכות הנאשם בנקודה זו מחמת אותו הספק.
ג. גרם הנזק: ניתוק הקשר הסיבתי משפטי, גורם זר מתערב.
משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, קרי כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מדריסתה על ידי רכב הנאשם, יש לבחון האם אין בהתנהגותה של המנוחה כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין הנזק שנגרם לבין התרשלות הנאשם.
השאלה הנדרשת הינה: "האם אדם סביר בנעלי העבריין, יכול היה וחייב היה לצפות מראש, הן את התרחשות התאונה.. והן את הדרך שבה התרחשה" (ראה י. קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה – 2004, עמ' 93).
הלכה היא שמעשה רשלנות של אחר אין בו, כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את הגורם הרשלני הראשון, כאשר זה חייב היה לצפות את מעשה הרשלנות של האחר.
ב-ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד [פורסם במאגרים], נקבע על ידי כבוד הנשיא שמגר:
"מעשה רשלנות של אחר אין בו, כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שעושה מעשה של הפרת חובת זהירות, אשר כתוצאה ממנו נגרם נזק כאשר חייב היה לחזות מראש, כי המעשה או המחדל עשויים להזיק, וכי אדם אחר עלול להיפגע ולסבול נזק. מעשה רשלנות, ותהיה זו אך רשלנות בדרגה גבוהה של מאן - דהוא אחר, אין בו, כשלעצמו, בשל חומרתו, כדי לשחרר מאחריות אם הגורם הרשלני הראשוני חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות כאמור."
ב- ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים], נקבע מפי כב' השופט חשין:
"התנהגות הנפגע – לרבות התאבדות – וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת, גם זו גם זו אינן שוללות, באשר הן, קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, והוא – שעה שהפוגע כאדם מן היישוב היה יכול – נורמטיבית – לצפות מראש את שאירע בפועל.. הנה-כי-כן, רשלנות חמורה מצדו של הנפגע, ואפילו מעשה התאבדות – באשר הם – אין בהם כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי שבין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא – לעולם – שאלת הצפיות הראויה, וביתר דיוק: קביעת גדריה של חובת הצפיות הראויה."
ב- ע"א 3379/01ידיד נ' מ"י, המשרד לבט"פ [פורסם במאגרים], קבע כב' השופט מצא:
"ניתוק הקשר הסיבתי מותנה בכך כי מי שנשאו בחובת זהירות כלפי המתאבד לא יכלו לצפות מראש את מעשהו, שאם יכלו לצפותו מראש וחדלו מלעשות את הדרוש כדי למונעו, יישאו באחריות לתוצאות המעשה, ואין בהיותו מעשה רצוני-מכוון כדי לגרוע משורת אחריותם."
בספרו על הדין בפלילים, התייחס השופט (בדימוס) יעקב קדמי לעניין זה. לשיטתו, מבחן ה"ניתוק" הוא - "צפיות סבירה": "..תנאי לניתוק קשר סיבתי מכוחה של 'התערבות זרה', בין התנהגותו של עבריין 'מקורי' שהכשירה את הקרקע ל'פעולתה' של אותה התערבות - לבין התוצאה שהתרחשה בסופו של דבר 'כתוצאה' מהתערבות, היא שההתערבות הזרה תהיה בבחינת אירוע ש'מחוץ- לצפיות סבירה'". ("על הדין בפלילים" עמ' 98).
הנה כי כן, השאלה לענייננו (שוב, יש לומר) היא - האם התנהגות המנוחה הייתה מחוץ לצפיות הסבירה של נהג סביר בנעלי הנאשם?
נהיגתו של הנאשם במקום, הייתה בגדר גורם הכרחי לתאונה, במובן זה נסיעתו שם הייתה בבחינת "גורם בלעדיו אין" לקרות הנזק. ברור כי לו הייתה נהיגתו זו נעשית תוך הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, היה מקום לבחון במסגרת היסוד השלישי של עבירת הרשלנות [גרם הנזק] את הקשר הסיבתי המשפטי בין ההתרשלות לתוצאה [לנזק].
מאידך, גם במקום בו כבר נקבע כי לא הייתה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית - כמו במקרה דנן - עדיין יש חשיבות לבחון האם בהתנהגות המנוחה במקום, היה משום ניתוק הקשר הסיבתי המשפטי, בהיותה גורם זר בלתי צפוי ומתערב.
במסגרת בדיקת הקשר הסיבתי, נבדקת באופן דומה למתואר לגבי מבחן הצפיות שבבסיס חובת הזהירות הקונקרטית, השאלה - האם הייתה התנהגות המנוחה מחוץ לתחום צפיותו של נהג סביר.
אין מחלוקת כי הולכת הרגל נמצאה במקום בו אסור היה לה להיות כלל. ועוד כפי שהובא לעיל בהרחבה, מדובר בכביש גישה המוביל בשיקוע למנהרה, כאשר מ- 2 צידיו חומת בטון גבוהה (בגובה כ- ). במקום אין מדרכה ואין שוליים. אין מחלוקת כי במקום לא אפשרית הליכה או עמידה על אבן השפה.
זאת ועוד, המקום בו ארעה התאונה נמצא כ- בתוך עומק כביש הגישה לכיוון המנהרה. כלומר, על מנת להגיע למקום הייתה המנוחה צריכה להיכנס לכביש לפני החומה ולפסוע מערבה כ- לערך, על הכביש עד למקום בו הוטלה גופתה לאחר התאונה, מקום התאונה בקירוב.
על פי תיעוד מצלמת התנועה, המצלמת את הכניסה למנהרה (ת/28) נצפתה המנוחה בשעה 04:16, דקות לפני התאונה, בסמוך לפתח למנהרה כ- נוספים במורד השיקוע (למערב), כשהיא פוסעת במרכז הכביש מכוניות חולפות לצידה והכול כשהליכתה מתנדנדת והיא חוזרת על עקבותיה במעגל.
כאמור, על פי חוו"ד פתולוג (ת/33) בבדיקת שתן של המנוחה נמצאו שרידי שימוש בסם מורפין בשיעור ng/ml 570 המעיד על צריכת סם בכמות לא מבוטלת, ככל הנראה בסמוך לתאונה. בכל הזהירות הראויה, מתוך כבוד למנוחה ותוך שמירה על פגיעה מינימאלית ככל שניתן בה, אין מנוס אלא מלציין כאן כי המנוחה הייתה מוכרת וידועה כמכורה לסמים, וכן כבעלת כושר שכלי לקוי.
נוכח האמור הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפני, עצם הופעתה של המנוחה במקום התאונה הינה בבחינת 'גורם זר מתערב' אשר מנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם לתוצאה הקשה והמצערת של התאונה.
בחינת קיומו של "ספק", ו"סבירותו":
כלל הוכחת האשמה מעבר לכל "ספק סביר" שייתכן והוא הבולט והחשוב מבין כללי המשפט בתחום הפלילי, זכה לעיגון משפטי עם חקיקת החלק המקדמי לחוק העונשין.
סעיף 34כב(א) לחוק העונשין קובע:
"לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר".
בע"פ 3676/11 חליל עלי נ' מ"י [פורסם במאגרים], קבע כב' הש' רובינשטיין:
"יש לזכור, כי בהינתן שתי גרסות עובדתיות הסותרות אחת את רעותה בהליך הפלילי, אל לו לבית המשפט להסתפק בבחינה הסתברותית בדבר הגרסה הנראית לו אמינה יותר..., ודוק, קיומן של שתי גרסאות עובדתיות שונות ודאי אינו מצביע לבדו כי יש ספק סביר. ואולם, משהועדפה גרסת המדינה במשפט הפלילי, חובה כי לא יוותר ספק סביר בדבר נכונותה של גרסה זו."
ברע"פ 7468/07 מרים לוקשינסקי נ' מ"י [פורסם במאגרים], נקבעה הלכה לעניין מהו "תרחיש חלופי" לגרסת המאשימה המקים "ספק סביר":
" תפקידה של הערכאה הדיונית היה לבדוק האם אותם תרחישים הם סבירים עובדתית וככל שקיים תרחיש סביר שכזה - האם קיים ספק סביר בגדרו של אותו תרחיש."
לענין השאלה מהו "ספק סביר" המביא לזיכויו של הנאשם, יפים דברי ביהמ"ש העליון בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מ"י (בעמ' 653) [פורסם במאגרים], שם נאמר בין היתר כדלקמן:
" ספק לבדו אינו מספיק, אלא רק ספק שיש לו אחיזה בחומר הראיות... מבחן הספק הסביר הוא אפוא מבחן השכל הישר וניסיון החיים."
בע"פ 4682/01 גבריאל לוי ואח' נ' מ"י [פורסם], שם נדון מכשיר מדידת מהירות [ממל"ז], נאמר:
" מעל לכל הכרעה של שופטים בשר ודם מרחף ספק, הואיל ומקובל עלינו הכלל כי אין התביעה חייבת להוכיח את אשמתו של נאשם עד כדי בטחון מוחלט ולשלול כל ספק, אפילו הוא תיאורטי בלבד, אלא רק כזה שההסתברות לחפות העולה ממנו היא ממשית." [ההדגשות בקו שלי. א.ה.]
הכוונה - לספק בעל ממשות שסבירותו עומדת במבחן המציאות, ולא בספקולציה חסרת עיגון בהיגיון בשכל הישר ובניסיון החיים.
לאחר שבחנתי את ה"תרחיש" שהעלה הנאשם, מצאתי כי סבירותו עומדת במבחן המציאות, בהיגיון ובשכל הישר, וההסתברות לחפות העולה ממנו היא ממשית.
מבין שתי האפשרויות – האפשרות שהנאשם יכול היה להבחין במנוחה מ-, התרשל בכך שלא הבחין בה או הבחין ולא בלם בזמן או לא ניסה להתחמק מהפגיעה בה, ובין האפשרות כי הנאשם, הופתע "בצדק" מנוכחותה של המנוחה במקום, נוכחות שאינה צפוייה בכל קנה מידה, ומשום הפתעה זו המשפיעה על זמן התגובה שלו, היה פרק הזמן הדרוש לו על מנת להצליח ולמנוע את הפגיעה במנוחה (3.6 על פי חישוב מומחה ההגנה) גדול משמעותית מזמן השהייה המשוער של הולכת הרגל בכביש (2.1 - 2.5 ש' על פי חישוב המומחה) - מקבל אני כגרסה סבירה ואפשרית במקרה זה, את גרסת הנאשם, וזאת בעיקר נוכח התרשמותי ממקום התאונה, ואף לאחר שהביא לה תימוכין בחוו"ד מומחה ההגנה, ד"ר רז.
אני קובע כי בקבלתי את גרסת הנאשם כגרסה אפשרית, המעוגנת אף בחומר הראיות, יש די כדי לקבוע כי הנאשם עמד בנטל המוטל עליו במקרה זה - להעלות ספק בגרסת המאשימה, ספק העולה מעבר ל"ספק סביר".
על "מחדלי חקירה" מול "אי מיצוי החקירה" :
טענות ההגנה למחדלי חקירה, מופנות בראש ובראשונה כלפי העובדה כי לא נערך ע"י המשטרה שחזור של התאונה, ולא נעשה כל ניסיון לבצע שחזור ולו על בסיס חלק מהנתונים. כראייה שמעתי ממומחה ההגנה כי עלה בידו לחשב ולערוך שחזור על בסיס הנתונים הקיימים בתיק, כמופיע בחוות דעתו. בנוסף הועלו טענות לעניין אופן עריכת ניסוי שדה הראייה עליו מתבססת המאשימה, שלא בהתאם לנהלים או למצב בשטח, כפי שהובא לעיל בהרחבה.
הסנגור המלומד עו"ד שי גלעד, טוען בסיכומיו כי באופן חקירת התאונה כמתואר, יש לשיטתו מחדל חקירתי חמור, שכן בכך נפגעה יכולתו של הנאשם להתגונן.
הלכה שהשתרשה זה מכבר בכל הנוגע לחקירת תאונות דרכים ע"י המשטרה, היא כי על חוקרי תאונות הדרכים של המשטרה לחקור כל טענה סבירה ואפשרית שמעלה נהג הנוגעת לתאונה, שיש בהוכחתה משום ראייה לזכותו, וכן כי אי חקירת טענת הנהג יכולה לעלות עד כדי "מחדל חקירה" המצדיק במקרים מסוימים אף את זיכויו.
הטעם לכך הוא כי בוחני תאונות הדרכים של המשטרה הם גוף מקצועי כמעט יחידי המוכשר בחקירת זירת תאונת דרכים, וכן הם אלו שמגיעים בד"כ מיד לזירת התאונה, זירה שניתן לחקור לרוב זמן קצר בלבד לאחר התאונה, וכך הנהגים צריכים להסתמך אך ורק על עבודת הבוחנות הנערכת על ידם. משום כך עבודתם צריכה להיות אובייקטיבית לחלוטין ולכלול בדיקה של טענות "הגנה" של כל אחד מהמעורבים, כמובן כל עוד הטענה סבירה ויש לה עיגון במציאות.
בע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מ"י, [פורסם במאגרים] קבע ביהמ"ש העליון [כב' הש' רובינשטיין]:
" ואולם במדינת חוק מתוקנת, כפי שמבקשים אנו להיות, הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית-המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה. חרף העומס המוטל על גורמי האכיפה אין מקום להתעלמות מכלל זה, והבקרה התביעתית צריכה לכלול אותו, ובמקרים רבים כך אכן קורה".
בע"פ 2842/10 נוי קלדרון נ' מ"י, [פורסם במאגרים] קבע ביהמ"ש העליון [כב' הש' ג'ובראן]:-
" אכן לא כל כיוון חקירה או אפשרות היפותטית לפעולות חקירה שלא מוצו עולים כדי מחדל חקירתי. מטבע הדברים, חקירת המשטרה אינה מושלמת ולעולם מוגבלת היא במשאבים. נכון הוא כי המטרה שצריכה לעמוד לנגד החוקרים היא חקר האמת. על החוקרים להפעיל את מיטב כישרונם ולבדוק בשקידה ובמאמץ כיווני חקירה שונים והשערות שונות באשר לאופן התרחשות העבירה. אך גם פעולות חקירה נדרשות אלו מתוחמות בגבולות הסבירות וההיגיון, ואין החוקרים נדרשים להמשיך ולהשקיע משאביהם בכיוון חקירה שנשלל על ידם בראיות מוצקות ומספקות".
בתיק ת"ד 2119-09-09 מ"י נ' יצחק לוי, [לא פורסם] כבוד הש' הבכירה אטליא וישקין, זיכתה נאשם בפגיעה בהולך רגל על מעבר חצייה, לאחר שקבעה כי בעבודת הבוחן נתגלעו מחדלי חקירה רבים וכי ככל הנראה עמדתו כנגד הנאשם נקבעה מראש עת הגיעו למקום התאונה, והבוחן התעלם מגרסת הנאשם ולא בדק טענות שונות שהעלה הנאשם, כך בין השאר לא ערך שיחזור ולא בחן שדה ראייה במקום. וכך כתבה כב' הש' וישקין בשולי הכרעת דינה:
" כל מחדלי החקירה הנ"ל, ויתירה מהם, החשש אשר ביסוסו בדברי הבוחן עצמו, מהם נובע כי אפשר ודעתו נקבעה עוד טרם השלמת החקירה, יוצרים ספק ממנו רשאי הנאשם ליהנות".
בתיק גמ"ר 5924-06-13 מ"י נ' גועבט, בהכ"ד מיום 01.07.14, כבוד הנשיא ג'ורג' אזולאי, זיכה נאשם בגרם מוות ברשלנות, נוכח 'מחדלי חקירה' וחקירה חלקית של הבוחן, לאחר שקבע כי:
" עדות הבוחן בפני העלתה כי מאחר והיה בטוח באשר לאופן התרחשות התאונה בכללותה, לא מיצה את החקירה לעומקה ולא ידע להשיב כיצד בדיוק ארעה התאונה, ולמעשה ויתר על מספר פעולות חקירה רלבנטיות וחיוניות ביותר שהיו עשויות לשפוך אור על אופן התרחשות התאונה."
לעניין זה ראוי אף להפנות לדברי המלומד, כב' הש' בדימוס יעקב קדמי, בספרו על הראיות חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) בעמ' 1984, אשר קובע כי: "יש להבחין בין 'מחדל' לבין 'אי מיצוי הליכי החקירה' ".
ובמקרה דנן, לא נערך שחזור ואין ספק כי כפי שעלה במהלך ניהול התיק בביהמ"ש, היה צורך בעריכת שחזור. אכן מצאתי כי נוכח המורכבות של מקום התאונה ובהעדר עדי ראייה להתנהגות הולכת הרגל במקום, ראוי היה כי המאשימה תציג שחזור מבוסס על נתונים הקיימים בחומר החקירה, ולו על מנת להראות תרחיש בו התאונה נמנעת. כך לא נעשה. תחת זאת תלתה המאשימה את כל יהבה בתיק בניסוי שדה הראיה, שערך הבוחן. לא למותר לציין, כי גם ניסוי זה נעשה בחלקו שלא לפי ההנחיות והנהלים הקיימים בנושא. (ראה כמפורט לעיל בהכ"ד זו).
מכל האמור, אני מוצא כי חקירת התאונה ע"י המשטרה לא מוצתה במלואה, ובכך נגרמה פגיעה מסויימת ביכולתו של הנאשם להתגונן. משום כך אני מוצא לזקוף את אי מיצוי החקירה, לחובת גרסת המאשימה ואני מוצא בכך בהתאם ומנגד תימוכין לגרסת ההגנה.
סיכום והכרעה:
נוכח מכלול הראיות שהוצגו בפני, ובנסיבות החריגות והמיוחדות של תאונה זו כפי שהובא לעיל, ובמיוחד נוכח מקום התאונה כמתואר בהכרעת הדין בהרחבה, אני מוצא לנכון לקבוע כי הנאשם לא היה חייב בחובת זהירות קונקרטית כלפי המנוחה במקום התאונה, זאת בהעדר אפשרות סבירה לצפות את נוכחותה שם.
העובדה שהצפיות להמצאות המנוחה במקום התאונה הייתה נמוכה מאד, יש בה כדי ללמד כי רמת התרשלותו של הנאשם לא הייתה גבוהה אף היא. זאת ועוד, אין טענה כי נהיגת הנאשם בוצעה במהירות, או בפראות, שהיה בהם כדי להעצים את התרשלותו.
העובדה שהנאשם "הופתע" משפיעה על חישוב זמן התגובה בצורה ניכרת, עד כי זמן התגובה יחד עם זמן הבלימה במקרה שבפני, כפי שהוצג ע"י מומחה ההגנה, הופכים את התאונה לבלתי נמנעת.
שורה של נתונים, כפי שפורטו לעיל, החיוניים לקביעת רשלנותו לכאורה של הנאשם ברף הנדרש לצורך הרשעה במשפט פלילי, נותרו כשהם בלתי נודעים, זאת בהיעדר עדות ישירה כלשהי באשר לתנועת המנוחה עובר לתאונה ובהעדר שחזור. לנתונים עובדתיים אלו חשיבות מכרעת, שכן בהם תלויה הקביעה האם היה ביכולתו של הנאשם להבחין במנוחה עובר לדריסתה ולמנוע את התאונה.
בהינתן כך, אין מנוס מלקבוע כי בהעדר צפיות כאמור, ובהתקיים חוסרים כמתואר בראיות המאשימה, לא הוכחה התרשלות הנאשם בנסיבות, וכי המאשימה לא הרימה את הנטל הראיתי המוטל עליה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. די בכך כדי להעלות ספק בדבר אשמתו של הנאשם, ספק ממנו הוא זכאי ליהנות.
משכך, מצאתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, מחמת הספק.
מזכירות תעביר העתק הכרעת הדין לצדדים ולבאי כוחם.
המועד הקבוע למתן הכרעת הדין מבוטל. הנאשם ובא כוחו פטורים מהתייצבות נוספת בביהמ"ש. תיק המוצגים יועבר למשמורת במזכירות ביהמ"ש.
ניתן היום, ט' אב תשע"ד, 05 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.