זיו ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

1. בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ר' ברקאי) בה"פ 60053-06-19 מיום 2.10.2019 (להלן: פסק הדין). בפסק הדין נדחתה תביעת המבקשים לאפשר את סגירת חשבונותיהם המנוהלים אצל המשיב על דרך של משיכת הכספים במזומן או של העברת תשלומים לצדדים שלישיים.

רקע והליכים קודמים

2. המבקש 1 (להלן: זיו) הוא איש עסקים ישראלי אשר פועל בדרום סודן באמצעות חברות המצויות בבעלותו ובשליטתו, הן המבקשות 6-3. בבעלותם של זיו והחברות שבשליטתו חמישה חשבונות המנוהלים בבנק לאומי לישראל בע"מ, הוא המשיב (להלן בהתאמה: החשבונות ו-הבנק). המבקשת 2 היא רעייתו של זיו, השותפה לאחד מן החשבונות.

3. ביום 14.12.2018 הכריז המשרד לפיקוח נכסים זרים במשרד האוצר האמריקאי על הכללתם של זיו ושל המבקשות 3, 4 ו-6 (להלן: החברות) ב"רשימה השחורה" של גופים החשודים בהלבנת הון או במימון טרור (SDN – Specially Designated Nationals and Blocked Persons List; להלן: הרשימה השחורה). נוכח הכללת זיו והחברות ברשימה השחורה, הודיע הבנק למבקשים על כוונתו להקפיא את חשבונותיהם המנוהלים אצלו, עד לסגירתם לאלתר ביום 31.12.2019.

4. בעקבות כך, הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי, בגדרה עתרו לסעד הצהרתי המורה כי הבנק אינו רשאי לסגור או להקפיא את חשבונותיהם מבלי שניתנה החלטה שיפוטית ובהיעדר בסיס ראייתי מוצק לכך שאכן הם ביצעו פעולות העולות כדי הלבנת הון או מימון טרור (ת"א 34897-03-19; להלן: התביעה הראשונה). בד בבד עם הגשת התביעה הראשונה, הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני המורה לבנק להימנע מהקפאת החשבונות עד למתן פסק דין במסגרת התביעה האמורה. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 31.3.2019 (להלן: ההחלטה בבקשה למתן צו מניעה).

5. על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהחלטה מיום 14.5.2019 הוריתי על דחיית בקשת רשות הערעור, תוך שקבעתי, בין היתר, כי הכללתם של זיו והחברות ברשימה השחורה מקימה תשתית סבירה לחשד כי חשבונותיהם משמשים לביצוע פעולות בלתי חוקיות של הלבנת הון או מימון טרור וכי משכך נראה כי סיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים (ראו: רע"א 2407/19 זיו נ' בנק לאומי לישראל (14.5.2019); להלן: ההחלטה בבקשת רשות הערעור). עוד עמדתי במסגרת החלטה זו על שיקולי מאזן הנוחות, וקבעתי כי אף הם אינם נוטים לטובת המבקשים.

           לאור זאת, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת התביעה הראשונה. בהמשך לכך, ולנוכח הסכמות הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי ביום 17.7.2019 על דחייתה של התביעה הראשונה, מבלי לעשות צו להוצאות.

6. לאחר מכן, ביום 27.6.2019, הגישו המבקשים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, אשר במסגרתה העלו טענות בדבר אופן סגירת החשבונות (להבדיל מטענות בדבר עצם ההחלטה של הבנק להקפיא או לסגור את חשבונותיהם – שאלה אשר הוכרעה כבר בתביעה הראשונה). בתוך כך, עתרו המבקשים לכך שחשבונותיהם ייסגרו בדרך של משיכת הכספים במזומן או באמצעות העברת תשלומים לצדדים שלישיים, ובכלל זה לעורכי דינם בארצות הברית המייצגים אותם בהליכים המתנהלים בעניינם אל מול הרשויות האמריקאיות. לטענת המבקשים, סגירת חשבונותיהם באחת מן הדרכים המוצעות תפיג את חששו של הבנק הכרוך בהמשך החזקת החשבונות וניהולם, וכן תביא לצמצום הפגיעה במבקשים ובעסקיהם. עוד נטען כי העברת תשלום לשם ייצוג משפטי הוא תשלום מותר על-פי הדין האמריקאי. כמו כן, טענו המבקשים כי הבנק אינו רשאי לפגוע בזכותם החוקתית לקניין ולעכב תחת ידיו את כספיהם, בהיעדר כל הוראת חוק או החלטה שיפוטית בנדון, וכי עם סגירת חשבונותיהם – על הבנק לשחרר את הכספים השייכים למבקשים ולמסרם לידיהם.

           הבנק מצדו התנגד לסגירת החשבונות בדרכים המוצעות על-ידי המבקשים וטען כי הדרך האפשרית היחידה לשחרור הכספים היא באמצעות העברתם לחשבונות המנוהלים בבנק אחר ומצויים בבעלות המבקשים. מאחר שבנקים אחרים אליהם פנו המבקשים סירבו לדבריהם לפתוח חשבונות עבורם, טען הבנק כי אין באפשרותו לשחרר את הכספים לידי המבקשים, וכי הם יועברו לזכות המבקשים בחשבון מעבר המנוהל אצלו, אשר יאפשר צבירת ריבית, וזאת עד למתן החלטה אחרת או עד להסרת הסנקציה אשר הוטלה על המבקשים. עוד הבהיר הבנק כי הסעד המבוקש משמעו ניסיון לעקוף את הקביעות אשר הוכרעו במסגרת התביעה הראשונה, וזאת באמצעות הוצאת כספים לידי גורמים העלולים להיות מעורבים בפעילות זיו והחברות בדרום סודן אשר בעטיה הוכללו ברשימה השחורה.