- כמצוות הוראות סעיף 182 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ), אני מודיע, בפתח הכרעת הדין, כי החלטתי לזכות הנאשם.
א. רקע כללי וגדר המחלוקת בין הצדדים:
- סיפור מעשה רע ומר של הסתבכות על לא-כלום. הנאשם – שנעצר על יסוד חשד לסיוע להתפרצות, שהתברר בדיעבד כחסר בסיס – הלך והסתבך לאחר מעצרו. לאחר שהובא הנאשם לתחנת המשטרה הוא התנהג כלפי השוטרים באופן מתריס ומתחכם. פשיטא, כי בכך נהג הנאשם בדרך שהתבונה ממנה והלאה. ואולם, אין בכך כדי להקים בסיס להרשעתו של הנאשם בפלילים, בפרט כאשר מתעוררים ספקות של ממש ביחס לפרטי התנהגותו הנטענת.
- מעשה שהיה כך היה. ביום 13.5.12 בשעה 20:35 דווח למשטרה על פורצים שנכנסו לדירת מגורים, המצויה בקומה השנייה בעורפו של בית משותף ברח' ליאון בלום בחולון (להלן – הדירה והבניין, בהתאמה). צוות השוטרים, שהיה בניידת המשטרה שהגיעה ראשונה למקום, החליט משום מה "לסגור" דווקא את חזית הבניין, תוך שעורף הבניין נותר ללא השגחה.
הנאשם וחברו, מר אנטון קבון, ישבו על ספסל בקרבת חזית הבניין, אחזו בטלפונים ניידים ונראו כותבים הודעות. השוטרים חשדו בנאשם ובחברו מר קבון – גם משום שנראו להם מפוחדים וגם על סמך דיווח של עדת ראייה, שנמצאה במקום – כי הם ניסו להעביר דיווחים לפורצים שבתוך הדירה, ועל כן תפסו את הטלפונים שלהם.
בין לבין, הפורצים, שכזכור פרצו לדירה שבעורף הבניין, קפצו מהדירה ונמלטו; וכל שנותר לשוטרים הוא, כדבריהם, לשמוע את קול ה"בום" של הקפיצה. יוער, כי בדיעבד הסתבר שכנראה דובר בפורץ אחד בלבד (ר' התיאור המפורט בדו"ח הפעולה נ/1).
- הנאשם ומר קבון נעצרו אפוא ונלקחו לתחנת המשטרה בבת-ים (להלן – התחנה). בחיפוש שנערך על הנאשם נמצאו במכנסיו כפפות, שהנאשם הסביר כי הן משמשות אותו לעבודתו בתחום הבנייה.
יש לציין, כי על פי מה שעלה במהלך משפט לפניי לא נמצאו ראיות כלשהן למעורבות הנאשם ומר קבון בהתפרצות, והם אף לא נחקרו לגביה.
- האירוע מושא כתב האישום אינו קשור אם כן, כלל ועיקר, להתפרצות הנ"ל, ועניינו במה שקרה בתחנה בבוקר שלמחרת, דהיינו: ביום 14.5.12, בשעה שעל פי המצוין בכתב האישום אינה ידועה במדויק למאשימה.
על פי הנטען בעובדות כתב האישום, בעת שהנאשם שהה ב"תא העצורים" שבתחנה הוא איים על שוטרת, ששמרה במקום (להלן – השוטרת), בכך שאמר לה "כשאנחנו ניפגש בפעם השנייה ולא פה, אני אראה אותך על קביים, כלבה", ובכך שאמר לחברו מר קבון, בעודו מסתכל אל השוטרת ופונה אליה, "הייתי לוקח לה סכין וחותך לה את הגרון". בנוסף עלב הנאשם בשוטרת בכך שאמר לה שהשוטרים הם כלבים וכי היא "שמנה מוצצת".
עוד נטען בעובדות כתב האישום, כי בדרך מתא המעצר לחדר החקירות סירב הנאשם להתקדם בהליכה, "וכאשר השוטר אלי יוספי ניסה להובילו, הפיל הנאשם את עצמו לרצפה, וכשניסה השוטר להרימו, תקף הנאשם את השוטר בכך שבעט בו".
- על רקע זה הואשם הנאשם, בכתב האישום, בשלוש עבירות שונות: (א) איומים – לפי הוראות סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); (ב) העלבת עובד הציבור – לפי הוראות סעיף 288 לחוק העונשין; ו-(ג) תקיפת שוטר – לפי הוראות סעיף 273 לחוק העונשין.
יושם אל לב כי מבחינה עובדתית-עניינית מדובר בעבירות שנעברו בשני אירועים נפרדים, אם כי סמוכים זה לזה בזמן ובמקום, כלהלן:
אירוע אחד, שעניינו בעבירות נגד השוטרת (להלן – אירוע האיום והעלבון);
אירוע שני, שעניינו בתקיפת השוטר יוספי (להלן – אירוע התקיפה).
- הדיונים בתיק החלו בפני כב' השופט י' יצחק, אשר דחה טענה מקדמית של ההגנה בדבר סמכות התביעות להגיש את כתב האישום (ר' בפרוטוקול, עמ' 3). תשובת הנאשם לאישומים נשמעה לאחר מכן, מפי באת-כוחו דאז:
באשר לאירוע האיום והעלבון – ההגנה טענה כי הנאשם לא איים על השוטרת, לא שוחח עמה במישרין ואף לא הטיח בה את העלבונות הנטענים.
באשר לאירוע התקיפה – ההגנה השיבה: "הנאשם הובל מתא העצורים כאשר הוא כבול ברגליו, נלקח על ידי השוטר ונפל על הרצפה. השוטר בעט בו. הוא לא דחף את השוטר ולא בעט בשוטר" (ר' בפרוטוקול, עמ' 4 שורה 14).
שמיעת הראיות בתיק התקיימה, בסופו של דבר, לפניי.
ב. עיקר פרשת התביעה:
- מטעם המאשימה העידו כל עדי התביעה שבכתב האישום, דהיינו: השוטרת ושלושה שוטרים נוספים – השוטרים ערן תמיר, אלי יוספי והחוקר דוד שי.
(1) תמצית עדות השוטרת:
- בתחילת פרשת התביעה שהתה השוטרת בחופשת לידה, ועל כן היא העידה רק בסוף פרשת התביעה. בעדותה הראשית תיארה השוטרת את אירוע האיום והעלבון כלהלן:
אני ושותפי היינו בתחנת בת ים בשמירת עצורים, בתחנה נמצאו שני עצורים בתא ההמתנה, שני העצורים היו ממוצא רוסי, הם דיברו ביניהם בשפה הרוסית, גם אני דוברת רוסית שפת אם, אחד החשודים, היושב מולי, ושמו א' (הנאשם – ש.א.), אמר לשותפו בתא "הייתי לוקח סכין וחותך אותה בגרון". לאחר מכן הוא הסתכל עליי מהתא, שנמצא באותו החדר במרחק של כחמישה מטרים "כשאני אראה אותך בפעם השנייה וזה לא יהיה כאן... כלבה", לאחר מכן הוא גם קילל... הוא אמר "כלבה שמנה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 26 שורה 16 ואילך. ההדגשה הוספה).
- לאחר שהשוטרת מסרה את התיאור הנ"ל רענן ב"כ המאשימה את זיכרונה, או אז ציינה: "...נזכרתי. הוא אמר לי 'שמנה מוצצת'" (ר' בפרוטוקול, עמ' 27 שורה 17). יוטעם, כי שני המזכרים שערכה השוטרת, שבהם היא תיעדה את פרטי האירוע, לא הוגשו כמוצגים לפניי. כנראה שהמזכרים לא ציינו את שעת האירוע – שאינה מצוינת גם בעובדות כתב האישום – וכשנשאלה השוטרת בעניין זה היא אישרה כי מדובר ב"טעות שלי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 30 שורה 30).
- בחקירתה הנגדית אישרה השוטרת כי בעת האירוע היא שהתה יחד עם שוטר נוסף, בשם אלון זלמן (ר' בפרוטוקול, עמ' 29 שורה 10). השוטרת לא זכרה לומר אם היו בתא עצורים נוספים, כטענת הנאשם (שם, שורה 20). כשעומתה השוטרת עם טענת הנאשם כי בתא שהה עציר נוסף, מבוגר מאוד, ששוטרים לא נענו לבקשותיו לצאת לשירותים ולקבל מים, היא השיבה "לא זכור לי, לא נראה לי שזה היה" (שם, שורה 27). כשנשאלה השוטרת אודות טענת הנאשם ששוטרים נוהגים להתל בעצורים המובאים לתחנה – באומרם להם כי בכל מקרה יוחשדו בביצוע עבירה, גם אם מדובר ב"אונס וגניבת חתול" – השיבה השוטרת שאינה יודעת במה מדובר (שם, עמ' 30 שורה 1 ואילך).
- השוטרת נחקרה עוד, הן בעניין מבנה התא והן בעניין מיקומה בעת האירוע, ואישרה כי חלק מהתא מוסתר, וכי היא ראתה את הנאשם ומר קבון דרך הסורגים כשהם יושבים על ספסל שהוצב בניצב לה. עם זאת, כך לגרסתה, הנאשם שוחח עם מר קבון, שישב לידו, וכך היא הבחינה בפרצופו של הנאשם (ר' בפרוטוקול, עמ' 30 שורה 22). יש לציין, כי השוטרת תיארה מצב דברים שבו הנאשם ומר קבון שוחחו ביניהם ואף צחקו (שם, עמ' 31 שורה 7).
- באת-כוחו של הנאשם דאז, הדוברת את השפה הרוסית, ביקשה מהשוטרת לומר את המילים המדויקות שהנאשם אמר. השוטרת אמרה את המילים; ואו אז נשאלה כלהלן:
ש. את יודעת שהפירוש של זה, זה "מוצץ שמן" ולא "שמנה מוצצת"?
ת. אבל כשאת מכוונת את זה לא לחפץ אלא לאדם זה מקבל משמעות אחרת.
ש. גם בהקשר זה, זה לא מדויק כמו שתרגמת... ממה את מסיקה שהדברים שנאמרו על ידי הנאשם כוונו אלייך, רק בגלל שאת היית שם?
ת. קודם כל הייתי הבחורה היחידה בתא.
ש. איך ידעת שהוא מדבר על שוטרת?
ת. הוא הסתכל עליי ודיבר לכיוון שלי (ר' בפרוטוקול, עמ' 31 שורה 22 ואילך. ההדגשות הוספו).
- עוד נשאלה השוטרת אם השוטרים, שהעבירו את הנאשם לחקירה, ידעו על טענותיה כלפיו. השוטרת השיבה: "אני דיווחתי על כך מיד לחוקרים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 3).
(2) תמצית עדויות השוטרים תמיר ויוספי:
- השוטרים תמיר ויוספי הם שליוו את הנאשם מתא המעצר לחדר החקירות, כאשר כזכור הנאשם מואשם, באירוע התקיפה, בתקיפת השוטר יוספי במהלך מעבר זה.
- השוטר תמיר תיאר את אירוע התקיפה בזיכרון דברים, שאותו ערך באותו היום (14.5.12), כלהלן:
בהיותי מלווה ביחד עם החוקר אלי יוספי עצור שאמור להגיע למחלק ע.א., הבחנתי כי העצור לאחר שהוצא מחדר העצורים מעוכבים כאשר כבול ברגליים וידיים הולך לכיוון דלת היציאה. אלי שהיה לידו הבחין בכך ואחז בידו של העצור וסובב אותו לכיוון חדר החקירה. לפתע נעמד העצור ופנה לעבר יוספי ואמר לו, אתה במי אתה נוגע, ונעמד וסירב להמשיך ללכת. יוספי ענה לו תוך כדי שהוא נותן לעצור דחיפה קלה בכדי שימשיך ללכת ואז לפתע הפיל את עצמו לרצפה. כאשר ניגש אלי להרים את העצור החל העצור לבעוט בו לכיוון רגליים אני שהייתי בסמוך קפצתי על העצור והתיישבתי עליו בכדי למנוע ממנו את המשך הבעיטות לאחר מכן הצלחתי לסובב את העצור על הבטן תפסנו אותו כל אחד ביד בכדי להרים אותו ולהעביר אותו לחדר עצורים, אך העצור התנגד, ועל כן נאלצנו לגרור אותו לחדר העצורים. כאשר הוכנס לחדר עזבתי את המקום... (ר' זיכרון הדברים ת/2. ההדגשות הוספו).
- בחקירתו הנגדית לפניי השוטר תמיר חזר וטען שאינו זוכר את אירוע התקיפה, שאירע למעלה משנתיים עובר למועד מתן עדותו (ר' בפרוטוקול, עמ' 12 שורה 4 ואילך). בנסיבות אלה לא היה השוטר תמיר יכול להוסיף פרטים של ממש על האמור בזיכרון הדברים, הבהיר כי אינו זוכר את הסיטואציה והוסיף "מה שכתבתי זה מה שהיה" (שם, עמ' 14 שורה 9).
- השוטר יוספי ערך גם הוא, באותו היום (14.5.12), מזכר אודות אירוע התקיפה, שתוכנו הינו כלהלן:
היום במהלך קבלת עצור מחדר עצורים לחקירה בגין העלבה ואיומים של שוטרת הוצאתי את העצור כשהוא כבול לעבר מחלק ע.א. העצור החל ללכת לכיוון דלת היציאה מהתחנה. מחשש שהעצור יצא מהתחנה תפסתי את ידו של העצור וביקשתי ממנו לפנות שמאלה וניסיתי להובילו לכיוון בשלב זה העצור אמר לי "אתה יודע במי אתה נוגע" כשהוא מביט בי באיום מאיים, השבתי לו שאני יודע במי אני נוגע. החשוד נעמד וסירב להתקדם במסדרון לעבר המחלק. ביקשתי מה(ע)צור להתקדם אולם החשוד נעמד. מאחר והחשוד סירב להתקדם ניסיתי בעדינות מרבית להובילו אולם החשוד הפיל את עצמו בכוונה על הרצפה ואז החל בועט בי. לעזרתי בא השוטר ערן תמיר ניסינו להרים את העצור מהרצפה אולם החשוד סירב לקום ושכב על הרצפה ולא רצה לקום. הובלנו את החשוד לחדר החקירות ו(ל)חדר הרמנו אותו למרות התנגדותו והושבנו אותו על כיסא. על העצור קיבל אחריות השוטר דודי שי אשר חקר את החשוד (ר' המזכר ת/3. ההדגשות הוספו).
- להבדיל מהשוטר תמיר, השוטר יוספי זכר את פרטי אירוע התקיפה וחזר עליהם, אם גם בשינויים מסוימים, בחקירתו הנגדית לפניי (ר' גם השרטוט שאותו ערך במהלך חקירתו הנגדית, נ/3).
השוטר יוספי ציין כי שימש כחוקר בתחנה, אך באותה המשמרת התבקש לסייע ועל כן ליווה את הנאשם לחדר החקירות. את אירוע התקיפה הוא תיאר כלהלן:
...כאשר הכלאי הוציא לי את העצור מתא העצורים, העצור היה אזוק בידיו, וכאשר התקדמנו לכיוון חדר החקירות, העצור התקדם לעבר דלת היציאה מהתחנה. על מנת למנוע בריחתו וכל מה שהתכוון לעשות, תפסתי בידו והתחלתי להוביל אותו לכיוון חדר החקירות שנמצא בסוף המסדרון שהוא ארוך. העצור נשכב על הרצפה. לפני כן, כאשר שמתי את ידי על כתפו, הוא אמר לי אתה יודע במי אתה נוגע, אמרתי לו שכן, אני יודע במי אני נוגע, וביקשתי ממנו לבוא איתי, החשוד נשכב על הרצפה והחל לבעוט בי...
סירב להמשיך לקום ולהתלוות אלי, למרות בקשות רבות במשך מספר דקות, החשוד סירב בכל תוקף לקום מן הרצפה, ולבוא לחדר החקירות. באיזה שהוא שלב עבר שוטר בשם דודי שי, אני מתקן ערן תמיר, וביקשתי את עזרתו לנסות להוביל את העצור שהתנגד בכל תוקף לקום מן הרצפה וכל בקשות של ערן תמיר ושלי לא עזרו. לבסוף הרמנו אותו וממש סחבנו אותו לחדר החקירות, שם הוא היה אמור להיחקר על ידי חוקר בשם דודי שי (ר' בפרוטוקול, עמ' 17 שורה 21 ואילך. ההדגשות הוספו).
- מעבר לכך שתיאור זה אינו חופף באופן מלא לתיאור שנרשם במזכר, שצוטט לעיל, בהמשך חקירתו של השוטר יוספי הסתבר כי זיכרונו באשר לפרטי המקרה הינו מוגבל; ובמיוחד יש להדגיש בהקשרים אלה את סוגיית כבילתו של הנאשם ברגליו, סוגיה שהינה בעלת חשיבות מהותית נוכח הטענה שהנאשם תקף את השוטר יוספי בכך שבעט בו.
בעוד שבמזכר ת/3 ציין השוטר יוספי כי הוא הוציא את הנאשם מהתא כשהוא "כבול", בעדותו לפניי מסר כי הוא הוציא את הנאשם כשהוא כבול בידיו בלבד. כזכור, השוטר תמיר תיאר, להבדיל, הוצאה מהתא כשהנאשם כבול הן בידיו והן ברגליו (כפי גרסת הנאשם) וכשעומת השוטר יוספי עם גרסה זו הוא השיב: "אני לא כבלתי אותו ברגליים. יתכן וערן תמיר כבל אותו באיזה שהוא שלב ברגליים. זה אירוע משנת 2012" (ר' בפרוטוקול, עמ' 19 שורה 18. ההדגשה הוספה).
- השוטר יוספי אישר את טענת ב"כ הנאשם כי, בתחנת המשטרה המדוברת, המעבר מהתא בו שהה הנאשם לכיוון החקירות הינו בסמוך לדלת היציאה, וזאת בשל מבנה התחנה.
או אז נשאל השוטר יוספי כלהלן:
ש: אני אומרת לך שהנאשם לא ניסה ולא התכוון לברוח, מדובר באדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, אדם שירא מן החוק, והוא לא צעד לעבר דלת הכניסה. לאן הוא יברח אזוק בידיים (ו)ברגליים או רק בידיים?
ת: אני אומר שעובדתית מרגע שהחשוד הוצא מתא המעוכבים הוא צעד לעבר דלת היציאה, כי אם לא היה צועד לעבר דלת היציאה, כל ההתרחשות הזו לא היתה.
ש: אבל אתם עומדים סמוך לדלת היציאה.
ת: לא. מתא המעוכבים עד לדלת היציאה, יש מרחק של 2.5-3 מטר.
ש: אבל כדי להגיע לחדר החקירות אתה ליווית אותו דרך האזור של דלת היציאה.
ת: אני ליוויתי אותו בצמוד לדלפק היומן. ואז הוא סטה מן המסלול והלך לכיוון דלת היציאה.
ש: עד כמה קרוב הוא היה לדלת היציאה.
ת: בשלב שאני תפסתי אותו הוא היה במרחק של חצי מטר, בהערכה זהירה, זה להוציא יד ולפתוח את הדלת (ר' בפרוטוקול, עמ' 19 שורה 26 ואילך).
- עוד עומת השוטר יוספי עם האמור בזיכרון הדברים של השוטר תמיר, שלפיו השוטר תמיר התיישב על הנאשם, לאחר מכן סובב אותו על הבטן ובהמשך הוא והשוטר יוספי נאלצו לגרור את הנאשם. השוטר יוספי השיב כלהלן:
ש: ערן תמיר כותב במזכר שלו שהוא החליט לסובב את העצור על הבטן, תפסנו אותו כל אחד ביד כדי להרים אותו, כלומר הרמתם אותו כאשר הפנים שלו לכיוון הרצפה, ידיו מאחורי הגב והוא בתנוחת חסידה.
ת: אני לא זוכר שקשרתי את החשוד עם ידיים מאחורי הגב. אני שונא את השיטה הזו. כשאני מוביל את העצור אני מוביל אותו אזוק עם ידיים קדימה. יתכן וערן תמיר וזה דבר שלא זכור לי, אזק אותו באיזה שהוא שלב מאחורי הגב. אבל אני יודע שבשלב הראשוני הראשוני, העצור הוצא מתא על ידי וכבלתי אותו עם ידיים בפנים. כדי שיוכל לשבת בחקירה ויוכל לחתום על האזהרה כדי שלא יהיה כבול מאחורי הגב.
ש: כאשר הרמתם אותו איך הוא היה.
ת: תפסתי אותו מהכתפיים. ערן היה לפני ואני הובלתי אותו קדימה.
ש: כלומר הוא הלך על רגליו.
ת: כן.
ש: אני אומרת לך שאתם גררתם אותו.
ת: לא זכור לי דבר כזה. זה לא נכון (ר' בפרוטוקול, עמ' 22 שורה 22 ואילך).
(3) תמצית עדות השוטר שי:
- השוטר שי, שהיה החוקר בתיק, גבה את הודעות הנאשם (ת/1, הודעה באזהרה) ומר קבון (נ/1, הודעה שלא באזהרה). בהודעתו הנ"ל נחקר הנאשם בחשד לביצוע העבירות, מושא כתב האישום. ההודעה נגבתה ממנו ביום האירוע (14.5.12), החל בשעה 10:45. יש לציין כי בתחילת ההודעה ניכר שהנאשם אינו מבין אודות אילו איומים הוא נחקר, וסובר שכוונת החוקר היא לדברים אותם אמר במסגרת אירוע התקיפה (ר' ת/1 שורה 3).
בנוסף, ובאופן כמעט תמוה, בעוד שהאזהרה היא בגין איומים על השוטרת, השאלות מנוסחות כביכול מדובר באיומים על שוטר.
יש להעיר – כפי שצוין גם בפתח הכרעת הדין – כי בד בבד עם הכחשת החשדות נגדו השיב הנאשם לשאלות, שאותן הוא נשאל על ידי השוטר שי, באופן מתריס ומתחכם.
- וכך התנהלה חקירת הנאשם, על ידי השוטר שי, בעניין אירוע האיום והעלבון:
ש: האם אתה אמרת לשוטר שהשוטרים הם כלבים?
ת: לא. אני מכבד מדים בעצמי אני בעצמי לבשתי מדים...
ש: האם אתה אמרת לשוטר שאם היה לך סכין אתה היית חותך אותו?
ת: בחיים לא, למה דווקא סכין עם אבן זה היה יותר טוב.
ש: אני אומר לך את זה כי זה מה שהשוטר אמר שאתה אמרת לו?
ת: הרוב (ב)תחנת בת ים שקרנים לא מכבדים את (ה)מדי(ם) ומתנהגים לאסירים כמו שהם לא צריכים לעשות...
ש: האם אתה היית בתא מעוכבים עם אדם אחר?
ת: כן בטח עם עוד שמונה אנשים שכולם שמעו הכל (ת/1, שורה 6 ואילך. ההדגשות הוספו).
- רק בהמשך הדברים שאל השוטר שי את הנאשם אודות השוטרת (ר' ת/1, שורה 22 ואילך). גם בהקשר השיב הנאשם באופן מתריס ומתחכם, ולאחר מכן הלין על היחס הלא ראוי לו זוכים העצורים בתחנה. לטענתו, העצורים בתא לא קיבלו מים או שירותים במשך לילה שלם, של 12 שעות. הנאשם הוסיף וציין את מהתלות השוטרים בעצורים, בהבטיחם לעצורים אישומים בגין "אונס וגניבת חתול" (ר' גם בפסקה 30 שלהלן).
- באשר לאירוע התקיפה השיב הנאשם לשאלת השוטר שי כלהלן:
ש: מה קרה היום כאשר שוטר ניגש להוביל אותך מתא העצורים לחקירה אצלי?
ת: הוא התחיל לדחוף אותי, אני ביקשתי שיפסיק. הוא דחף אותי חזק (עד) שנפלתי כי הייתי עם אזיקים על הרגליים, וכשאני ניסיתי לקום הגיע שוטר אחר והביא לי בעיטה לפרצוף. מה הסיבה לזה אין לי מושג לזה שאני ביקשתי זה יגיע גם למח"ש... (ר' ת/1, שורה 46 ואילך).
- עוד יש לציין כי בסוף ההודעה הוסיף הנאשם ואמר, בדברו על עצמו: "כל התיק הזה מדובר בגיבור מלחמת לבנון השנייה" (ר' ת/1, בתוספת בכתב יד בסיפא לגיליון 3).
- בחקירתו הנגדית נשאל השוטר שי אודות החקירות שערך בתיק. בין השאר נשאל השוטר שי מדוע הנאשם לא נחקר על "עבירת המקור" – דהיינו: הסיוע להתפרצות – אך לא זכר את הפרטים (ר' בפרוטוקול, עמ' 7 שורה 9 ואילך). יחד עם זאת, השוטר שי אישר כי הגיוני להניח שלו היה הנאשם נחקר על "עבירת המקור" היתה ההודעה בנושא מתויקת בתיק החקירה.
ג. עיקר פרשת ההגנה:
- מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו בלבד. הנאשם, יליד 1985, הציג את עצמו כאדם נורמטיבי, העובד כבנאי לפרנסתו. לדבריו, הוא שירת בצבא בחטיבת הצנחנים, כלוחם וכצלף, ואף השתתף במלחמת לבנון השנייה (ר' בפרוטוקול, עמ' 33 שורה 3 ואילך; עמ' 36 שורה 27). הנאשם הדגיש כי למרות שנעצר בחשד לשותפות בהתפרצות, לא ננקט נגדו הליך כלשהו בקשר לכך.
- הנאשם תיאר את מצב העניינים בתא, בו הוא שהה בתחנה, שבו היו לדבריו כל הזמן בין שמונה לשנים עשר בני אדם. העצורים ישבו על ספסלים, המסודרים בצורת ח', ולעיתים אף על הרצפה מחוסר מקום.
הנאשם תיאר את מצב העצורים בתא, באופן עגום למדיי, כלהלן:
ש. לגבי המצב בתאים, מה הייתה הסיטואציה שם?
ת. הייתה סיטואציה גרועה, הביא(ו) איזה קשיש אחד, ממש זקן בן איזה 70 ומשהו, כולם היו שם בגילי ואולי יותר צעירים אפילו, וכולם התייחסו אליו כמו סבא, הוא התחיל להרגיש לא טוב, היה לו לחץ, הוא ביקש מים, מישהו הלך לבקש מים בשבילו ולא התייחסו. הוא ביקש ללכת לשירותים ואמר שיש לו בעיה וחייב להתפנות ולא התייחסו אליו, אז נהיה שם צעקות, קראו לשוטרים וביקשו יחס לאותו בן אדם, הבנו שלצעירים לא יינתן שום יחס אם לא נותנים לקשיש, אבל לפחות לתת לו. גם אני השתתפתי בזה, קראתי לשוטרים שיעזרו לו ויהיו אנושיים.
ש. בחקירתך, אתה מתאר סוג של צחוק שהעבירו השוטרים על "אונס וגונב חתול"?
ת. זה להיט אצלם, הם (השוטרים – ש.א.) צוחקים כשמישהו שואל אותם על מה אני פה הם צוחקים ואומרים אל תדאג, נמציא משהו, אפילו שאנסת וגנבת חתול.
ש. איך זה נגע לך?
ת. זה נגע בי, זה הפחיד אותי קצת, הייתי עצור בלי שום סיבה ופתאום אני שומע כאלה דברים. אני התרגשתי מזה קצת (ר' בפרוטוקול, עמ' 33 שורה 32 ואילך. ר' גם בעמ' 37 שורה 9. ההדגשות הוספו).
- הנאשם הכחיש מכל וכל את המיוחס לו באירוע האיום והעלבון, טען שכלל לא התייחס לשוטרת, והוסיף: "אני פטריוט של הארץ, שירתתי ונלחמתי. זה מעליב אותי שיש כתב אישום כלפי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 35 שורה 10).
- באשר לאירוע התקיפה העיד הנאשם כלהלן:
ש. ספר לי אודות האירוע שהוצאת מתא המעצר.
ת. ישבתי ליד הדלת בכיסא הראשון ליד הדלת, כשנפתחה הדלת מישהו שלף אותי מהכתף אל השולחן, שמו לי אזיקים ברגליים ובידיים, והתחילו לדחוף אותי לכיוון חדר חקירות. שם ביקשתי מהשוטר שהוא יפסיק ל(דח)וף כי כבר היו לי כאבי רגליים והוא דחף עוד יותר חזק ואז נפלתי וכשניסיתי לקום הגיע עוד שוטר ודרך עליי והוא קפץ ונחת לי על הפנים עם ברכיה, התחילו להרביץ לי עם הרגליים, שני שוטרים.
ש. השוטרים אומרים שאתה הרבצת להם.
ת. שמעתי שהם אמרו את זה, אבל הייתי כבול בידיים וברגליים. הם שמו אותי בתנוחה כזו, כמו חסידה (העד מדגים), זה מזכיר לי את העינויים בברית המועצות. קושרים את הידיים מאחורה ומרימים את כפות הידיים כלפי מעלה, זה כואב גם מהאזיקים ואין לך איך להתנגד, ובדרך מרביצים לך בצלעות. זה מה שקרה בדרך לחדר החקירות.
ש. השוטר אומר שאתה לדעתו ניסית לברוח.
ת. חס וחלילה, איך לברוח, אני גם לא התנגדתי למעצר, מה יש לי לברוח. אני הייתי כבול בידיים וברגליים, איך זה הגיוני (ר' בפרוטוקול, עמ' 35 שורה 14 ואילך. ההדגשות הוספו).
- הנאשם נחקר בחקירה נגדית נמרצת, אך עמד על גרסתו. הנאשם נשאל אודות התשובות המתריסות והמתחכמות, שהשיב בחקירתו במשטרה ואמר: "עברתי התעללות קלה והיה לי כעס ועצבים ועניתי את מה שעניתי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 37 שורה 26). בהמשך הדברים, בתשובה לשאלה נוספת של ב"כ המאשימה בעניין זה, וכנראה מתוך מודעות-עצמית של הנאשם לדרך התנהלותו, הוסיף הנאשם ואמר: "אז אני חכמולוג, תאשים אותי על זה" (שם, עמ' 39 שורה 29).
- יש לציין, כי במהלך חקירתו של השוטר שי הוגשה מטעם ההגנה ההודעה, שנגבתה על ידו ממר קבון (ר' נ/2). ואולם, נוכח העובדה שבסופו של יום ההגנה לא הצליחה לאתר את מר קבון ולזמנו לעדות בבית המשפט (ר' בפרוטוקול, עמ' 41), וכאשר ב"כ המאשימה לא הסכים לקבילות תוכן הדברים שנאמרו בהודעה זו, אין מקום ליתן משקל לאמור בהודעה.
ד. דיון והכרעה:
- לאחר ששמעתי את עדויות העדים שהעידו לפניי – דהיינו: כל עדי התביעה והנאשם – והתרשמתי מעדויות אלה, ולאחר שעיינתי במוצגים שהוגשו לפניי וקראתי את הסיכומים בכתב שהגישו ב"כ הצדדים, אני קובע כי בסופו של יום נותר ספק של ממש בדבר אשמתו של הנאשם, בכל העבירות שבהן הוא הואשם לפניי.
יוטעם, כי לא מדובר בקביעה המבוססת אך ורק על ההתרשמויות מהעדויות, אלא במסקנה המבוססת גם על מכלול נסיבות העניין, שיקולי היגיון ושכל ישר, כמו גם נימוקים משפטיים.
(1) אירוע האיום והעלבון:
- יאמר מיד כי באירוע זה עסקינן במצב דברים עובדתי שהינו, על פניו, יוצא דופן בהתייחס לעבירות המדוברות.
במה דברים אמורים. מצב הדברים הפרדיגמטי בעבירות של איומים ושל העלבת עובד ציבור – שבהיבט זה הינן זהות – הינו כאשר א' (המבצע) משמיע איום או עלבון כלפי ב' (הקורבן). כאשר מדובר בעבירה של איומים, מושא האיום עשוי להיות בנסיבות מסוימות צד ג', אך גם במצב כזה האיום מופנה אל הקורבן, דהיינו: א' מאיים על ב' בכך שייפגע בצד ג' (לניתוח היסוד הנפשי הנדרש כאשר מושא האיומים הוא צד ג', ר' ת.פ. 38641-10-14 מדינת ישראל נ' טברי (2015), בפסקה 24 להכרעת הדין).
והנה, במקרה דנא, כך על פי עדות השוטרת, מצב הדברים הוא שונה: א' (הנאשם–המבצע) משוחח עם פלוני (מר קבון), ולא עם ב' (השוטרת–הקורבן). ב' יושבת בצד ושומעת חלקים מהשיחה, וסבורה כי בשיחה נאמרים על ידי א' דברי איום ועלבון כלפיה. כלומר, לא מדובר במצב בו א' פונה ל-ב', אלא במצב בו א' פונה לאדם אחר, ו-ב' – ששומע את השיחה ביניהם – סבור כי הוא מושא הדברים.
ואולם, בכך לא מתמצים ההבדלים שבין המקרה דנא לבין מצב הדברים הטיפוסי לעבירות אלה, שכן – שוב, על פי עדות השוטרת – הנאשם ניהל את שיחתו עם מר קבון בשפה הרוסית, שפה שאינה שגורה בפיהם של מרבית התושבים בארצנו.
- בנסיבות מצטברות אלה יש טעם רב בטענת ב"כ הנאשם, בסיכומיו, כי נוכח העובדה שאין ראייה כלשהי לכך שהנאשם ידע או סבר שהשוטרת דוברת את השפה הרוסית, לא ניתן לומר שהתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה; וזאת אף אם בית המשפט לא יקבל את גרסתו העובדתית. אכן, איומים ועלבונות כשמם כן הם, והם נועדו לאיים על הקורבן או להעליב אותו. לפיכך, כאשר הם מושמעים בשפה זרה שאינה מובנת לקורבן, ספק הוא אם ניתן לראות בהם משום איומים או עלבונות; בפרט כשהדברים לא נאמרים ישירות כלפי הקורבן – שאז הוא עשוי להבין את תוכן הנאמר מתוך שפת-הגוף או האינטונציה – אלא לאדם אחר.
- עד כאן התרכז הדיון בקשיים המתעוררים באירוע האיום והעלבון במישור המשפטי, אך גם במישור העובדתי האירוע אינו נקי מספקות של ממש. מתוכן עדות השוטרת – שהינו שונה במידת-מה מהעובדות הנטענות בכתב האישום – ברור לגמרי שהשוטרת לא שמעה את מלוא השיחה שנערכה בין הנאשם לבין מר קבון אלא שמעה רק חלקי דברים, ואף בכך יש כדי לעורר ספק באשר למהות תוכנם המדויק. השוטרת אף ציינה בעדותה, בהגינותה כי רבה, שלמעשה היא רק הסיקה כי מדובר בדברים המופנים כלפיה, בין השאר בשל היותה ה"בחורה היחידה" בזירת האירוע (ר' בפסקה 13 דלעיל), וגם בכך יש כדי לעורר ספק באשר לשאלה מה בדיוק נאמר וכלפי מי.
- עוד יש לציין, בהקשר זה, כי מתוך הודעת הנאשם ניכרת אי הבנה אותנטית שלו באשר לשאלה על מה הוא נחקר בעניין אירוע האיום והעלבון, וגם בכך יש כדי להציב סימני שאלה באשר לפרטי האירוע.
לא זו אף זו: דומה כי אף חוקר המשטרה, השוטר שי, לא הבין על מה בדיוק מדובר שכן, כזכור, הוא חקר את הנאשם אודות איומים על שוטר ולא על השוטרת (ר' בפסקה 23 דלעיל). הנה כי כן, באירוע זה מתעוררים כאמור ספקות של ממש באשר לשאלת אשמתו של הנאשם.
(2) אירוע התקיפה:
- גם בעניין אירוע התקיפה עסקינן, במקרה דנא, בסיטואציה עובדתית יוצאת דופן. על פי טענת הנאשם, במשך כל זמן האירוע הוא היה כבול הן ברגליו והן בידיו, כאשר כבילת הידיים היתה מאחורי גבו. טענה זו של הנאשם אושרה למעשה על ידי השוטרים, שכן השוטר תמיר ציין מפורשות, בזיכרון הדברים שאותו ערך ביום האירוע, כי הנאשם הוצא מהתא בו שהה כשהוא כבול הן בידיו והן ברגליו (ר' ת/2). בנוסף, השוטר יוספי אישר, כי ייתכן ש"באיזה שהוא שלב", השוטר תמיר אמנם אזק את ידיו של הנאשם מאחורי גבו (ר' בפסקה 20 דלעיל).
- זאת ועוד. אין מחלוקת בהיבט העובדתי כי הנאשם נדחף ולאחר מכן נפל, ורק לאחר מכן אירעה התקיפה, שבמסגרתה נטען שהנאשם בעט בשוטר יוספי; והכל כשהנאשם שכוב על הרצפה. המחלוקת בין הגרסאות הינה כלהלן:
לטענת השוטר יוספי – הדחיפה (או המשיכה) היתה "בעדינות מרבית", משום שהנאשם סירב להתקדם (ר' ת/3). לאחר מכן הנאשם הפיל את עצמו בכוונה על הרצפה ואז החל לבעוט.
לטענת הנאשם – הוא נדחף בחוזקה על ידי השוטר יוספי וכתוצאה מכך נפל ארצה. הנאשם ניסה לקום מהרצפה, או אז הצטרף השוטר תמיר לשוטר יוספי ו"נחת" על הנאשם ולאחר מכן שני השוטרים תקפו אותו (ר' ציטוט דברי הנאשם בפסקה 32 דלעיל).
- ואולם, כך או כך, מתעורר למצער ספק סביר בשאלת אשמתו של הנאשם בגין העבירה של תקיפת שוטר. הנאשם היה כבול היטב הן באזיקי רגליים והן באזיקי ידיים, מאחורי הגב. בעודו כבול כך נפל הנאשם ארצה, בנסיבות שלמצער אינן ברורות, וממילא היה בעל יכולת תנועה מוגבלת ביותר, בפרט כששני שוטרים רוכנים מעליו.
ספק הוא, אפוא, אם ניתן לקבוע שבנסיבות אלה תקף הנאשם מי מהשוטרים.
(3) הגנה מן הצדק:
- המקרה דנא מתייחד בכך ששלוש העבירות, בהן הואשם הנאשם בכתב האישום, הינן כל כולן תולדה של הליכי מעצר בחשד לביצוע עבירה (של סיוע להתפרצות), שבגינה בסופו של יום לא ננקט נגד הנאשם הליך כלשהו, חקירתי או פלילי.
- ודוק: תופעה שכיחה היא שבמהלך חקירתו של חשוד, אשר נעצר בחשד לביצועה של עבירה מסוימת, מתעוררים חשדות נוספים לביצוען של עבירות שונות או נוספות שאותן עבר החשוד, עם או לעיתים אף בלי קשר לעבירה המקורית שבגינה הוא נעצר. כעיקרון, בתופעה זו אין כל פסול והיא אף מתחייבת, ולו במידת מה, מהטבע הדינאמי של חקירות המשטרה.
ואולם, במקרה דנא לא מדובר במצב דברים שכזה. לא זו בלבד שהנאשם לא הובא לדין בגין סיוע להתפרצות, ואף לא נחקר על כך, אלא שגם לא נתעורר חשד לביצועה של עבירה פלילית אחרת או נוספת על ידי הנאשם. העבירות שבביצוען הוחשד הנאשם, ושבגינן הוא הובא לדין לפניי, הינן כל כולן תולדה של עצם מעצרו, אשר נעשה על יסוד חשד שבדיעבד התגלה כחסר יסוד.
- לפיכך, על פני הדברים נראה לכאורה כי, במקרה זה, "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", כאמור בהוראות סעיף 149(10) לחסד"פ; וזאת אף מבלי להידרש לפסיקה הענפה העוסקת בפרשנותה וביישומה של ה"הגנה מן הצדק".
- כאן המקום להעיר ולתקן טענה שגויה, המוטחת לעיתים במשטרה, שלפיה כאשר אדם נעצר ומשוחרר ללא המשך חקירה, או ללא המשך ניהול הליכים פליליים, יש בכך משום מחדל של המשטרה. טענה שגויה זו מבוססת על אי הבנה הן של מהות ההליך הפלילי במדינת חוק והן של תפקידה של המשטרה, ואין לקבלה כלל ועיקר.
במשפטנו זוהי חובתה של המשטרה לחקור חשדות לביצוען של עבירות פליליות. כאשר נודע למשטרה על ביצועה של עבירה, אם על פי תלונה ואם בדרך אחרת, עליה לפתוח בחקירה; והכל כאמור בהוראות סעיף 59 לחסד"פ. לצורך ביצוע החקירות הנדרשות הקנה המחוקק למשטרה כלים משפטיים שונים. בין השאר הסמיך המחוקק שוטרים לעצור חשודים, בתנאים שנקבעו והוגדרו בדין, וזאת כאשר מתעורר "חשד סביר" לביצוען של עבירות מסוימות (ר' בהוראות סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996).
יחד עם זאת, תפקידה של המשטרה הוא להגיע לחקר האמת, עד כמה שהדבר ניתן. פשיטא, אפוא, כי ברגע שמסתבר למשטרה שחשדות כנגד עצור פלוני אינם מבוססים כראוי, מן הדין הוא שלא תמשיך בהליכי חקירה פלילית נגדו ותשחררו לאלתר. אכן, עיקרון מרכזי בהליכי אכיפת הדין הפלילי במדינת חוק הוא העיקרון של בחינה ראייתית מתמדת, חוזרת ונשנית, של חשדות ואישומים, וזאת על מנת למנוע המשך חקירה, או העמדה לדין או הרשעה, של חפים מפשע. ניתן אפוא להשקיף על הליכי החקירה בפלילים, ולאחר מכן על הליכי המשפט, כעל סדרה של מסננות האמורות למנוע, במידת האפשר, חקירות או אישומים מוטעים.
מכאן גם נובע, כי עצם העובדה שאדם, אשר נעצר בחשד לביצועה של עבירה פלילית, משוחרר לאחר מכן ללא חקירה או ללא משפט, אין בה, כשלעצמה, כדי להצביע על כך שפעילות המשטרה במעצרו של החשוד היתה מלכתחילה שלא כדין או שלא במקומה. נוכח הלוגיקה של הליכי החקירה ומשפט, כפי שהוצגה לעיל, בחינת חוקיות המעצר הינה לעולם נכון לעת ביצועו; ולא בדיעבד.
יש להדגיש כי כך גם ראוי ונכון, שכן הליכי חקירה ואכיפה כאמור, הכוללים בחינה ראייתית מתמדת וסינון, הם בבחינת "שביל הזהב", דהיינו: הדרך המיטבית, המאזנת כראוי בין האינטרס הציבורי באכיפת הדין הפלילי, מחד גיסא, לבין השאיפה למניעת טעויות באכיפה, מאידך גיסא.
- על רקע זה ברור למדי, כי בענייננו עסקינן במקרה של מעצר חוקי. הנאשם ומר קבון נמצאו בסמוך לזירת עבירה של התפרצות למקום מגורים, שהינה עבירת רכוש חמורה וקשה נוכח פגיעתה הרעה ברכוש הציבור ובשלומו (לדיון בערכים החברתיים השונים, הנפגעים כתוצאה מביצוע העבירה של התפרצות למקום מגורים, ר' ת.פ. 1382-09-13 מדינת ישראל נ' אליהו (2015), בפסקה 70 ואילך לגזר הדין). בנוסף, הנאשם ומר קבון נעצרו לא רק בשל חשדם של השוטרים בגין התנהגותם, אלא גם על סמך דבריה של עדת ראייה שנמצאה במקום, אשר סברה כי הם קשורים להתפרצות.
לפיכך, אין בעובדה שבדיעבד לא נמצא בסיס ראייתי, המקשר בין הנאשם ומר קבון לבין ההתפרצות – עד כדי כך שהשניים לא נחקרו בעניין – כדי להצביע על כך שמלכתחילה לא היה התקיים "חשד סביר" שביסס סמכות מעצר.
- דא עקא, שבמקרה דנא אין ענייננו בשאלה זו, דהיינו: אין ענייננו בשאלת חוקיות מעצרו של הנאשם, שכאמור היה מעצר חוקי. ענייננו הוא בשאלה אחרת לגמרי, שהינה השאלה אם היה מקום להעמיד לדין את הנאשם בגין התנהגותו בעת ששהה במעצר, וזאת לאחר שבדיעבד התברר שלא היה יסוד לחשדות שבגינם הוא נעצר לכתחילה.
על פני הדברים, עצם העמדת הנאשם לדין פלילי בסיטואציה מעין זו יוצרת תחושה מאוד לא נוחה, המזכירה את ההלצה המרה בדבר "אונס וגניבת חתול", שעליה דיבר הנאשם. זאת משום שיש בה כדי ליצור רושם של מעין-התחשבנות עם הנאשם, כך שבכל מקרה הוא לא "יצא נקי" מהסיפור.
- פשיטא, כי בסוגיה כגון דא עסקינן בשאלה של מידה. ברי, כי אין בעובדה שבדיעבד מסתבר שלא היה בסיס ראייתי לחשד, כדי ליתן לחשוד שנעצר היתר להשתולל בתחנת משטרה או לבצע עבירות כנגד שוטרים; וברור כי מי שמבצע מעשים חמורים במהלך מעצרו צריך ליתן את הדין על כך. ניתן אף להוסיף ולומר כי דווקא ממי שחף מכל חשד, שבגינו הוא נעצר, יש לצפות לשיתוף פעולה מלא ומידי עם המשטרה, והכל על מנת לסייע לה להעמיד דברים על דיוקם, לברר את העובדות לאשורן ולגלות כל טעות, אי הבנה או כיוצא באלה.
יחד עם זאת, כאשר מדובר במעשים שהינם גבוליים בפליליותם, שנעשו על ידי מי שחש נעלב ונפגע מעצם מעצרו הבלתי מוצדק בעיניו, אין מקום להעמידו לדין עליהם כאשר מתברר בדיעבד שלחשד שבגינו הוא נעצר אמנם לא היה בסיס. לפיכך, הגשת כתב אישום במצב דברים כגון זה מבססת הגנה מן הצדק.
- על פי העובדות שהוכחו בבית המשפט המעשים בהם הואשם הנאשם הינם, על פני הדברים, מעשים גבוליים:
באירוע האיום והעלבון – מדובר בדברים שהיוו חלקים משיחה אותה ניהל הנאשם בתא עם חברו מר קבון, בשפה הרוסית, שהשוטרת שמעה אותם מהצד ושתוכנם אינו חד משמעי.
באירוע התקיפה – מדובר בטענה לתקיפה בדרך של בעיטה. זאת, כאשר הנאשם שכוב על הרצפה בתחנת משטרה, כשהוא אזוק ברגליו ובידיו (מאחורי גבו) ושני שוטרים רכונים עליו.
- במעשים כגון אלה – כאשר הם נעשו במסגרת מעצר על פי חשד שבדיעבד התברר כי הינו חסר בסיס – אין אפוא כדי להצדיק הרשעה בפלילים, לא רק בשל הספק העובדתי אלא גם מטעמים של "הגנה מן הצדק".
ראוי להוסיף, כי במסקנה אחרונה זו תומכת במקרה דנא גם העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, בדבר מחדלי המשטרה והתביעה להעביר את התיק דנא לאישור מח"ש בטרם הגשת כתב האישום. זאת, חרף העובדה שהדבר נדרש הן על פי הנחיות פרקליט המדינה, נוכח טענות הנאשם לשימוש בכוח נגדו על ידי שוטרים (ר' בסעיף 4 להנחיית פרקליט המדינה מס' 2.18), והן על פי פקודות המשטרה.
ה. סוף דבר:
- אשר על כן ולאור כל המקובץ החלטתי, כאמור ברישא להכרעת הדין, לזכות את הנאשם.
בשולי הכרעת דין זו לא למותר להזכיר את שנאמר בתחילתה, דהיינו: שבמקרה דנא התנהג הנאשם, לאחר מעצרו, באופן מתריס ומתחכם שהתבונה ממנו והלאה; גם אם ניתן להבין את תחושות העלבון וההשפלה שהוא חווה בעצם המעצר. דומה כי הנאשם – שמתוך מודעות עצמית תיאר את עצמו לפניי כ"חכמולוג" – לא שעה לעצתו הטובה של ספר משלי, שלפיה "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן" (משלי, פרק י"ח, פסוק כ"א). במובן זה אין לנאשם אלא להלין על עצמו בכל הקשור להסתבכותו בפרשה דנא. יחד עם זאת, אין בכך כדי להצדיק את הרשעתו בפלילים.
ניתנה היום, ו' אדר ב' תשע"ו, 16 מרץ 2016, במעמד הצדדים.