זיכוי שוטרים מחמת הספק מתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות

במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עבדו הנאשמים כבלשים בתחנת חיפה במשטרת ישראל.

ביום 05.11.05 בשעה 01.00 בלילה או בסמוך, היו הנאשמים בתפקיד ובמסגרת תפקידם סיירו ברח' קיבוץ גלויות בחיפה.

בכתב האישום נטען כי במעמד זה, הנאשמים עיכבו לבדיקה שגרתית את נור אל-דין חסן (להלן: "המתלונן") שישב ברכב חונה ברחוב.

הנאשמים ביקשו מהמתלונן להציג בפניהם תעודת זהות ומשהשיב המתלונן כי זו אינה ברשותו, הוציא אותו נאשם מס' 1 מהרכב, תוך שהוא אוחז בו בחולצתו ומושך אותו בכוח.

כן הודיע למתלונן על מעצרו וכבל אותו באזיקים. לאחר מכן, הכניס הנאשם מס' 1  את המתלונן  לניידת המשטרה ותוך כך בעט בו בבטנו.

בהמשך, בעת שהמתלונן ישב בניידת, כשהינו כבול באזיקים, היכה אותו הנאשם מס' 1 באמצעות פנס בראשו והנאשם מס' 2 נכנס אף הוא לניידת והיכה את המתלונן באגרופים בפניו.

כל זאת עשו הנאשמים כשהמתלונן היה כבול באזיקים ומבלי שהתעורר כל צורך בשימוש בכוח.

כתוצאה ממעשי הנאשמים, נגרמו למתלונן המטומות במצח ובאיזור עין שמאל ואוזן ימין וכן חתך מתחת לעין שמאל.

כנטען, במעשיהם, תקפו הנאשמים בצוותא ושלא כדין את המתלונן וגרמו לו לחבלות של ממש.

העבירה שיוחסה לנאשמים בגין מסכת עובדתית זו הינה תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 380+ 382(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

בתשובתם לכתב האישום, הודו הנאשמים כי ביקשו מן המתלונן להציג תעודת זהות אך כפרו בטענה כי עשו שימוש כלשהו בכוח כנגד המתלונן או תקפוהו במהלך האירוע.

בפתחה של הכרעת הדין הנני להודיע כי החלטתי לזכות את שני הנאשמים מן העבירה שיוחסה להם בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

מן הראיות שבאו בפני בית המשפט עולה, ללא חולק, כי למתלונן נגרמו חבלות בראשו ובפניו וזאת בשלב כלשהו לאחר שהוכנס לניידת המשטרה ואשר בעטיים נזקק לטיפול רפואי.

הצדדים חלוקים באשר לאופן גרימת החבלות. לגרסת המאשימה, אשר נסמכה על עדות המתלונן וחבריו, נגרמו סימני החבלה כתוצאה מפנס אשר הוטח בראשו ע"י הנאשם מס' 1 ומאגרופים אשר הטיחו בו השוטרים ואילו הנאשמים כפרו כי היכו את המתלונן באגרופים או בפנס וטענו כי סימני החבלה נגרמו, לדעתם, כתוצאה מהתפרעות המתלונן, שהיה שיכור, בתוך הרכב המשטרתי או כתוצאה ממכות אשר הוטחו בו ע"י שוטרים אחרים, שהגיעו למקום בהמשך האירוע.

לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות הגעתי לכלל מסקנה כי המאשימה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה במידה המאפשרת הרשעה בפלילים ולא הוכיחה כדבעי את עובדות כתב האישום. כל זאת, כאשר מעדויות עדי התביעה לא ניתן לדלות גרסה אחידה וממשית באשר לאופן התרחשות אירוע התקיפה המיוחס לנאשמים, הכל כפי שיפורט להלן.

על התרחשות האירועים, העיד מטעם התביעה המתלונן, כעד התביעה מס' 1.

העד היה בן 25 שנים במועד האירוע והינו תושב הכפר משהד.

המתלונן העיד כי בליל האירוע, שהיה יום חג לעדה המוסלמית, נסע לבלות עם חבריו ראמי כריים, איהאב חסן ויוסף חסן בחיפה וזאת ברכב מסחרי השייך ליוסף. ברכב, בנוסף לחבריו, נכחו שלוש נערות, אותן הכיר איהאב ואשר אותן אספו בחיפה.

במהלך הנסיעה, עצרה החבורה את הרכב ליד גשר פז ובמהלך עצירתם הגיע לפתע רכב לנסר משטרתי ונעמד ליד רכבם. מהרכב יצאו שני הנאשמים, כשהם לבושים בבגדים אזרחיים, ניגשו אליהם וביקשו מכל הנוכחים להציג בפניהם תעודות זהות. כל חברי המתלונן הציגו בפני השניים תעודות זהות מלבד המתלונן ששכחה בבית.