זכאות גרושה במשפחה פוליגמית להבטחת הכנסה כנפרדת

השופטת רונית רוזנפלד

פתח דבר

1. תביעתה של המערערת, בת החברה הבדואית, לתשלום גמלת הבטחת הכנסה כ"נפרדת", על פי הוראות חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980, נדחתה על ידי בית הדין האזורי בבאר שבע. בית הדין האזורי קבע כי חרף גירושיה של המערערת מבעלה לשעבר מר פ' (להלן גם: פ'), לא חל שינוי באורח חייה, וכי השניים המשיכו לקיים משק בית משותף (ב"ל 21174-08-14; השופט צבי פרנקל ונציגי הציבור מר יוסף רחמים וגב' הניה מרקוביץ').

על כך הגישה המערערת את הערעור שלפנינו, בו היא טוענת כי בעלה לשעבר, שנשא אישה אחרת על פניה, מיד לאחר שהתגרש ממנה לפני כ-22 שנים, אינו מנהל עימה משק בית משותף ואין ביניהם קשר. זאת, אף שהיא מתגוררת מאז הגירושים בבית חמותה הסמוך לביתו. על כן טוענת המערערת כי היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה כ"נפרדת".

אקדים ואומר כי לו תישמע דעתי, דין הערעור להתקבל באופן שיקבע כי יש לבחון זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה כ"נפרדת", כנטען על ידה. אטעים לעניין זה, כי מסקנתי מבוססת על התשתית העובדתית כפי שהתבררה לפני בית הדין האזורי, שאין בה כדי להצביע על קיומו של משק בית משותף בין המערערת ובין מי שהיה בעלה, פ'. על כך אוסיף, כי דומה שהנחות יסוד כוללניות הן העומדות בבסיס דחיית תביעתה של המערערת, ובמקרה זה, מבלי שנמצא להן חיזוק בתשתית עובדתית שיש בה ממש. מצאתי חובה להדגיש כי על כל תביעה להיבחן היטב על פי נסיבותיה, תוך שימת לב ומודעות למעמדה של האישה, בת החברה הבדואית מחד, והגשמת תכלית חוק הבטחת הכנסה מאידך.

התביעה למוסד לביטוח לאומי

2. ביום 6.2.14 הגישה המערערת למוסד תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, כ"נפרדת" מבן זוג. בהצהרתה לפקיד התביעות מיום 6.4.14 ציינה המערערת כך:

"אני מצהירה בזאת בשכ. 5 בית 51 ובניסיון לטשטוש זהות מעסיקו [כך במקור ר.ר.], אני גרושה מהבעל כבר 20 שנה כבר. כל הזמן הזה אני חיה מאמא שלי נותנת לי 100 שח ואני חיה.לפני הגירושין הייתי גרה באותו בית בדיוק באותו מקום. אני התגרשתי כי בעלי לקח עוד אישה. הוא הפסיק לבוא אליי 20 שנה כבר, לא מדברים ולא כלום. בעלי גר בשכ. 5 בית 50 ליד הבית שלי, הוא גר שם 20 שנה מאז שהתחתן הוא גר שם עם האישה השנייה. הבית 51 הוא של אמא של בעלי לא שלי. העברתי אותו לבעלי לא יודעת למה, לא היה שלי. לא עזבתי להורים שלי כי אבא שלי לא רצה לקבל אותי. בעלי עובד כל הזמן הוא שוטר. כל הזמן בעלי משלם את ההוצאות אבל אמא שלו נותנת לו כסף מזומן והוא משלם. עד היום הוא משלם ואמא שלו נותנת לו את הכסף, אותו דבר לא השתנה כלום. בעלי לא משלם לי מזונות, לא נותן לי כסף, לא נותנת לי כלום. הבת שלי הייתה עובדת ומזה הייתי חיה ועכשיו היא לא עובדת אז באתי לביטוח [לאומי] לשלם לי. הוא לא משלם לי כלום 20 שנה." 

בהודעתה לחוקר המוסד לביטוח לאומי, שנגבתה במשרדי המוסד, ציינה המערערת כך:

"אני הגשתי תביעה לביטוח לאומי, ... אני רוצה קצבה כי אני רוצה לחיות. אף אחד לא נותן לי כסף. לשאלתך אם אני נשואה, אני גרושה כבר 20 שנה. אני גרושה. לשאלתך איך התקיימתי 20 שנה ומדוע באתי עכשיו אבא שלי לא רצה שאני אקבל גמלה ואני לא יודעת עברית. לשאלתך מדוע אבא שלי לא רצה שאני אגיש תביעה, אני לא יודעת, הוא היה נותן לי 50 ש"ח פעם בחודש, הוא מת לפני 11 שנה. אח"כ אמא שלי גם הייתה נותנת לי 50 ש"ח או 100 ש"ח. עגבניות. לשאלתך ממה התקיימו הילדים וכמה ילדים היו לי כשהתגרשתי היו לי 3 ילדים. ... גם הם היו מתקיימים מה 100 ש"ח 150 ש"ח וקצבת ילדים. לשאלתך אם אביהם לא פרנס אותם לא הוא לא פרנס אותם (בוכה). לשאלתך מה הסיבה לגירושין, אני עד היום לא יודעת מה הסיבה לגירושין, הוא החתים אותי ואני לא יודעת לקרוא או לכתוב. לשאלתך ממה חשבתי להתקיים ומה ביקשתי ממנו אני ביקשתי את הילדים לא ידעתי ממה לקיים אותם. אם אתה אומר לי שהוא היה כאן קודם, והוא אמר לך שהוא פרנס את הילדים עד גיל 18, אני לא יודעת אם הוא פרנס או לא פרנס, אני גרה בבית של אמא שלו. לשאלתך אם יש לי מגרש או אני רשומה אני הייתי רשומה בבית 50 אני ויתרתי לו על המגרש ורשמו את מגרש 51 על השם שלי אבל לא נתנו לי אותו ... לשאלתך אם אמא שלו קונה לנו אוכל או אנחנו אוכלים איתה, היא לא קונה לנו אוכל גם אם אני מבקשת כסף היא לא נותנת לי. בבית יש 4 חדרים, לי יש 2 ולה יש 2. אם אתה אומר לי שאבא שלי נפטר לפני 11 שנה ומדוע לא באתי גם אז, אני לא יודעת ללכת ולבוא. הבת שלי גדלה היא הבינה ואמרה לי שתבוא איתי." 

3. יצוין כי קודם למתן החלטת המוסד בתביעת המערערת נחקר גם פ', שטען אף הוא כי אין הוא מפרנס את המערערת; כי אימו משלמת את חשבונות הבית, וכי המערערת ואימו לוקחות מים וחשמל מביתו. לדבריו, הוא בן יחיד להוריו, ובית ההורים, בו מתגוררת המערערת יחד עם אימו, רשום על שם המערערת "שבעתיד כל אחד ידע איזה בית שלו".

המוסד לא ערך חקירה סביבתית, לא ערך ביקור בבית המערערת, בביתו של פ', או בכל מקום אחר רלוונטי לתביעה.

4. ביום 12.6.14 דחה המוסד את תביעתה של המערערת מן הטעם ש"על פי ממצאי החקירה נמצא כי הינך מתגוררת באותו שטח עם בעלך ומנהלים אורח חיים של משפחה מורחבת מזה 20 שנה ללא כל שינוי מהותי המוכיח נפרדות כך שאינך עונה על תנאי הנפרדות המוגדרים בחוק הבטחת הכנסה".

5. בדיון שהתקיים להוכחות בבית הדין האזורי העידו המערערת ובתה גב' י.א., פ', וכן חוקר המוסד מר פרץ.

להלן אעמוד על התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת כפי שהיא עולה מכלל חומר התיק.

התשתית העובדתית

6. המערערת, גברת ס.א, נישאה למר פ.א., שוטר במשטרת ישראל, בשנות השמונים של המאה הקודמת, ונולדו להם שלושה ילדים. הילדים נולדו, ככל הנראה, בשנים 1988, 1990 ו-1992. שנת לידתה של המערערת, כמו גם מועד נישואיה המדויק, לא הובררו. המערערת אינה יודעת קרוא וכתוב, ואת חתימותיה על המסמכים השונים היא מטביעה בטביעת אצבע.

7. ביום 19.11.91 רכש פ' ממנהל מקרקעי ישראל את מגרש 50 בשכונה 5 בעיר רהט, במטרה לבנות על המגרש בית מגורים. המגרש שרכש צמוד לבית הוריו שביתם בנוי על מגרש 51. יצוין כי גם המערערת היא צד להסכם רכישת מגרש 50 מן המנהל, אף שאינה חתומה על הסכם זה. לפי העולה מעדותו של פ' לפני בית הדין האזורי, בסמוך למועד בו ביקש להתחיל לבנות את הבית על המגרש הוברר לו, כי לצורך קבלת משכנתא בשיעור גבוה יותר עליו לצרף את המערערת כצד להסכם.

בניית הבית הושלמה בשנת 1992. ביום 24.4.11 העבירה המערערת לפ' את חלקה בבית ללא תמורה. ההעברה דווחה למיסוי מקרקעין ביום 4.5.11. בדיון הוברר כי המערערת מעולם לא התגוררה בבית החדש שבנה פ' במגרש 50.

8. לפי העולה מעדותו של פ', בסמוך למועד רכישת המגרש הוא נפרד מן המערערת. על פי עדותה של המערערת בבית הדין האזורי, במהלך הריונה עם בנה הקטן הכיר פ' אישה אחרת בשם ש', וביקש להינשא לה. ביום 19.11.92 ניתן לפ' פסק דין לגירושים מבית הדין השרעי. בצאת 10 ימים מגירושיהם נשא פ' לאישה את ש', ובחלוף השנים נולדו להם 6 ילדים.

9. במועד הגירושים טרם מלאה שנה לבנה הקטן של המערערת, בתה הקטנה הייתה כבת שנתיים ובנה הבכור כבן ארבע. במסגרת הסכם הגירושין שנערך בין השניים נותרו שלושת ילדי המערערת במשמורתה, ואילו היא לא ביקשה מזונות מפ'. הסכם הגירושין לא כלל התייחסות כלשהי לעניין חלוקת רכוש בין השניים, לרבות בנוגע לבית אשר לכאורה נמצא גם בבעלות המערערת. למערערת ולפ' לא נולדו עוד ילדים משותפים לאחר הגירושים.

לאחר הגירושים נותרה המערערת לגור בבית הוריו של פ' במגרש 51 שכונה 5 בעיר רהט, בו גרה בשנות נישואיהם, ואילו הוא עבר להתגורר עם אשתו וילדיהם המשותפים בבית החדש שבנה. אין מחלוקת על כך ששני הבתים סמוכים זה לזה. המערערת טענה בבית הדין האזורי, ולא נטען אחרת על ידי המוסד,  כי בבית בו היא מתגוררת מוקצים לה שני חדרים, ולחמות מוקצים גם כן שני חדרים. למערערת אין מקורות הכנסה.

גדר המחלוקת - "ניהול משק בית משותף"

10. המערערת טענה בבית הדין האזורי כי פ' אינו מפרנס אותה, ומעולם לא פרנס אותה ואת ילדיה; היא מתגוררת בבית עם חמותה לשעבר, הנושאת בהוצאות מים וחשמל של הבית; היא לא עברה להתגורר בבית הוריה לאחר הגירושים מסיבות כלכליות ומחשש לילדיה; אין לה כל קשר עם פ', אף שהוא מתגורר בסמיכות (ראו פרוטוקול העדות). בין השאר נרשמו מפיה הדברים הבאים: "אני לא יודעת בדיוק למה התגרשתי אבל מאז שהוא גירש אותי הוא הלך והתחתן, כנראה שזו הסיבה העיקרית. לא היה בינינו סכסוך" (ע' 5 ש' 21-22 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.15). לאחר גירושיה היא גרה בבית הוריו של פ' משום ש"איפה לי ללכת? אני חיה שם" (ע' 3 ש' 27). עוד הסבירה המערערת כי היא לא ביקשה מזונות עבור ילדיה, משום ש"הייתי מפחדת שייקחו ממני את הילדים שלי ואחר כך עברתי לגור אצל ההורים שלי, אבא שלי לקח אותי אצלם", וציינה כי "ישבתי אצל ההורים שלי חודש ואחר כך עברתי לבית בשביל הילדים שלי. ישבתי אצל האמא שלו" (ע' 6 ש' 4-5, 7-8). כמו כן ציינה המערערת כי היא לא ביקשה להתגורר אצל הוריה, שהתגוררו כחלק משבט בפזורה הבדואית ולא ברהט, משום ש"אני מפחדת על הילדים שלי אצלם" (ע' 6 ש' 12).

11. בעדותו לפני בית הדין טען גם פ' כי אין הוא מנהל משק בית משותף עם המערערת מאז שהתגרשו, והדגיש כי גירושיו הם אמיתיים. דבריו בעדותו בבית הדין תאמו בעיקרו של דבר את גרסת המערערת, למעט לעניין פרנסת הילדים, באשר לפי גרסתו, הוא פרנס את ילדיהם המשותפים בהיותם קטינים. כך לדברי פ', הוא לא אמר למערערת שתחזור לגור אצל הוריה, משום ש"... היא מגדלת את הילדים. זו בחירה שלה אם תישאר או תלך, זה לא בחירה שלי. אני רוצה להבהיר לך משהו, אני מבחינתי חד משמעי ואמיתי שאנחנו התגרשנו, תבדקי גם מתי הילד האחרון שלנו הגיע לעולם. אני יודע שיש כאלה שמתגרשים שמה מתגרשים, נציג שלכם היה מגיע אלי לבית ורואה איפה אני חי ומה. העניין הזה הוא גירושים לשמו ממש ולא בשביל לחיות עם שתי נשים. חד משמעית" (ע' 14 ש' 13-17), ובהמשך, כי "הגירושים אמיתיים, יש מסמך, אני גם שוטר ולא מעוניין לעבור על החוק. אנחנו לא הסתדרנו. יש לי אישה ויש לי ילדים. יש לי אורח חיים מנוהל כמו שצריך עם אשתי וילדיי" (ע' 15 ש' 26-28). כמו כן נרשמו מפיו הדברים הבאים:

"ש. ומה נתת לה בגירושים?

ת. כלום.

ש. למה?

ת.  ככה זה ההסכם. רק הבית הזה העתידי, זה בית לילדיה גם מהלך של ירושה שאמור להיות עתידי.

ש.  היא ביקשה מזונות?

ת. לא ביקשה. ככה ההסכם היה. היא ביקשה את הילדים וזה מה שסיכמנו"(ע'11 ש' 24-30).

פ' הוסיף והעיד כי אין לו קשר עם המערערת, כי פרנסתה אינה עליו וכי הוא פרנס את ילדיהם המשותפים עד גיל 18, כראות עיניו. בנוגע לתשלום חשבונות המים והחשמל ציין כי החשבונות משולמים דרכו, כי אביו צבר חוב בעיריית רהט בסך 500,000 ש"ח בגין אי תשלום ארנונה וחשבון מים ועל כן אספקת המים לביתה של אימו נותקה. במשך השנים העבירה אליו אימו תשלום של כ-100 או 200 ש"ח לידיו מדי פעם, מתוך חשבון העומד על סך 600 ועד 800 ש"ח, בגין חלקה שלה בחשבון (ע' 14-15 שורות 20-2). עוד העיד פ' כי הוא ביקש להעביר את בית 50 על שמו מן המערערת, בשל המשכנתא שהייתה רשומה על הבית, שהקשתה על העברת הבית לבנייה לבנים (ע' 15 ש' 4-7).

כמו כן שמע בית הדין את עדותה של י', בתה של המערערת, לפיה אין קשר בין הוריה, וכי במהלך השנים נהג אביה לתת לה ולאחיה סכומי כסף קטנים מדי פעם (לדבריה - 20 ש"ח).

פסק הדין של בית הדין האזורי

12. בפסק הדין עמד בית הדין האזורי על כך, שבמקרים של משפחות פוליגמיות בהן "בעל" המשפחה המורחבת נשוי למספר בנות זוג המתגוררות במספר בתים, בחינת השאלה בדבר קיומו של משק בית משותף נסמכת על מבחני עזר שונים, כדלקמן: "האם בני הזוג מתגוררים באותו בית או בסמוך זה לזו; האם הם גרים בבתים נפרדים, ומה המרחק בין בית בת הזוג האחת לבתיהן של בנות הזוג האחרות שעמן גר האיש; אם האשה נשארה בחיק המשפחה או הוצאה ממנה; האם יש שינוי במעמדה בגלל הגירושין או אירוע אחר; האם נולדו לבני הזוג ילדים לאחר "הגירושים"; האם אב הילדים מבקר, אוכל, ישן, ומחזיק את בגדיו בבית האשה; למי שייך הבית שבו גרה האשה והרהיטים שבו; האם אבי הילדים משלם חשבונות חשמל, טלפון וכו' עבור הבית שבו גרה האשה; מי מקבל את קיצבת הילדים; האם לאשה יש חשבון בנק שלה נפרד מזה של בן הזוג; האם לאשה יש מקורות הכנסה נוספים על אלו שמעניק לה בן הזוג" (דב"ע מט/04-10 פאטמה דיב אובלבן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 334, 339)". עוד ציין בית הדין, תוך הפניה לפסיקה, "כי יש לבחון אם הוכח שינוי נסיבות באורח חיי התובעת עקב פירודה או גירושיה".

13. בהתייחסו לתשתית העובדתית שנפרשה לפניו קבע בית הדין האזורי כי למרות שהמערערת ופ' טענו שאין ביניהם קשר מאז גירושיהם, הם מתגוררים בבתים סמוכים על אותו מגרש, כאשר עד לשנת 2011 הבית בו מתגורר פ' היה גם בבעלות המערערת. המערערת מתגוררת באותו הבית בו התגוררה לפני גירושיה, והיא נותרה ב"חיק משפחתו" כהגדרת בית הדין. כך ציין בית הדין כי "מהעדויות התרשמנו שלפחות בחלק מהתקופה מר א' נושא בהוצאות חשמל ומים עבור התובעת. עדות מר פ' א' ועדות בתם של מר א' ושל התובעת סותרות אחת את השניה, לגבי הסיוע בהוצאות העדה במשך השנים. התובעת בחרה שלא להעיד את אמו של מר פ' א'. הנטל היה על התובעת להוכיח שהיא ומר פ' א' אינם ידועים בציבור לאור סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה" (ההדגשה שלי, ר.ר.). בית הדין הוסיף כי "אמנם מר פ' א' נישא לאישה נוספת, אולם הוא והתובעת המשיכו לקיים משק בית משותף. לא מצאנו שינוי נסיבות באורח חיי התובעת עקב הגירושים, למעט העובדה שלא נולדו להם ילדים נוספים". בית הדין ציין כי "מהעדויות עלה שלתובעת אין מקורות הכנסה נוספים על אלו שהעניק לה בן הזוג. הוא השתתף בכלכלת הילדים ובמימון המים והחשמל בדירתה". בנסיבות הללו, כך לפי קביעת בית הדין, לא הוכח שינוי נסיבות באורח חיי התובעת עקב גירושיה, ועל כן, דין התביעה להידחות.

הערעור

עיקר טענות המערערת

14. המערערת טוענת כי היא גרושה מפ' מזה שנים. אמנם, היא נותרה לגור באותו בית בו גרה לפני הגירושים, אך מאז גירושיה השתנו נסיבות חייה: נוסף על כך שפ' מתגורר בבית אחר עם אשתו, הוא אינו גר עימה, אין ביניהם קרבה פיזית, הם אינם מנהלים משק בית משותף, והוא אינו מממן אותה. המערערת מתגוררת אצל אימו של פ' מאחר שאין ביכולה להתקיים ולהתגורר בגפה, ולפרנס את ילדיה. המערערת מציינת כי העובדה שבתקופה מסוימת השתתף פ' בתשלום המים והחשמל אינה יכולה להיזקף לחובתה, שכן פ' שילם עבור אימו שמתגוררת בבית, ולא עבורה. המערערת טוענת עוד כי המוסד לא טרח לשלוח חוקר לבית חמותה בו היא מתגוררת, ולא גבה הודעה מאימו של פ'. בקשר לכך מציינת המערערת כי בית הדין זקף לחובתה את אי הזמנתה לעדות של אימו של פ', בעוד שהנטל להוכיח מדובר בגירושים שאינם אמיתיים מוטל על המוסד, והוא לא הרים נטל זה.

המערערת טוענת כי למעט העובדה שהיא ופ' מתגוררים בסמיכות, לא מתקיימים  בנסיבות המקרה מבחני העזר כפי שנקבעו בפסיקה, לבחינת מאפייני המשפחה הפוליגמית.

עיקר טענות המוסד לביטוח לאומי

15. המוסד לביטוח לאומי טוען כי מדובר בערעור עובדתי, ואין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי ניתח את הראיות שעמדו לפניו, עמד על היעדרן של ראיות אחרות, ובחן את המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין קיומו של משק בית משותף בחברה הבדואית. בהתבסס על הראיות שהונחו לפניו קבע בית הדין כי המערערת ופ' מתגוררים בבתים סמוכים על אותו מגרש; עד שנת 2011 הבית בו מתגורר בן הזוג היה בבעלות המערערת; המערערת מתגוררת עם אימו של פ' באותו בית, בו התגוררה גם לפני הגירושים, ובחיק משפחתו של פ'; פ' השתתף בכלכלת הילדים, ולכל הפחות בחלק מהתקופה שבמחלוקת, נשא בהוצאות המים והחשמל בביתה של המערערת; למערערת לא היו מקורות הכנסה נוספים פרט למשאבים שהעניק לה פ'. על יסוד האמור הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי לא חל שינוי באורח חייה של המערערת מאז גירושיה למעט העובדה שלא נולדו לה ילדים נוספים, ומכאן, שהיא מנהלת משק בית משותף עם פ'.

16. המוסד טוען עוד, כי המערערת העידה שסיבת הגירושים הייתה רצונו של פ' לשאת אישה נוספת, וכי לפני הגירושים לא היה ביניהם סכסוך כלשהו. הדבר מוכיח, כי אין מדובר בגירושים אמיתיים אלא בגירושים שנועדו לאפשר לפ' לשאת אישה נוספת מבלי לעבור על החוק האוסר ריבוי נשים.

על אף שהמערערת טענה כי הוריה עזרו לה כלכלית במשך השנים, היא בחרה שלא להביא את אימה לעדות. למעט טענתה כי היא התקיימה מקצבת ילדים ומעזרה בשיעור 100 או 50 ש"ח בחודש, המערערת לא הוכיחה קיומם של מקורות הכנסה מהם יכלה לכלכל את עצמה ואת ילדיה, ובהינתן שלא ניתן לחיות רק מקצבת ילדים, לא ברור כיצד כלכלה המערערת את ילדיה ללא כל סיוע של פ'.

אם אכן מדובר בגירושים אמיתיים, לא ברור מדוע לא הגישה המערערת תביעת מזונות נגד פ', מדוע בהסכם הגירושים לא הייתה התייחסות לחלוקת רכוש בין השניים ומדוע לא הוגשה תביעה לפירוק השיתוף ברכוש. מכל מקום, גרסת המערערת כי פ' לא פרנס אותה נסתרה בעדותה של בתה, בעדותו של פ' ומדו"חות מצב החשבון שהוגשו בבית הדין האזורי.

נוסף על כך, העובדה שמגרש מס' 50, אשר היה בבעלותה של המערערת, הועבר לפ' רק בשנת 2011, מעידה על כך שהגירושים בשנת 1992 לא היו גירושים אמתיים וכי המערערת ופ' המשיכו לאחריהם להחזיק בנכסיהם המשותפים יחד כתא כלכלי אחד. לכך מוסיף המוסד כי המערערת לא קיבלה תמורה בעד העברת המגרש, מאחר שהיא ופ' מתנהלים כתא משפחתי אחד.

עוד טוען המוסד כי טענת המערערת שהיא לא ראתה את פ' ממועד גירושיהם אינה הגיונית, מאחר שהשניים מתגוררים בבתים סמוכים. לא ייתכן שפ' בא לבקר את אימו בביתה, ואילו המערערת, שמתגוררת בביתו, אינה רואה אותו. בדומה, לא ייתכן שהמערערת שמעה את פ' מדבר על תשלומי מים וחשמל עם אימו, אך המערערת לא ראתה אותו.

לאור האמור טוען המוסד כי מהראיות והעדויות עולה כי אורח חייה נמשך לאחר הגירושים כפי שהיה.

17. במהלך הדיון שהתקיים בערעור ציין המוסד כי החוקר מטעמו לא בדק את הבית בו מתגוררת המערערת, על שום הקושי מצד חוקר להיכנס לביתה של אישה המשתייכת לחברה הבדואית והמתגוררת לבדה לטענתה. זאת, במטרה לשמור על כבודה של האישה הבדואית ולא לפגוע בה. המוסד ציין כי לא מועסקת חוקרת במחוז הדרום.

במסגרת הדיון הדגיש בא כוח המערערת, כי לאחר גירושיה עברה המערערת להתגורר אצל הוריה כמקובל בחברה המוסלמית והבדואית. המערערת חזרה להתגורר בבית אימו של פ' מאחר שאילו הייתה עוברת לגור אצל הוריה, היא לא יכלה לקחת את ילדיה עימה. על כן העדיפה לחזור ולהתגורר בבית אימו של פ', במטרה להיות עם ילדיה ולגדלם. עוד ציין בא כוח המערערת כי פ' מחויב על פי ההלכה האיסלאמית במזונות ילדיו, עם או בלי פסק דין למזונות, וזאת על שום חובתו ולא מתוך צדקה. מכל מקום, פ' הוא שוטר, ולא היה כל קושי לבקש ממנו להתלוות לחוקר, לבדוק אם יש בבית חפצים השייכים לו ולצלמם. כך גם לא היה קושי לגבות עדות מש', אשתו של פ', או משכניו.

דיון והכרעה

כללי

18. במועד גירושיה מפ' בשנת 1992 היו שלושת ילדיה של המערערת קטנים ורכים בשנים. לצעיר שבהם טרם מלאה שנה, ובנה הבכור היה כבן 4. המערערת נותרה לגור עם ילדיה בבית חמותה, שם התגוררה במשך כל השנים מאז שהתגרשה, כשבינתיים, ועד שהגישה לראשונה את תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה 22 שנים לאחר מכן, בשנת 2014, ילדיה בגרו. עובדת מגורי המערערת בסמיכות לפ' במשך כל השנים, בבית אימו, כך שנשארה "בחיק המשפחה", והעובדה שככל הנראה סייע בפרנסת הילדים כשהיו קטינים, הן העומדות בבסיס דחיית תביעתה של המערערת. מהן בעיקר הסיק המוסד, כמו גם בית הדין האזורי, על קיומו של משק בית משותף כב"משפחה פוליגמית" בין המערערת ובין גרושה פ', ועל כך התבססה ההחלטה לפיה אין המערערת זכאית לבדיקת זכאותה לגמלה כ"נפרדת", אף שהתגרשה מבעלה. בהמשך הדברים אבחן האם ועד כמה אכן יש במגורי המערערת בסמיכות לפ' במשך השנים הללו, כמו גם הסיוע בפרנסת ילדיהם כשהיו קטינים, כדי לבסס קביעה בדבר קיומו של משק בית משותף בין המערערת ובין פ', ודחיית התביעה ללא בדיקה נוספת, 22 שנים לאחר גירושיהם.

19. סדר הילוכו של הדיון בהמשך יהיה כדלקמן: ראשית, אציג את המסגרת הנורמטיבית וההלכה הפסוקה הרלוונטית לבחינת זכאותם של "בני זוג" לגמלת הבטחת הכנסה. לאחר מכן אסקור את מבחני העזר כפי שנקבעו בפסיקה ליישום הוראות החוק במשפחה הפוליגמית. לאחר הדברים הללו אעמוד, ולו על קצה המזלג, על מאפייני התופעה של הנישואים הפוליגמיים, ובעיקר על ההיבט המגדרי שהיא נושאת בחובה. לבסוף אדרש לנסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו ולהכרעה בערעור.

הדין החל

20. סעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה קובע את תנאי זכאותו של "תושב ישראל שמלאו לו 25 שנים" לגמלת הבטחת הכנסה, והכל בכפוף להוראות החוק. על פי סעיף 4(א) לחוק הבטחת הכנסה, כאשר מדובר בבחינת זכאותם של "בני זוג" לגמלה, "הזכאות לגימלה של כל אחד מבני זוג מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2".

המונח "בני זוג" מוגדר בסעיף 1 לחוק: "לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו". יצוין כי נוסח זה של ההגדרה התקבל בתיקון מס' 18 לחוק הבטחת הכנסה, בתחולה מיום 1.1.03, כשלפניו הוגדרו "בני זוג" בס' 1 לחוק, כ"בני זוג לרבות איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזו" (ההדגשה שלי, ר.ר.). הובהר בפסיקה כי "דרישת ניהול משק בית משותף" נותרה בתוקפה גם לאחר תיקון החוק (ראו עב"ל (ארצי) 241/05 סארה זאממירי - המוסד לביטוח לאומי (18.7.06); עב"ל (ארצי) המוסד לביטוח לאומי - דן בר משה (19.11.14), להלן: עניין בר משה). 

כך, ולאור הוראות החוק, נזקק בית הדין לעבודה לא פעם לבחינת זכאותם לגמלה של פלוני או פלונית, המבקשים כי זכאותם תיבחן כ"נפרד" או "נפרדת". בחינת  השאלה האם יש לראותם כבן או בת זוג על פי הוראות החוק, תיערך בדרך כלל בזיקה לדרישה בדבר "ניהול משק בית משותף". חריג לכלל בדבר בחינת הזכאות "הזוגית" על פי ההגדרה כאמור, נמצא בהוראת תקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן: התקנות), המונה נסיבות שונות בהן זכאותו של אחד מבני הזוג לא תהיה תלויה בזו של בן הזוג האחר. הוראת תקנה 7 אינה רלוונטית לענייננו, באשר אין טענה להתקיימות איזה מן הסעיפים הקטנים המנויים בה.

21. מכל מקום, חשוב להדגיש כי מכלל ההסדר שבחוק ובתקנות, לרבות הגדרת "בני זוג" בסעיף 1 לחוק, מנוסח סעיפים 4, 6 ו-11 לחוק ותקנה 7 לתקנות ניתן ללמוד, כי "חוק הבטחת הכנסה רואה בתא הזוגי המשפחתי יחידה משקית משותפת אחת שבה כל אחד מיחידיה אמור להשתתף בהפקת ההכנסות שישמשו את היחידה המשקית המשותפת. לפיכך מובאות ההכנסות המשותפות בחשבון לצורך קביעת הזכאות לגמלה לגבי שני בני הזוג וגם גובה הגמלה נקבע על פי ההרכב המשפחתי, בין אם התא הזוגי המשפחתי הוא תוצאה של נישואים ובין אם לאו" (ראו עניין בר משה. ההדגשה שלי, ר.ר.; דב"ע (ארצי) 450/97 – 04 המוסד לביטוח לאומי - חסן מוחמד (17.12.98), בפסקה 9(ט)). דהיינו, המימד הכלכלי של התא המשפחתי, לרבות השיתוף הכלכלי, הוא הדומיננטי בקשר לחוק הבטחת הכנסה.

חוק הבטחת הכנסה והמשפחה הפוליגמית

22. ללא ספק, הוראות חוק הבטחת הכנסה לא כוונו ולא באו להסדיר מלכתחילה תשלומי גמלת הבטחת הכנסה למשפחה הפוליגמית, שאורח חייה כ"תא משפחתי" מאופיין בכך שהגבר  מקיים קשר זוגי עם מספר נשים במקביל, ומחלק את זמנו ביניהן. אף ודאי הוא, כי לא דומה בחינת קיומו של "משק בית משותף" בתא המשפחתי המונוגמי, אליו מכוונות הוראות החוק מלכתחילה, לזה הפוליגמי, שקיומו אף נאסר על פי חוק המדינה (ראו על כך בהמשך). עם זאת, בפסיקה נקבעו מבחני עזר לבחינת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה של התא המשפחתי הפוליגמי, בהתחשב במאפייניו המיוחדים. כך נקבע שבנוגע למשפחה הפוליגמית "..... שבה "בעל" המשפחה גר במספר בתים (או אוהלים), יישום המבחנים של סעיף 1 [לחוק הבטחת הכנסה, ר.ר.], במסגרת משפט הביטחון הסוציאלי, מחייב בדיקת נסיבות, כגון: האם בן הזוג מנהל משק בית משותף עם האשה; אם האשה נשארת בחיק המשפחה או הוצאה ממנה, והאם יש שינוי במעמדה בגלל הגירושין או אירוע אחר; האם בן הזוג מבקר, אוכל, ישן, מחזיק בגדיו בבית האשה; למי שייך הבית בו גרה האשה; מה מרחק הבית שבו גרה האשה מהבתים של הנשים האחרות שעמן גר האיש; האם בן הזוג משלם חשבונות חשמל, טלפון וכו' בגין הבית שבו גרה האשה; מי מקבל את קצבת הילדים; האם לאשה יש חשבון בנק שלה ונפרד מזה של בן הזוג; האם לאשה יש מקורות הכנסה נוספים על אלו שמעניק לה הבן הזוג" ( דיון (ארצי) מט/04-10 פאטמה דיב אבולבן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 334, 339 (1989), להלן: פרשת אבולבן; דיון (ארצי) מט/04-136 עזיזה אלעביד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב', 309, 315 (1990), להלן: פרשת אלעביד; ס' אדלר "האישה הבדווית והבטחת הכנסה  במשפחה הפוליגמית" מתוך מעמד  האישה  בחברה ומשפט (בעריכת פ' רדאי, 1995)).

בהתאמה נקבע, כי לצורך החוק, ועל יסוד מבחני העזר כאמור, ייקבעו זכויותיהם של כל בני משפחתו של אדם, שהוא "בן זוג" של יותר מאישה אחת, כתא משפחתי אחד. במקרים אלה, כאשר 'בעל' המשפחה המורחבת גר במספר בתים, ומנהל משק בית משותף עם בנות הזוג השונות בבתיהן, יש לראות במשפחה המורחבת כגרה למעשה תחת "קורת גג אחת". כמו כן צוין כי גם אם בני הזוג התגרשו, אך הם "ממשיכים לנהל משק בית משותף, ללא שינוי ביחסים שהיו קיימים לפני ה'גירושים', הם ייחשבו כ'בני זוג' על-פי החוק, ובקשת האשה לגמלה תיבדק על-פי הנתונים של שני בני הזוג" (פרשת אלעביד, בע' 317). עם זאת נקבע, כי "יישום המבחנים של הגדרת "בני זוג" מחייב קביעה אם 'בעל' המשפחה אכן מנהל משק בית משותף עם מספר בנות זוג" (שם, בע' 316). בפרשת עיסא הניה נקבע, כי "לא הקנקן (רישום נישואים) עיקר אלא מה שיש בו (התנהגות הצדדים), שהרי זכויות וחובות נקבעות על פי מציאות קיימת ולא על-פי מציאות אפשרית", ובהתאם, ככל שלא מתקיים תא משפחתי, אין מקום לבחינת תנאי הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה על פי נתוני שניים שאינם בני זוג (דב"ע (ארצי) נז/04-136 המוסד לביטוח לאומי – הנייה עיסא חאג' מחמוד, פד"ע לג, 369, 384 (1998), להלן: פרשת עיסא הנייה, וראו גם מאמרי ביקורת על מבחני העזר שנקבעו בפסיקה: ע' אלבין "הבטחת הכנסה למשפחה האלטרנטיבית – המשפחה הפוליגמית כמקרה מבחן", עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (תשס"ז) בע' 635, והצעתה למבחן "השיתוף הכלכלי", כמו כן ראו א' אבו שארב, "קשר השתיקה: אלימות במשפחה נגד נשים ערביות בדואיות בנגב", דו"ח עמותת איתך (ע.ר.) - משפטניות למען צדק חברתי, 2013, להלן: אבו שארב).

23. לא למותר לציין כי במסגרת עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ כנגד המוסד לביטוח לאומי, התבקש בית המשפט העליון להתערב בנהלי המוסד לביטוח לאומי לבחינת ניהול משק בית משותף במשפחה הפוליגמית (בג"ץ 1480/10 סינגור קהילתי (ע.ר.) ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, להלן: בג"ץ סינגור קהילתי). העותרות טענו בעתירתן כי נהלי המוסד לביטוח לאומי לבחינת ניהול משק בית משותף, המבוססים על מבחני העזר שנקבעו בפסיקה, אינם מתאימים לאורחות חייהן של המשפחות הפוליגמיות הבדואיות, והם נוגדים את תכלית חוק הבטחת הכנסה. בהמלצת בית המשפט העליון חזרו בהן העותרות מעתירתן "זאת בין היתר, בשל נכונות המשיבים לקיים הידברות עם באי-כוח העותרות לליבון האפשרות לקביעת קריטריונים נוספים או דרכים אחרות למציאת מענה לטענות שהעלו העותרות, ביחס לפגיעה הנגרמת לנשים בדואיות חד-הוריות המסווגות לצורך הבטחת הכנסה כחלק ממשפחה" (ראו שם בפסק הדין מיום 5.10.11, בו גם נקבע מועד לתחילת הידברות בין הצדדים).

24. כך או כך, במסגרת הדיון שלפנינו לא התקיים דיון עקרוני בתוכנם של "מבחני העזר" כפי שנקבעו בפסיקתו של בית דין זה, אותם אימץ המוסד לביטוח לאומי בנהליו. נקודת המוצא בדיוננו היא איפוא, כי מבחני העזר כפי שנקבעו בפסיקה הם מבחנים רלוונטיים לבחינתה של הסוגיה בדבר זכאות לגמלת הבטחת הכנסה שעה שמדובר ב"בני זוג" במשפחה הפוליגמית. מכל מקום אך ברור הוא, כי בקביעת מבחני העזר במהלך השנים, ודאי וודאי ביישומם בכל מקרה לגופו, על בית הדין, כמו גם על המוסד לביטוח לאומי, ליתן דעתו למאפייניה המיוחדים של המשפחה הפוליגמית בחברה הבדואית, ובעיקר בכל הקשור לנשות המשפחה הפוליגמית. בצד אלה, תעמוד לנגד עיני בית הדין תכליתו המרכזית של חוק הבטחת הכנסה "לתמוך בתושבי המדינה הנקלעים למצב בו אין ביכולתם לספק לעצמם את צרכיהם הבסיסיים. כפי שנקבע בדברי ההסבר להצעת חוק הבטחת הכנסה, 'מטרת החוק המוצע היא להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים לסיפוק צרכיהם החיוניים' (ה"ח 1417 מיום 30.9.1979, תש"ם, בעמ' 2 (להלן: הצעת חוק הבטחת הכנסה; ראו עוד: אברהם דורון וג'וני גל "מערכת הבטחת ההכנסה בישראל בפרספקטיבה בין-ארצית משווה" 58 בטחון סוציאלי 5, 6-5 (2000) (להלן: דורון וגל); לפירוט כלל מערכות הרווחה העומדות לאוכלוסיה הנזקקת ראו רות בן ישראל בטחון סוציאלי בעמ' 899-898 (2006) (להלן: בן ישראל)). יישומה של תמיכה זו נעשה באמצעות גמלה דיפרנציאלית, המותאמת לגילו ולמצבו המשפחתי של מבקש הגמלה. ..." (בג"ץ 10662/04 סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.2.12), בפסקאות 6-7), להלן: בג"ץ סלאח חסן).

למותר לציין כי בסופו של יום, על בית הדין לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות ולפסוק פסיקתו על פיהן.

על הפוליגמיה - בקצירת האומר

25. על מנת שמלוא היריעה תהא פרושה לפנינו בבואנו לפסוק במקרה שלפנינו, ובכלל, מצאתי מקום לעמוד ולו בקצירת האומר על מאפייניהם של הנישואים הפוליגמיים, ובעיקר על ההיבט המגדרי שהם נושאים בחובם.

הפוליגמיה הייתה ועודנה מוסד חברתי מרכזי בקרב האוכלוסייה הבדואית, והיא נפוצה בעיקר בקרב החברה הבדואית בנגב. מחקרים מצביעים על התופעה כמתקשרת במידה רבה למבנה החברתי הפטריארכלי ולחשיבות הקבוצה והשבט בחברה הבדואית. על פי אומדנים לא רשמיים של ארגוני זכויות אדם, כ-20%-36% מהנשים הבדואיות בישראל חיות בקשר פוליגמי. יש קושי לאמוד את היקף התופעה, משום ששיעור גדול מהנישואים הפוליגמיים אינם רשמיים. מבחינים לעניין זה בין פוליגמיה שהיא רשמית, בה יש תיעוד רשמי לנישואי הגבר למספר נשים, ובין פוליגמיה בפועל, שבה הגבר נשוי כחוק לאישה אחת, אך בפועל הוא מקיים מסגרת של חיי משפחה עם כמה נשים במקביל. לכך יש להוסיף כי שיעור הפוליגמיה אינו יורד, והתופעה נפוצה בכל רבדי החברה הבדואית. רמת ההשכלה והמצב הסוציו אקונומי של המשפחה אינם משפיעים על שכיחות התופעה, והיא קיימת גם אצל גברים משכילים (ראו א' לוטן "פוליגמיה בקרב החברה הבדואית בנגב", נייר עמדה מטעם מחלקת המחקר של הכנסת – 2006, הכולל גם ניתוח רחב יריעה של הגורמים להיקף הרחב של התופעה. כמו כן ראו אצל ע' אלקרינאוי וו' סלונים-נבו "נישואין פוליגמיים ומונוגמיים: השפעתם על מצבן הנפשי והחברתי של נשים בדואיות ערביות", שמרי נפשך – בריאות נפשית בקרב נשים בישראל, 149-168 (ר' לב-ויזל, ג' צוויקל ונ' ברק עורכות, 2005); ר' אבורביעה, "מודרות בעל כורחן תופעת הפוליגמיה ודרכי התמודדות", נייר עבודה שהוגש לוועדה לקידום האישה בכנסת - 2010; ראו גם החלטת בית המשפט העליון בתיק בע"מ 7252/14 עזבון המנוח פלוני נ' פלונית (15.12.14), וההפניות שם, להלן: עניין פלונית).

מחקרים מצביעים על מעמדה המוחלש של האישה בחברה הערבית הבדואית ועל כך "שמעמדה של האישה החיה במסגרת של משפחה פוליגמית נחות עוד יותר משל נשים החיות במערכת שבה שני בני זוג בלבד" (אלבין בע' 628, וכן הניתוח בעמ' 629-630). את הפוליגמיה רואים כקשורה קשר בל יינתק לאפליית הנשים הערביות על ידי החברה "באופן בו מונצחים יחסי השליטה של גברים בנשים בתוך החברה" (ראו אצל אבורביעה, בע' 2). כך גם באו הדברים לידי ביטוי בהערת ועדת האו"ם בדבר ביעור כל צורות האפליה כנגד נשים (CEDAW) בנושא:

"Polygamous marriage contravenes a woman's right to equality with men, and can have such serious emotional and financial consequences for her and her dependents that such marriages ought to be discouraged and prohibited" (General Recommendation No. 21 (13th session, 1994).

(וראו בעניין פלונית בעמ' 8).

26. במאמרם, עומדים אלקרנאוי וסלונים בהרחבה על מעמדן של הנשים בנישואים פוליגמיים והשפעת הנישואים הפוליגמיים על בריאותן הנפשית. לפי המצוין במאמר, מעמדן של הנשים משתנה בהתאם למיקומן בסדר הנישואים, כשהאישה הראשונה המכונה "הבכירה" היא הנושאת בעיקר הקשיים. לדבריהם, "בחברה הערבית, ובכללה החברה הבדואית, לנשים בכירות יש מעמד נמוך יותר מאשר לנשים הנוספות ... . זאת הואיל והנישואים הראשונים, אשר לרוב הינם בגיל צעיר מאוד, הנם לעיתים תוצר של שידוכים על ידי ההורים ובני הזוג נבחרים מסיבות פוליטיות וכלכליות ... . הנישואים השניים, השלישיים והרביעיים נובעים מבחירה ואהבה. כתוצאה מכך, הנשים הנוספות מקבלות עדיפות בחלוקת המשאבים הכלכליים, התמיכה החברתית ותשומת ליבו של הבעל.." (ראו שם בע' 152, וכן ראו אצל אלבין בעמ' 628-629). מחקרם של אלקרנאווי וסלונים מצביע על כך שנשים בנישואים פוליגמיים סובלות יותר ממצוקה נפשית. לפי תוצאות המחקר, הנשים הפוליגמיות, "כולן 'נשים בכירות' דיווחו על דימוי עצמי נמוך, מצוקה פסיכולוגית גבוהה יותר ועל רמה גבוהה יותר של סימפטומים פסיכיאטריים כלליים לעומת נשים מונוגמיות" (שם, בע' 164).

27. אשר לגירושין בחברה הבדואית, מציינת לוטן כי לנשים גרושות בחברה הערבית המוסלמית המסורתית יש סטיגמה בעייתית והן חוות קשיי קיום אמיתיים. נוסף על כך, על פי השריעה, במקרה של גירושין, האבות זכאים למשמורת על הבנים מעל גיל 7 ועל בנות מעל גיל 9, ונשים מנסות להימנע מגירושין כדי שלא לאבד את המשמורת על ילדיהן. עומדת על כך בהרחבה גם אלבין בציינה כי:

"אישה העוזבת את בעלה נאלצת להותיר את ילדיה מאחור. מסיבה זו כמו גם מסיבות אחרות - ובהן כבודה של האישה ורצונה להימנע מהשפלה פומבית על כך שננטשה על ידי בעלה וכן קיומם של קשרים בין משפתה של האישה  למשפחת בעלה - נמנעות נשים שננטשו על ידי בני זוגן לעזוב את בית משפחתו והן ממשיכות להתגורר בסמוך אליו. גם על הבעל מוטלת חובה להמשיך בקשר עם האישה הראשונה כפי שמציינים אלקרנאאוי ולב ויזל: 'בחברה הבדווית-ערבית על הבעל מוטלת החובה להמשיך בקשר אינטימי ובקבלת האחריות לרווחתה של האישה הראשונה וילדיה. מצב זה אינו מאפשר ריחוק ממשי (גיאוגרפי ומשפחתי). ...'" (שם, בעמ' 631-632). 

בפסק דין מקיף ורחב יריעה מפי השופטת אנגלברג שוהם, שניתן זה לא מכבר, עמד גם בית דין זה על הכללים המקובלים בדין האסלאמי, בקשר להישארות האישה בחיק המשפחה (עב"ל (ארצי) 34391-08-11 מנור אבו גאבר – המוסד לביטוח לאומי (30.5.16), להלן: פרשת אבו גאבר). בית הדין הדגיש כי "יש לזכור, כי במקרה שכזה, על פי הכללים המקובלים בדין האסלאמי (שאריעה), נדרשת האישה להותיר את ילדיה "מאחור" אצל משפחת בעלה (ראו: גיא בכור בין הרצוי למצוי: המשפט בעולם הערבי, עמ' 278 (2002)) וזאת לעיתים לאחר תקופת חיים של שנים רבות כאשר אין לה דבר בבית הוריה או אחיה" (ראו שם, בפסקה 17).

28. עוד ראויה לציון העובדה העולה ממחקרים שונים כי תופעות של אלימות במשפחה נפוצות במשפחות פוליגמיות יותר מאשר במשפחות מונוגמיות (ראו אצל לוטן בע' 9 וראו בהרחבה על חומרת התופעה של אלימות כלפי האישה בחברה הבדואית בכלל אצל אבו שארב).

29. הפוליגמיה היא עבירה פלילית הקבועה בסעיף 176 לחוק העונשין התשל"ז-1977, שהעונש בצידה הוא עד חמש שנות מאסר. בקביעת הפוליגמיה כעבירה פלילית, שעונש כה חמור בצידה, ניתן ביטוי לסלידה המוסרית של המחוקק מן התופעה, שיש בה פגיעה חמורה ב"כבוד האדם" של האישה הבדואית. אלא שהאיסור הפלילי כמעט שאינו נאכף בקרב האוכלוסייה הבדואית (ראו הסיבות שמונות לכך לוטן ואבו רביעה).

חשיבות בחינתו של כל מקרה לגופו

30. הנה כי כן, המדינה אינה אמורה לעודד את תופעת הפוליגמיה על שלל השלכותיה הפסולות, בין באמצעות תשלומי גמלת הבטחת הכנסה למשפחות הפוליגמיות, ככאלה, ובין בכלל (ראו אצל אדלר, שם, בע' 145). עם זאת, "אין לשכוח, טעם מרכזי באיסור על פוליגמיה הוא הגנה על נשים וילדיהן, אשר הם לרוב הראשונים להיפגע ממערכת יחסים מעין זו" (עניין פלונית, בע' 8). על כן מדגיש השופט רובינשטיין בהחלטתו בעניין פלונית את הצורך לשקול היטב כל מקרה לגופו, שמא המטרה הרצויה של שמירת הוראות החוק הפלילי תפגע, בלי משים, בהגנה על זכויות האישה והילדים (באותו עניין דובר בשאלה מתחום דיני המשפחה- הכרה בפלונית כ"ידועה בציבור" של פלוני שנפטר, במה שנחזה להיות משפחה פוליגמית). יפים הדברים במיוחד באשר לאופן בחינתן של תביעות לגמלת הבטחת הכנסה שהיא גמלת קיום, לסיפוק צרכי קיום בסיסי; יפים הדברים שבעתיים כשמדובר באישה הבדואית, על נחיתות מעמדה בחברה השבטית שבה היא חיה, המבקשת לקבוע זכאותה לאותה גמלת קיום.

אשר לבדיקה העניינית הנדרשת, כבר נקבע כי "כפי שאין לקבוע מסמרות לעניין קיומן של מערכות יחסים במסגרת שאינה מסגרת המשפחה הפוליגמית וכל מערכת יחסים מחייבת בדיקה לגופה ..., כך גם אין לקבוע מסמרות לעניין מערכת היחסים בתוככי המשפחה הפוליגמית מבלי לקיים בדיקה עניינית לגוף המקרה הקונקרטי" (פרשת אבו גאבר, בפסקה 13. ההדגשה שלי, ר.ר.).

בית הדין הוסיף עוד והדגיש בפרשת אבו גאבר, לעניין הבחינה הנדרשת כי "הגדרת בני זוג כנשואים ואיסורים דתיים שונים, אין די בהם מקום שבו מוכח כי בין בני הזוג לא מתקיים 'משק בית משותף'. ודוק. בדיקת קיומו של 'משק בית משותף' צריכה להיעשות אמנם בהתאמה למרקם התרבותי הרלוונטי למבוטחת ואולם אין היא יכולה להתעלם מהיסוד הבסיסי המחייב קיומה של שותפות בין בני הזוג. ויודגש, המבחנים שנקבעו בפרשת אבולבן הם מבחני עזר בלבד שנועדו כל כולם לברר את השאלה - האם מתקיימת מערכת יחסים זוגית של משק בית משותף" (שם בפסקה 15. ההדגשה שלי, ר.ר.).

בהמשך לדברים אלה, ומתוך מבחני העזר שמנה, הדגיש בית הדין כי "אין להסיק מהעובדה לבדה שאישה נשארת לגור במתחם משפחת בן הזוג, כי מתקיימים יחסי נישואים בכלל ומשק בית משותף בפרט" בית הדין ציין כי הוא ער לכך "שהמבחן לשינוי ביחסי בני זוג במשפחה הפוליגמית כולל גם התייחסות לשאלה האם נשארה האישה בחיק המשפחה או הוצאה ממנו". עם זאת, אין מדובר בכלל מכריע, אלא בסממן עזר ותו לא. זאת בשים לב לכללים המקובלים בדין האסלאמי כפי שהוזכרו. בית הדין קבע כי "המסקנה האוטומטית כי אישה שנשארת לגור במקום שהיה לה כבית במשך שנים רבות אינה יכולה להיחשב אישה פרודה, אינה עולה בקנה אחד עם מבחן המציאות ופוגעת באישה כפליים" (ראו שם, בפסקה 17 וההפניה לאלבין. ההדגשה שלי, ר.ר.).

31. הנה כי כן, על בית הדין לעבודה כמו גם על המוסד לביטוח לאומי להקפיד ולשקול היטב כל מקרה לגופו, על יסוד תשתית עובדתית מספקת, ותוך שימת לב לתכלית הוראות חוק הבטחת הכנסה "להבטיח גמלת קיום לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים לסיפוק צרכיהם החיוניים" (ראו בבג"ץ סלאח חסן, שם). על פי פסיקתו העקבית של בית דין זה, מרחק מקום מגוריה של האישה הבדואית מבית גרושה הינו אחד ממבחני העזר לבחינת קיומו של משק בית משותף ביניהם, והישארותה בבית שהיה מקום מגוריה משך שנים אף שבעלה גירש אותה, אינה יוצרת חזקה אוטומטית בדבר קיומו של משק בית משותף.

לא למותר להוסיף, כי בבוא בית הדין לבחון את כל יתר מבחני העזר כפי שנקבעו בפסיקה, עליו לעשות כן תוך לקיחה בחשבון של מאפייניה הייחודיים של החברה הבדואית, לרבות מעמדה של האישה הבדואית. כך, ולמשל, העברה ללא תמורה של נכס מקרקעין (כפי שהיה במקרה זה) עשויה אמנם ללמד כי בין בני הזוג קיימים יחסי שיתוף, אך בד בבד, אפשר שהיא מצביעה על פערי כוח משמעותיים, על שליטה מוחלטת של הגבר בהחלטות הכלכליות תוך מידור האישה מהן, וכיו"ב, כפי שיפורט בהמשך הדברים לגבי נסיבות המקרה הספציפי.

מן הכלל אל הפרט

32. המערערת, שהתגרשה מבעלה פ' 22 שנים לפני המועד שבו הגישה לראשונה את תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה, נשארה במשך כל השנים להתגורר בבית אימו של פ', ושם גידלה את ילדיה. קביעת בית הדין האזורי בדבר קיומו של משק בית משותף בין המערערת לבין פ' נסמכה במידה רבה על עובדה זו. לכך מצטרפות קביעות בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה כל שינוי בחייה מאז גירושיה; על המערערת מוטל הנטל להוכיח כי אינה הידועה בציבור של פ'; נפלו סתירות בעדויות לעניין פרנסת הילדים כשהיו קטינים; הוכח שבחלק מן התקופה לפחות פ' נשא בהוצאות הבית שבו מתגוררת המערערת, המערערת הייתה אחת הבעלים של הבית בו מתגורר פ' והיא ויתרה על הבעלות בבית.

לטעמי, באף אחד מן הטעמים ובהצטברותם יחדיו אין כדי לבסס דחיית התביעה.

33. בנסיבות המקרה שלפנינו פ' התגרש מן המערערת, ואין הם רשומים עוד כנשואים. המערערת מתגוררת במתחם של בית גרושה פ' (ולמעשה בבית סמוך). עובדה זו מהווה אחד ממבחני העזר בבחינת קיומו של משק בית משותף ביניהם, ואינה בבחינת מבחן מכריע. בסקירה לעיל הוצגו הטעמים העומדים ברקע להישארות האישה במשפחה הפוליגמית במתחם של בית בעלה לשעבר, ועל פגיעותה ומוחלשותה המיוחדת, בגינם היא נאלצת להמשיך ולהתגורר בסמוך לבית גרושה. בהסתמכות יתר על הישארותה של האישה במתחם בית גרושה, והימנעות מבחינת אורחות חייה ואורחות חיי בעלה לשעבר, כפי שמורים מבחני העזר הנוספים שמונה הפסיקה (כגון: האם בן הזוג מבקר, אוכל, ישן, מחזיק בגדיו בבית האישה), נמצא שהיא נפגעת כפליים.

34. על האמור אוסיף, כי יש קושי בקביעת בית הדין האזורי כי דבר לא השתנה בחיי המערערת מאז גירושיה - 22 שנים לפני הגשת תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה. דומה שבקביעתו זו יצא בית הדין מנקודת מוצא הנסמכת על מקום מגורי המערערת, ממנה הסיק כי פ' ממשיך להתנהג ולהתנהל כלפי המערערת כפי שהיה מצב הדברים לפני הגירושין. אלא שהנחת מוצא זו לטעמנו, לא הוכחה. אכן, מה שלא השתנה הוא מקום מגורי המערערת בבית הורי פ', אלא שבכך כאמור אין כדי להצביע, כמבחן מכריע, על ניהול משק בית משותף של המערערת עם פ', 22 שנים מאוחר יותר.

גם בהשתתפותו של פ' בחלק מהוצאות הבית בחלק מן התקופה אין כדי לבסס טענה בדבר קיומו של משק בית משותף. לא זו בלבד שאף אימו של פ' מתגוררת באותו בית, וניתן לייחס את השתתפותו של פ' בהוצאות הבית כתמיכה באם, אלא שכלל לא ברור באיזו תקופה מדובר, וכיצד יש בכך כדי להשליך על התקופה מושא התביעה. כך גם לגבי התרשמותו של בית הדין כי פ' השתתף בכלכלת ילדיו. אכן פ' הודה כי השתתף בפרנסת הילדים בתקופה בה היו קטינים. אין טענה, לא כל שכן כזו שהוכחה, כי פ' ממשיך ומשתתף בכלכלתם בתקופה מושא התביעה, בה הצעיר שבהם בגר זה מכבר. ובכלל, לא ברור כיצד יש בכך כדי לבסס קביעה בדבר קיומו של משק בית משותף עם המערערת, בהבחנה מילדיה. יצוין כי עצם תמיכתו הכלכלית של אב בילדיו לאחר גירושים אינה מלמדת על כך שהיפרדותו מאמם אינה אותנטית.

אחרון הוא עניין הסכם רכישת הקרקע ממנהל מקרקעי ישראל והעברת חלקה של המערערת לפ' ללא תמורה. פ' ציין בעדותו כי נזקק ל'השתתפותה' של המערערת כצד לרכישה אך כדי להגדיל את סכום המשכנתא, ונזקק ל'הוצאתה' מן הבעלות לצרכים אחרים. על כן, המערערת, שאינה יודעת קרוא וכתוב, לא הייתה אלא צד 'נעלם' להסכם, ובעלותה על הבית בו התגורר פ' יחד עם צרתה לא הייתה אלא מצג כלפי הרשויות, וכך גם ויתורה על "הבעלות".

35. הנה כי כן, בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית הדין האזורי אין כדי להעיד על קיומו של משק בית משותף בין המערערת לבין פ'. לאמיתו של דבר, למעט המגורים בסמיכות, והעובדה שלשניים יש ילדים משותפים מן התקופה בה היו נשואים, לא הייתה לפני המוסד לביטוח לאומי כל ראיה שיש בה ממש המתייחסת לרשימת מבחני העזר שנקבעו בפסיקה לבחינת קיומו של משק בית משותף. יפים לענייננו דברי הביקורת של בית דין זה כפי שנמתחה על המוסד לביטוח לאומי בפרשת אבו גאבר ובאלה המילים:

"כלל הוא כי בבוא המוסד לדחות תביעת מבוטח, חייב הוא בבחינת העובדות הנטענות על ידי המבוטח. המוסד נוהג כדבר שבשגרה לערוך חקירה סביבתית לבירור טענות מבוטחת המצהירה על נפרדות מבן זוגה, וזאת על מנת לבחון את המצב לאשורו, לרבות קיומן של ראיות למגוריו של בן הזוג בבית. אין לקבל מצב שבו נדחית תביעת אישה לקצבת הבטחת הכנסה מבלי שטענותיה כי בן הזוג אינו מתגורר עימה תיבדקנה בפועל. במקרה שלפנינו, לא מצאנו כי בדיקה שכזו התקיימה" (שם, בפסקה 20, ההדגשה שלי ר.ר.).

הכלל בדבר חובת בדיקת העובדות הנטענות על ידי המבוטח חל בבחינת קל וחומר בבחינת תביעות לגמלת הבטחת הכנסה, וכל שכן, בבחינת תביעותיהן של קבוצות מוחלשות בחברה, כדוגמת הנשים הבדואיות.

        כאמור, המוסד לא ערך חקירה סביבתית בקשר לתביעת המערערת, ולא ערך חקירה כלשהיא בביתה פנימה. את הסברי המוסד לעניין זה, הנעוצים בכך שאין אישה חוקרת בשורותיו באזור הדרום, וכן ברצון לכבד את המסורת הבדואית באמצעות הימנעות מכניסת גבר לבית האישה אין לקבל. בכל תביעה הדורשת בחינה וחקירה של מצב הדברים כהווייתו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגמלה שהיא גמלת קיום, חובה על המוסד למצוא את הדרך לערוך בירור כדבעי טרם מתן החלטה. כל זאת, על מנת שהמבוטח יקבל זכויותיו על פי הוראות הדין.

סיכומם של דברים

36. בדחיית התביעה, התבסס המוסד במידה רבה על מגורי המערערת בסמיכות לבית גרושה פ'. זאת, מבלי שערך חקירה סביבתית בסביבת ביתה של המערערת ובתוכו, ומבלי שהתייחס למבחני עזר אחרים, כפי שנמנו בפסיקתו של בית דין זה. בהסתמכות "היתר" על מגורי המערערת בסמיכות לבית גרושה לא נתן המוסד דעתו במידה מספקת לטעמים העומדים בבסיס הישארות האישה הבדואית במתחם בית המשפחה  גם לאחר שבעלה גירש אותה. טעמים אלה נעוצים בתרבות השבטית בחברה הבדואית ובאורחות חייה, ובהם מעמדה המוחלש של האישה הבדואית בכלל, ושל האישה במשפחה הפוליגמית בפרט.

         מכלל האמור עולה כי טענת המערערת בדבר היותה "נפרדת" מגרושה, לא נסתרה. לפיכך, לו תישמע דעתי, דין הערעור להתקבל, ועל המוסד לבדוק זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה כ"נפרדת", ולשלמה בהתאם. כמו כן אציע, כי  נפסוק לזכות המערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ש"ח.

37. טרם חתימה אשוב ואזכיר את פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת סינגור קהילתי, שם הופנה המוסד לביטוח לאומי עוד בשנת 2011 לקיים הידברות לצורך ליבון אפשרות לקביעת "קריטריונים נוספים או דרכים אחרות למציאת מענה לטענות שהעלו לפניו ביחס לפגיעה הנגרמת לנשים בדואיות חד-הוריות המסווגות לצורך הבטחת הכנסה כחלק ממשפחה" (ראו לעיל בפסקה 23). בפסק הדין נקבע מועד לתחילת הידברות תוך 90 ימים ממועד שניתן. לא ידוע לנו מה אירע בעניין זה, ולא נשמעו לפנינו טענות בקשר לפסק הדין שניתן בעתירה. יצויין כי הבעייתיות כפי שנפרשה לפנינו בהליך זה כמו גם בפרשת אבו גאבר מצדיקה בחינה וחשיבה מחודשת בנושא זה אצל המוסד לביטוח לאומי. על כן גם אציע כי העתק פסק הדין יובא לפני מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, ולפני יועצו המשפטי. 

הנשיא יגאל פליטמן

1. פתח דבר

בדעתה רחבת היריעה מחדשת עלינו, חברתנו השופטת רונית רוזנפלד הלכה, תוך התעלמות מהשלכותיה, משום זאת אין בידינו לקבלה, כפי שיפורט בהמשך הדברים.

2. תמצית המסכת העובדתית

המערערת, שאינה יודעת קרוא וכתוב, נישאה בשנות ה-80 לפ', שוטר במשטרת ישראל. לזוג נולדו שלושה ילדים. ב-19.11.92, בסמוך לאחר לידת בן הזקונים, התגרש פ' מהמערערת על פי פסק דין של בית שרעי, ועשרה ימים לאחר מכן נשא אישה שניה – ש', ממנה נולדו לו ששה ילדים נוספים.

המערערת, לא רק שלא תבעה מזונות מפ' עם גירושיה, אלא העבירה אליו ועוד ללא תמורה ב-24.4.11, כלומר 19 שנה לאחר מסמך גירושיה ממנו, את חלקה בבית החדש שבנה בתקופת נישואיהם בשנת 92', כשהיא ממשיכה לגור בביתם הקודם הסמוך ואילו פ' עובר לגור עם ש' בבית החדש שבנה.

בבית בו גרה המערערת ארבעה חדרים, שני חדרים לה ושני חדרים לאמו של פ', הגרה עימה באותו בית.

ב-8.2.14 כ-22 שנה לאחר מסמך גירושיה, הגישה המערערת תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה כנפרדת.

3. החוק

סעיף 2(א) לחוק קובע את עילות הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה.

סעיף 4(א) לחוק מתנה זכאות בני זוג לגמלה, בקיום עילת זכאות נפרדת לכל אחד מהם. בני זוג מוגדרים בסעיף 1 לחוק "לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו".

4. חידוש ההלכה

א.   לדעת חברתי "טענת המערערת בדבר היותה נפרדת מגרושה לא נסתרה. לפיכך דין הערעור להתקבל ועל המוסד לבדוק זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה כנפרדת ולשלמה בהתאם" (סעיף 36 לדעתה).

ב.    אותה המסקנה "מבוססת על התשתית העובדתית כפי שהתבררה לפני בבית הדין האזורי שאין בה כדי להצביע על קיומו של בית משותף בין המערערת ובין מי שהיה בעלה, פ'"; שכן "דומה שהנחות יסוד כוללניות הן העומדות בבסיס דחיית תביעתה של המערערת" (סעיף 31 לדעתה).

ג.    אותן הנחות יסוד כלליות עיקרן - "עובדת מגורי המערערת בסמיכות לפ' במשך כל השנים בבית אימו כך שנשארה 'בחיק המשפחה' "והעובדה שככל הנראה סייע בפרנסת הילדים כשהיו קטינים" (סעיף 18 לדעתה).

ד.    "על פי פסיקתו העיקבית של בית דין זה, מרחק מגוריה של האישה הבדואית לבית גרושה הינו אחד ממבחני העזר לקיום של משק בית משותף בניהם" (סעיף 31 לדעתה).

ה.   לכן אמנם "המערערת מתגוררת במתחם של בית גרושה פ'" אלא "שעובדה זו מהווה אחר ממבחני העזר לבחינת קיומו של משק בית משותף ביניהם ואינה בבחינת מבחן מכריע" (סעיף 33 לדעתה).

ו.     "משלא היתה בפני המוסד לביטוח לאומי כל ראייה של ממש המתייחסת לרשימת מבחני העזר שנקבעו בפסיקה לבחינת קיומו של משק בית משותף"; והוא "לא ערך חקירה סביבתית בקשר לתביעת המערערת ולא ערך חקירה כלשהיא בביתה פנימה" (סעיף 25 לדעתה) – דין תביעתה להתקבל כאמור.

ז.    מבחני העזר אליהם כיוונה חברתי לקביעת קיום משק בית משותף הינם, בין השאר, כמצוטט על ידה מפרשת פאטמה דיב אבולבן (סעיף 22 לדעתה).

ח.   לסיכום, לדעת חברתי משהמערערת טענה להיותה "נפרדת", ומשהראיות שהיו בידי המוסד הסתכמו במגוריה שלה ושל ילדיה באותו מתחם מגורים עם פ' ואמו, די בכך כדי לקבל התביעה הנטענת כל עוד המוסד לא סתר את הנטען על ידה על פי מבחני העזר.

ט.   הלכה שכזו, הופכת, לדעתנו, היוצרות לגבי אופן הוכחת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה. לפיה, במקום שהתובעת תוכיח זכאות לגמלה, די שתטען לזכאות לה; ועל המוסד יהא לסתור טענתה ולהוכיח העדר זכאות לגמלה.

אם זוהי ההלכה יש לחזור להלכות ראשונים.

5. התביעה להבטחת הכנסה והוכחתה

על התובע גמלת הבטחת הכנסה חובת הוכחתה.

על פי סעיף 13 לחוק "תביעת גמלה תוגש למוסד לביטוח לאומי".

על פי סעיף 19 לחוק, "לצורך קביעת זכאות לגימלה חייב התובע גימלה למסור למוסד כל ידיעה או מסמכים שברשותו או באפשרותו  לקבלם".

על פי תקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), תשמ"ה-1982 (להלן – התקנות): "התובע גימלה יגיש תביעתו על גבי טופס שקבע לכך המוסד ויצרף לתביעה את כל המסמכים והאישורים הנדרשים להוכחתה" (תקנה 7(א) לתקנות).

לאור הוראות הדין, השאלה במקרה שלפנינו הינה - האם המערערת הוכיחה תביעתה. חברתי משיבה על כך בחיוב, על ידי היפוך נטל הוכחת התביעה. נקודת מוצא שלה הינה, שהמערערת ופ' גרושים, לכן היה על המוסד להוכיח שחרף מגוריה של המערערת עם אמו של פ' בסמוך למגורי פ', הם אינם מנהלים משק בית משותף פוליגמי משהמוסד לא הוכיח  זאת, קמה למערערת זכאות לגמלה כנפרדת.

6. הידועה בציבור ונטל הראיה

נניח ששני בני זוג שנישאו והתגרשו ממשיכים לגור יחדו באותה דירה, כך העלתה חקירה סביבתית של המוסד.

במקרה שכזה, עובדת המגורים יחדו מקימה את חזקת המשך קיום משק הבית המשותף; ומשכך, את היותם בני זוג על פי החוק, חרף מסמך הגירושין. לכן במקרה שכזה, על הגרושה התובעת הבטחת הכנסה, נטל הראייה להוכיח, כי חרף המגורים יחדו עם מגרשה, הם אינם מקימים משק בית משותף ולכן אינם ראויים להיחשב כידועים בציבור. רק אם תוכיח זאת, והרי המידע על חייה הפרטיים בידה – תקום לה זכאות לגמלת הבטחת הכנסה.

חברתי, וכאן חידוש הלכה שלה, מניחה כהנחת יסוד, שהמערערת, חרף מגוריה עם פ' מגרשה, נפרדת ממנו מעצם היותה גרושתו על פי בית הדין השרעי; ומשהמוסד, שהסתמך על מגוריהם הפיסיים יחדו בדחיית התביעה, לא הוכיח ההיפך - אזי לא הוכח על ידו קיום משק בית משותף ולכן דין התביעה להתקבל.

בדרך זו, כפי שנכתב במקום אחר, מוטל על המוסד נטל הוכחה, שרק "הכל יכול", היכול להרים נטל שלא ניתן להרימו – יוכל להרימו; ואילו המוסד שרחוק מדרגת יכולת שכזאת, יכרע ככלל, תחת אותו נטל שהוטל על שכמו, של הוכחת נסיבות חייה האישיים של המערערת שאינן מזכות אותה בגמלה, שעה שהיא עצמה לא הוכיחה נסיבות חיים המזכות אותה בגמלה.

7. הכלל ויישומו

א.   מעמד הידועה בציבור לעניין חוק הבטחת הכנסה נקבע בראש ובראשונה על פי מבחן החיים יחדו בפועל; במילים אחרות, על פי מבחן קיום משק בית משותף.

ב.    משבת זוג במשפחה מונוגמית או בת זוג במשפחה פוליגמית, נשארת לגור תחת אותה קורת גג עם גרושה, כלומר: באותה דירה – במשפחה מונוגמית, ובאותו מתחם מגורים - במשפחה פוליגמית; החזקה הינה, שהיא מקיימת משק בית משותף עם בן זוגה בתוך המשפחה המונוגמית או הפוליגמית לאור נסיבות חייה.

ג.    לאור האמור, משהמערערת גרה עם ילדיה ועם אם פ' באותו בית בסמוך למגורי פ' עם ש'; על המערערת המכירה נסיבות חייה, הנטל להוכיח היותה נפרדת ממנו, חרף מגוריה עימו וחזקת קיום משק הבית המשותף ביניהם במסגרת המשפחה הפוליגמית. אין להטיל נטל זה על המוסד, שכאמור לא יוכל להרימו.

       לאור האמור על המערערת חובת ההוכחה, כי על פי מבחני העזר או ראיות אחרות, חרף מגוריה במשפחתה הפוליגמית, היא הוצאה ממנה, היא נושאת למשל בתשלום חשבונות הבית, יש לה חשבון בנק נפרד, ומקורות הכנסה מהם היא מתקיימת ומקיימת ילדיה וכו'.

       כאן יש להבהיר את הברור מאליו, שלאור אופייה של משפחה הפוליגמית הבדואית, הרי שגם אם המוסד לא יצליח הוכיח שפ' לן בביתה או כי בגדיו בדירתה - עדיין לא מן הנמנע, שהיא נמנית על המשפחה הפוליגמית, כל עוד היא לא הוכחה שהוצאה ממנה.

ד.    בנסיבות המקרה בהן למערערת אין מקורות הכנסה משלה, ופ' לא נתבע על ידה לשלם מזונות; ברור, כי קיומה שלה ושל ילדיה בקרב המשפחה הפוליגמית במשך 22 שנה עד שהגישה תביעתה להבטחת הכנסה היה על ידי פ' גרושה השוטר, שעם אימו היא גרה בסמוך לביתו.

       משאלה הם הדברים חרף הרצון הטוב לסייע בידה דין ערעורה להידחות.

       מעמדה הפחות של האישה שאינה מועדפת במשפחה הפוליגמית, אינו מבסס את מעמדה כ"נפרדת" מאותה משפחה, כי אם להיפך, יסודו בתלותה בה וקשריה עימה שהרי מבלעדיה אין לה קיום.

       הפתרון למצוקת הנשים בתא המשפחתי הפוליגמי צריך להיות על כן, מלחמת חורמה בתופעת המשפחה הפוליגמית הרווחת במגזר הבדואי; תופעה, שקיומה מתאפשר בין השאר, בדרך הגירושין על הנייר, נוכח איסור הביגמיה שבדין הפלילי.

8. בית הדין ותרומתו לעידוד המשפחה הפוליגמית

א.   לדעת חברתי "דין הערעור להתקבל, ועל המוסד לבדוק זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה כנפרדת ולשלמה בהתאם" (סעיף 36 לדעתה).

       במילים אחרות המערערת זכאית לגמלת הבטחת הכנסה חודשית בסך של  כ – 2000 ש"ח ממועד הגשת תביעתה למוסד.

ב.    גרושה של המערערת פ' הינו שוטר במשטרת ישראל.

       כשוטר, יש להניח שהכנסתו אינה מזכה אותו ואת משפחתו בגמלת הבטחת הכנסה.

       לבד מזאת, כשוטר, עליו להיזהר זהירות יתר, מלעבור על עבירת הביגמיה. לפיכך, בסמוך לפני נישואיו לש', קיבל פ' פסק דין גירושין מהמערערת מבית הדין השרעי, וזאת אפילו מבלי שהמערערת תבעה מזונות ממנו. יתרה מזו, לשאלה לגבי סיבת הגירושין משיבה המערערת בהודעתה לחוקר המוסד, כי "עד היום לא יודעת מה הסיבה לגירושין, הוא החתים אותי ואני לא יודעת קרוא וכתוב".

ג.    במצב דברים זה כשגרושה של המערערת הוא שוטר; והיא, שאינה יודעת קרוא וכתוב חותמת על הסכמתה לגירושיה ממנו מבלי שתדע למה ומבלי ששולמו לה מזונות; וכשהיא מוותרת מלכתחילה על חלקה בבית בו היא גרה; וכשהיא מוותרת ללא תמורה כעבור 19 שנה מגירושיה על חלקה בבית פ'; וכשהיא עדיין מתגוררת בבית בו גרה עם פ' לפני בניית הבית החדש; וכשהיא חולקת אותו בית עם אימו וילדיהם; במצב דברים זה לפסוק שגמלת הבטחת הכנסה תשולם לה כנפרדת, תהיה נתוקה מהמציאות וממצב הדברים האמיתי.

       המצב האמיתי הינו אחר לחלוטין. המצב האמיתי הינו, שהמערערת כ"גרושה", הנשארת וחיה במשפחה הפוליגמית, תלויה, נוכח פיחות מעמדה בהיררכיה המשפחתית, עדיין במגרשה, ולכן גמלתה, לו תחשב כנפרדת הימנו, תשולם למעשה לידיו, שכן למעשה אין היא נפרדת ממנו ומשפחתו המורחבת אלא שהיא חלק בלתי נפרד ממנה.

ד.    לאור האמור, הכוונה הטובה בהלכה המחדשת לעזור לאישה בעלת המעמד הפחות במשפחה הפוליגמית, משמעה למעשה - עידוד בעליים במגזר הבדווי, לשאת נשים רבות ולהתגרש מהן על הנייר, כאשר הן למעשה עדיין חלק ממשק הבית המשותף במשפחה הפוליגמית; ולהיעזר לקיומה של אותה משפחה, בגמלת הבטחת הכנסה  ליחיד נפרד שתשולם בפועל לבן הזוג.

       לכן, על פי אותה כוונה טובה, בן זוג, הנושא ארבע נשים ומתגרש משלוש מהן בבית הדין השרעי, כשכולן חיות באותו מתחם בסמוך אליו, והוא מקיים את כולן  במסגרת משפחתו הפוליגמית בהעדר מקורות קיום עצמאיות להן; יזכה לתשלום של שלוש גמלאות הבטחת הכנסה נפרדות, בגין כל אחת מגרושותיו, משום קונסטרוקציה משפטית שנבנתה לראות כל אחת מהן כנפרדת ממנו.

ה.   משאלה הם הדברים, פסיקת חברתי חורגת מתחום שאלת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה למערערת במקרה שלפנינו. פסיקתה הינה תשובה לשאלה אחרת לגמרי, פסיקתה היא תשובתה לשאלה – האם יש לשלם גמלת הבטחת הכנסה לבעל בדווי המגרש אשתו כשזו נשארת במשפחתו המורחבת, ואין לו זכאות על פי חוק לאותה גמלה, והוא כלל לא תבע  אותה גמלה מהמוסד. לשאלה זו של זכאות ללא תביעה משיבה חברתי בחיוב.

       אם זאת ההלכה, ספק אם יש בה, כנאמר בפתיח לדעת חברתי - "מודעות למעמדה של האישה בחברה הבדואית מחד" ו"הגשמת תכלת חוק הבטחת הכנסה, מאידך".

ו.     לאחר עיון בחוות דעתו המלומדת של חברי נציג הציבור מר וולפמן אעיר לגביה שש הערות קצרות על דברים שביסוד.

       ראשית – עדויות ומהימנותן הינן ככלל, עניין שעל הערכאה המבררת לקבוע ולא ערכאת הערעור.

       שנית – ניתן למצוא סתירות בין גרסאות המערערת וגרושה, אולם מכיוון שלא זה העיקר לא עמדתי על כך והסתפקתי בתשתית העובדתית שהניחה חברתי השופטת רוזנפלד.

       שלישית - ככלל, ראיות ממשיות על אופן החיים בפועל של המערערת לעת הגשת תביעתה לגמלה  למוסד עדיפות על עדויות בעלי עניין לאחר הגשת התביעה לבית הדין.

       רביעית – הראייה המכרעת והמוסכמת לקיום משק  בית משותף בין המערערת לגרושה הינה עובדת מגוריה  עם ילדיה במשך 22 שנה בבית אחד עם אם גרושה בקרב משפחתו.

       חמישית – הצידוק להישארותה בקרב משפחתה לאחר גירושיה על מנת לחיות עם ילדיה שאביהם דואג להם, (לאור הדין השרעי) ,מחזק דווקא את עובדת קיום משק בית משותף בינה לאבי ילדיה ובחירתה לחיות כאשה השנייה בקרב משפחתו הפוליגמית.

       שישית – משלעניין חובת הוכחת קיום משק בית משותף התייחסתי כבר בדעתי , אין טעם להתייחסות נוספת לכך משחברי חוזר למעשה על טיעוניה של השופטת רוזנפלד בנושא.

9. סוף דבר

לאור האמור, אם תשמע דעתי – ידחה הערעור על פי התשתית העובדתית שפרשה חברתי, ללא צו להוצאות, שכן המערערת לא הוכיחה זכאות להבטחת הכנסה כנפרדת.

ככל שלא תישמע דעתי, אכן ראוי לו לפסק הדין, שיועבר לא רק למנכ"ל המוסד לביטוח לאומי וליועצו המשפטי, אלא גם לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה.

השופטת סיגל דוידוב מוטולה

אני מצטרפת לחוות דעתה היסודית והמקיפה של חברתי השופטת רונית רוזנפלד.

נציג ציבור (עובדים) מר ויסאם עזאם

אני מצטרף לחוות דעתה של כבוד השופטת רונית רוזנפלד.

נציג ציבור (מעסיקים) מר שמואל וולפמן

לאחר שעיינתי בפסק דינה המקיף והממצה של כב' השופטת רונית רוזנפלד, אליה הצטרפה גם כב' השופטת סיגל דוידוב - מוטולה, הריני מסכים ומצטרף לדעתן של שתי השופטות הנכבדות.

הנימוקים להצטרפותי לדעת השופטות הנכבדות ובניגוד לדעתו של כבוד הנשיא פליטמן, מפורטים להלן:

1. לא השתכנעתי מהראיות שעמדו בפני בית הדין קמא, כי ראיות אלו מצביעות באופן פוזיטיבי על קיום משק בית משותף בין המערערת לבין בעלה לשעבר. כמו כן גם לא הוצגו בפני בית הדין קמא ראיות אחרות התומכות בקיום קשר כלשהו בין המערערת לבעלה לשעבר, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, כגון עדויות לביקור של בן הזוג אצל אשתו לשעבר, אכילה, שתייה או החזקת בגדים בבית בת הזוג וכיו"ב.
2. יתירה מזו, בית הדין קמא שמע עדויות שלא נסתרו, הן של המערערת, הן של פ', בעלה לשעבר והן של הבת י' שכולן הצביעו על היעדר קשר בין המערערת לבין בעלה לשעבר. מול עדויות אלו, שכאמור לא נסתרו, לא הוצגו כל ראיות פוזיטיביות מטעם המוסד לביטוח לאומי שהוכיחו את ההיפך, לאמור, קשר בין המערערת לבין פ' ו/או קיום משק בית משותף. עוד אציין כי בית הדין קמא לא קבע כי העדויות הללו אינן מהימנות.
3. בית הדין קמא הסתמך על העובדה כי המערערת נשארה לגור בבית אימו של פ', בעלה לשעבר ומכאן הסיק כי מדובר במשק בית משותף. אולם בית הדין קמא התעלם מהרקע התרבותי של המגזר הבדואי שנותן טעם ומסביר את הישארותה בבית חמתה, לאמור, שאם הייתה חוזרת לבית הוריה הייתה צריכה לוותר על הילדים. פסק הדין המקיף והממצה של כב' השופטת אנגלברג שוהם שצוטט בפסק דינה של כב' השופטת רוזנפלד (בסעיף 27 לפסק דינה) מפנה לכללים הברורים של הדין האיסלאמי על פיו כאשר אישה מתגרשת עליה להשאיר את ילדיה אצל משפחת בעלה. לעניות דעתי זקיפת המגורים בבית חמתה לשעבר לחובתה של המערערת עושה לה אי צדק בעליל.
4. בית הדין קמא נתן דגש לתשלומי המים והחשמל ששילם פ' עבור בית אימו. אולם גם אני סבור כי אין בכך כדי להסיק כי מדובר במשק בית משותף. אחרי הכל, פ' תמך באימו וסייע לה בהוצאות הבית. יש לזכור שפרט לתמיכה מצומצמת שתמך בילדיו כשהיו קטנים, לא הובאו בפני בית הדין קמא כל ראיות שאכן תמך גם באימם, המערערת.
5. מסקנתו של כב' בית הדין קמא אימצה את דעתו של המוסד לביטוח לאומי שהתבססה על הכללה גורפת של תופעת המשפחה הפוליגמית בחברה הבדואית מבלי להתייחס לנסיבות ולמאפיינים הייחודיים למקרה שבפנינו. חמור מכך הוא המחדל של המוסד שלא טרח לבדוק את ההנחות עליהן התבסס. גם המוסד עצמו הודה שאכן לא ערך חקירה מקיפה ואף לא חקירה שטחית בסביבת ביתה של המערערת ובתוכו. הרושם שאני מתרשם הוא כי המוסד הניח מראש שבמקרה שלפנינו מדובר במשפחה פוליגמית – שהרי זו תופעה נפוצה במגזר הבדואי – ומשכך, כך לדעת המוסד, אין מנוס מהמסקנה כי גם המערערת היא חלק ממשפחה פוליגמית.

סבורני שטעה בית הדין קמא כאשר אימץ את עמדת המוסד שהתעלמה מהכלל, שגם הוא נקבע בפסיקת בית דין זה (בעניין אבו גאבר שהובאה ע"י כב' השופטת רוזנפלד), כי יש לבחון כל מקרה לגופו. ברור שכלל זה מנחה שלא להסיק מסקנה אוטומטית שמוסקת מהנחה גורפת שהונחה מראש ללא בדיקת העובדות והנסיבות הייחודיות למקרה פרטני, וברור שכלל זה מורה לדחות את מסקנתו של המוסד לביטוח לאומי כי המערערת חיה במשק בית משותף עם בעלה לשעבר.

6. איני מסכים עם דעתו של כב' הנשיא כי פסק דינה של כב' השופטת רוזנפלד מעודד את המשפחה הפוליגמית. כב' הנשיא קובע כי "גימלת הכנסה שתשולם למערערת כנפרדת תהיה נתוקה מהמציאות וממצב הדברים האמיתי". אלא שכאמור לעיל, גם קביעה זו אינה מתבססת על ראיות וחקירות אלא על הנחה גורפת, שמושפעת על ידי התופעה החברתית במגזר הבדואי, כי המערערת הינה חלק ממשפחתו הפוליגמית של בעלה לשעבר, פ'. והרי פרט למגוריה בבית חמתה שקרובים לביתו של בעלה לשעבר, לא הוצגו כל ראיות שעונות על המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין קשר בין המערערת לבעלה לשעבר ו/או לקיום משק בית משותף. לטעמי כל שהוצג בפני בית הדין קמא מצביע על מציאות של פרידה מהבעל וזהו מצב הדברים האמיתי במקרה זה.
7. כב' הנשיא קובע (בסעיף 6 לפסק דינו) כי כב' השופטת רוזנפלד חידשה הלכה על פיה "משהמוסד שהסתמך על מגוריהם הפיסיים יחדו בדחיית התביעה, לא הוכיח את ההיפך-אזי לא הוכח על ידו קיום משק בית משותף". אלא שלטעמי אין כאן כל חידוש הלכה שהרי כל שקבעה כב' השופטת רוזנפלד הוא שיש לבדוק כל מקרה לגופו, קביעה שעולה בקנה אחד גם עם פסיקתו של בית דין זה (בפרשת אבו גאבר).
   זאת ועוד, בניגוד לנכתב ע"י כב' הנשיא, גם המוסד לא טען כי המערערת ובעלה לשעבר גרו במגורים פיסיים יחדו. גם המוסד הסיק את מסקנתו רק בשל העובדה שמגורי חמתה לשעבר של המערערת סמוכים למגורי הבעל לשעבר. בשום מקום לא נטען למגורים פיסיים משותפים (יחדיו).
8. כב' הנשיא קובע (בסעיף 7 ב.) שנטל ההוכחה לאי קיומו של משק בית משותף הוא על המערערת ו"אין להטיל נטל זה על המוסד שכאמור לא יוכל להרימו". אלא שבקביעה זו יש התעלמות מהעדויות המפורטות של המערערת, בעלה לשעבר וביתה, שכאמור לא נסתרו ומהימנותן לא עורערה בבית הדין קמא. מאידך כיצד ניתן לצפות שהמערערת תביא ראיות שמוכיחות מציאות שלא קיימת? האם מספיקה ההנחה מראש של המוסד ללא בדיקה וחקירה, כי מדובר במשפחה פוליגמית ובמשק בית משותף כדי הטיל על המערערת נטל להביא מסמכים וראיות, מעבר לעדויות שהביאה, כי אין לה קשרים עם בעלה לשעבר, כי אין ביניהם יחסים וכי אינו תומך בה.
9. ובאשר לנטל ההוכחה שעל פי כב' הנשיא אין המוסד יכול להרימו, הרי לא בנטל הוכחה עסקינן אלא בנטל בדיקה וחקירה. למוסד לביטוח לאומי אמצעים רבים שאין למבוטחים וברשותו רשת רחבה של בודקים וחוקרים שתפקידם לבדוק ולחקור ולהגיע אל "מצב הדברים האמיתי" – כלשונו של כבוד הנשיא. אלא שבמקרה שלפנינו לא טרח המוסד למלא את תפקידו בבדיקה ממצה של כל הנסיבות של המקרה שבפנינו והסתפק בהנחה כוללנית שהביאה אותו לדחייה – שלא בצדק – של תביעת המערערת.
10. איני יכול גם לקבל את קביעתו של כב' הנשיא, בפתח דבריו (סעיף 1), כי פסק דינה של כב' השופטת רוזנפלד הוא הלכה שמתעלמת מהשלכותיה. לדידי איני סבור שמדובר בהשלכות רוחב גורפות. יש לזכור שכל שקבע פסק הדין הוא שעל המוסד לביטוח לאומי לבדוק ולחקור בטרם שידחה תביעות של ביטחון סוציאלי בדחיות שמבוססות על הנחות גורפות וחוטאות כלפי מקרים פרטניים. לעניות דעתי בקביעה זו של כב' הנשיא יש לכאורה משום התחשבות באילוצי המוסד לביטוח לאומי, אלא שאין בית הדין צריך לשקול שיקולים של אילוצי המוסד לביטוח לאומי אלא את שיקולי חוקי הביטחון הסוציאלי שמטרתם לסייע לחלשים בחברה.
11. לסיכום: בהתאם לנימוקים שפרטתי לעיל ותוך אימוץ כל הנאמר בפסק דינה של כב' השופטת רוזנפלד, הריני מצרף את דעתי לדעתה.  

סוף דבר

על דעת רוב חברי ההרכב, שהסכימו לחוות דעתה של השופטת רונית רוזנפלד, ובניגוד לדעתו החולקת של הנשיא יגאל פליטמן, הערעור מתקבל. על המוסד לביטוח לאומי לבדוק זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה כ"נפרדת", ולשלמה בהתאם.

המוסד ישלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,000 ש"ח.

ב"כ המוסד לביטוח לאומי ידאג להעביר העתק מפסק הדין למנכ"ל המוסד לביטוח לאומי וליועץ המשפטי של המוסד לביטוח לאומי.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ח (16 אוקטובר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.