החלטה
הנתבעת 2, מדינת ישראל (להלן: "המבקשת") ביקשה לסלק על הסף את התובענה שהגישה התובעת במסגרת תא 57522-02-13 (להלן: "בקשת הסילוק"), זאת בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), מחמת התיישנות, שיהוי, העדר עילה ואי צירוף כל הצדדים הראויים . בנוסף, ביקשה המבקשת כי בית המשפט יאריך המועד להגשת כתב הגנה מטעמה, כאשר הגשתו, ככל שתידרש, תיעשה תוך 30 יום ממועד מתן החלטה בבקשה זו.
במסגרת תביעתה, ביקשה התובעת סעד הצהרתי שלפיו יוצהר כי שטר המשכנתא והסכם המשכון מיום 31.1.03 עליהם חתמה, בוטלו כדין ועקב כך, הנתבע 1 מנוע מלנקוט פעולה כלשהי נגד התובעת בקשר להסכם ההלוואה, ובכלל זה מימוש הנכס בהליכי הוצל"פ, לרבות במסגרת תיק הוצל"פ
14-06566-11-2. התובעת אף ביקשה כי בית המשפט יצהיר על ביטול השעבוד/המשכון שנרשם על בית מגוריה כבטוחה להחזר ההלוואה שניטלה מאת הבנק - הנתבע 1.
טענות המבקשת בבקשה לדחייה / מחיקה על הסף
בבקשה שבפניי, טוענת המבקשת כי יש לדחות את התביעה על הסף ולחילופין, למחוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, העדר עילה ואי צירוף כל הצדדים הראויים – כל אלה יחד או לחוד.
נטען כי דינה של התובענה, ככל שהיא נוגעת למבקשת, להידחות על הסף מפאת התיישנות.
נטען כי בהתאם לסעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 תקופת ההתיישנות ב"שאינו מקרקעין" עומדת על 7 שנים ועל פי הקבוע בסעיף 6 לחוק, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
נטען כי בנסיבות התובענה דנן, אין המדובר בתובענה שבמקרקעין כי אם תביעה לפסק דין הצהרתי שעיקרו הכרזה על בטלות משכון. נטען כי במקרה דנן התובעת הגדירה את תביעתה כתביעה חוזית והצהרתית ולמעשה, היא טוענת לקיומם של מרמה ופגם ברצון בכל הקשור להתקשרותה בהסכם השעבוד. נטען כי ככל שייקבע כי נמצא פגם כאמור במערכת היחסים שבין ההתובעת לנתבע 1, תוכל התובעת לדרוש מהמבקשת ביטול רישום השעבוד.
בנוסף נטען, כי מאחר ועילת התביעה התגבשה כבר ביום 31.1.03 (מועד החתימה של התובעת על שטר המשכנתא והסכם למשכון בית מגוריה) ולכל המאוחר ביום 12.2.03 עת בוצע רישום המשכנתא (מועד החתימה של התובעת על שטר משכנתא בפני רשם המקרקעין ברחובות).
נטען כי רישום המשכנתא והתייצבותה של התובעת ו/או ר' ו/או מי מטעמם בפני רשם המקרקעין, התרחשה עוד ביום 12.2.03 ומכאן כי המועד האחרון להגשת התביעה, ככל שעילתה נעוצה ברישום, חלף כבר ביום 12.2.10.
נטען כי התובעת ידעה כבר בשנת 2003 על המשכון ורישומו בין אם מתוקף נוכחותה בלשכת הרישום ובין אם, מכוח היותה הבעלים של הנכס. נטען כי התובעת מודה בסעיף 11 לכתב תביעתה כי חתמה על שטר משכנתא ועל הסכם למשכון הבית ועל כן, היא אינה יכולה לטעון כי לא ידעה ולא היה ביכולתה לדעת מה עלה בגורל שטר המשכנתא עליו חתמה. נטען כי הנתובעת או מי מטעמה "שקטו על שמריהם" על פני שנים, בטרם פעלה להגשת התובענה וזאת, על אף התייצבותה או התייצבות מי מטעמה בפני רשם המקרקעין.
נטען כי ידיעתה הסובייקטיבית של התובעת אינה רלוונטית לצורך בחינת טענת ההתיישנות. נטען כי ההלכה הפסוקה קבעה כי המבחן הוא אובייקטיבי, האם התובע יכול והיה צריך לדעת על העובדות המהוות את עילת התובענה (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (2010) (פורסם בנבו), פסקה 45 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).
נטען כי אין לקבל טענת התובעת כי לא ידעה על ההסכם וכי הדבר נודע לה רק עם קבלת חוות דעת השמאי בשנת 2012, כנטען בסעיף 36 לכתב תביעתה. נטען כי התובעת ידעה וצריכה הייתה לדעת על קיומו של שעבוד זאת מעצם היותה הבעלים של הנכס ומאחר והיא זו שחתמה ביום 31.1.03 על שטר משכנתא והסכם למשכון הבית. נטען כי משנמנעה התובעת להגיש תביעתה במהלך 7 השנים ממועד החתימה, ומשעמד בפניה מלוא המידע הנחוץ לעשות כן, יש לראות בתובענה זו, כתובענה שהתיישנה.
נטען כי התובעת השתהתה שיהוי כבד מאוד בהגשת התובענה לבית המשפט. נטען כי עילות התובענה הנטענות על ידי התובעת נולדו עוד בשנת 2003 ובמהלך אותן שנים היא שקטה על שמריה ולא פנתה בתביעה לבית המשפט. נטען כי על פי רישומי המבקשת, תיק הפעולה לרישום המשכנתא הובא בפני בוחן עסקאות בלשכה פעמיים בשתי הזדמנויות שונות - האחת ביום 4.2.03 אז לא נמצא ברשות התובעת אישור של מנהל מס רכוש על תשלום מס ולפיכך, לא יכול היה הרישום להתבצע; והשנייה - ביום 12.2.03, עת הובא התיק בפני בוחן עסקאות והרישום הושלם. נטען כי בשל חלוף הזמן, לא ניתן לעת הזו לבחון את טענות התובעת לפיהן אדם אחר הוא שחתם בשמה. במיוחד מקום בו על פי המסמכים ניתן וצריך להניח שהתובעת היא זו שהתייצבה בפני רשם המקרקעין.
נטען כי השיהוי הרב מפקיע זכותה של התובעת לתבוע. נטען כי הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו המבקשת שינתה מצבה לרעה ונפגעה הגנתה שכן כיום לא ניתן עוד להתחקות אחר נסיבות הרישום שבוצע לפני כעשור שנים. נטען כי התובעת ידעה בזמן אמת על חתימת השטר ומישכון הנכס ולא הואילה לעשות דבר בנדון במשך שנים, ועל כן, דין התביעה להידחות על הסף.
בנוסף נטען, כי התובענה נעדרת עילת תביעה נגד רשם המקרקעין ולפיכך, יש לסלק התובענה על הסף. נטען כי בין המבקשת לתובעת בתיק, אין יריבות וכי הבקשה אינה מגלה עילת תביעה נגד המבקשת לבד מחובתו של רשם המקרקעין לפעול על פי הוראות שינתנו לו, ככל שינתנו על ידי בית המשפט.
נטען כי רשם המקרקעין יפעל לרישום כל פסק דין שיינתן על ידי בית המשפט לאחר תשלום המיסים, האגרות, תשלומי החובה והמצאת המסמכים הנדרשים לשם הרישום המבוקש, על פי כל דין, לרבות תקנות המקרקעין (ניהול ורישום) התש"ל – 1969 (להלן: "תקנות הניהול").
נטען כי מאחר ולמבקשת אין עניין בסכסוך שבין הצדדים, אין מקום לצרפה כנתבעת בהליך וברי כי ככל שבית המשפט יקבל את טענת התובעת ויורה על ביטול הרישום, אזי בהתקיים כל התנאים הקבועים בחוק, תפעל המבקשת בהתאם.
בנוסף, נטען כי המבקשת עותרת לסילוק התובענה על הסף, גם מן הטעם, שלא צורפו לה כל הצדדים הראויים. נטען כי התובעת לא טרחה לצרף לכתב תביעתה את בנה, ר', אשר לטענתה, הגיש לכאורה, את הבקשה לרישום שטר המשכנתא בלא ידיעתה, דבר שאינו תואם את המסמכים שצורפו לכתב התביעה. נטען כי על התובעת לצרף את כל הצדדים הקשורים לנושא התובענה במיוחד במקרים בהם צדדים אלו עלולים להיפגע ישירות מפסק הדין ו/או החלטה של כב' בית המשפט ביחס לסעדים המבוקשים בכתב התביעה, בשעה שנמנעת מהם ההזדמנות, שלה הם זכאים, להשמיע את דבריהם וטענותיהם בפני בית המשפט. נטען כי הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו נטען כי מאן דהוא שזהותו ידועה, פעל במרמה אך נמנעים לצרפו להליך. נטען כי אין להתיר ניהול התובענה, במתכונתה הנוכחית מבלי שכל הצדדים הרלוונטיים ואשר יכולים לשפוך אור על הפרשה יאמרו את דברם וישטחו טענותיהם ולא ישותפו בהליך. נטען כי לאלה יש לצרף העובדה, כי כל הכרעה שתתקבל בהליך הנדון, מבלי לשתף את כלל הצדדים הרלוונטיים, לא תהווה "סוף פסוק" ביחס לתובענה ומן הראוי, כי הליך זה ימצה את כלל הפלוגתאות ויסתום הגולל על הליכים משפטיים נוספים. נטען כי ככל שתתקבל התביעה בהליך עתידי שיתנהל כנגד ר' עלולה להעלות הטענה כי בידי הבנק היה משכון אמיתי וכי המשיבה 1 הייתה מודעת להליכי המשכון והיא זו שחתמה באופן אישי על המסמכים. נטען כי אם תתקבל בעתיד טענה זו של ר', תהיינה קביעות סותרות באותה סוגייה.