ח.נ. נ' נ.נ.

השופטת ע' ברון:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול) ב-ת"א 37667-03-12 שניתן ביום 13.11.2014. הצדדים לסכסוך הם קרובי משפחה, ובמוקד המחלוקת ניצבות זכויות במקרקעין שהיו שייכות לאבי המשפחה המנוח, ע. מ. נ. (להלן: ע. ). השאלה הדורשת הכרעה היא אם אותן זכויות הועברו עוד בחייו של ע. לאחד מבניו, במסגרת הסכם שאיש מן הצדדים לו איננו עוד בין החיים, שאם לא כן הזכויות הן חלק מעזבונו של ע. ומגיעות ליורשיו. עיקר הדיון נסב על תוקפו של ההסכם.

רקע עובדתי והשתלשלות העניינים

2. ע. , שהלך לבית עולמו בשנת 1969, היה בעלים של מחצית מהזכויות בחלקה **בגוש ***** שביישוב אעבלין (חלקה ** בשלמותה תכונה להלן החלקה או המקרקעין), וזכויות אלה הן שבמוקד המחלוקת.

           לע. ולאשתו ז. נולדו שישה ילדים – שלושה בנים: א. , ח. ומ. ; ושלוש בנות: פ. , ח. וס. . בעת שנוהל ההליך דנן, איש מהם לא היה עוד בין החיים מלבד ס. . ענייננו בסכסוך בין יורשיהם של שניים מן האחים: א. וח. . המערערת היא אלמנתו של א. , והמשיב הוא בנו של ח. , ומשמע שהמערערת היא אלמנת דודו של המשיב.

           על החלקה בנויים ביתה של המערערת, ביתם של שניים מילדיה ובני משפחתם, וביתו של המשיב. יצוין כי בנפרד מהמחלוקת דנן, 1663/7286 חלקים מהחלקה רשומים על שם א. , לאחר שרכש אותם באופן עצמאי מאדם אחר עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

3. כמפורט בפסק הדין נושא הערעור, ע. רכש מחצית מהזכויות בחלקה בשנת 1963 מאת אדם בשם ח.מ.ש. (להלן: ש.מ. ; הסכם 1963), ואולם הזכויות לא נרשמו על שם ע. . לאחר מותו בשנת 1969, ירשו את ע. אשתו ז. וילדיהם; ולאחר מותה של ז. בשנת 1980, עבר גם חלקה בירושה לילדיה. במרוצת השנים הלכו לעולמם כאמור גם ילדיהם של ע. וז. מלבד ס. , וחלקיהם בירושה של המנוחים עברו ליורשיהם.

           בשנת 2005 ביקשו יורשיו של ש. כי מחצית הזכויות בחלקה יירשמו על שמם; וכשנודע הדבר לא. הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 659/05 עזבון נאבולסי נ' עזבון ש. (23.7.2009); להלן: תביעת א. ), שבה נטען לקיומו של הסכם 1963 שלפיו רכש ע. מאת ש. את הזכויות בחלקה, וכן נטען כי ביום 17.12.1963 העביר ע. לא. את מלוא זכויותיו בחלקה, במסגרת עסקת מתנה (להלן וכלשון כותרת המסמך: הסכם הוויתור). א. הלך לבית עולמו בעת שהתביעה התבררה, ועזבונו נכנס בנע. ו. יצוין כי המשיב כמו גם יתר בני המשפחה לא היו צד להליך.

           יוער כי טרם שהוכרעה תביעת א. נתן בית הדין השרעי בעכו, ביום 17.6.2009, צו ירושה בעניין עזבונו של ע. (להלן: צו הירושה). בצו הירושה נקבע כי אחיו של המשיב ויתרו על חלקם בירושת אביהם ח. , ומשכך המשיב הוא יורשו היחיד של ח. ; ואילו ילדיהם של המערערת וא. ויתרו על חלקם בירושתו, ומשכך המערערת היא יורשתו היחידה של א. . כן נקבע בצו הירושה כי למערערת מצד אחד ולמשיב מצד אחר 130/455 חלקים בכלל עזבונו של ע. , ומשמע שלמערערת ולמשיב היו לכאורה זכויות שוות במקרקעין ערב פסק הדין בתביעת א. : 130/455 חלקים בזכויות ע. בחלקה, שהם כ-520 מ"ר לכל אחד. להשלמת התמונה יוער כי ביחס ליתר הילדים של ע. , אחיהם של ח. וא. , נקבע בצו הירושה כי ס. תקבל 65/455 חלקים מהעיזבון; יורשיו של מ. יקבלו אף הם 130/455 חלקים מהעיזבון; ופ. וח. לא נכללו בחלוקה.

4. בית המשפט בתביעת א. דן רק במישור היחסים שבין א. לבין יורשי ש. – הם בע. הדין באותו הליך – דהיינו בתוקפו של הסכם 1963; ולא דן בתוקפו של הסכם הוויתור. בפסק דין מיום 23.7.2009 התקבלה תביעת א. , במובן זה שנקבע כי הסכם 1963 תקף, וכי "אבי התובע זכאי כלפי הנתבעים, בכפוף לתשלום מסים ואגרות והצגת צווי ירושה, לרישום מחצית חלקה 47 בגוש 12208 הרשומה על שם הנתבעים או מי מהם על שמו". ערעור שהוגש על פסק הדין לבית משפט זה – נדחה (ע"א 8458/09 עזבון שאמא נ' עזבון נאבולסי (23.1.20122)).

           בפועל נרשמו מחצית הזכויות בחלקה בלשכת רישום המקרקעין לא על שם ע. – הוא "אבי התובע" בתביעת א. , כי אם על שם א. עצמו. הרישום נעשה ביום 2.11.2009.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

5. המשיב פנה לבית המשפט ביום 21.3.2012 בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, שלפיו הוא זכאי להירשם כבע. ם של 130/455 חלקים בחלקה. טענתו העיקרית של המשיב היתה שהסכם הוויתור מזויף.

           בהתייחס לנטל ההוכחה בדבר האותנטיות של הסכם הוויתור, בית המשפט קבע כי זה רובץ לפתחה של המערערת, הגם שהיא הייתה הנתבעת בערכאה הדיונית. הוטעם כי הכלל שלפיו "המוציא מחברו ע. ו הראיה", "עשוי להשתנות בשים לב לטיב הטענות" (בפסקה 13 לפסק הדין) – ונמצא שאמנם כך בהקשר הנדון. זאת משום שלפי פסק הדין בתביעת א. , ע. הוא שזכאי להירשם כבעל הזכויות במחצית מהחלקה מכוח הסכם 1963; ומכוח צו הירושה, המשיב זכאי ל-130/455 חלקים מעזבונו של ע. . בנסיבות אלה נמצא כי הנטל על המערערת להוכיח כי ע. העביר את זכויותיו ללא תמורה לא. , לפי הסכם הוויתור, לאחר חתימת הסכם 1963.

           עוד נקבע כי התביעה לא התיישנה, הגם שהמשיב בנה על החלקה את ביתו כבר בשנת 1979; וזאת משום שנקבע כי עילת התביעה קמה למשיב רק עם רישום הזכויות במחצית החלקה על שם א. , בשנת 2009.

6. בהתייחס לשאלת האותנטיות של הסכם הוויתור, בית המשפט עמד על כך שהצדדים לו, ע. וא. , אינם עוד בין החיים; ולא הובאו ראיות או עדויות לגבי שני העדים החתומים על ההסכם. עוד צוין כי מתצהיר של ס. שניתן בתביעת א. עולה כי ידוע לה על הסכם הוויתור, ואי-זימונה לעדות בהליך הנוכחי נזקף לחובת המערערת. במהלך המשפט העידו המערערת והמשיב, וכן שני עדים מומחים שהגישו חוות דעת גרפולוגיות ביחס לאותנטיות של החתימות של ע. על הסכם הוויתור.

           לבית המשפט הוצגו שני נוסחים של הסכם הוויתור שנחזים להיות מקוריים ויש ביניהם הבדלים מינוריים, ועל כל אחד מהם מופיעות לכאורה שתי חתימות של ע. (ארבע החתימות להלן: החתימות שבמחלוקת). החתימות שבמחלוקת הוגשו למומחים הגרפולוגיים לצד צילומי מסמכים הנושאים את חתימתו של ע. ומסמך מקורי אחד הנושא את חתימתו, הוא הסכם 1963 (להלן: החתימות להשוואה). יצוין כי החתימות שבמחלוקת נכתבו במשיכת קולמוס אחת וללא כל רווחים בין האותיות, בעוד שבחתימות להשוואה מופיעים שלושת שמותיו של ע. – פרטי, אמצעי ומשפחה – עם רווח בין שם לשם.

           המומחית שהגישה חוות דעת מטעם המשיב, גב' ברכה שני (להלן: גב' שני), הגיעה לידי מסקנה במידה שלא הותירה בה "ספק של ממש", כי החתימות שנחזות להיות חתימותיו של ע. על הסכם הוויתור לא נחתמו על ידו; ולעומתה המומחה מטעם המערערת, מר יצחק חגג (להלן: מר חגג), הגיע לידי מסקנה כי קיימת "סבירות גבוהה ביותר" שע. חתם על הסכם הוויתור. בית המשפט העדיף את חוות דעתה של גב' שני שהצביעה על הבדלים שונים בין החתימות שבמחלוקת לבין החתימות להשוואה, על פני חוות דעתו של מר חגג שעלו ממנה קשיים ובמיוחד מקום שטעה לסבור כי גם חתימתו של ע. על הסכם 1963, שהיא חתימה מקורית, שנויה במחלוקת.

7. בית המשפט מצא כי אף התנהגות הצדדים לאחר עריכתו הנטענת של הסכם הוויתור, מחזקת את המסקנה שהוא נעדר תוקף. זאת באשר המשיב בנה את ביתו בחלקה עוד בשנת 1979, בהתאם להיתר בנייה שקיבל, וללא שא. או המערערת התנגדו לכך. טענת המערערת כי היא וא. הסכימו לבניית ביתו של המשיב בחלקה בתמורה לתשלום דמי שימוש נדחתה, משלא נמצא לכך כל עיגון בראיות ואף לא נטען שהנושא הוסדר בהסכם כתוב; ועוד נדחתה הטענה כי חתימתו של א. על תשריט החלוקה שעליו התבסס היתר הבנייה זויפה, משלא הובאה כל ראיה התומכת בכך.

           בנוסף ביקש כל אחד מהצדדים לבסס את טענותיו על התנהגות הצד האחר בגדרי הליכים קודמים. המשיב הפנה למקרה שבו הוא וא. שיתפו פעולה בהליך שננקט נגדם על ידי שכן – ומכאן ביקש ללמוד כי קיים שוויון בין זכויותיו של א. בחלקה לבין אלה שלו; והמערערת מצידה הפנתה למקרה שבגדרו נטען כי יורש אחר של ע. סיכם עם המשיב, כי האחרון יוותר על זכויותיו בחלקות אחרות שהיו בבעלות עלי, בתמורה לכך שיתבע את זכויותיו בחלקה דנן – ומכאן ביקשה המערערת ללמוד שהמשיב הכיר בכך שאין לו זכות בעלות בחלקה. בית המשפט דחה את שתי הטענות וקבע שאין בהן כדי לתרום לבירור ההליך הנוכחי, משנמצא כי שני ההליכים עסקו בחלקות אחרות, שאינן החלקה הנדונה בענייננו.

           טענה נוספת שטען המשיב היא שבצו הירושה שהוצא לע. לא נרשמה כל החרגה של החלקה, ומכך יש להסיק שהסכם הוויתור לא היה בנמצא; טענה שנדחתה בהינתן שצו הירושה לא כלל כל התייחסות לפירוט נכסיו של ע. המנוח, אלא התייחס לכלל רכושו. ממילא, אם המנוח העביר מרכושו לאחר, עוד בחייו, צו הירושה אינו חל על הרכוש שהועבר.

8. בית המשפט עמד על כך שאמנם הזכויות במחצית החלקה נרשמו על שם א. ודומה שכך נעשה על פי פסק הדין בתביעת א. , ואולם בית המשפט בתביעת א. למעשה הורה על רישום הזכויות על שם ע. , ולא על שם א. . משכך הורה בית המשפט בענייננו על ביטול הרישום על שם א. ועל רישום הזכויות במחצית החלקה על שם ע. ; ועוד הורה כי המשיב יהיה רשאי לרשום את זכויותיו במקרקעין מכוח צו הירושה, כבעלים של 130/445 חלקים מחלקו של ע. בחלקה, וזאת בכפוף להמצאת צווי ירושה מקוריים לרשם המקרקעין, ותשלום כל המיסים והאגרות כנדרש על פי דין. המערערת חויבה בהוצאות המשיב, בסך של 15,000 ש"ח.

           יוער כי ביצוע פסק הדין עוכב לבקשת המערערת, בתנאים שמולאו, במובן זה שנקבע כי רישום הזכויות בחלקה יוותר כפי שהוא עד להכרעה בערעור, קרי: על שם א. (ראו החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.12.2014; הודעה מטעם המערערת על הפקדת עירבון מיום 29.12.2014).

טענות הצדדים

9. לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיה, להוכיח שהסכם הוויתור איננו מזויף. לטעמה, לא רק שהנטל מונח לפתחו של המשיב, אלא שהוא כבד מן הרגיל – משום הגוון הפלילי של הטענה, ובהינתן שהאדם שנטען לזיוף חתימתו, ע. , איננו בין החיים. עוד נטען בהמשך לכך כי את אי-הבאת ס. לעדות יש לזקוף לחובת המשיב דווקא, הן מפני שנטל ההוכחה רובץ לפתחו והן מפני שהמשיב הוא שטען כי ס. תומכת בגרסתו. המערערת מוסיפה וטוענת כי התביעה התיישנה ולכל הפחות חל שיהוי בהגשתה, באופן שמכביד עוד את נטל ההוכחה. זאת מפני שהמשיב הודה בעדותו, ובניגוד לתצהיר שהגיש, כי היה מודע להליך בתביעת א. , שהוגשה בשנת 2005 – ונטען אפוא שמרוץ ההתיישנות החל במועד זה.

           עוד טוענת המערערת כי המשיב איננו אמין ועדותו התאפיינה בסתירות ושקרים. כך, נטען כי המשיב הודה שבנה את ביתו בחלקה לאחר שקיבל רשות מאת א. , מכוחה בלבד וללא שהתבקש אישור מכל אדם אחר; ומכאן נלמדת הכרת המשיב בזכויותיו של א. במקרקעין, בהיעדר תשריט חלוקה חתום ובהיעדר חלוקה קניינית. כן נטען שהמשיב ידע כי גם אֶחָיו של א. (להבדיל מאחיותיו) – קרי: ח. שהוא אביו של המשיב, ומ. – קיבלו נכסים מאת ע. שלא נכללו בעיזבון, (מ. חלקה אחרת באעבלין וח. בית בחיפה), ואלה יצרו איזון בין שלושת האחים. מסקנה זו מתחזקת, נטען, משילדיו של מ. וכמוהם גם ילדיהם של האחיות, בחרו שלא להצטרף לתביעת המשיב חרף ידיעתם על אודות ההליך. ועוד נטען כי א. לא כפר בזכויותיו של המשיב ביחס למקרקעין אחרים, שנדונו בהליך קודם (בש"א (השלום קריות) 2532/03 סלמאן נ' נאבולסי (7.9.2003)), והדבר מצביע על התנהלות אמיתית ונטולת אינטרס מצידו של א. . לעומת זאת, המשיב התכחש להליכים שהוא עצמו היה מעורב בהם במסגרת הליך קודם אחר (ת"א (מחוזי חיפה) 32957-10-12 נאבולסי נ' נאבולסי (30.5.20133)).

           בהתייחס לחוות הדעת הגרפולוגיות, המערערת טוענת כי לא היה מקום להעדיף את חוות הדעת של גב' שני על פני זו של מר חגג. זאת מכיוון שהחתימות להשוואה הן על דרך כתיבת שלושת שמותיו של ע. במילים נפרדות, וברי שיהיו הבדלים ביניהן לביןחתימותיו וכאלה הן החתימות שבמחלוקת; גב' שני העידה כי איננה יודעת לקרוא ערבית מעבר להיכרות בסיסית עם האותיות; מספר אבחנות שבחוות דעתה נשללו במהלך החקירה, כגון "רעד" בחתימה המופיעה על גבי הסכם הוויתור, שהתגלה כהבדל שנעוץ בשימוש בעט נובע לעומת עט כדורי; ומרבית ממצאיה אינם בגדר ממצאים שבמומחיות, אלא הצבעה על הנתונים הקיימים, הא ותו לא.

10. המשיב טוען שדין הערעור להידחות וכי יש לאמץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, נטל ההוכחה רובץ לפתחה של המערערת, גם מן הטעם שהמשיב בנה את ביתו בחלקה עוד בשנת 1979 והמערערת וא. ידעו זאת ולא הביעו כל התנגדות; ומכאן שטענת המערערת שהרשות שניתנה היתה לבנייה, במנותק מהכרה בזכות בעלות, אינה אלא טענת "הודאה והדחה" שמכוחה מתהפך הנטל. כן נטען שהמשיב לא ידע על ההליכים בתביעת א. , ולכן לא חל שיהוי בענייננו; ואילו התנהלות א. באותו עניין מעידה על חוסר תום לב, באשר הוא "ניסה לקבל פסק דין לטובתו במחטף".

           המשיב מציין כי הוא רשום במסמכי מס רכוש כאחד הבעלים של המקרקעין; וכי בתשריט חלוקה שנערך ב-1989 מפורטת חלוקה פיזית של החלקה, כשביתו של המשיב בנוי על החלק שמוגדר כשייך לאביו ח. . כן מוטעם כי בצו הירושה של עלי אין זכר לטענה שהחלקה הוחרגה מהעיזבון.

           עוד נטען מטעם המשיב כי צדק בית המשפט המחוזי כשהעדיף את חוות דעתה של גב' שני וקבע כי ע. לא חתם על הסכם הוויתור. כך משגב' שני מצאה הבדלים רבים בין החתימות שבמחלוקת לבין החתימות להשוואה, בעוד שמר חגג הודה בעדותו כי נפלה שגגה בחוות הדעת שהגיש, משטעה לחשוב שהחתימה על הסכם 1963 אף היא שנויה במחלוקת.

דיון והכרעה

11. אקדים תוצאה להנמקה ואומר כבר עתה כי לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בכתבי הטענות ובחומר הראיות, ולאחר שמיעת הצדדים בדיון שנערך לפנינו – אציע לחבריי שהערעור יתקבל. וכעת אפרט.

נטל ההוכחה

12. כידוע, הכלל בדבר נטל ההוכחה במשפט האזרחי הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", ומשמע שבעל דין המבקש לזכות ביתרון או בהנאה כלשהי מכוחו של המשפט המהותי, שומה עליו להוכיח במאזן ההסתברויות כי מתקיימות העובדות המבססות את אותה זכות. זאת בהתאם לעיקרון שדיני הראיות הולכים אחר הדין המהותי (ראו למשל, ע"א 7340/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' אלשער, בפסקה מ"ה (11.10.2015); ע"א 10467/08 חג'אזי נ' עיאס, בפסקה 14 (3.11.2010); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 645-642 (1992); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1726-1723 (2009) (להלן: קדמי)). לרוב התובע יהיה הצד שנושא בנטל השכנוע, כמו גם בחובת הבאת הראיה (להבחנה בין המושגים ראו למשל, ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, בפסקאות 24-23 (9.5.2011) (להלן: עניין סאג'ור); קדמי, בעמודים 1721-1719) – וכך גם בענייננו. המשיב הוא שביקש בתביעה שהגיש "להוציא מחברתו" המערערת, על ידי כך שבית המשפט יצהיר כי הוא זכאי להירשם כבעלים של 130/445 חלקים מהחלקה תחתיו של א. , שזכות הבעלות היתה רשומה על שמו ערב הגשת התביעה. המערערת היא יורשתו היחידה של א. , ובעניין זה פועלת לטובתה חזקת הרישום (לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969), שלפיה "נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכוחה את מצב הדברים" (ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (14.8.2014), וראו גם ע"א 679/11 דרדיקמן נ' נדב, בפסקה 33 (27.3.2014)); מה עוד שהמערערת אוחזת בחוזה, הוא הסכם הוויתור, שלפיו הועברו הזכויות מהבעלים הקודמים שלהן – ע. – אל א. . מלבד זאת המערערת, היא הנתבעת בבית המשפט המחוזי, לא באה אלא מתוקף עזבונו של א. וכיורשתו, ובהקשר זה נקבע בפסיקה לא אחת כי "רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל" (ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי, בפסקה 11 (8.2.2009); וראו גם סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

           אינני שותפה לעמדת בית המשפט המחוזי כי יש להפוך את הנטל במקרה שלפנינו, אף אם יסודו של הרישום בפרשנות מוטעית של פסק הדין בתביעת א. – והנחה זו גם היא טעונה הוכחה שהנטל לגביה מונח על כתפי המשיב – שהרי תכלית מרכזית של הרישום היא ליצור ודאות; ועם זאת חזקת הרישום איננה חזקה חלוטה, וככל שאדם מבקש לטעון כי הרישום שגוי, שומה עליו לתמוך טענתו בראיות. בהתייחס לקביעת בית המשפט המחוזי כי אין חולק שמכוח צו הירושה זכאי המשיב ל-130/445 חלקים מעזבונו של ע. , אמנם כך אלא שצו הירושה אינו מתייחס כלל לחלקה אלא למכלול העיזבון ללא פירוט נכסים; ועל כן צו הירושה כשלעצמו אין בו די כדי ללמד על הזכויות בחלקה, ככל שזו אינה בגדר העיזבון (ראו תרגום צו הירושה לעברית שצורף ב-מע/4; עמ' 36 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 26.11.2013 (להלן: הפרוטוקול)).

13. כך לגבי נטל ההוכחה בכלל, וכך בפרט וביתר שאת ביחס לטענה כי הסכם הוויתור מזויף, נושא שעליו קמה ונופלת התביעה. בעניין זה נקבע בפסיקה כי הנטל להוכיח שחוזה איננו אותנטי, שעה ששני הצדדים למשפט אינם צדדים ישירים לחוזה – הוא על הטוען לזיוף (ראו ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון, בפסקאות 16-15 (11.4.2013) (להלן: עניין בר נוי); ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, בפסקה 14 (18.4.2012) (להלן: עניין מישאלי)). זאת בניגוד למצב שבו אדם מתכחש לחתימתו שלו על מסמך – שאז שומה על הצד שכנגד להוכיח את אמיתותו (ראו ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הורוביץ, בפסקה 6 (15.3.2011) (להלן: עניין הורוביץ); ע"א 2032/06 האגי נ' זיאן, בפסקה 41 (1.2.2009); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993) (להלן: עניין רחמים)). יתרה מכך, הנטל המונח על שכמו של המשיב כבד במיוחד, לנוכח חומרת הטענה שנילווה לה גוון מעין-פלילי, ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות. יפים לענייננו דברי השופטת א' פרוקצ'יה:

"בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת" (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, בפסקה 31 (3.2.2011); וראו גם עניין בר נוי, בפסקה 15; עניין מישאלי, בפסקה 14).

           נטל ההוכחה כבד עוד יותר בהינתן ששני הצדדים להסכם הוויתור, הוא המסמך שאמיתותו מוטלת בספק, אינם בין החיים ואינם יכולים לבאר את פני הדברים – הן ע. , שהסכמתו כפי שהובעה לכאורה בחתימתו היא העומדת לבחינה; והן א. , שטענת הזיוף כרוכה בפגיעה בשמו הטוב ואין לו אפשרות להתגונן מפני ההאשמות כלפי טוהר מידותיו (ראו עניין מישאלי, בפסקה 15; עניין הורוביץ, בפסקה 6).

14. עוד בנושא נטל ההוכחה, המערערת טוענת כי העובדה שא. נתן למשיב רשות לבנות את ביתו בחלקה אינה מלמדת על כי המשיב אוחז בזכות בעלות בה. לטענת המשיב, טענתה זו של המערערת היא טענת "הודאה והדחה", שמכוחה נטל ההוכחה מתהפך; אך אין בטענה זו של המשיב כל ממש. דוקטרינת "הודאה והדחה" חלה כאשר נתבע מודה בעובדות המהותיות המקימות את עילת התביעה, אך מוסיף עליהן עובדות נוספות שבעטיין התובע אינו זכאי לסעד המבוקש – הדוגמה הקלאסית היא טענת "פרעתי" (ראו רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן, בפסקה 7 (23.2.2012); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 462-441 (2015); יובל סיני "הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט האזרחי: ניתוח ביקורתי והצעת מודל חדש-ישן" מחקרי משפט כד 165 (20088)). בעניינו אין תחולה לדוקטרינה, ולו מן הטעם שאין בהסכמה לבניית בית המשיב על החלקה כדי הודאה בעובדות המקימות זכאות למשיב לרישום זכות בעלות בה.

15. המערערת טוענת בנוסף כי חלה התיישנות ולמצער חל שיהוי בהגשת התביעה, שכן למעשה ובניגוד לטענתו של המשיב, הלה ידע על ההליך בתביעת א. שהחל עוד בשנת 2005, וחרף זאת לא הגיש את התביעה אלא בשנת 2012. טענה זו אין בידי לקבל. אמנם מחקירתו הנגדית של המשיב בבית המשפט המחוזי עולה כי היתה לו איזושהי מודעות לקיומו של ההליך בתביעת א. , במובן זה ששמע על כך שא. תבע את יורשי ש. על בסיס הסכם 1963 (עמ' 40-38 לפרוטוקול); אך אין כל אינדיקציה לכך שהמשיב ידע כי א. הוסיף וטען שע. העביר לו את הזכויות בחלקה, מכוח הסכם הוויתור. עניין אחרון זה איננו רלוונטי ליחסים שבין א. ליורשי ש. – ויחסים אלה הם שעמד במוקד תביעת א. ; כאשר יוזכר שא. לא צירף לתביעה את יתר יורשי ע. ובהם המשיב. ממילא, תקופת ההתיישנות ראשיתה ביום שבו עילת התביעה באה לעולם (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; טל חבקין התיישנות 137-133 (2014)), וזו נולדה בענייננו עם רישום הזכויות בחלקה על שם א. בשנת 20099. במצב דברים זה התביעה אף אינה לוקה בשיהוי, טענה שתתקבל במשפט האזרחי רק במקרים חריגים; ויצוין שבענייננו א. לא היה עוד בין החיים בעת שניתן פסק הדין בתביעת א. ובעת הרישום בשנת 2009, ולכן ההשתהות עד לשנת 20122 אף לא יצרה נזק ראייתי כלשהו (ראו והשוו, ענייןמישאלי, בפסקאות 18-16; רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 156-154 (2010)).

אותנטיות הסכם הוויתור

16. ומכאן לגופו של עניין – האם עמד המשיב בנטל המוטל עליו, להוכיח במאזן ההסתברויות כי הסכם הוויתור מזויף? בית המשפט המחוזי בחן את שאלת האותנטיות של הסכם הוויתור בשני מישורים: האחד הוא חוות הדעת הגרפולוגיות שניתחו את חתימתו של ע. על המסמך, והשני הוא התנהגות הצדדים לאורך השנים ביחס לחלקה.

17. חוות הדעת הגרפולוגיות: לבית המשפט הוגשו כזכור שתי חוות דעת מנוגדות. כל מומחה ניתח כאמור שני נוסחים של הסכם הוויתור, שעל כל אחד מהם שתי חתימות נטענות של ע. – אלה החתימות שבמחלוקת – אל מול החתימות להשוואה, מהן אחת במסמך מקורי, הוא הסכם 1963, והיתר במסמכים מצולמים. גב' שני חיוותה דעתה כי לא נותר בה "ספק של ממש" שהחתימות שבמחלוקת לא נחתמו על ידי ע. (עמ' 5 לחוות הדעת של גב' שני, נספח 13 לתיק המוצגים של המשיב), בהתבסס בין היתר על רעידות בחתימות שבמחלוקת, "המלמדות, כנראה, על היסוס וקושי בביצוע" (שם, בעמ' 4); והבדלים ביניהן לבין החתימות להשוואה, לרבות בתנועת הכתיבה, איכות הקו, גודל הכתב והריווח בין האותיות. לעומת זאת, מר חגג חיווה דעתו כי "קיימת סבירות גבוהה ביותר" שהחתימות שבמחלוקת נחתמו על ידי ע. (עמ' 3 לחוות הדעת של מר חגג, מע/4), ולעמדתו ההבדלים ביניהן לבין החתימות להשוואה הם "ואריאציות טבעיות ועקביות", לנוכח זהות במבנה האותיות ובחיבור שביניהן.

           בית המשפט העדיף את חוות דעתה של גב' שני, וקבע כי החתימות שבמחלוקת נבדלות מהחתימות להשוואה במספר מאפיינים, הבולט שבהם הוא שבחתימות שבמחלוקת כלל האותיות המרכיבות את שמו המלא של ע. נכתבו במחובר – ולא כן בחתימות להשוואה שבהן היו רווחים בין השם הפרטי, השם האמצעי ושם המשפחה; וזאת לצד מאפיינים נוספים שע. הם הצביעה גב' שני, ובית המשפט אף התרשם מהם ממראה עיניים (בפסקאות 24-23 לפסק הדין). מר חגג לא סיפק הסברים להבדלים הללו, ובנוסף מצא בית המשפט שלא ניתן לאמץ את חוות דעתו גם מן הטעם שמר חגג סבר בטעות כי החתימה על הסכם 1963 אף היא חתימה במחלוקת ולא השווה כלל בינה לבין החתימות על הסכם הוויתור; מה גם שמשקלה רב במיוחד בהינתן שהסכם 1963 הוא המסמך המקורי היחיד שנושא חתימה של ע. שיש הסכמה כי היא אותנטית (ראו לעניין זה, ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר, בפסקה 20 (10.3.2014) (להן: עניין אבן וסיד); עניין הורוביץ, בפסקה 10). מר חגג טען שאין בכך כדי להשפיע על מסקנותיו, חרף זאת שבהסכם 1963 כמו ביתר החתימות להשוואה יש רווחים בין שמותיו של ע. , בניגוד לחתימות שבמחלוקת; ואולם משעומת עם דבר הטעות במהלך חקירתו הנגדית, סתר את עצמו מר חגג ואמר דבר והיפוכו, ומשום כך קבע בית המשפט כי יש קושי לאמץ את דעתו.

           לא ראיתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי חוות דעתה של גב' שני, כפי שנתמכה גם בעדותה, נמצאה אמינה יותר מזו של מר חגג. המדובר בממצא שנקבע על ידי הערכאה הדיונית בהסתמך על התרשמות ישירה מהראיות והעדויות, ולא מצאתי פגם המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בהקשר זה (ראו למשל, עניין אבן וסיד, בפסקאות 16-14; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 484 (מהדורה שלישית, 2012)).

18. עם זאת, שאלה נפרדת היא אם די במסקנות שבמומחיות כדי לבסס את ההכרעה המשפטית בסופו של יום; שהרי להעדפת חוות דעתו של מומחה אחד על פני זו של מומחה אחר יש משקל מסוים, המשתנה בהתאם לנסיבות, ושומה על בית המשפט להניחו על כפות המאזניים ביחד עם כל יתר הראיות. יפים לעניין זה דברי הנשיא מ' שמגר בעניין רחמים:

"בית המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים 'ידע והתמצאות מדעיים או טכניים' (ד"נ 20/85 בחרי ואח' נ' פלדון ואח', בעמ' 465), ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתבי יד [...] מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק [...] ובית המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו" (שם, בעמודים 263-262, ההדגשה הוספה–ע'ב'; וראו גם עניין הורוביץ, בפסקה 10).

           דומני כי במקרה שלפנינו אין די בהעדפת חוות דעתה של גב' שני כדי לקבוע מסמרות בשאלת האותנטיות של הסכם הוויתור. זאת מאחר שלמקרא חוות הדעת עולים ספקות שונים, ואלה אף מתחדדים לנוכח האמור בחוות הדעת מטעם מר חגג. כך למשל, יש ממש בטענת המערערת כי נודעת משמעות לעובדה שגב' שני להבדיל ממר חגג, אינה דוברת ערבית, והבנתה את השפה מתמצה בהכרת האותיות (עמ' 14-13 לפרוטוקול). אמנם, בית משפט זה קבע זה מכבר כי "משקלה ועוצמתה של הטענה לצורך זיהוי חתימה בלבד אינו רב, כיוון שאין המדובר בטקסט מלא, אלא בחתימה בלבד, אשר מעצם טבעה הינה ציורית ואינה כוללת, במרבית המקרים, טקסט מילולי" (עניין אבן וסיד, בפסקה 20); ואולם בהחלט ייתכן שאדם המורגל בקריאה וכתיבה בשפה מסוימת יזהה דקויות בכתיבת אותיות השפה, שמי שאינו בקיא בשפה יפסח עליהן. כך במיוחד במקרה שלפנינו, בהינתן שבחתימות להשוואה יש כאמור רווחים בין שמותיו השונים של ע. , ודומה שהחתימות להשוואה קרובות יותר לכתיבת מילים באופן רגיל, ולא בדרך של חתימה. ואמנם, חלק הארי של אבחנותיה של גב' שני מקורו בהבדלים הקיימים מטבע הדברים בין כתיבת שמו של ע. , כפי שנעשה בחתימות להשוואה, לבין חתימותיו על הסכם הוויתור, הן החתימות שבמחלוקת; ובכך לא סגי כדי לקבוע שהכותב איננו אותו אדם. נושא זה הודגש בעדותו של מר חגג (עמ' 26-25 לפרוטוקול), ומשכך יש ליתן משקל לזהות שהוא מצא שקיימת במבנה האותיות בחתימות השונות. יתר על כן, חלק מההבדלים שעליהם הצביעה גב' שני התערערו בעדותה ונמצא שככל הנראה יסודם בשימוש בעט כדורי בשונה מעט נובע, עניין שגב' שני אישרה שהיא לא בדקה בעת עריכת חוות הדעת (ראו עמ' 19-18 לפרוטוקול).

           יודגש כי הקשיים שפורטו ביחס לחוות הדעת של גב' שני, אין משמעותם ששגה בית המשפט המחוזי כאשר ביכר אותה על פני חוות דעתו של מר חגג; המשמעות היא אך זאת, שהפער בין מידת המהימנות של חוות הדעת המנוגדות אינו משמעותי דיו כדי להניח את הדעת בסוגיה בכללותה. זאת ועוד, מסקנותיו של בית המשפט אינן מבוססות רק על חוות הדעת הגרפולוגיות, ובית המשפט הוסיף ובחן את התנהגות הצדדים בקשר לחלקה – ומשמע שהכיר בכך שההערכות הגרפולוגיות אינן מספיקות כשלעצמן לצורך הכרעה בסכסוך. אכן, כפי שנקבע בפסיקה, ההכרעה תלויה במכלול הראיות, והדברים קיבלו ביטוי מפורש בפסק הדין נושא הערעור: "ההכרעה בין חוות דעת המומחים תיעשה לא רק על פי האמור בחוות הדעת עצמן, אלא על פי מכלול הראיות הרלוונטיות" (בפסקה 20).

19. סבורתני כי מכלול הראיות הנוגעות לעמדות הצדדים ביחס לזכויותיהם בחלקה, ובשים לב לכך שמוטל על שכמו של המשיב נטל הוכחה מוגבר, להוכיח כי הסכם הוויתור מזויף – מטות את הכף לעבר מסקנה שהסכם הוויתור הוא אותנטי.

20. התנהגות הצדדים: בית המשפט המחוזי מצא בהתנהגות הצדדים תימוכין למסקנתו כי הסכם הוויתור חסר תוקף, ובתוך כך ציין כי המשיב הציג היתר בנייה לביתו שעל החלקה, המבוסס על תשריט חלוקה שנחתם גם על ידי א. ; כי המשיב לא נדרש לשלם דמי שימוש לא. ולמערערת; וכי איש מבני משפחתם לא התנגד לבניית ביתו של המשיב על החלקה לפני שנים רבות, ושתיקתם "מלמדת כי הכירו בזכויותיו בחלקה".

           ראשית ולעניין תשריט החלוקה יוער כי המערערת כופרת בקיומו של תשריט חלוקה חתום על ידי א. ומדגישה כי אין חלוקה קניינית של החלקה. אמנם, לתצהירו של המשיב שהוגש לבית המשפט המחוזי צורף מסמך, באיכות ירודה וקריא בקושי, הנושא מספר חתימות שדומה שאחת מהן של א. , וכותרת המסמך היא "תשריט חלוקה". ואולם, בתצהירו מפנה המשיב למסמך זה כ"סקיצת בניה החתומה ע"י אבי [ח. –ע'ב'] כבעלי החלקה במקרקעין שלגביה נדרש היתר הבניה" (סעיף 12 לתצהיר עדות ראשית של המשיב); המסמך כלל לא הובא לעיוננו, ותחת זאת צירף המשיב לתיק המוצגים שהגיש, תחת הכותרת "תשריט חלוקה", מסמך אחר – שאינו חתום ושנכתב עליו "לא לצרכי רישום" (נספח 9 לתיק המוצגים של המשיב); ואף בדיון שנערך לפנינו נאמר מפי בא-כוח המשיב כי "אנו מסכימים שעל התשריט שהגשנו אין חתימות". משכך, לא מצאתי ליתן משקל לעניין התשריט.

           המשיב אף אינו יכול להיבנות מכך שא. לא פעל לרישום חלקו בהתאם להסכם הוויתור עד לשנת 2005, מאחר שכך נהגו כל יורשי ע. גם ביחס להסכם 1963 – וכפי שנקבע בתביעת א. , הסכם זה אותנטי ותקף; בשני המקרים א. הוא בן המשפחה היחיד שנקט פעולות להסדרת הרישום, תוך כריכת העניינים זה בזה. יש ממש גם בטענת המערערת כי בניגוד להצהרת המשיב שעליה חזר גם בסיכומיו בערעור, ולפיה הוא מופיע במסמכי מס רכוש כאחד הבעלים של המקרקעין – עיון באישור מס רכוש שצירף המשיב מגלה כי לא מופיע בו אלא שמו של א. (נספח 8 לתיק המוצגים של המשיב).

21. לא רק שהרישומים השונים והמסמכים הקיימים אינם תומכים בעמדת המשיב, אלא שחשוב מכך, מהתנהגות הצדדים בפועל עולה כי אין מקום למסקנה שהסכם הוויתור איננו אותנטי. בחינת התנהגותם מגלה כי לצד הסכמה מצד א. והמערערת לכך שהמשיב יבנה את ביתו בחלקה ויתגורר בו ללא תשלום דמי שימוש, הצדדים הפרידו בין השימוש בחלקה לבין הבעלות בה; ודומה שלא היו עוררין על כי זכות זו שייכת לא. . כך, המשיב כתב בתצהירו כי "הנני להצהיר כי הקמתי את ביתי על המקרקעין כבר בשנת 1979 והוצאתי היתר בניה כדין באישור דודי המנוח בעלה של הנתבעת" (סעיף 12 לתצהיר עדות ראשית; ההדגשה הוספה–ע'ב') – ונשאלת אפוא השאלה, מדוע זקוק היה המשיב לאישורו של א. , אם יש באמתחתו זכות בעלות בחלקה? בהקשר זה מדגישה המערערת כי לא רק שהתבקש אישור מאת א. , אלא שלא התבקש אישור מיתר האחים של א. וח. או ילדיהם – שגם הם שארי בשרו של ע. . המשיב הסביר בעדותו כי אביו ח. הוא שטיפל בנושא הבנייה בחלקה, והמשיב העריך כי אביו לא פנה לאח השלישי, מ. , "מסיבה אחת, שהדוד מ. גר בחלקה שונה לגמרי, הוא נמצא במרכז הכפר, ואנחנו בקצה השני" (עמ' 30 לפרוטוקול). הדברים הללו תומכים בגרסתה של המערערת, שלפיה ע. חילק את רכושו בין האחים באופן הוגן עוד בחייו – לא. העניק את החלקה נושא הערעור; למ. חלקה במרכז היישוב אעבלין; ולח. בית בחיפה. וכל שלושת הנכסים הללו לא נכללו בעיזבון. עוד מתחזקת התיזה הזו בדבריו של המשיב עצמו בעדותו, כאשר אישר כי כל אחד מהאחים, בשונה מהאחיות, קיבל נכס מע. (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 23-5; וראו גם עדותה של המערערת בנושא זה, עמ' 42 לפרוטוקול, ש' 6-3).

           גרסת המערערת נתמכת בנוסף גם בעובדה שילדיו של מ. בחרו שלא להצטרף לתביעת המשיב – אף שהעיד כי הם מודעים להליך (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 12-6) – והם אינם טוענים לזכויות בחלקה. זאת ועוד, מכל בני המשפחה רק א. לבדו רכש חלק לא מבוטל מהחלקה, 1663/7286 חלקים ממנה, עוד בשנות השישים. בין אם רכישה זו התבצעה קודם לעריכת הסכם הוויתור ובין אם לאחר מכן, והדבר לא הוברר, יש בכך משום חיזוק למסקנה שברשותו של א. דווקא, מבין כל יורשי ע. , היה חלק נכבד נוסף מן החלקה, על מנת שיצטרפו יחדיו החלקים שרכש בשתי העסקאות. עניין זה צוין בתצהירו של א. שאותו הגיש בגדרי תביעת א. , טרם שהלך לבית עולמו (סעיפים 9-8 לתצהיר, שהוגש גם לבית המשפט המחוזי בענייננו כנספח לתצהיר המערערת, ראו בגדרי מע/1). עוד נכתב שם כי ע. העביר לא. את כל זכויותיו הקנייניות בחלקה, כ-45 יום לאחר עריכת הסכם 1963, ומאז א. נוהג בחלקה מנהג בעלים "ללא כל התנגדות מכל צד שהוא" (שם, סעיף 16); וכן פירט א. כי הוא ביצע שיפוצים במבנה והרחיב אותו; נטע עצים וביצע עבודות יישור קרקע; הקים גדר התוחמת את השטח השייך לו; וכי "קיים עוד מבנה אותו הקים בן אחי מלפני שנים רבות; ברשותי ובהסכמתי" (שם, סעיף 19). והדברים נשנו גם בתצהירה של המערערת, שהוגש במסגרת תביעת א. וצורף לתצהיר המערערת בענייננו, וכן בעדותה (סעיפים 19-14 לתצהירה בתביעת א. , ראו בגדרי מע/1; ועמ' 42 לפרוטוקול, ש' 29-26).

22. לתצהירה של המערערת שהוגש בענייננו צורף גם תצהיר מאת ס. , אחותם של א. וח. , שהוגש בתביעת א. . בתצהיר נכתב כי ידוע לס. שע. העביר לא. במתנה את הזכויות בחלקה בשנת 1963, וכי מאז א. מחזיק בה, משתמש בה ונוהג בה מנהג בעלים, ו"אין לי וגם אין ליתר יורשי אבי המנוח הנ"ל כל זכות ברכוש הנ"ל ואחי הנ"ל הוא המחזיק והבעלים של רכוש זה" (סעיף 4 לתצהיר, מע/1). לעומת זאת, המשיב טען בעדותו בבית המשפט המחוזי כי שאל את ס. על כך והיא השיבה "שזה לא נכון, יכול להיות שזה במרמה, היא לא יודעת על מה חתמה וזה לא יתכן" (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 13-1). בית המשפט ציין כי התצהיר לא הוגש בהליך שלפניו כראיה לאמיתות תוכנו, וזקף לחובתה של המערערת את אי-הבאת ס. לעדות. ואולם משעה שנקבע כי נטל ההוכחה אינו מוטל על שכמי המערערת, אין מקום לזקוף לחובתה את אי-הבאת הראיות המפריכות את היסודות העובדתיים של התביעה (ראו והשוו, עניין בר נוי, בפסקאות 16-14; עניין סאג'ור, בפסקאות 24-23; קדמי, בעמודים 1759-1754). כך גם לגבי העדים החתומים על הסכם הוויתור – ככל שהם עודם בחיים וכשירים להעיד לאחר שחלפו מאז כיובל שנים, ולא נמסר דבר בעניין זה.

           לבסוף יוער כי ביחס להליכים האחרים שהצדדים ביקשו להפנות אליהם, תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי אין לייחס לכך משקל בענייננו הואיל ואותם הליכים עוסקים בחלקות אחרות, ולא מצאתי שיש בהם כדי להשליך על שאלת הבעלות בחלקה דנן.

סוף דבר

23. העולה מן האמור הוא שנטל ההוכחה הוא על המשיב לשכנע כי הסכם הוויתור, שמכוחו העביר ע. לא. את זכויותיו בחלקה, הוא מזויף; והמשיב לא הרים נטל זה.     טרם חתימה אדגיש כי עסקינן בבני משפחה שחיים יחד באותו מקום מזה עשרות שנים. הן בישיבת קדם-ערעור שהתקיימה לפניי והן בדיון שקיימנו בהרכב, המליץ בית המשפט לצדדים לסיים את הסכסוך באופן מוסכם, תוך שהועלו הצעות פשרה שונות; אך למרבה הצער אלה לא נשאו פרי. בנקודה זו אוסיף כי לכל אורך שנות חייהם המשותפים בחלקה, התירו א. והמערערת למשיב להתגורר בביתו שבנה על החלקה, ללא תשלום דמי שימוש. באת-כוח המערערת הצהירה בדיון על נכונותה של המערערת כי הסדר זה יוותר על כנו, ואנו נותנים תוקף להצהרה זו.

           התוצאה היא שאם תישמע דעתי יתקבל הערעור, פסק הדין של בית המשפט המחוזי יבוטל ורישום הזכויות בחלקה על שם א. יוותר על כנו. המשיב יישא בהוצאות המערערת, בסך של 20,000 ש"ח.

השופט י' עמית:

           אני מסכים.

השופט נ' סולברג:

           אני מסכים.

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופט ע' ברון.

           ניתן היום, ‏י"ט באייר התשע"ז (‏15.5.2017).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   15000450_G10.doc   זפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il