חאלד נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר בענף נכות כללית מיום 2.8.12, שקבעה כי המערער לא איבד מעל 50% מכושר להשתכר (להלן – הוועדה).

2.למערער נקבעה על-ידי הוועדות הרפואיות נכות בשיעור 75% בשל הליקויים הבאים: תסמונת דום נשימה בשינה, הגבלה בתנועות כתף שמאל, סוכרת ומחלת כלי דם כליליים.

3.הוועדה התכנסה בהתאם להוראות פסק-דין בבל 11904-12-11 (כב' הרשמת מ' שי-גרינברג) מיום 31.5.12 (להלן – פסק הדין), שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, שתתייחס לטענת המערער כי כתוצאה מתסמונת דום נשימה בשינה אינו יכול לעבוד באופן מלא וכפי שעולה מחוות-דעת ד"ר נווה-טוב, וכן תתייחס לטענת המערער כי ההגבלה בכתף מונעת ממנו לבצע את העבודות שפורטו בהחלטת הוועדה.

4.הועדה, שהתכנסה מכוחו של פסק הדין, קבעה כי על אף שקיימת ירידת מה בכושרו של המערער לעבודה הרי שירידה זו "בוודאי אינה בשיעור של 50% ויותר". לפיכך סיכמה הוועדה כי המערער לא איבד מעל 50% מכושרו להשתכר. מכאן הערעור שלפני.

5.טענות המערער:

א.הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק-הדין במלואן שכן לא התייחסה לטענה כי ההגבלה בכתף מונעת את ביצוע העבודות שהוצעו על-ידי הועדה, אלא הסתמכה על המלצת המומחה האורטופד שבדק את המערער לפני כינוסה של הוועדה ואשר לא בחן את אפשרויות ביצוע העבודות שהוועדה לעניין אי הכושר המליצה עליהן.

ב.לצורך ביצוע פסק-הדין באופן מלא היה על הוועדה לבדוק את המערער בעצמה לעניין ההגבלה בתנועות הכתף, אך הוועדה מסתמכת בעניין זה על קביעות של מומחי הוועדות הרפואיות.

ג.קביעת הוועדה לפיה אין בתסמונת דום הנשימה כדי לפגוע בכושר העבודה אינה סבירה שכן כל עבודה, ולו הפשוטה ביותר, דורשת עירנות.

ד.קביעת הוועדה לפיה המערער לא איבד יותר מ- 50% מכושרו להשתכר הינה קביעה שרירותית ולקונית שאינה עולה בקנה אחד עם חומרת מצבו הרפואי.

ה.התייחסות הועדה לחוות-הדעת של ד"ר נווה טוב הינה לאקונית ובלתי מנומקת.

6.טענות המשיב:

א.אין פגם בהתייחסות הוועדה לחוות-הדעת של ד"ר נוה-טוב ולעניין השפעת דום הנשימה בשינה על הכושר לעבוד, וזאת בהתחשב בכך שד"ר נווה-טוב הקובע כי הערנות נפגעה לא קובע כלל כי המערער איבד את כושרו לעבוד לחלוטין ואף לא קובע את מידת אובדן הכושר.

ב.הועדה נתנה התייחסות ראויה לעניין השפעת הליקוי בכתף על הכושר לעבוד. אין כל פגם בכך שהוועדה מסתמכת על קביעת המומחה בוועדות הרפואיות לעניין השפעת מגבלה זו על הכושר לעבוד.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

7.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לדחות את הערעור, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

8.כאמור, הועדה התכנסה בהתאם להוראות פסק-הדין, שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, שתתייחס לטענת המערער כי כתוצאה מתסמונת דום נשימה בשינה אינו יכול לעבוד באופן מלא ולחוות-הדעת של ד"ר נווה-טוב בעניין זה, וכן תתייחס לטענת המערער כי ההגבלה בכתף מונעת ממנו לבצע את העבודות שפורטו בהחלטת הוועדה.

מכאן, שמוטל על בית הדין לבחון אם הועדה אכן מילאה אחר הוראות פסק-הדין (דב"ע נה/01-29 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160).

9.באשר לתסמונת דום הנשימה בשינה קבעה הועדה כי עיינה בחוות-הדעת של מומחה אא"ג לוועדות הרפואיות לפיה נקבעו למערער 20% נכות בשל ליקוי זה, אך לא צוינה בהחלטת הממחה הרפואי כל הגבלה לגבי הכושר לעבוד. באשר לחוות-הדעת של ד"ר נווה טוב קבעה הוועדה כי היא מסכימה עמו כי ניתן לראות במערער כמי שאיבד מכושרו לעבוד, אלא שלדעת חברי הועדה אין ירידה זו מגעת כדי שיעור של 50%.

10.באשר למיגבלת התנועה בכתף הפנתה הוועדה לחוות-הדעת של המומחה האורטופד לוועדות הרפואיות, ד"ר גורן, שקבע למערער 10% נכות בשל הגבלה בתנועות כתף שמאל עם עדות לדלקת של הגיד, ואשר קבע עוד כי המערער מסוגל לעבודה, ולא ציין כי קיימת מיגבלה כלשהיא באשר ליכולת העבודה.