לפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי לביטול הסכם מכר מיום 10.11.2012.
עובדות רקע
1.התובעת היא חברה יזמית קבלנית, הבונה בנייני מגורים בעיר עפולה (להלן: "החברה" או "התובעת"). הנתבע 1, ג. ב., הוא בנו של בעל המניות בחברה, מר י. ב. (להלן: "הנתבע" ו-"י. ב." בהתאמה). הנתבעת 2, א. ב., היא אשתו לשעבר של הנתבע 1 (להלן: "הנתבעת"). בין הנתבעים התגלע סכסוך משפחתי בשנת 2016 שבעקבותיו התגרשו בבית הדין הרבני בחיפה בתחילת שנת 2020 והם מנהלים כיום הליכים רכושיים בבית המשפט לענייני משפחה.
2.ביום 10.11.2012 חתמו הצדדים על הסכם מכר, לפיו רכשו לכאורה הנתבעים מאת התובעת דירת מגורים מס' xx בחלקה xx בגוש xx, בפרויקט xx בעיר עפולה, וזאת תמורת 720,000 ₪ (להלן: "הסכם המכר" ו-"הדירה" בהתאמה).
3.ביום 4.3.2018 הגישה התובעת את התביעה שלפניי למתן פסק הצהרתי המורה על ביטול הסכם המכר, בטענה כי הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית שעה שלא שילמו את יתרת התמורה החוזית על חשבון הדירה. נטען, כי על חשבון התמורה אשר עמדה במועד החתימה על הסכם המכר על 720,000 ₪, שולם תשלום אחד ביום 30.11.2012 בסך 197,000 ₪ בלבד, ואילו יתרת התמורה לא שולמה עד היום אף שהמועדים לתשלומה בהתאם לחוזה חלפו זה מכבר. התובעת הוסיפה וטענה, כי פניות חוזרות ונשנות לנתבעים בהן נדרשו הם להשלים את תשלום תמורת הדירה לא נענו. משנמנעו הנתבעים מלשלם את יתרת התמורה על אף ארכות שניתנו להם, הם הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית, ועל כן הוא בוטל כדין. הנתבע לא התנגד למתן הסעד המבוקש בכתב התביעה, בעוד שהנתבעת טענה מנגד, כי עסקינן בהסכם מתנה שמטרתו היתה להעניק דיווידנד לנתבע מכוח היותו בעל מניות בחברה במועד החתימה על ההסכם. בהקשר זה נטען, כי עסקת המתנה הסתיימה ברישום ומשכך לא ניתן להורות על ביטול ההסכם.
4.ביום 12.1.2020 התקיימה בפניי ישיבת קדם משפט, אשר במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה תוכרע התביעה על סמך התצהירים, הסיכומים והחומר שנמצא בתיק בית המשפט, ללא חקירת הצדדים ועדיהם.
טענות הצדדים
5.התובעת כאמור עותרת למתן סעד הצהרתי המורה על ביטול הסכם המכר שנכרת עם הנתבעים ביום 10.11.2012. מטעם התובעת הוגשו שני תצהירים, המצהיר הראשון הינו בעל המניות בחברה, מר י. ב., והמצהירה השנייה היא אתי אטיאס, מנהלת החשבונות בחברה. מתצהיר בעל המניות בחברה עולה מסכת עובדתית שונה מזו שנטענה בכתב התביעה. בהתאם לאמור בתצהיר, הסכם המכר שנחתם עם הנתבעים הוא למעשה חוזה למראית עין, שמטרתו היחידה היתה לקדם שיווק פרויקט הבניה בו נמצאת הדירה מושא ההסכם ולחסוך במסים לחברה. בהקשר זה הוצהר, כי קיים נוהג בין י. ב. ובין כל בניו ובנות זוגם, שלפיו במטרה לשווק פרויקט בניה של החברה, הוא נהג לכרות הסכמי מכר סתמיים בין החברה מצד אחד ובין הבנים ובנות זוגם מצד שני, כאשר התשלומים על פי הסכמי רכישה אלו שולמו בפועל על ידו (להלן: "החוזה הראשון"). חוזים אלו למעשה הם חוזים למראית עין, כך שלאחר כריתת החוזה הראשון, כורתים הבנים ובנות זוגם הסכם מכר חדש על אותה דירה "שנרכשה" על ידם עם צד שלישי (להלן: "החוזה השני"), אשר משלם את התמורה בפועל לחברה והדירה עוברת לידיו. נטען, כי ברגע שנמכרו הדירות בפועל לצד השלישי, זוכה כרטיס י. ב. בחברה במלוא התמורה שהתקבלה מהעסקה האמתית עם הצד השלישי. בהקשר זה נטען, כי בפועל הנתבעים לא שילמו שקל אחד על חשבון תמורת הדירה, והסכום הראשוני אשר עמד על 197,000 ₪ שולם על ידו (י. ב.) ונמשך מהכרטיס שלו בחברה כפי שניתן לראות מהנספחים שצורפו לתצהיר מנהלת החשבונות בחברה, גב' א. א..
6.לטענת י. ב., הסכם המכר מושא התביעה אינו שונה מהסכמי מכר אחרים שנכרתו עם הבנים האחרים ובנות זוגם, שמטרתו האמתית מעולם לא היתה להעניק להם זכויות בדירות ללא תמורה כטענת הנתבעת. כתמיכה בטיעוני י. ב., צורפו לתצהירו דוגמאות של הסכמי מכר שונים (הן חוזים מסוג החוזה הראשון (עם הבנים ובני זוגם) והן חוזים מסוג החוזה השני (עם צדדים שלישיים)), בתקופות שונות ולגבי דירות אחרות מהם ניתן ללמוד על הנוהג הנטען. כמו כן צורפו לתצהיר מנהלת החשבונות בחברה צילומי מסך של כרטיס י. בר בחברה, מהם ניתן ללמוד על הנוהג הנטען בדבר העברת הדירות לבניו על חשבונו וללא קבלת כל תמורה מהם, ורק כשנמכרה הדירה לצד שלישי, זוכה חשבונו בהתאם לתמורה שהתקבלה מהצד השלישי שרכש את הדירה. למעשה, טענת התובעת כפי שהובאה בתצהירים מטעמה מלמדת, כי הסכם המכר שנכרת בין החברה ובין הנתבעים הוא חוזה למראית עין שמאחוריו עומד הסכם נאמנות שלפיו נרשמו הזכויות בדירה על שם הנתבעים בנאמנות לטובת החברה או לטובת י. ב. עד מכירת הדירה לצדדים שלישיים.
7.בכל הנוגע לרקע להגשת תובענה זו הצהיר י. ב., כי נוכח השבר ביחסים הזוגיים בין הנתבעים, הוא הסיק כי עלולה להיות בעיה בהשלמת העסקה בהתאם "לכוונה המקורית" של הצדדים בשל החשש, שלא יהיה שיתוף פעולה מצד הנתבעת למכירת הדירה לצד שלישי בבוא העת. י. ב. המשיך והצהיר, כי נוכח הסכסוך הזוגי שפרץ בין הנתבעים, העמיד בפניהם את האפשרות לראות בהסכם המכר כהסכם מכר מחייב, לאמץ לעצמם את העסקה, לקיים אותה ולשאת בכל התמורה כפי שהוסכם עליה בהסכם, או לחתום על מסמכי ביטול העסקה ולהחזירה לחזקת התובעת. בהקשר זה הוצהר, כי הנתבע הודיע כי אינו מעוניין בקיום העסקה, והסכים לביטולה ולהחזרת הדירה לחזקת החברה, בעוד שהנתבעת התעלמה מפניות החברה. נטען, כי משלא זכו פניות החברה להשלמת העסקה למענה מצד הנתבעת, ומשלא ריפאה הנתבעת את ההפרה היסודית בזה שלא שילמה את מלוא התמורה עבור הדירה, הוגשה התביעה.
8.התובעת כפרה בטענת הנתבעת שלפיה הדירה הוענקה לה ולנתבע במתנה מכוח היותו של הנתבע בעל מניות בחברה במועד החתימה על ההסכם. בהקשר זה נטען, כי לא עלה בידי הנתבעת להדוף את גרסת התובעת, ולא הציגה בדל של ראיה התומך בעמדתה. התובעת המשיכה וטענה, כי הנתבע אינו מתנגד למתן הסעד המבוקש בכתב התביעה, ודי בכך כדי לקבל את התביעה.
9.הנתבע הצטרף לעמדת התובעת, שהציגה, לשיטתו, נכונה את המציאות המשפטית והעובדתית של המחלוקת שבין הצדדים. לטענת הנתבע, הנתבעים מעולם לא שילמו כספים על חשבון התמורה של הדירה, הם לא השלימו את התמורה החסרה וכיום גם אין ביכולתם להשלים כספים אלו, ולכן יש להשיב את הדירה לתובעת ולמזער את נזקיה הנגרמים בכל יום בו הדירה עומדת ריקה.
10.הנתבעת טענה מנגד, כי דין התביעה להידחות מחמת שינוי חזית, היעדר עילה ושיהוי. לשיטתה, הגרסה שעולה מתצהיר י. ב. אינה תומכת כלל בנטען בכתב התביעה, ודי בכך על מנת לדחות את התביעה. בהקשר זה נטען, כי הגרסה שעלתה בכתב התביעה שלפיה עסקינן בהסכם מכר מחייב, שהופר הפרה יסודית משלא שילמו הנתבעים את יתרת התמורה המוסכמת, סותרת את הגרסה שהעלה י. ב. בתצהירו, שלפיה למעשה עסקינן בחוזה למראית עין שמאחוריו עומדת עסקת נאמנות, וכי הוא ולא אחר אשר שילם את הסכום הראשוני על חשבון הדירה מכרטיסו האישי בתובעת. לטענת הנתבעת, משהודה י. ב. בתצהירו כי למעשה מדובר בהסכם למראית עין, וכי הוא זה ששילם את הסכום הראשוני על חשבון התמורה, מתכרסמת עילת התביעה שלפיה הופר הסכם המכר הפרה יסודית.
הנתבעת המשיכה וטענה, כי הסכם המכר במהותו הינו עסקת מתנה שהושלמה ברישום. לטענתה, הדירה הוענקה לנתבעים כהטבה/ דיווידנד בהיות הנתבע בעל מניות בחברה, שהיה אחראי על ביצוע הבניה של פרויקט המגורים שבו נמצאת הדירה במועד עריכת "ההסכם". לשיטתה, הסכם המכר שנחתם על ידי הצדדים נחתם מטעמים טכניים בלבד, ופרט לתשלום הסמלי הראשון אשר שולם על ידי הנתבעים לחברה, לא הייתה כל כוונה או דרישה שהנתבעים ישלימו וישלמו את יתרת תמורת המכר.
11.הנתבעת טענה עוד, כי בניגוד לנטען על ידי י. ב., מעולם לא הוצגה בפניה האפשרות לאמץ את העסקה ולראות בהסכם כהסכם מחייב על כל הוראותיו. לשיטתה, עיון במכתב ההתראה מיום 22.1.2017 מלמד, כי החברה טענה ל"הפרה יסודית" של הסכם המכר, ודרשה את חתימת הנתבעת על מסמכי ביטול העסקה, הא ותו לא. בהקשר זה נטען, כי גם אם תתקבל גרסת התובעת בדבר שכלולו של הסכם המכר להסכם מכר מחייב, הרי שלשיטתה השתהתה התובעת בדרישותיה להשלים את תמורת הדירה והגשת התביעה דנן, ודי בכך כדי לדחות את התביעה. נטען, כי הסכם המכר נחתם כ-4 שנים טרם פרוץ הסכסוך בין הנתבעים, ובמהלך כל אותן שנים לא נדרשו הנתבעים לשלם כלום על חשבון תמורת הדירה, ורק לאחר שנה מפרוץ הסכסוך, פנתה התובעת לנתבעים לראשונה בדרישה להשלים את תמורת העסקה, וזאת בניגוד למטרה האמתית של ההסכם. משהשתהתה התובעת תקופה כה ארוכה בדרישתה לתשלום החוב, כך נטען, הרי שיש לראות בהשתהות זו מעין מחילה על החוב וויתור על הזכות לבטל את הסכם המכר.
דיון והכרעה
12.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים, ובסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן אבאר את עמדתי.
13.במסגרת כתב התביעה עתרה התובעת לביטול הסכם המכר מחמת הפרתו הפרה יסודית בידי הנתבעים בטענה שלא שילמו את מלוא התמורה, אשר עמדה במועד עריכת ההסכם על 720,000 ₪. בהקשר זה נטען, כי "שולם סך של 197,000 ₪ על חשבון התמורה הקבועה בהסכם", וכי עד למועד הגשת התביעה לא שולמה יתרת התמורה על אף חלוף מועדי התשלום הקבועים בהסכם. נטען עוד כי משלא פעלו הנתבעים לרפא את ההפרה ולא שימלו את יתרת התמורה חרף דרישות התובעת, בדין בוטל ההסכם על ידה. גרסה זו סותרת לחלוטין את אשר נטען בתצהיר י. בר מטעם התובעת. בסעיפים 6- 8 לתצהיר הצהיר י. בר כדלקמן:
"6. ביום 30.11.2012 שולם סך של 197,000 ₪ על חשבון התמורה הקבועה בהסכם. יודגש, כי סכום זה שולם על ידי ונמשך מהכרטיס שלי בחברת בר.
7. .... והנתבעים לא שילמו על חשבון רכישת הדירה ולו שקל אחד.
8. כבר כאן אבהיר, כי במקור מדובר בעסקה שכמותה עשינו מספר פעמים עם הנתבעים וכן עם הבנים האחרים שלי, לפיה בשלבים מוקדמים מאוד של פרוייקטים שונים נרכשו דירות על שם הבנים ובנות זוגם (להלן: "הסכמי הרכישה"), דבר זה נעשה כדי לקדם את הפרויקטים מבחינת שיווק וגם חסך לנו מסים. הנוהג הרגיל היה כי התשלומים על פי הסכמי הרכישה שולמו על יד(י) (ע.ט) כפי שניתן לראות מהכרטסת שלי בחברה וכאשר נמכרו הדירות זוכה הכרטיס שלי במלוא התמורה...".
(ההדגשות שלי, ע.ט)
הנה כי כן, בניגוד לנטען בכתב התביעה ביחס למעמד הסכם המכר ולזהות הגורם אשר נשא בתשלום הראשוני על חשבון הדירה, עולה מתצהיר י. ב. כי עסקינן למעשה בהסכם למראית עין שאין לו כל תוקף כלפי הנתבעים, וכי י. ב. בעצמו שילם את הסכום הסמלי הראשוני אשר עמד על 197,000 ₪. עוד עולה, כי בעקבות פרוץ הסכסוך בין הנתבעים עלה חשש כי הנתבעת לא תשתף פעולה עם התובעת למכירת הדירה לצד ג', ובשל כך העמיד בפני הנתבעים אפשרות לאמץ את העסקה ולשלם את כל התמורה לפי האמור בהסכם, או לחתום על מסמכי ביטול העסקה (סעיף 9 לתצהיר י. ב.). נטען, כי משמאנה הנתבעת להיענות לדרישות התובעת, הוגשה התובענה דנן לביטול הסכם המכר.
14.כלל יסודי בשיטת משפטנו הוא "כי בית המשפט יפסוק על יסוד כתבי הטיעון בלבד, ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות... ולא על סמך איזה דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר הדבר על-ידי יריבו" (רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' שמחב משטה ( 3.2.2013) (להלן: "עניין שמחב")). כלל זה מבטא את האיסור על "שינוי חזית" או "הרחבת חזית". אין עסקינן בכלל טכני גרידא, שכן "הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות דיון" (ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (20.8.2009)). בפסיקה נקבע, כי הגם שההתנגדות להרחבת חזית היא דיונית באופייה, הרי שיש לה משקל משמעותי בהליך האזרחי, שבמסגרתו הצדדים הם אלה אשר מגדירים את הפלוגתות וגבולותיהן. הדבר נכון ביתר שאת לגבי תובע, שלא רק פותח את ההליך, אלא תוחם אותו בהתאם לגבולות שהוא עצמו הציב בכתב תביעתו (עניין שמחב). בהקשר זה נאמר, כי על הצדדים בהליך האזרחי לבחור טענותיהם בקפידה, ולהציג את הפלוגתות באופן ברור ומפורש. אי-הקפדה על כתיבה בהירה של כתבי הטענות מקשה על הבנת המחלוקת ומייצרת סרבול וחוסר יעילות של ההליך המשפטי (ע"א 8023/16 לילך נוזית ארביב אור נ' חנה מרגרט פנטופט ג'נאח (20.8.2019) (להלן: "עניין לילך")). ההגנה היתרה על הכלל האוסר שינוי חזית נובעת מהצורך "לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו" (ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לשראל בע"מ (4.7.2011)). הלכה זו, יחד עם הוראות אחרות שעניינן סדרי דין, מדגישה כי הפרצדורה אינה קובעת רק את "כללי המשחק", אלא שהיא פעמים רבות "באה להגן על זכויותיהם המהותיות של הצדדים" (רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצות אלפו בע"מ (25.10.2007) (להלן: "עניין אדמוב")).
בענייננו, יש לדחות את הטענה כי עסקינן בחוזה מכר למראית עין שמאחוריו עומד הסכם נאמנות, ולו מן הטעם כי מדובר בטענה שהועלתה לראושנה בתצהיר העדות הראשית של י. ב.. טענה זו נעדרה מכתב התביעה, כאשר בכתב התביעה נטענה הטענה שלפיה עסקינן בהסכם מכר שריר, שהנתבעים שילמו בגינו אך ורק את הסכום הסמלי הראשון אשר עמד על 197,000 ₪ וכי משלא שולמה יתרת התמורה על חשבון הדירה הופר ההסכם הפרה יסודית המצדיקה ביטולו כדין. עסקינן בשתי תשתיות עובדתיות סותרות בתכלית.
15.כאמור, השוואה פשוטה בין כתב התביעה ובין תצהירי העדות הראשית שהגישה התובעת מלמדת, כי התובעת חרגה מגדר המחלוקת כפי שהוגדרה בכתב הטענות, ואין להתיר לה לעשות כן. חריגה מגדרי כתבי הטענות תותר רק במקרים שבהם הנתבע נתן את הסכמתו לכך, או שכתב התביעה תוקן ברשות בית המשפט באופן המתיישב עם הנטען בתצהירים (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006)). תנאים אלה אינם מתקיימים. חרף העובדה כי בתצהיר י. בר הועלתה מסכת עובדתית שונה באופן מהותי ממסכת העובדות שתוארה בכתב התביעה, ולמרות העובדה כי במסגרת קדם המשפט שהתנהל ביום 10.1.2020 טען ב"כ הנתבעת במפורש כי תצהירי התובעת אינם תומכים בנטען בכתב התביעה, לא טרחה התובעת להגיש בקשה לתיקון כתב תביעתה. משלא תוחקן כתב התביעה באופן המתיישב עם הנטען בתצהירים שהגישה התובעת ומשהתנגדה הנתבעת להרחבת חזית באופן מפורש הן במהלך ישיבת קדם המשפט והן בסיכומים בכתב שהגישה, אין להתיר לתובעת לחרוג מגדרי הטענות שהעלתה בכתב התביעה.
16.ודוק, אין עסקינן בשינוי חזית הנובע מיציקת משמעות משפטית שונה לעובדות המצויות בכתב התביעה, שאז אין מדובר בשינוי חזית אסור, אלא עסקינן ב"טענה שבעובדה שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אותו בעל דין" (תקנה 64 לתקנות). בהתאם להלכה הפסיקה, "בית המשפט רשאי לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית אשר נפרשה לפניו, אולם בכל הנוגע לעובדות המרכיבות את עילת התביעה – בית המשפט אינו יכול לגלותן בעצמו, ומקל וחומר שאין הוא יכול לסמוך עליהן בפסק דינו" (עניין לילך לעיל והאסמכתאות שם). הגישה המקובלת בפסיקה היא, שבית המשפט אינו רשאי לפסוק על סמך עילה השונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה (ע"א 11/62 חכמוב נ' סטולר, פ"ד טז 1395, 1400 (1962)). גישה זו רוככה עם השנים, אך תכליתה שלפיה בית המשפט לא יפסוק על סמך עילת תביעה שלא עלתה בכתב התביעה, בעינה עומדת. יפים לעניין זה דבריו של השופט זילברג אף שנכתבו לפני עשורים רבים בע"א 33/94 אליקים נ' אליעזרוב פד"י ג 195 (1950):
"... אם העובדה לא נטענה כלל על-ידי התובע, ולא שימשה מעולם עילה לתביעתו, אין בית המשפט ... רשאי לגלותה, ביוזמת עצמו, מתוך חומר הדיון, ואין הוא יכול לסמוך עליה בפסק-הדין הניתן על-ידו. שאם לא תאמר כן - יצא הנתבע מקופח בסדרי ההגנה שלו, שכן אין לצפות ממנו כי יחזה מראש, או יכחיש מראש, את העובדות העתידות להתגלות במהלך הדיון, ואשר לא נטענו נגדו בכתב התביעה, ונמצא הוא מפסיד, כמודה שלא מדעת, על סמך עובדות שלא היתה לו כלל אפשרות או שהות להכחישן".
(וראו גם: רע"א 7288/12 רוזן נ' אברמוביץ (23.10.2012); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 762 (1994)).
הטענה בכתב התביעה שלפיה הנתבעים הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית בזה שלא שילמו את יתרת התמורה על חשבון הדירה בהתאם לאמור בהסכם המכר, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה שעלתה בתצהיר י. ב. שלפיה מדובר בהסכם למראית עין שמאחריו עמדה עסקת נאמנות. מדובר בשתי טענות הסותרות באופן בוטה אחת את השנייה. שינוי החזית שהתגלה בטיעוני התובעת עולה כדי שינוי כל המסכת העובדתית אשר עמדה בבסיס כתב התביעה. אין עסקינן בשינוי נקודתי בטענה שולית, אלא מדובר בשינוי מהותי המשנה באופן טוטאלי את אופיו של כתב התביעה ואת גדרי המחלוקת כפי שהוגדרו בכתבי הטענות. אין להשלים עם מצב שבו עותר תובע לסעד בהתבסס על הסכם מכר תקף לכאורה, כאשר הוא עצמו כופר בתוקפו. בהעדר הסכם מכר תקף בין הצדדים, ומשעל פי גרסת התובעת עצמה הנתבעים לא היו חייבים לשלם דבר תמורת הדירה, אין מקום לטענה בדבר הפרת ההסכם עקב אי תשלום התמורה.
17.קבלת טענת התובעת בדבר היותו של ההסכם למראית עין שמאחוריו עומדת עסקת נאמנות פוגעת פגיעה חמורה בנתבעת, דבר שאין להלום. מבחינת הנתבעת שיקף כתב התביעה את עילת התביעה נגדה, ועל בסיסו היא בנתה את קו הגנתה. אם יתאפשר לתובעת לשנות את גרסתה במהלך הדיונים, הרי שיכולתה של הנתבעת להתגונן עלולה להיפגע (עניין אדמוב לעיל). בעניינו, הפגיעה בנתבעת השתקפה בוויתורה על חקירת עדי התובעת בחקירה נגדית, מתוך הבנה כי תצהירי התובעת אינם תומכים בטענות שהועלו בכתב התביעה, עובדה שעשויה מבחינתה להביא לדחיית התביעה. בכך שינתה הנתבעת את מצבה לרעה בהליך המשפטי דנא, ויתרה על הזכות הקנויה לה להפריך את הטענות המעולות נגדה, והכל בהסתמך על העובדה שתצהירי התובעת סותרים את הנטען בכתב התביעה. דברים אלה עלו, כאמור, באופן מפורש בישיבת קדם המשפט מיום 12.1.2020, שם טען ב"כ הנתבעת, כי נוכח הטענות שהועלו בתצהירי התובעת הסותרות באופן חזיתי את הטענות העומדות בבסיס התביעה, דין התביעה להידחות. הוא טען עוד, כי התביעה הוגשה בהתבסס על הטענה שהסכם מכר מחייב שנכרת בין הצדדים הופר הפרה יסודית ומנגד בתצהירים שהגישה התובעת נטען כי מדובר בהסכם למראית עיין שאין לו תוקף. על אף טענות מפורשות אלה שהועלו, כאמור, כבר במסגרת ישיבת קדם המשפט, לא ראתה התובעת לעתור לתיקון כתב התביעה. כהמשך ישיר לאותן טענות הודיעו הצדדים, כאמור, על הסכמה להגשת סיכומים בכתב על סמך התצהירים וכתבי הטענות הנמצאים בתיק ללא חקירת המצהירים. התרת שינוי או הרחבת חזית בנסיבות אלה פוגעת באופן חמור בזכויותיה הדיוניות והמהותיות של הנתבעת שבנתה את הגנתה על סמך כתבי הטענות הקיימים ומתוך הנחה שלא יותר שינוי חזית.
18.יש לדחות אף את הטענה שהובאה בתצהיר י. ב. שלפיה הוא העמיד בפני הנתבעת את האפשרות לאמץ את העסקה כעסקה מחייבת. ראשית, טענה זו לא נטענה בכתב התביעה כלל, ודי בנימוקים שהובאו מעלה בדבר הרחבת חזית אסורה כדי להצדיק את דחייתה. שנית, משמדובר על פי גרסת התובעת בהסכם למראית עין, לא ניתן לשכלל את ההסכם ולתת לו תוקף מחייב באופן חד צדדי. משלא הסכימו שני הצדדים לאמץ את ההסכם AS-IS ומשלא כרתו הסכם חדש במקומו, הרי שלא עומדת לאחד הצדדים הזכות לשכלל את ההסכם להסכם מחייב ולתבוע בגינו את הצד השני מחמת הפרה, כפי שניסתה התובעת לטעון בתביעה דנן.
19.אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום זה ועד מועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"ט אב תש"פ, 09 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.
