חברת החשמל הפסיקה את הזרם לדירות המפוצלות – האם יושב?

לפניי עתירה המופנית כנגד החלטתה של הועדה לתכנון ובנייה- ת"א (להלן: "משיבה 1") מיום 28.10.12, המורה על הפסקת זרם החשמל לדירות בבעלותו של העותר, וזאת מכוח סעיף 157א(ו) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"א 1965 (להלן: "החוק"), ובהמשך כנגד החלטתה של חברת החשמל (להלן: "משיבה 2") מיום 26.12.12, לבצע את הוראת ניתוק זרם החשמל בפועל.

רקע עובדתי

העותר, תושב חוץ המתגורר בצרפת, הנו הבעלים של הדירות נשוא העתירה. העתירה הוגשה באמצעות מיופה כוחו של העותר, מר הר-אש. הדירות נמצאות בקומה השנייה והשלישית, בבניין בן 3 קומות ברחוב ע' ה' ** . יצוין, כי הדירות מושכרות ומאוכלסות על ידי דיירים שונים.

על פי הנטען בעתירה, ביום 26.12.12 התבשר העותר על החלטתה של משיבה 1, המורה להימנע ו/או להפסיק את מתן החשמל לדירות אשר בבעלותו. בהמשך להוראה זו, ניתקה המשיבה 2 בתאריך 2.3.13 את דירות העותר מזרם החשמל.

כחלוף שבועיים ממועד ניתוק החשמל, הוגשה העתירה דנן בצירוף בקשה בהולה למתן צו עשה במעמד צד אחד, במטרה לחדש את אספקת החשמל לדירות העותר.

ביום 24.3.13 קיבלה כב' השופטת רונן את הבקשה לצו עשה והורתה על חיבור זרם החשמל לדירות משיקולי מאזן הנוחות. כמו כן, קבעה כי הצדדים יתאמו מועד לביקורת תוך 7 ימים ויודיעו על תוצאותיו לבית המשפט.

ביום 11.4.13, בהתאם להחלטתו של בית המשפט נערכה הבדיקה בנכס על ידי נציג ממחלקת הפיקוח על הבנייה. ממצאי הבדיקה העלו כי דירותיו של העותר חולקו למספר יחידות בניגוד להיתר הבנייה שהוצא למבנה.

עם זאת, ביום 27.5.13 דחה בית המשפט את בקשתה של משיבה 1, בה דרשה לבטל את ההחלטה להשיב את זרם החשמל לדירות עד אשר תוכרע העתירה, למרות הטענה כי ממצאי הבדיקה מעלים שהעותר פעל בניגוד לחוק.

מכאן העתירה.

טענות העותר

לטענתו של העותר, ביום 2.3.13 הפסיקו המשיבות את זרם החשמל לדירותיו, מבלי שטרחו להמציא התראות מוקדמות טרם ניתוק החשמל. לפיכך, נותרו הדיירים ללא יכולת לנהל אורח חיים תקין. לשיטתו של העותר, אין בידי המשיבות אישורי מסירה המוכיחים את קבלת ההתראות.

העותר טוען כי, במהלך שנת 2012 פנו נציגי העירייה לבא כוחו בבקשה לבצע ביקורת בנכס, אולם זו נדחתה לחודש נובמבר 2012 בשל שהייתו של העותר בחו"ל. במועד זה, פנה בא כוח העותר לנציגי העירייה במטרה להזמינם לנכס, אולם פנייתו לא זכתה להתייחסות.

העותר סבור כי טענתה של המשיבה בדבר פיצול הדירות בניגוד להיתר, הינה טענת סרק שאינה נתמכת בראיה מוצקה. עוד טוען העותר, כי לא די בקיומו של חשד לפיצול בלתי חוקי של הדירות לכמה יחידות נפרדות כדי להצדיק סנקציה חמורה של ניתוק חשמל, אלא דרושה הוכחה בפועל להתקיימותה של בנייה בסטייה מההיתר.

לשיטתו של העותר, לשון סעיף 157א(ו) לחוק מכוחו פועלת משיבה 1 ברורה. סמכותה של משיבה 1 להפסיק את זרם החשמל מוגבלת לדירות "חדשות" בלבד, בעוד שהדירות בהן עסקינן אוכלסו לפני כ-70 שנה ומקבלות אספקת חשמל רציפה וסדירה. מכל מקום, טוען העותר כי גם בהתקיים התנאים שצוינו לעיל, כפופה פעולת הניתוק לזכות שימוע, התראה מוקדמת וקיום יתר החובות שעניינן מנהל תקין.

בתגובה לבקשה להשבת צו ניתוק החשמל על כנו שהוגשה על ידי משיבה 1 ביום 28.4.13, טוען העותר כי מכיוון שאין בהיתר הבנייה קביעה של מספר יחידות הדיור, הרי שלא ניתן לטעון כי בוצע פיצול דירות בניגוד להיתר. לפיכך, נטען כי לא בוצע מטעמו כל פיצול בנכס וכי הנכס נותר כשהיה מיום רכישתו ועד היום. לשיטתו, השינויים בנכס ככל שנעשו, בוצעו עוד לפני שנת 1939, קרי, לפני חקיקת חוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965.

העותר מפנה למסמכים מתיק הבניין המעידים כי תלונות על פיצול דירות מצד גורמים שונים, נענו בידי משיבה 1 בתשובה כי אין אפשרות לנקוט באמצעים משפטיים כיוון שהיתר הבנייה לא הגדיר את מספר יחידות הדיור בכל קומה (נספחים א'-ד' לתגובה לבקשה מיום 19.5.13).

לאור האמור לעיל, סבור העותר כי השיקולים אותם שקלה משיבה 1 בטרם הורתה על ניתוק החשמל הינם שיקולים זרים ובלתי הולמים. לפיכך, החלטה הפוגעת בזכותם של הדיירים לחיות בכבוד מינימאלי חורגת ממתחם הסבירות ודינה להתבטל.

טענות המשיבות

לטענת משיבה 1, בעקבות תלונה שהתקבלה על פיצול דירות בבניין ללא היתר, נערכה ביום 17.7.12 ביקורת בשטח הבניין בהתראה של יממה, כאשר הודעה על כך הודבקה בכניסה לבניין. למרות שלא התאפשרה כניסה לתוך הדירות, סימנים חיצוניים שהתגלו במקום (מספר מוני החשמל, מספר דלתות, מספר פעמונים) הצביעו על כך שבשטח בוצע פיצול דירות. כמו כן, התקבלו תלונות חוזרות ונשנות מצד דיירי הבניין על רטיבות שנגרמה כנראה משינויי צנרת שנעשו ללא היתר.

באשר לטענת העותר לפיה זרם החשמל הופסק ללא כל התראה מוקדמת, טוענת משיבה 1 כי אין בטענה זו כל ממש. ביום 20.8.12 נמסר למיופה כוחו של העותר מכתב הזמנה למסירת עדות על מנת למסור את גרסתו ביחס לחשד (נספח ב' לכתב התשובה). כמו כן, ביום 9.8.12, בטרם המצאת מכתב ההתראה על ניתוק החשמל, נציג מחלקת פיקוח על הבנייה שוחח טלפונית עם מיופה כוחו של העותר והודיע לו על הוצאת מכתב ההתראה (נספח ג' לכתב התשובה).

משיבה 1 מציינת, כי הבהירה במכתב ההתראה שבסמכותה להורות על ניתוק תשתיות חשמל, מים וטלפון מכוח סעיף 157א(ו) לחוק, בכל מקרה של פיצול דירות שלא כדין (נספח ד' לכתב התשובה). למרות האמור לעיל, לא נענה העותר לפניותיה כחלוף חודש וחצי ממועד שליחת מכתב ההתראה. לפיכך, נשלחה ביום 28.10.12 הודעה למשיבה 2 לנתק את זרם החשמל, כאמור.

באשר לטענת העותר כי בהיתר הבנייה אין התייחסות למספר יחידות הדיור בכל קומה, סבורה משיבה 1 כי יש לקרוא את ההיתר המילולי יחד עם תשריט ההיתר המאושר, ממנו עולה בבירור כי בכל קומה בבניין אמורות להיות שתי יחידות דיור.

לשיטתה של משיבה 1, ממצאי הביקורת שנערכה ביום 11.4.13 מעידים באופן חד משמעי, כי בוצע פיצול בדירות העותר וזאת בסטייה מהיתר הבנייה: בקומה ב' בוצע פיצול מיחידה 1 ל-2 יחידות דיור וכן נמצא חלק אטום שלא ניתן היה לבצע בו ביקורת; בקומה ג' במקום דירה 1 אותרו 4 יחידות דיור עצמאיות ונפרדות (נספח ו' לכתב התשובה).

משיבה 1 סבורה כי לא ניתן לפתוח נגד העותר בהליך לפי פרק י' לחוק התכנון והבנייה בגין פיצול דירות, בהיותו תושב חוץ. לפיכך, הפעילה את סמכותה לפי סעיף 157א(ו) לחוק במסגרת מלחמתה נגד פיצול הדירות. לשיטתה, השימוש בסעיף זה, אשר מסמיך אותה להורות על ניתוק התשתיות הינו שימוש סביר בנסיבות העניין, בהיותו אמצעי חיוני להרתעת עברייני בנייה.

לאור כל האמור לעיל, טוענת משיבה 1 כי יש להורות על השבת צו ניתוק החשמל על כנו עד להשבת המצב לקדמותו, קרי, עד להתאמת הדירות אשר בבעלותו של העותר להיתר הבנייה המקורי.

משיבה 2 טוענת כי דין העתירה כנגדה להידחות על הסף בשל היעדר יריבות. לשיטתה, חלה עליה החובה לפעול בהתאם להוראות הועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר הורתה לה לבצע את ניתוק אספקת החשמל לנכס נשוא העתירה. משיבה 2 מדגישה בטיעוניה כי אינה צד להליך וכי אין לה כל שיקול דעת, עמדה או עניין במחלוקת דנן.

דיון והכרעה

ראשית לכל אתייחס לעניינה של משיבה 2.

ביום 26.12.12 הודיעה משיבה 2 לעותר כי בהתאם להוראת סעיף 157א(ו) לחוק התכנון והבנייה, הורתה לה משיבה 1 להפסיק את מתן החשמל לדירותיו של העותר. העותר ומשיבה 2 חלוקים בשאלה האם בעת שמשיבה 1 הפעילה את סמכותה להורות על ניתוק אספקת החשמל, מחויבת משיבה 2 ליישם את הוראתה.

משיבה 2 הינה זרוע ביצועית של הרשות אשר פועלת מכוח חוק. אין לה שיקול דעת עצמאי בהחלטה שכן היא מחויבת לפעול לפי הוראותיה של הרשות. לא זו בלבד, במסגרת הדיון בפניי, לא התנגד ב"כ העותר למחיקתה של משיבה 2 מההליך. אשר על כן, סבורה אני כי לא היה מקום לצרף את משיבה 2 כצד להליך ואני מורה על מחיקתה ממנו.

עתה, אבחן האם על פי נסיבות המקרה הפעילה משיבה 1 כראוי את שיקול דעתה בהחלטתה לנתק את זרם החשמל לדירותיו של העותר, על פי סעיף 157א(ו) לחוק התכנון והבנייה הקובע:

"ראתה הרשות המאשרת כי בנייתה של יחידת דיור, מסחר, שירותים או תעשיה היוותה סטייה מהיתר, רשאית היא להורות לחברה, למנהל או לספק, למנוע או להפסיק מתן חשמל, שירותי טלפון או מים, לפי העניין, לאותה יחידה".

קרי, מקום בו הסיקה הרשות בהתבסס על ראיות מנהליות כי נבנתה יחידה תוך סטייה מהיתר, רשאית היא להורות על ניתוק התשתיות בשטח.

לטענתו של העותר, הפעלת הסעיף במקרה דנן נעשתה בחוסר סמכות. ההוראה לנתק את אספקת החשמל ניתנה על פי חשד בלבד, מבלי שהוכחה בפועל חלוקה בלתי חוקית בנכס. כמו כן, סבור העותר כי אין תחולה להוראת הסעיף שכן אין המדובר בדירות "חדשות", אלא דירות אשר קיימות ומאוכלסות מזה 70 שנה ומקבלות אספקת חשמל רציפה.

אין בידי להסכים עם השקפתו הפרשנית של העותר באשר להוראת הדין. מלשון ההוראה ניתן ללמוד כי סמכותה של הרשות להורות על ניתוק אספקת התשתיות אינה מוגבלת בזמן והתנאי היחיד להפעלתה הינו קיומה של בניה, אשר סטתה מהיתר הבנייה שהוצא לנכס. הסעיף מתייחס לבנייה של "יחידת דיור, מסחר, שירותים או תעשיה...". אם כך, ההוראה אינה מבחינה בין הפסקת השירותים לנכס "חדש" שאינו מאוכלס, לבין נכס שבנייתו הושלמה לפני זמן רב כפי שטוען העותר. נראה כי אין בהוראה דבר המייחד אותה אך ורק לנכסים חדשים. יתרה מכך, סבורני כי פרשנות זו אינה מתיישבת עם תכלית החוק שעניינה הרתעת עברייני בנייה הפועלים באופן המנוגד לחוקי התכנון והבנייה.

בדומה לעניינינו, בעת"מ 1369/01 ארצי נ' ועדת ערר מחוז מרכז (21.2.2002) דחה בית המשפט את טענתו של העותר לפיה, משהוצא היתר בנייה לנכס, וזה חובר לתשתיות ואוכלס בדיירים, לא תחול הוראת סעיף 157 א(ו) לחוק, גם אם יימצא כי הבנייה נעשתה בחריגה מההיתר.

בית המשפט קבע:

"מקובלת עלי עמדת ועדת הערר ולפיה לשון החוק דוברת בעד עצמה ומלמדת שהפסקת השירותים האמורים אפשרית מכוח אותה הוראת חוק גם לגבי בניה שהושלמה תוך סטייה מהיתר הבניה".

כמו כן, בעת"מ 37/99 פינת החמד חברה לבניין בע"מ נ' ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז ירושלים (6.10.1999) פסק בית המשפט כי יש להותיר את ניתוק החשמל על כנו בנכס בו הוקמו דירות מגורים אשר אוכלסו מזה שנים רבות, בניגוד לתוכנית המתאר, לפיה יועד השטח לשמש כבית מלון.

מכאן, עולה כי בתי המשפט הכירו בפרקטיקה לפיה יש להתיר לרשות להפעיל סמכותה ולאפשר לה לעשות שימוש באמצעי האכיפה שמעמיד לרשותה החוק, כאשר עליה להפסיק או למנוע אכלוס מבנה שנבנה בניגוד להיתר בנייה או ללא היתר כלל.

כאן המקום להדגיש כי הסמכות הנתונה לרשות להורות על ניתוק תשתיות חיוניות היא רחבה, על כן, עליה להשתמש בה במשורה ולהפעילה רק במקרים חריגים.

כך למשל, בעת"מ 287/03 דג סוף בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, אילת (21.11.2003) התייחס בית המשפט לפרשנות הסעיף:

"ואם ישאל השואל היכן תכלית החוק, ועל-פי איזה היגיון יש להעניק פרשנות רחבה לסעיף אך יישומו יפה על דרך הצמצום, אשיבנו באופן הזה: הסעיף מעניק כוח לרשות להורות על ניתוק תשתיות חיוניות כגון מים, חשמל וטלפון. זוהי תוצאה קשה. בדרך-כלל מוטב שצעד קיצוני כזה ייעשה לאחר הכרעה שיפוטית. בשל כך, גם המדינה מסכימה שיש להפעיל את הסעיף רק במקרים חריגים, יוצאי-דופן וקיצוניים".

מכל האמור לעיל, עולה כי בידי הרשות ניתנו סמכויות לאשר את החיבור לתשתיות מים וחשמל, אך גם לשלול אותו מקום בו לא מולאו דרישות החוק. סבורני, כי במקרה דנן משיבה 1 פעלה בסמכות כאשר הורתה על ניתוק התשתיות מהנכס נשוא העתירה.

יתר טענותיו של העותר מתמקדות בהליכים שקדמו למתן ההוראה האמורה. טענה אחת הינה במישור התשתית העובדתית שבבסיס ההחלטה. שהרי, לטענתו של העותר פעלה משיבה 1 על בסיס חשד בלבד לפיצול בלתי חוקי של הדירות. העותר חולק על המסקנה כי הבניה נעשתה שלא בהתאם להיתר. טענה נוספת הינה במישור מידתיות ההחלטה, שכן העותר סבור כי הנזק שנגרם לדיירים חמור ללא כל יחס להפרה הנטענת. עוד טוען העותר, כי משיבה 1 פעלה בניגוד לכללי מנהל תקין, שעה שלא אפשרה לעותר לשטוח את טענותיו טרם ההחלטה האמורה.

אשר להליכים שנערכו טרם קבלת ההחלטה, משיבה 1 פירטה בתגובתה את הממצאים בשטח, מהם הוסק כי ייתכן ובוצעה בנייה שלא כדין. כן, הציגה התראה ששלחה בעניין זה למיופה הכוח של העותר בה הוזמן להציג עמדתו בנושא, אישור מסירה ותיעוד שיחה טלפונית שנערכה למיופה הכוח. אציין, כי על אף האמור בעתירה כי מיופה הכוח לא קיבל כל פניה קודמת, במסגרת הדיון בפני לא הועלתה טענה מצד ב"כ העותר כי העובדות שנטענו בכתב התשובה אינן נכונות. יתר על כן, גם בהנחה שההתראות וההודעות אשר שלחה משיבה 1 לא התקבלו, ניתנה לעותר ההזדמנות להשמיע דבריו ולהתייחס למהות המחלוקת בטרם הורתה כב' השופטת רונן על בדיקת הנכס.

בנסיבות אלו, יש להעדיף את האמור בתגובת משיבה 1 הנתמכת במסמכים ולקבוע כי לעותר ניתנה הזדמנות להשמיע טיעוניו ולחלוק על הממצאים ומטעמיו שלו, לא עשה כן.

אשר למידתיות השימוש בסעיף 157א(ו), המשיבה 1 הסבירה שנוכח היות העותר תושב חוץ, נקיטה בהליכי אכיפה פליליים צפויה הייתה להתברר כחסרת תועלת, נוכח הקושי בהמצאת כתב האישום וניהולו של ההליך. חיזוק לטענה זו, היא מוצאת בניסיונותיה לאתר את העותר על מנת להמציא את מכתבי ההתראה בטרם ניתוק זרם החשמל, וכן, בחוסר יכולתה להיכנס לדירות העותר ולערוך בהן בדיקה מקיפה.

מנגד, העותר התייחס בטיעוניו להשלכות הנובעות מהשימוש בסעיף זה, אך לא הציג כל חלופה אחרת, פוגענית פחות.

כיוון שכך, אני סבורה שככל שהאפשרויות המעשיות שעמדו בפני משיבה 1 היו אכיפה באמצעות סעיף 157א(ו), לבין אי אכיפה, אין לומר כי הבחירה באפשרות הראשונה אינה מידתית. עם זאת, אדגיש כי מדובר בצעד דרסטי המונע שימוש בסיסי בנכס, לעיתים אף ממי שאינו אחראי לבנייה האסורה. אי לכך, כאמור על הרשות להפעיל סמכותה מכוח סעיף זה רק בנסיבות המצדיקות זאת. בענייננו, הובהר כי זוהי האפשרות היחידה לביצוע אכיפה.

ביום 11.4.13 נערכה בדיקה בשטח בהתאם להחלטת בית המשפט. עיקר ממצאיה, אשר אינם שנויים במחלוקת, הם כי "אותרו 4 יח"ד נפרדות שבכל אחת מהן קיים מטבח, חדר רחצה, לוח חשמל, מונה חשמל וריהוט משלים" (נספח ה' לכתב התשובה).

בהמשך לממצאים אלה, נותרה בין הצדדים המחלוקת בשאלת פרשנותו של היתר הבנייה המילולי שהוצא בשנת 1934. בהיתר הבנייה נאמר כי "לבניין קומה ג': 6 חדרים, 2 מרפסות... 2 מטבחים 2 חדרי אמבטיה..."

העותר סבור כי מאחר שההיתר אינו מטיל מגבלה על מספר יחידות הדיור בכל קומה, לא ניתן לטעון כי פעל בניגוד לאמור בו. העותר מפנה בעניין זה למכתבו של מנהל מחלקת הפיקוח על הבניה מיום 7.4.03 בו נאמר כי "לאחר התייעצות עם השירות המשפטי הוחלט שלא ניתן לנקוט באמצעים משפטיים, מכיוון שלא מוגדר בהיתר הבניה כמות של יחידות הדיור".

תשובתה של משיבה 1 בדיון בעל פה הייתה כי מדובר בטעות והיא התנצלה בשמו של העובד על הדברים האמורים. למעלה מן הצורך אעיר כי בנסיבות מסוימות, ייתכן כי תשובה רשמית מעין זו מטעמו של גורם מוסמך, עשויה הייתה לעמוד לרשות לרועץ, מקום בו הסתמך עליה האזרח בפעולתו.

יפים הם לעניינינו הדברים שנאמרו בע"א 11583/04 מדינת ישראל נ' שאול ואליהו ברגר (16.1.06):

"בשקילת יכולתה של הרשות לחזור בה מטעותה יש לאזן בין שיקולים שונים העומדים על הפרק, וכל מקרה יבחן על-פי נסיבותיו. כך יש להבחין בין טעות שנגרמה באשמת הרשות לבין טעות שנגרמה באשמת האזרח. טעות שנגרמה באשמת הרשות ניתנת אף היא לתיקון, אך לשם כך נדרש אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק זאת. כמו כן יש להבחין בין טעות הנופלת במסגרת הסמכות של הרשות לבין טעות הגורמת לתוצאה בלתי חוקית או מנוגדת לסמכותה של הרשות... בנוסף, יש לבחון את אינטרס הפרט בסופיות ההחלטה המנהלית, את מידת ההסתמכות שלו עליה, והאם שינה מצבו לרעה עקב ההחלטה או שנגרם או עלול להיגרם לו נזק בעקבות שינויה. מנגד יש לבחון את מהותו של האינטרס הציבורי אותו מבקשים לקדם".

הואיל והעותר לא ידע על המסמך האמור קודם לעתירה, וממילא לא הסתמך עליו, סבורה אני כי בנסיבות דנן, יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבאכיפת הדין על פני האינטרסים של העותר ושוכרי הדירות ולאפשר לרשות לחזור בה מעמדתה.

עתה לכאורה, עומדת בפני השאלה האם יש לפרש את היתר הבניה המילולי בהתאם לתשריט המצורף לו או בהתאם לאמור במכתביה של משיבה 1. לטענתה של משיבה 1, במקרה של סתירה בין ההיתר המילולי לבין התשריט, התשריט גובר.

אין אני נדרשת להכריע, במקרה זה, בדבר עדיפות מסמך אחד על משנהו, ויש לראותם כשלובים זה בזה לצורך הבדיקה אם הנכס נבנה בהתאם לדרישות החוק אם לאו, מאחר, שלהשקפתי, התשריט הינו כלי חזותי אשר משתלב עם ההיתר המילולי ויוצר את התמונה בשלמותה.

לעניין זה יפים הם דברי בית המשפט בע"א 2113/97 נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה (31.8.99):

"שני חלקיה של תכנית מתאר – החלק המילולי, ה'תקנון', ובצדו התשריט – שני חלקים אלה אמורים להשלים זה-את-זה, ומשעה שבאה תכנית לאוויר העולם, על דרך-הכלל אין לאחד חיים בלא רעהו. החלק המילולי סומך עצמו אל התשריט – שכן בלא תשריט יאבד מערכו, כולו או מקצתו, ואילו התשריט מצדו נסמך אל החלק המילולי – שכן בהיעדר עקרונות והגדרות לצבעים שבתשריט יידמה התשריט לציור צבעוני (או לציור בשחור-לבן) חסר-משמעות. כדי ללמוד אפוא על הסטטוס שתכנית מתאר מקנה לשטח קרקע זה או אחר בה, שומה עלינו לראות את התכנית כמכלול: לעיין בתקנון המגדיר הגדרות והמתווה עקרונות, ובה-בעת לעיין בתשריט הפורש באורח חזותי את פועלה של התכנית. המושג 'תכנית' שתי אונות לו: האונה המילולית ואונת התשריט, ושתי האונות היו כתאומות-סיאם שלבבן לב אחד הוא".

בענייננו, בחינת האמור בהיתר המילולי בשילוב עם התשריט הקיים, מעלה כי בנכס נשוא העתירה הותרה בנייה של שתי יחידות דיור בכל קומה.

לא זו בלבד, ממצאי הביקורת אשר נערכה בנכס מלמדים כי בעוד שעל פי היתר הבניה המילולי על הקומה לכלול 2 מטבחים ו-2 חדרי אמבטיה, בפועל בנויים 4 מטבחים ו-4 חדרי אמבטיה. ממילא, אין הבנוי בפועל תואם את היתר הבנייה המילולי, בין אם הגביל את מספר יחידות הדיור ובין אם לאו.

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי החלטתה של משיבה 1 להורות על ניתוק זרם החשמל מדירותיו של העותר סבירה בנסיבות העניין. כמו כן, אינני סבורה כי העותר הצביע על פגם שנפל בהליכים שקדמו להחלטה, שיש בו כדי להצדיק את ביטולה. כיוון שכך, אין מניעה כי משיבה 1 תפעיל סמכויותיה במטרה להתאים את הבנוי בשטח להיתר הבנייה.

אשר על כן, החלטתי לדחות את העתירה.

עם זאת ולפנים משורת הדין, אני מעכבת את ביצוע הניתוק עד לתאריך 16.12.**, על מנת לאפשר לעותר להסיר את המחדל.

העותר ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ לכל אחת מהמשיבות.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ד, 17 ספטמבר 20**, בהעדר הצדדים.