החלטה
בפניי בקשה מטעם המבקשת, היא הנתבעת בתיק דנן, לחייב המשיבה [התובעת] להפקיד ערובה להוצאות המשפט, בסכום שבשיקול דעת בית המשפט.
סכום התביעה נשוא בקשה זו הינו 178,000 ₪, ועניינה לטענת התובעת, הינו, הפרת ההסכם שנכרת בין הצדדים, מצד הנתבעת, ועתירתה של התובעת לתשלום יתר התשלומים שטרם הועברו לה מצד הנתבעת, בגין השירותים שהעניקה לה על פי ההסכם.
טוענת המבקשת, כי התובעת [המשיבה] לא ציינה בכתב התביעה את כתובתה באיטליה, וכי יפוי הכוח שצורף לכתב התביעה לא נחתם על ידי התובעת, כי אם על ידי אדם בשם גו'זף רוסטיצ'לי, המציין את כתובתו בעיר מילאנו באיטליה, ואשר הקשר בינו לבין הנתבעת אינו ידוע ואינו מפורט. בנסיבות אלו, מבקשת הנתבעת כי ביהמ"ש יורה על חיוב התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, היה ותזכה הנתבעת בדין. זאת, בעיקר לאור העובדה כי התובעת הינה חברה זרה, ומוגבלת במניות.
המשיבה התובעת התנגדה לבקשה וטענה כי המשיבה הינה חברה אמידה בעלת נכסים רבים בחו"ל; החברה הינה חברה מוכרת וידועה, בעלת ותק של שנים רבות בשוק, למתן שירותי מזון, ואין כל בסיס לטענות שמעלה המבקשת בדבר חשש להבטחת הוצאותיה, ככל שייקבעו ויהיו כאלה.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי המדובר בתביעה בעלת סיכויי הצלחה גבוהים, כאשר היא מצידה סיפקה שירותים בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים, ואילו הנתבעת סירבה לשלם זה בגין עבודתה זו.
המבקשת השיבה לתגובת המשיבה, חזרה על האמור בבקשתה, וטענה כי המשיבה לא ציינה כל כתובת באיטליה, לא טענה לכתובת בישראל, ואף לא טענה כי בבעלותה נכסים בישראל, ולא פרטה נכסיה.
דיון והכרעה
סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 קובע:
"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 [א] לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:
"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
בעוד שלגבי חברה הכלל הוא כי חיובה בהפקדת ערובה הינו הכלל, ואי חיובה הוא החריג, הרי שלגבי אדם פרטי, הכלל הוא אי חיוב בהפקדת ערובה, והחריג הינו חיוב בה. [רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ. נילי מפעלי מתכת בע"מ, רע"א 3274/92 סרוסי נ. י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, בש"א (י-ם) 5922/01 מוזס נ. לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, רע"א 6066/00 חאלד אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ; רע"א 3686/05 גאלי אחזקות בע"מ נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ].
עם זאת, גם כאשר מדובר בחברה, אין לעשות שימוש בתקנה באופן גורף, אלא יש לשקול כל מקרה לגופו, תוך שימת לב לזכות הגישה לערכאות, שהינה "זכות חוקתית מן המעלה הראשונה" מחד, ולאינטרס במניעת תביעות סרק ובעיקר בהבטחת הוצאותיו של הנתבע מאידך, בעיקר כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים.
ההחלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לביהמ"ש, מערבת שיקולים נוגדים; האחד – מימוש זכות הגישה לערכאות, המצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידיו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו [רע"א 3601/04 לין ונצ'ון נ. מ"י -מנהלת ההגירה / משטרת ישראל].
על ביהמ"ש למצוא, בכל מקרה על פי נסיבותיו, את האיזון הנכון בין זכות הגישה לערכאות ובין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד "הנגרר" להליך משפטי [רע"א 2083/06 צנטרום מרכז תוכנה בע"מ נ' אופטיקה הלפרין בע"מ, רע"א 2157/06 לרנר נ' מוזיאון תל אביב לאומנות בע"מ ואח']. בהפעלת שיקול הדעת בעניין הפקדת ערובה להוצאות משפט, יש לתת משקל ממשי לזכות החוקתית של פניה לערכאות, ומנגד יש לשקול את האינטרס הציבורי כבד המשקל, המבקש להבטיח לבעל דין הגנה בפני מצב בו יתקשה לגבות הוצאות שנפסקו לטובתו בהליך שהוגש נגדו, וכשל.
במקרה שלפניי, סכום התובענה אינו גבוה במידה כזו שניתן לומר באופן חד משמעי, שהגנה מפני התובענה עולה ממון רב, אשר המשיבה לא תוכל לשאת בו, במידה ותידחה התביעה והיא תחויב בהוצאות. המשיבה טענה כי המדובר בחברה אמידה בעלת נכסים רבים בחו"ל, ואין כל חשש כי הנתבעת לא תוכל להיפרע הוצאותיה, ככל שייפסקו כאלה לטובתה.
כאמור לעיל, תקנות סדר הדין קובעות כי לביהמ"ש שיקול דעת באם לחייב בהפקדת ערובה אם לאו, וההלכה קובעת כי יש לערוך איזון בין זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות חוקתית, אל מול הבטחת האינטרס של הצד הנתבע, להיפרע הוצאותיו, ככל שאלו ייפסקו לו.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי האיזון הראוי והנכון שיש לערוך במקרה דנן, מטה את הכף לטובת המשיבה, וסבורני כי אין זה המקרה בו המדובר בחברה בעלת יכולת כלכלית מוגבלת, בעיקר לאור סכום התביעה וסיכוייה, ולאור מהותה, כפי שפורט לעיל.
יוצא אפוא, כי בנסיבות האמורות, ומבלי לחוות דעה בשאלת מידת סיכוייה של התביעה להתקבל בסופו של יום, נראה כי אין הצדקה כעת לחייב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.