חוראני(עציר) ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

1.בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת (להלן - בית משפט קמא), (כב' השופטת לילי יונג גופר) שניתנה ביום 17/3/2011 בתיק מ"ת 17342-03-11, לפיה שוחררו העוררים למעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני ובתנאים נוספים, מחוץ לביתם בכפר עילבון.

2.נגד העוררים הוגש לבית משפט קמא כתב אישום, אשר מייחס להם ביצוע העבירות הבאות:

פציעה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1),(2) לחוק העונשין, התשל"ז 1977, (להלן "חוק העונשין");

תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 380 ו- 382(א) לחוק העונשין;

הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 245(א) בצירוץ סעיף 249א(1) לחוק העונשין.

בנוסף כנגד העורר מס' 1 בלבד, הוגש אישום שני המייחס לו ביצוע העבירות הבאות:

א. הדחה בחקירה- עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין;

ב. שיבוש הליכי משפט- עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

3. באישום הראשון נטען, כי ביום 24.2.11, הגיעו העוררים ברכבם לצומת עילבון, שם הבחינו במתלונן בו חשדו כי היה מעורב בהשלכת רימון הלם על ביתו של העורר מס' 1. העוררים ירדו מן הרכב שהם מצוידים באלות, והחלו להכות את המתלונן, אשר נפל ארצה, בפניו ובכל חלקי גופו. אחד מהם אף דרך על צווארו של המתלונן עד שהתקשה לנשום. במהלך התקיפה, דרשו העוררים, כי המתלונן יודה בהשלכת הרימון, ומשנענו בשלילה, המשיכו להכותו. בהמשך אף דרשו מן המתלונן כי לא יתלונן במשטרה.

המתלונן הגיע לתחנת דלק סמוכה והוסע לבית החולים על ידי אדם שהגיע למקום, שם עבר שורה ארוכה של בדיקות בהן אותרו חבלות באיזור הראש והצוואר וכן סבל המתלונן מכאבים, המטומות, שפשופים ונפיחות סביב עיניו ובשפתיו, וכן פצעים ברגל שמאל ובפנים וסימני חבלה בצוואר, ברגליים ובחלקי גוף נוספים.

באישום השני המיוחס לעורר 1 בלבד עולה, כי במהלך חקירה שהתקיימה בחשד לביצוע העבירות נשוא האישום הראשון, שהה העורר 1 במעצר יחד עם עצור אחר שנחקר אף הוא בחשד להשתתפות מסוימת במעשה התקיפה נשוא האישום הראשון. העורר 1 אמר לאחר לומר בחקירה כי לא היה בצומת עילבון ולא ראה שם את העורר 1, וזאת בכוונה למנוע או להכשיל חקירה ומשפט שיתקיים בעקבות ממצאיה.

4.עם הגשת כתבי האישום, ביקשה המשיבה מבית משפט קמא לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. על אף הסכמת הצדדים בחן בית המשפט קמא את הראיות בתיק וקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים וכן קיימת עילת מעצר. אשר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט קמא כי מן הראיות עולה שמן העוררים נובעת מסוכנות רבה ואף עולה חשש לשיבוש הליכי משפט מצידם, ומאידך, המדובר בצעירים, ללא עבר פלילי, אשר מסוכנותם מכוונת באופן נקודתי כלפי המתלונן ותושבים אחרים או עדים בכפר מגוריהם- עילבון. נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה, ובלבד שזו תהיה מרוחקת מרחק משמעותי מכפר עילבון, בתנאי מעצר בית מלא, בתוספת איזוק אלקטרוני ותנאים נוספים. בית המשפט קמא בחן בעצמו את המשמורנים המוצעים ולאחר שהתרשם, כי הם יכולים להוות פיקוח מתאים, קבע כי העוררים ישוחררו, כאמור בהחלטתו לחלופה של מעצר בית מלא, בתוספת איזוק אלקטרוני ובתנאים נוספים, בכפרים דיר חנא (העורר 1) ופאסוטה (העורר 2).

5.טענות העוררים בתמצית:

ב"כ העוררים טען, כי שגה בית המשפט קמא, כאשר קבע תנאים כה מחמירים לשחרורם של העוררים. לטענתו מדובר בתנאים החורגים מן הנדרש בצורה קיצונית ובלתי פרופורציונאליים הן לנסיבות המקרה והן לנסיבותיהם האישיות של העוררים.

לטענתו, עיקר החלטת בית המשפט קמא מתייחסת לסקירת מערך הראיות שבתיק, וזאת על אף שהעוררים הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה.

ב"כ העוררים טען, כי האירוע נשוא כתב האישום, איננו מגלה חומרה מיוחדת וכי אין עסקינן באירוע מתוכנן, יזום ומתואם, אלא במפגש אקראי, בו לא נעשה שימוש בנשקים או סכינים. עוד הדגיש כי מחומר הראיות עולה כי למתלונן לא נגרמו פגיעות של ממש עקב האירוע.

ב"כ העוררים הוסיף, כי העוררים הינם אנשים נורמטיביים ונטולי עבר פלילי, והוסיף כי הצעתו בפני בית המשפט קמא, לפיה יורחקו העוררים מן הכפר עילבון למשך 30 יום, הוצעה אך ורק לשם הרגעת המצב בכפר וניתן היה לקבלה.

ב"כ העוררים שב וטען, כי האירוע נופח מעבר לכל פרופורציה ואף הגיש פסיקה ממנה עולה, לטענתו, כי במקרים דומים, שוחררו נאשמים בתנאים פחות מחמירים או לא הוגשו כתבי אישום.

לסיכום, ביקש ב"כ העוררים לבטל את התנאים המגבילים שנקבעו ע"י בית המשפט קמא ולהסתפק בהרחקה בת 30 הימים אותה הציע.