חיוב אב במזונות ילדיו על אף שקיבלו תרומות

בדיון שהתקיים היום שמע ביה"ד את הצדדים וב"כ בנושא מזונות הילדים.

 לצדדים ארבעה ילדים בגילאים 9, 7, 5 ו-3. ביה"ד חייב את האב במזונות זמניים בסך 3,000 ₪.

ב"כ האשה תבעה להגדיל את המזונות ולחייב את האב במזונות ילדים קבועים, כמפורט בכתב התביעה וכן בפרוטוקול הדיון.

כמו כן פירטה ב"כ האשה בדיון את ההוצאות הנוספות שצריכה האם להוציא בגין מצבם הייחודי של הילדים בגין אוכל ותרופות מיוחדים לאחד הילדים, וכן טיפול רגשי שעוברים הילדים. סך כל ההוצאות הנ"ל עומד 2,900 ₪ לחודש, ותובעת ב"כ האשה לחייב את האב במחצית ההוצאות הנ"ל.

האשה הודתה בפני ביה"ד שקיבלה סך של כ-25,000 דולר תרומות עבורה ועבור הילדים בסיוע חברתה של האשה. האשה טענה שהיא שומרת את הסך הנ"ל לצרכי הוצאות שכירות דירה בעתיד.

בנוסף, האב הסכים לייפות את כוחה של ב"כ האשה להוציא את הכספים מחשבון בנק בגרמניה הרשומים על שמו, שיופקדו בנאמנות ב"כ האשה וישמשו להוצאות הילדים בהתאם להחלטות ביה"ד.

הכרעה בנוגע לגובה דמי מזונות

הנה בנוגע לחיוב דמי מזונות כאשר יש לילדים ממון, מצינו חילוק בין ילדים שהם קודם גיל שש, לבין ילדים לאחר גיל שש. בשו"ע אהע"ז סימן ע"א ס"א פסק כדברי הטור בשם מהר"ם רוטנבורג שהאב חייב לזונם אפילו יש להם נכסים שירשו. וכתב הב"ש שם סק"ב בשם הב"ח שאחר גיל שש הוא פטור לזונם כשיש להם ממון שלהם.

והנה בנדון דנן שני הילדים הצעירים הם מתחת גיל שש ואילו השנים המבוגרים יותר הם מעל גיל שש. לפ"ז יש לדון שהאב פטור מתשלום מזונות עבור שני הילדים הגדולים כיון שהאם קיבלה כספי צדקה עבור הילדים, ונחשב הדבר כאילו יש להם נכסים.

והנה נטענה טענה כי גם על הילדים פחות מגיל שש יש לפטור, כיון שיש לחלק בין מקרה שיש להם ממון שאז פטור האב וכנ"ל, לבין מקרה שכספי הצדקה ניתנו ספציפית לטובת הקטינים ישירות, הו"ל כיש להם אוכל, וכהאי גוונא לא מצינו שהאב חייב לזון ילדים אלה שהרי יש להם מהיכן לאכול.

אולם אחר עיון נראה כי החילוק אינו אם יש להם ממון שנועד לאוכל (כי בעצם אין הבדל אם יש להם ממון סתם לבין ממון שנועד לאוכל), אלא החילוק הוא דווקא אם יש מי שמאכיל אותם בפועל ודואג להם לפרנסתם באוכל וביגוד – רק בזה יש לדון לפטור את האב כיון שבפועל יש להם אוכל. וכן העלה הגר"ח צימבליסט בפד"ר ח"ז עמ' 156 בסוף הפד"ר וז"ל:

"ולבסוף כדאי להעיר, דאין להקשות מהמשנה כתובות ק"א ב': ניסת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות, דאמאי נותן לה הבעל מזונות הרי יש לה מזונות מאלה שפסקו לה, ויש לה מה לאכול, דהתשובה היא פשוטה: דהתם הם נותנים לה דמי מזונות, וחזינן לה כאילו יש לה ממון ונכסים, דגם אז יש לה מזונות מן הבעל. ואה"נ אילו היו חייבים אלה שפסקו לה, לא דמי מזונות אלא לזונה ממש והיתה אוכלת אצלם, שוב לא היו יכולים להוציא מזונות מן הבעל, דהא סו"ס יש לה מה לאכול.

ויש ללמוד מזה למעשה, דאם האשה או הבנים עד שש מקבלים מאיזה מקום הקצבה חדשית עבור מזונות, אין זה פוטר את הבעל או האב מלזונם, דההקצבה החדשית נחשבת כיש להם נכסים שעדיין חייב לזונם, אבל אם למשל האשה או הילד סודרו במוסד ושם הם מקבלים מזונות ממש, אין לחייב את הבעל או את האב במזונותיהם, דהא סו"ס יש להם".

בנדון דנן אילו היה מאן דהוא מקבל על עצמו אחריות לזון ולפרנס את הילדים, כדוגמת ערב קבלן שנכנס תחת הלווה, היה הדבר יכול לפטור את האב מתשלום מזונות, אבל לא כן בנדון דנן שהאם קיבלה כספים בתורת צדקה לילדים ללא כל קבלת אחריות של התורמים לצרכי הילדים, נדון הדבר לכל היותר כיש להם ממון שלהם, וכהאי גוונא אין לפטור את האב מתשלום דמי מזונות.

והנה חילוק כזה כבר נזכר בשו"ת רעק"א סימן קמו בהקשר דומה. בשו"ע חו"מ סימן ר"צ סכ"ה פסק שיתומים שסמכו אצל בעל הבית והוא זנם משלו, לא הניח מעותיו על קרן הצבי. זאת אומרת שהוא יכול להשתלם מכספי העזבון שירש היתום. לעומת זאת בשו"ע יור"ד סימן רנ"ג ס"ה פסק שמה שהוציא על היתומים אינו חוזר אליו. והסביר הרעק"א שם וכן בהגהות על השו"ע בסימן ר"צ, שבסימן ר"צ מיירי שקביל על עצמו לפרנס את היתומין בכל צורכם, משא"כ בסימן רנ"ג שנתן להם משלו אבל לא קיבל על עצמו לפרנסם בכל צרכם. והנה חילוק זה נאמר לעניין יכולתו של המפרנס לשוב ולגבות מה שהוציא עבור היתומים. ואילו החידוש שבדברנו כאן הוא גם לעניין לפטור את האב מחיובו לשלם מזונות לילדיו, רק אם מאן דהוא קיבל על עצמו אחריות מלאה לפרנסת הילד.

יחד עם זאת, כיון שהאב אובחן כעת כמי שיש לו מוגבלות לעבוד כאדם רגיל, הרי שבמצב זה, אין לחייבו מעבר ליכולתו. אכן אחר שהוא יעבור הכשרה לקראת יציאה לשוק העבודה (כנזכר בהמלצות ד"ר פרלמוטר) יבחן ביה"ד מחדש את יכולתו ואת הסכום הכולל שיש לחייבו עבור דמי מזונות הילדים.

וזאת ועוד האם פרסמה את מצבה באמצעות המדיה, ואנשים טובים שלחו לה כספים, ואין כל ברירות שהכספים ניתנו דווקא לצורך מזונות שהאב מחויב לשלם אותם.

מסקנה