בני הזוג נישאו זל"ז כדמו"י באדר תשנ"א (1991). נישואין שניים לשניהם. האשה הייתה אלמנה עם שני ילדים, הבעל היה גרוש עם שני ילדים. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים משותפים, שלושה מהם בגירים והאחת קטינה. הבן השני התחתן עתה. הבת מדריכה בצפת, הבן לומד בישיבה של חב"ד בשיקגו. בני הזוג נישאו בישראל וגרו כמה חודשים כאן. לאחר מכן ירדו לגור בדרום אפריקה. האשה עזבה את דרום אפריקה בחודש אוגוסט 2009 ועברה לגור בניו יורק (מקום מגורי הוריה). הצדדים פרודים מאז חמש וחצי שנים כאשר הבעל ממשיך לגור בדרום אפריקה והאשה בניו יורק.
האשה פתחה בהליכים נגד בעלה בבית הדין של יוהנסבורג דרום אפריקה. הבעל סרב לשתף כל פעולה עם בית הדין בדרום אפריקה. בית הדין בדרום אפריקה הוציא נגד הבעל כתב סירוב.
בני הזוג הגיעו לישראל – כל אחד בנפרד ממקומו – לרגל הנישואין של בנם המשותף. האשה פתחה תיק תביעת גירושין בו היא תובעת לחייב את בעלה ליתן לה גט.
טענות האשה
1. האשה פרשה מערכת חיים של פחד וחרדה עקב התנהגותו הכעסנית של הבעל המלווה בהתפרצויות זעם, צעקות וגם כינויי גנאי מהסוג הזול והשפלה נגדה (במעמד הילדים!) ונגד הילדים כאשר לגבי הילדים הייתה גם מערכת של הכאה שהיכה האב את בניו. לדבריה הייתה אווירה קבועה של פחד וטרור לרבות בשבתות וימים טובים שלא היו נראים כפי המקובל בבית יהודי. לדבריה עזבה את הבית לפני שש שנים כי הרגישה שפשוט אינה מסוגלת יותר להמשיך לחיות כך. בלשונה: "הייתה נקודה שהבנתי שאם אשאר או שאאבד את עצמי לחלוטין או שהילדים שלי יאבדו או היהדות שלהם. להישאר בבית שלנו זה היה התעללות, חושך, משפיל. זה היה חושך". "חשבתי שאני הולכת לאבד את דעתי."
2. הבעל לא נתן לאשה לצאת לעבודה (בתור מורה), לא נתן להביא עוזרת או מבשלת לבית גם כשהאשה הייתה בהריון.
3. הבעל בהתנהגותו הביא לכך שהאשה הייתה חייבת לשלוח את בנה בגיל אחת־עשרה שנה וכן את הבת, מהבית בדרום אפריקה ללמוד בארה"ב בגלל הסכנה עבורם אם יישארו בבית.
4. הבעל לא עבד ולא פרנס במשך כל השנים והמשפחה התקיימה מתרומות שאבי האשה אסף עבורם, כ־5,000 $ לחודש. הבעל לא זו בלבד שלא הביא פרנסה לבית אלא שלקח כספים מקרן של ילדי האשה מבעלה הראשון כלומר מכספי יתומים והפסיד אותם. לדבריה הבעל חושב על עצמו כמשפיע של אנשים. כלומר חושב שצריך להיות עסוק בחלק זה ולא בחלק של להביא פרנסה לבית.
תגובת הבעל
1. הכאת הילדים – מכחיש. לדבריו אפשר לשאול את הילדים.
2. כינויי גנאי לאשה / קללות – מכחיש.
3. שליחת הילדים מהבית – מטעמי חינוך. החינוך של חב"ד בדרום אפריקה הוא "בעייתי".
4. לא נתן לאשה להיות מורה – לא זוכר אם אמר לה.
- פרנסת הבית – הבעל טען כי בתחילה היה בעסק היהלומים, לאחר מכן, כשלא הצליח, על פי הוראת הרבי מליובאוויטש עזב את היהלומים, עשה הסבה והתעסק עם מהנדס בעסקי בנייה והפסיד בכך הרבה כסף. על עיסוקו היום אישר שהוא מנהל בית חב"ד מביתו ועוסק בקירוב יהודים ליהדות. הבעל אמר כי למעשה הוא עוסק ב"לאסוף צדקה ולפזר רוחניות". אישר כי הוא עצמו חי ממה שנשאר לו מכספים אלו, אך בשביל לתת לאשתו כסף לא נשאר. את הכספים שאנשים נתנו לו, את רובם הוא פיזר. הבעל הודה ואישר כי ללא הכספים שהאבא של האשה היה מביא להם מדי חודש במשך שנים כדברי האשה, הם לא היו יכולים להתקיים.
6. פחד וחרדה של האשה – לדברי הבעל יש לאשה בעיה של חוסר בהורמונים וזה גורם לאי־תפקוד של בלוטת התריס ולכל אותם פחדים.
בית הדין התייחס לאותם דברים שהבעל הכחיש למרות טענותיה של האשה ואת הפירוט שפירטה. בית הדין שאל את הבעל, האם פירושו של דבר כי הכול פרי דמיונה של האשה? השיב הבעל כי "בכל שקר יש איזשהו אמת, בכל מציאות חייב להיות אמת". כלומר למרות הכחשותיו מודה הבעל כי יש חלקים בדברי האשה שהם אמת.
בדיון שני שהתקיים בבית הדין, נשמעו עדויות של שני בנים. האחד בן של האשה מנישואיה הקודמים, והשני בן משותף לאשה ולבעל.
שני העדים העידו על התפרצויות הכעס של הבעל שהיו באופן תכוף. כמו כן העידו על כך שהיה מכה אותם ואחד מהם העיד שחנק אותו בצוואר, והם חיו בפחד ממנו. שני העדים גם העידו על היחס של הבעל/האב אל האשה/האם. הם אישרו כי הבעל היה צועק גם על האשה גם במעמד הילדים. כן העידו על כינויי הגנאי שהיה מכנה הבעל את האשה.
לשאלת בית הדין את האשה האם יש מצב של אחוז אחד שהיא תחזור אליו השיבה האשה "אין סיכוי, אני נגעלת להיות כאן" "אפילו לא אחוז אחד, כלום. חס ושלום."
לשאלת בית הדין את הבעל, האם מאז שהאשה עזבה ובמשך שש השנים האם עשית משהו למען שלום בית, השיב הבעל כי היה לו קשר עם ה"משפיע" שלו בכפר חב"ד וזה מספיק עבורו. אישר שלא פנה באמת לאשה עצמה כדי לנסות שלום.
הנקודות ההלכתיות לדיון:
1. מאיס עלי באמתלה ברורה.
2. הבעל אינו מעונין בשלום בית – הלכת רבנו ירוחם.
3. אינו זן ואינו מפרנס.
4. פירוד של שש שנים.
מאיס עלי
לפנינו מקרה ברור של אשה שמאסה בבעלה עד כדי פירוד ועזיבה לארץ אחרת. העילה למאיסתו היא התנהגות הבעל בחיי היום־יום הן כלפיה והן כלפי הילדים. התנהגות בצורה כזו יכולה בהחלט להמאיס את אותו אדם על כל הבא עמו במגע ויכולה בהחלט להביא אדם הנמצא בקרבתו במשך זמן ממושך, לצאת מדעתו. האשה סיפרה כי ברגע האחרון לפני שיקרה לה כדבר הזה החליטה בצעד שלדידה הוא "הצלת חיים" לעשות מעשה ולדאוג לה ולילדיה הקטינים ולעזוב את הבעל. היא לא יכלה לשאת זאת יותר. בית הדין קיבל את עדויות שני הבנים. עלי להקדים ולומר: מלומדים אנו בקבלת עדויות ואפילו קשות בבית הדין. אך נדיר מאד שיוצאי חלציו של האדם עצמו, דהיינו בניו, יעידו דברים כפי שנשמעו כאן בבית הדין מפי בנו של הבעל עצמו – מבלי להיכנס לשאלה על מעמדה ההלכתית של עדות הבן שהוא קרוב. אך כבר ידועים דברי הרמ"א בחו"מ סי' לה סעיף יד, על תקנת קדמונים שבמקום שאין אנשים רגילים להיות או בדבר שאשה רגילה ולא איש, שבזה נשים נאמנות. ולכן הכשירו לקבל גם עדות קרוב או קטן בעניין קטטות שאין דרך להזמין עדים כשרים. הדברים תואמים ממש למקרה שבפנינו שהעידו הבנים על הכאה שהיכה אותם האב/הבעל, הכאה שהייתה בין ארבעת כותלי הבית ולא היה ניתן להביא עדים מבחוץ. הסתמכות על נשים כעדות מופיעה אף בדברי הרמ"א באבהע"ז סי' קנד כדי לקבוע מה היה בשטח כאשר האשה טוענת שהבעל היכה אותה והבעל טוען כי היא התחילה, שעל כך כתב שם שמושיבים אשה ביניהם. כאמור גם בלא דין עדות וודאי שדי בכך להוות כאן את אמת המידה של "אמתלא ברורה" בפני בית הדין. קשה היה שלא להתרשם עמוקות מהעדות שמסרו שני הבנים על ה"חוויות" שעברו בקטנותם בבית זה בכלל ולגביהם ולגבי האם בפרט. אחד הבנים העיד שהיה זקוק לטיפול לאחר מכן במשך שנים רבות.
מאחר וכאמור ברור כי יש כאן בסיס איתן לטענה זו של מאיס עלי באמתלה ברורה, כבר כתבנו בפסקי דין רבים כי אף שנפסק בשו"ע שלא כדעת הרמב"ם אלא כדעת הרא"ש, מ"מ היינו רק בשאלת הכפייה לגט אבל לגבי הטלת "חיוב גט" גם לשיטת הרא"ש יש לחייב בגט. (נציין מקצת מראי מקומות הסוברים שגם אליבא דשיטת הרא"ש יש "חיוב" לגרש: שורת הדין חלק ה' עמ' רל – מאמרו של הרב צימבליסט; שורת הדין חלק ב' עמ' (סג) עג – מאמרו של הרב חגי איזירר; עזרת כהן לראי"ה קוק תשובה נה־נו; הרב שאול ישראלי בפס"ד לח/131 לח/134)
במקרים מסוימים יש אף לצרף דעה זו של הרמב"ם לעניין כפייה, כפי שהבאנו שכבר כתבו כן בשו"ת יביע אומר חלק ג' אבהע"ז סי' כ' אות לד, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' סי' כא ועוד.
הבעל אינו מעונין בשלום בית – הלכת רבנו ירוחם
הנקודה החשובה שיש להוסיף במקרה זה, היא שאין סירובו של הבעל מפני שהוא רוצה באמת שלום בית. שהרי במשך שש שנים שהיו בפירוד עד היום לא נקף הבעל אצבע קטנה או צעד כל שהוא לקראת האשה שיהיה בו קריאה לשלום בית. הבעל הצהיר כי סירובו להתגרש הוא אך ורק מחמת הוראה של הרבי שהוא קיבל דרך ה"אגרות". קיים מנהג של חלק מחסידי הרבי האחרון זצ"ל לפתור את כל שאלותיהם דרך הפניית שאלה גם היום לאחר פטירתו של הרבי זצ"ל ל"אגרות" וקבלת תשובה מה"אגרות", כאשר יש "משפיע" שתפקידו להסביר את התשובה שהתקבלה. הבעל טען כי לא יעשה שום דבר מלבד מה שקיבל הוראה מה"אגרות". לדבריו, התשובה שקיבל מה"אגרות" על פי מה שהסביר לו המשפיע שלו הייתה "לא להתגרש". לא היו אלו סתם מילים. זו כבר התחנה השנייה שהבעל עומד בסירובו לשחרר את אשתו רק על סמך התשובה מה"אגרות". האשה פנתה ראשית לבית הדין של יוהנסבורג – דרום אפריקה בראשות הרה"ג הרב קורצטג שליט"א. הבעל סרב לכל מה שנאמר לו ע"י בית הדין ואף את תשובתו לא טרח לבוא ולומר אלא שלח בכתב פעמיים. הראשונה ביום כ"ט כסלו תשע"ג וזה לשונה:
לכבוד רבי קוצטג שי'
שלום וברכה
א. לא לתביעת גירושין
ב. לא לעזוב את הבית.
כן לעשות את רצון ק' של הרבי שליט"א
ובפעם השנייה ביום כ' מנחם אב תשע"ג:
יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד
רבי משה קורצטג שי'
"הקורא את האגרת נעשה שליח."
אין אחר דבר המלך כלום.
כך ולא אחרת.
בעקבות כך הוציא בית הדין ביוהנסבורג "כתב סירוב וחרם חמור" על הבעל תוך פירוט כל האיסורים לבוא עימו במגע, שלא לצרפו למניין ואפילו שלא לקברו בקבר ישראל. כתב הסירוב והחרם חתום ע"י כל דייני יוהנסבורג – חמישה במספר.
מדובר באדם שחי באמונה כי הרבי עדיין חי וכי הוא מגדירו כ"שליט"א". הבעל בעצם מודיע כי אין לו עצמו מה לומר כאן ומכיוון שרצונו של הרבי על פי הבנת מי שהבין כי ההוראה היא לא להתגרש, הרי שהוא לא ייתן גט לאשתו. כלומר הן מהתנהגותו במשך שנים ארוכות והן מדברים שהצהיר אין המדובר בבעל שכלל רוצה את אשתו באמת אלא מוכתב ועומד מפי מי שהוא מקבל ממנו הוראות.
אנו מכבדים כל אדם בדרכיו ובאמונתו. וודאי שאין בית הדין מתערב כלל באמונתו של כל איש ואשה הבאים בשעריו בבחינת "באמונתו יחיה". אך ייאמר בצורה ברורה: הדברים אמורים כל עוד כוונתו של אדם לנהל את חייו הוא על פי אמונתו. אבל לא יעלה על הדעת לכפות את אמונתו זו ואת הפועל היוצא הימנה על אדם אחר זולתו וקל־וחומר שלא להשתמש בכלי זה לעגן את אשתו דבר שבמקרה זה שלפנינו כפי כל התיאורים ששמענו אין אפשרות לחיים ממש בצורה זו ובוודאי שחיים כאלה יכולים להוציא אדם מדעתו אם לא למעלה מכך. לכן עליו להבין כי הוא אולי אחראי להליכותיו הפרטיות אבל אינו יכול לשתף בכך את אחרים כנגד רצונם. יחיה הוא בחייו כרצונו אך יעזוב את אשתו לנפשה.
אנו, בית הדין, מצווים וממונים על כך להציל אשה מעיגון ובמיוחד כאשר החיים במחיצת בעלה אינם מאפשרים חיים של ממש והרי דבר זה של הפרדתם בגט פיטורין הוא בגדר של הצלת נפשות ממש הן של האשה והן של הילדים.
החוב המוטל עלינו כבית דין הוא לסייע ביד כל מי שהדין עמו ובוודאי לעשות ככל שההלכה מורה לסייע להוציא אשה מעגינותה. שלא כמו הבעל במקרה שלפנינו, אנו כבית דין איננו כפופים לשום מרות או דרך אחרת לפתירת שאלות זולת המרות והדרך שהשו"ע והפוסקים מורים לנו. להם בלבד ולא לשום דבר או מנהג אחר יהא אשר יהיה. לא נוכל לנהל את דיני התורה והשו"ע בכפוף לאמונה זו או אחרת אם לא תהיה תואמת את דין התורה. זאת התורה היא המסורה לנו מסיני. בוודאי שאין ליחס לאדם גדול ומורם מעם כמו הרבי מליובוויטש זצ"ל שכל הליכותיו היו על פי השו"ע וההלכה הצרופה את מה שהבעל תולה בו שהם דברים נגד דין השו"ע. הרי הדברים לא נאמרו כלל ורק ראשו של הבעל החליט להבין כך.
במצב זה שהבעל "סוגר" עצמו מאחורי "הוראה של הרבי" כאשר הוא עצמו כלל לא הביע רצון ולא עשה כל פעולה במשך השנים להשיב את אשתו לשלום בית לרבות התקופה הארוכה שהיא עזבה את הבית. כל אלו מורים ומצביעים בבירור כי אין כל רצון אמיתי של הבעל לשלום בית. וכל מילים שייאמרו אין בהן להסתיר או לחפות על כך. חידלון המעש של הבעל בכיוון זה של שלום ביחד עם "ההוראה" מה"אגרות" שמאחוריה מתחבא הנ"ל מראים בבירור כי הבעל מכוון רק לעגן את אשתו. אין בית הדין יכול להאמין במקרה כזה גם אם היה הבעל אומר שרצונו בשלום. שתיקתו הרועמת של הבעל במשך שנים והישיבה בחוסר מעש אלה גוברים על כל מילים שייאמרו. והרי לשם כך נאמרה הלכת רבנו ירוחם לכל מקרה שצד כל שהוא שבעצם אינו מעונין בחיים עם הצד השני מנצל את הלכות הגט כדי לעגן אותו צד שני.
בנוסף, יש מקום לסמוך במקרה שלפנינו על דברי התשב"ץ חלק ב' סי' ח':
עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים והיא אינה יכולה לבא לב"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד אותה הודיענו מהו הדין בזה:
תשובה. קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתי' כי היא הייתה אם כל חי בפ' אף על פי (ס"א ע"א) ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרי' יוציא ויתן כתובה כדאי' בהמדיר בהרבה מקומו' (ע' ע"א ע"א ע"ב) דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה...
אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתו' טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונו' ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפי' לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס (שם ע"ז ע"א) דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ"ש.
והתוספת שיש בשיטה זו על פני מאיס עלי רגיל, שאף שבמאיס עלי אין כופין הרי מחמת הלכת התשב"ץ נוכל לא רק לחייב בגט אלא אף לכפותו לכך.
אינו זן ואינו מפרנס
הבעל הודה כי במשך כל השנים לא הביא כסף לפרנס את אשתו ואת ילדיו. כתוצאה מכך וכדי שלא לראות בצער ביתו, אבי האשה הוא שהיה צריך לקבץ תרומות עבורם ומכך הם ניזונו במשך שנים.
הבעל עשה זאת לא מתוך חוסר ברירה אלא כפי שהוא עצמו הגדיר זאת שעליו לעסוק בקירוב רחוקים ליהדות. בזה – כן, אך בהבאת לחם לפי אשתו ולפי הטף – לא. ידוע הוא כי במי שאינו זן מבואר בשו"ע אבהע"ז סי' ע סעיף ג' דדעת המחבר ש"כופין אותו להוציא". והרמ"א שם כתב: "וי"א שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו". וראה שם בפתחי תשובה ס"ק ג' שהביא את הכרעת החתם סופר והוא בשו"ת חלק ג' (אבן העזר א') סי' קלא שפסק: "ומינה היינו בשיש לו ואינו רוצה לזונה וע"י כפיה תוכל להמציא מזונות", והיינו כמ"ש שם הפתחי תשובה בסיכום בשמו: "ומי שאין לו ואינו רוצה להרוויח כופין בשוטים להוציא."
פירוד ממושך
בני הזוג פרודים למעלה משש שנים. אין כל סיכוי להשבת החיים לשלו"ב. הבעל גם מעולם לא עשה מאומה גם במשך כל שנים אלו למען השבת שלום הבית. הלכת רבנו חיים פלאג'י חלה כאן. אמנם אין אנו סומכים על הלכה זו בפני עצמה כדי להטיל חיוב גט, אך כצירוף לטעמים הנ"ל ניתן לצרפה.
עילה נוספת לחיוב בגט – התנהגות הבעל שהביאה לניתוק האם מילדיה
בנוסף לכל האמור, נראה כי יש במקרה זה שלפנינו מקום לחיוב ואף כפייה מנקודה נוספת והיא העובדה שהבעל בהתנהגותו הביא לנתק בין האם לילדיה.
במשנה כתובות עא ע"ב:
"המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה חודש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה."
דין זה נפסק בשו"ע אבהע"ז סי' עד סעיפים ד' ו'.
מהו הטעם לחיוב בגט במקרה כזה? דבר זה יכולים אנו ללמוד מדברי הגר"א במקום אחר. בשו"ע אבהע"ז סי' קנד סעיף ג כתב הרמ"א:
איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית דין ליסרו ולהלקותו... ואם אינו ציית לדברי הבית דין י"א שכופין אותו להוציא
וכתב שם הגר"א בס"ק י' את מקור הדין, וז"ל:
שאפילו על שאר דברים שאין לה צער כל כך כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל וכו' או שלא תשאל נפה וכברה וכו' כ"ש במצערא בגופה תשובת הרמב"ן סי' קב
ואכן הדברים מפורשים בתשובות הרמב"ן (המיוחסות) וזה לשון הרמב"ן:
אין לבעל להכות ולענות אשתו. דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבא, צריך לכבדה יותר מגופו... גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין, שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה, או לבית האבל, או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה, או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה
נוסיף, כי זהו למעשה יסודו של התשב"ץ שהובאו דבריו לעיל ביחס לבעל המצער את אשתו:
קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער... ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרי' יוציא ויתן כתובה כדאי' בהמדיר בהרבה מקומו' (ע' ע"א ע"א ע"ב) דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה...
התשב"ץ לא זו בלבד שהוא מייסד את אותו היסוד שכתב הרמב"ן לגבי בעל המצער את אשתו, אלא אף משתמש באותן מילים ואותן הגדרות ממש.
שלושה דברים למדנו מכאן:
1. שיסוד החיוב לגרש נבנה על כך שאין לגרום לאשה חיים של צער. כמובן, מדובר בסוג צער כזה ששיערו אותו חכמים. אבל לאחר ששיערו חכמים ונתנו דוגמא אנו יכולים להסיק את העיקרון ולהחיל אותו על מקרי צער גדולים ממנו או שווים לו.
2. דבר שני שלמדנו מדברי הרמב"ן והגר"א כי במקרה של המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, הסיבה להטלת חיוב גט היא משום שהבעל הביא את אשתו לחיי צער בכך שמנע ממנה קשר עם אביה או שכנותיה.
3. הדבר השלישי הוא, שמניעת קשר של אשה עם הוריה או שכנותיה נחשב כצער גדול שיש בו משקל לחייב את הגורם דהיינו הבעל בגט.
עוד דבר עלינו להוסיף, כי עניין "המדיר" בכל פרשה זו אינו אלא כאמצעי טכני. דהיינו, עניין זה בא לבאר כיצד ובאיזה אופן מונע הבעל מאשתו להיפגש עם אביה. אבל אין צריך לומר שהדברים נכונים לכל דרך אחרת אם יעשה הבעל מעשה שימנע מהאשה להיפגש עם אביה. אך כפי שהבאנו לעיל לא עניין הנדר עומד במרכז אלא הפועל היוצא שהוא גרימה לחיי צער שגורם אחד הצדדים והרי הנישואין ניתנו לחיים ולא לצער.
אין חולק כי במקרה שלפנינו התנהגותו הכוחנית של הבעל כלפי הילדים של האשה הביאה במישרין לכך שלא היה מנוס מלשלוח את הילדים על אף גילם הנמוך (11) מהבית בדרום אפריקה אל היבשת הרחוקה אמריקה לצורך לימודים שם רק מפני שהגיע המצב לכך שהמשך שהותם היה בלתי אפשרי במחיצת האב שהיכה בהם עד כדי כך שהילדים פחדו ממש לחזור הביתה.
זהו מצב שאף אם בעולם לא תסכים מרצונה להיפרד מבניה ובנותיה הקטינים ממש ולשולחם אל מעבר לים באופן שלא תוכל לראותם אלא פעם בשנה וכדומה. אין ספק כי השלמה של אם למצבים כאלו תיתכן רק כשהתנאים האובייקטיביים לכך מכתיבים זאת כגון לצרכי בריאות ח"ו. וגם אז אין בהשלמה משום כל הקלה בצער הגדול של חיי האם. אך בוודאי יגדל שבעתיים צערה כאשר היא יודעת שבהחלט יכלה היא להמשיך את חייה ביחד עם ילדיה כפי שכל אם עושה ורק בגלל התנהגות של אדם מסוים היא נאלצת לוותר על ילדיה. אבל הפתרון לכך הוא ברור להיפרד מהבעל שהוא הגורם לכך. היא אולי סברה תחילה שתוכל להמשיך ולשאת צער זה אך משכשל כח הסבל החליטה שאכן זה הפתרון וכיום היא ניצבת בפנינו שנסייע לה לעשות צעד זה.
הנה כי כן הבעל בהתנהגותו הקשוחה כלפי הילדים גרם במעשיו אלו לא רק לנזק לילדים, אלא שהביא את האשה לנתק בינה לבין הילדים. נתק של אימא מילדיה הקטנים הוא אף הרבה יותר קשה לאימא מאשר הקשר עם אביה. שהרי ביחס לקשר עם אביה תלו במשנה בחודש או חודשיים. וסיבת הדבר שזה היה פרק הזמן שרגילה האשה ללכת לבית אביה. והרי הקשר עם ילדיה הקטנים שלה שהינם בגיל בי"ס עממי הוא קשר של יום יום וכאן בוודאי ובוודאי שהניתוק ממצב זה למצב של אי־ראיית הילד כלל לפחות במשך חצי שנה או יותר הוא גורם צער גדול בהרבה. ואם על המקרה "שלא תלך לבית אביה" קבעו שזוהי עילה להטיל חיוב גט על הבעל, ק"ו כפול ומכופל שאם הבעל בהתנהגותו המתמשכת הביא את הבית כולו למצב שבו לא היה ניתן להשאיר את הילדים בבית, ולא היה מנוס מלשלוח אותם מהבית אל ארץ רחוקה מעבר לים למען טובתם ושלומם, ובכך בפועל יצר מחסום ונתק בין האשה שהיא אם הילדים לילדיה. ברור שזה המקרה שבו יש להטיל חיוב גט ולהחיל את דין המשנה "יוציא ויתן כתובה".
העולה מכל האמור
בפנינו מקרה שבו חברו כמה עילות לחיוב גט כאשר בכל אחת מהן לבדה די בכדי לחייבו בגט. בוודאי הדברים אמורים כאשר קיימות כמה עילות לכך. לפיכך המסקנה ההלכתית היא שיש להטיל על הבעל חיוב גט ועליו לתת גט פיטורין לאשתו ללא תנאי. אם הבעל יסרב יש לדון ולהחליט על הדרכים לאכוף פס"ד זה.
על פי כל האמור מחליט בית הדין:
א. מחייבים את הבעל [פלוני] ליתן גט פיטורין לאשתו [פלונית] בהקדם.
ב. אם יסרב הבעל ולא יתן גט לאשתו תוך 30 יום, יקבע בית הדין דיון על אכיפה של חיוב זה על פי כללי ההלכה והחוק.
ג. מותר לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.
הרב אליהו הישריק
הוחלט כאמור לעיל.
ניתן ביום י"ג בשבט התשע"ה (02/02/2015).
הרב אליהו הישריק הרב זבדיה כהן הרב יצחק מרוה