חיון נ' דרעי ואח'

פסק דין

תביעה לשיפוי התובעת בגין נזקים אשר אירעו לה כפועל יוצא מתאונת דרכים מיום 17.7.12.

לטענת התובעת במועד הנקוב היא הסיעה את רכבה ברחוב בן סרוק בהרצליה, כשהגיעה למפגש הרחובות בין רחוב זה לרחוב רשבם הבחינה ברכב הנתבע 1, שהוא משאית עם נגרר, כאשר הוא עומד בכניסה לרחוב ואינו מצליח להיכנס אליו. לטענת התובעת, היא הבחינה שהנהג ברכב משוחח עם אדם נוסף אשר עמד בסמוך לו. לאור האמור, ביקשה התובעת לעקוף את רכב הנתבע.

לטענת התובעת היא ביצעה עקיפה כאמור כשהיא נוסעת בנתיב הנגדי וכן גולשת לכיוון חניית נכה אשר היתה פנויה. לטענת התובעת בזמן שביצעה עקיפה כאמור וכמעט חלפה על פני רכב הנתבע, החל לפתע רכב הנתבע בנסיעה לאחור ופגע ברכבה.

בנסיבות האמורות, לטענת התובעת , האחריות לתאונה מוטלת לפתחו של הנתבע 1 ומשכך עליו ועל מבטחת רכבו – נתבעת 2 - לשפותה בגין הנזקים אשר אירעו לה כפועל יוצא מהתאונה.

לטענת הנתבעים, במועד הנקוב ביקש הנתבע 1 להסיע את המשאית בה נהג לכיוון רחוב הרשבם ואולם, הואיל ומכוניות חסמו את הדרך החל בתימרון בכניסה לרחוב. לטענת הנתבעים, האדם אשר אליו ביקש הנתבע 1 לספק את הסחורה שהועמסה על המשאית, מר יואב איס, הכווין אותו במהלך התימרון כאמור. לטענת הנתבעים, בעת שנסע הנתבע 1 לאחור, ביקשה התובעת לעוקפו בחוסר זהירות ובמהירות ומשכך נפגעה מהמשאית אגב ביצוע עקיפה מסוכנת.

בנסיבות האמורות, לטענת הנתבעים, האחריות לתאונה מוטלת לפתחה של התובעת ומשכך, יש לדחות את תביעתה.

בדיון אשר התקיים בפני העידו התובעת, הנתבע 1 וכן עד מטעמו, מר יואב איס, אשר, בין היתר, אף הדגימו בפני את התאונה באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט, איש איש לגירסתו .

התרשמתי מן העדויות , עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ועיינתי בכל הראיות אשר הוצגו בפני .

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ,את עדויותיהם ואת הראיות בתיק , אל נוכח נטלי הראייה – מצאתי כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי ולהלן יפורטו טעמי.

מתוך העדויות נמצאתי למדה כי, בניגוד לטענתו, נסע נתבע 1 לאחור כשאינו נעזר במכוון. בהקשר זה אציין כי הנתבע 1 טען שמר איס כיוון אותו והכל כשמר איס עומד בחלק האחורי של רכבו.

עדותו של הנתבע 1 בהקשר זה לא היתה קוהרנטית לעדותו של מר איס, אשר העיד מפורשות, כי עמד בקדמת רכבו של נתבע 1 ונתן דעתו רק ליכולת התימרון של נתבע 1 מלפנים ולא מאחור.

בנסיבות אלו, הנני קובעת כי הנתבע 1 נסע לאחור בחוסר זהירות ומבלי שהינו בוחן כי הדרך פנויה. לעניין חוסר הזהירות האמור, אציין במאמר מוסגר, כי אך בנס בנסיבות אלו לא הסתיימו הדברים בפגיעה בנפש אלא ברכוש בלבד.

לאור האמור, הנני קובעת כי הנתבע 1 אחראי לתאונה.

יחד עם זאת, הנני סבורה כי גם התובעת נהגה בחוסר זהירות עת לא הסבה תשומת ליבו של הנתבע 1 לדבר קיומה ובכלל זה לא ניסתה לברר מה הן כוונותיו משמעדותה עולה כי ראתה שהוא מתמרן.

אשר על כן, הנני קובעת כי יש לחלק את האחריות בתאונה באופן שעל הנתבע 1 תושת אחריות בשיעור של 75% לתאונה ועל התובעת בשיעור של 25% לתאונה.

משקבעתי כי יש לחלק את האחריות לתאונה כאמור, הרי שעלי לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעת. לענין זה, תמכה התובעת את נזקיה בסך של 2,432 ₪ באישור חברת הביטוח. משכך, הנני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת נזקים אלו אשר נגרמו לה. באשר לדרישת התובעת לחיוב הנתבעים בעוגמת נפש – הרי מדובר בתביעה בגין נזקי רכוש ומשכך, אין מדובר בעוגמת נפש המצדיקה פיצוי כספי מיוחד – יחד עם זאת, תובא עוגמת הנפש לידי ביטויה בפסיקת הוצאות ההליך.

אשר על כן הנני מקבלת את תביעתה של התובעת באופן חלקי. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 1824 ₪ (75% מסכום הנזק האמור) וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (21.3.13) ועד למועד התשלום המלא בפועל. כן ישאו הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך של 500 ₪. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו בנוסף בהפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין.