השופט א' גרוניס:
1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) להכריז את המשיב 1 (להלן - המשיב) פושט רגל.
2. המשיב הגיש בשנת 2004 בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל. בבקשה הוא ציין חוב לנושה אחד בסכום של 520,000 ש"ח. הנושה הוא המערער. ביום 26.4.2004 ניתן צו כינוס לנכסי המשיב. בצו נקבע, כי על המשיב לשאת בתשלום חודשי של 500 ש"ח. שני נושים הגישו תביעות חוב בעקבות צו הכינוס. המערער הגיש תביעת חוב בסכום של 570,000 ש"ח ואילו המוסד לביטוח לאומי הגיש תביעת חוב בסכום של 1,502 ש"ח. באסיפת הנושים התנגד המערער להכרזת המשיב פושט רגל. הכונס הרשמי הגיש דו"ח לבית המשפט לקראת הדיון בשאלת ההכרזה. בדו"ח המליץ הכונס הרשמי, כי המשיב יוכרז פושט רגל וכי הוא יחויב לשאת בתשלום חודשי בסכום של 1,000 ש"ח לקופת פשיטת הרגל. ביום 8.8.2005 החליט בית המשפט להכריז את המשיב פושט רגל. נקבע, כי עליו לשלם מידי חודש סכום של 750 ש"ח צמוד למדד. בערעור מלין המערער על כך שהמשיב הוכרז פושט רגל.
3. כפי שנראה מיד, המקרה הנוכחי הינו חריג. זאת, לאור הנסיבות בהן נוצר החוב המגיע למערער. על כן, נרחיב מה בעניין זה. המערער הינו יליד שנת 1983 ואילו המשיב נולד בשנת 1978. ביום 3.3.1991 התרחש אירוע מסוים בו היו מעורבים המערער והמשיב. אותה עת היה המערער בן כשמונה שנים. גילו של המשיב היה 12 שנים ועשרה חודשים. הילדים היו תושבי אופקים. מספר ילדים, ביניהם המערער והמשיב, שיחקו בחצר ביתו של המערער. המשיב החזיק בידו מיכל גז למילוי מצתים וכן קופסת גפרורים. המשיב ריסס גז מן המיכל על מכנסי הילדים. לאחר מכן הוא הצית את מכנסיו של המערער. האש אחזה במכנסיו של המערער ובגופו והוא החל עולה בלהבות. שכן שהזדעק למקום כיבה את האש. למערער נגרמו כוויות קשות בפלג גופו התחתון. בשנת 1993 הגיש המערער תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד המשיב, הוריו ובעל החנות שעל פי הנטען מכר את מיכל הגז למשיב. למשיב יוחסו בכתב התביעה עוולות של תקיפה ורשלנות. בהחלטה ופסק דין חלקי מיום 13.12.1995 (כבוד הנשיא י' טירקל) נקבע, כי המשיב אחראי לנזקיו של המערער בגין התרשלותו. כמו כן נקבע, כי לא התקיימו בהתנהגות המשיב יסודותיה של עוולת התקיפה. העובדות אותן הצגנו לגבי האירוע הן כאמור בהחלטה. התביעה נדחתה ככל שמדובר בנתבעים האחרים. בהמשך, ביום 23.9.1997, ניתן פסק דין (כבוד השופט י' בנאי) בו חויב המשיב לשאת בנזקי המערער בסכום של 300,000 ש"ח. הסכום הורכב מסך של 250,000 ש"ח בגין הפסד שכר בעתיד ו-50,000 ש"ח בשל כאב וסבל. בפסק הדין נקבע, כי הנכות הרפואית של המערער עקב המקרה הינה בשיעור 20% וכי זה אף שיעורה של הנכות התפקודית. במסגרת הליכי הוצאה לפועל בהם פתח המערער לא עלה בידיו לגבות את החוב הפסוק.
4. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כאמור, כי יש להכריז את המשיב פושט רגל. בפסק הדין נאמר, כי האירוע של ההצתה "הנו תולדה של מעשה קונדס חסר אחריות של ילדים. מצער ככל שיהיה האירוע על תוצאותיו, אין לראות בו כמשתייך לאותו קומץ המקרים בהם נשלול מחייבים בפוטנציה את ההגנה של הליכי פשיטת הרגל, בשל חוסר תום לב ביצירת החוב". בית המשפט ציין, כי המשיב הנו בחור צעיר שהשתחרר מהשירות בצה"ל בשנת 2000. בעת שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי למד המשיב לתואר הנדסאי. בית המשפט אף ציין, כי בהליכי הוצאה לפועל חויב המשיב לשלם מדי חודש סך של 250 ש"ח. על יסוד הנתונים האמורים הגיע בית המשפט למסקנה שאין מדובר בחייב הפועל בחוסר תום לב. נתון נוסף שצוין בפסק הדין הוא שלמשיב אין נכסים.
5. השאלה הנשאלת היא, האם בנסיבות המתוארות ראוי אכן להכריז את המשיב פושט רגל. הסוגיה הראשונה אליה נתייחס היא האם כאשר לחייב יש למעשה נושה אחד בלבד, ניתן לאפשר לו להכניס עצמו למסגרת של פשיטת רגל. הדיון בסוגיה זו כרוך בבחינה של תכלית הליכי פשיטת רגל הניזומים על ידי חייב ולא על ידי נושה ואף בכך נדון, ובהמשך נבחן את המקרה הקונקרטי שלפנינו.
6. כפי שראינו, בבקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל, ציין המשיב חוב אחד בלבד, הוא החוב המגיע למערער. מסתבר, כי בפועל הוגשו שתי תביעות חוב, האחת זו של המערער והאחרת של המוסד לביטוח לאומי. תביעתו של המוסד לביטוח לאומי הייתה בסכום זעום ביותר - 1,502 ש"ח, בעוד שתביעת החוב של המערער הייתה בסכום של 570,000 ש"ח. לצורכי הדיון נתעלם מתביעת החוב של המוסד, ונשאל האם כאשר מדובר בנושה יחיד ובחוב יחיד רשאי החייב להגיש בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל. על פי המצב המשפטי דהיום אכן הדבר אפשרי. בעניין זה חלו התפתחויות במהלך השנים, כפי שיוסבר עתה. עד לתיקונה של פקודת פשיטת הרגל, 1936 (להלן - הפקודה המקורית), בשנת 1976 רשאי היה חייב להגיש בקשה אפילו היה לו נושה אחד בלבד (ראו למשל, ע"א 501/67 כונס הנכסים הרשמי נ' ולנסי, פ"ד כ"ב(1) 23 (1968)). בשנת 1976 תוקנה הפקודה המקורית (ראו חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 6), התשל"ו-1976, ס"ח 797, 106). במסגרת התיקון הוסף בסעיף 7 תנאי, לעניין בקשת חייב, לפיו מספר נושיו הוא לפחות שניים. הדרישה האמורה היוותה ביטוי למגמה של התיקון להחמיר את התנאים מקום שהבקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל הוגשה על ידי החייב (ראו דברי הסבר לתיקון, ה"ח 1180, 279). ביטוי נוסף ומשמעותי יותר של ההחמרה נמצא בהוראה שהוספה בסעיף 29 לפקודה המקורית ולפיה בית המשפט רשאי לבטל הכרזת פשיטת רגל "אם לדעתו אין בהמשך ניהול פשיטת הרגל כדי להביא תועלת לנושים". הפקודה המקורית קיבלה נוסח חדש בשנת 1980 (פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן - הפקודה הנוכחית)). בשנת 1996 תוקנה הפקודה הנוכחית (חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 3) התשנ"ו-1996, ס"ח 1560, 60). מטרתו של התיקון הייתה "לחדש את ההכרה באינטרס הלגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו, וזאת בדרך של מתן אפשרות לחייבים לפתוח בעצמם בהליכי פשיטת רגל, אף אם ברשותם נכסים מועטים בלבד, או שאין להם נכסים כלל" (ראו דברי הסבר לתיקון, ה"ח 2282, 498). אין ספק שהתיקון משנת 1996 בא להקל עם חייבים הפונים להליכי פשיטת רגל מיוזמתם, לעומת המצב ששרר לפני התיקון. ביטוי מובהק לכך נמצא בהוראה שבסעיף 18ה(א)(3) לפקודה הנוכחית לפיה חייב יכול לקבל הפטר מיד עם הכרזתו פושט רגל, בכפוף לתנאים מסוימים, משום "שאין בניהול הליכי פשיטת רגל כדי להביא תועלת לנושים". ביטוי אחר לכך, הוא ביטולו של התנאי, לעניין בקשת חייב, לפיו מספר הנושים הוא שניים לפחות (החלפת סעיף 17(א)(2) לפקודה הנוכחית בתיקון 3 משנת 1996; כן ראו, ע"א 3889/08 כהן נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 21.12.2009)).
7. מקובל לומר, כי הליכי פשיטת רגל מיועדים להשיג שתי תכליות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בדרך הזולה והיעילה ביותר, והאחרת, לאפשר לחייב שנקלע לקשיים כלכליים ואינו יכול לפרוע את חובותיו לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים על ידי קבלת הפטר (ראו למשל, ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 204 (2003)). שתי התכליות מתייחסות להליך פשיטת הרגל מנקודות מבט שונות. התכלית הראשונה עוסקת באינטרס של הנושים, בעוד שזו השנייה עוסקת בעניינם של החייבים. התכליות השונות אינן מתיישבות זו עם זו, שהרי הנושים מעוניינים בכיסוי מלוא החובות המגיעים להם בעוד שברצון החייב, מטבע הדברים, להשיג הפטר מן החובות מוקדם ככל האפשר. תיאוריות שונות הבאות להסביר את דיני חדלות הפירעון, ואשר הינן בעלות גוון כלכלי, מניחות שהנושים כקבוצה יפיקו תועלת גדולה יותר מהליך קולקטיבי כופה, לעומת מצב בו כל אחד מהנושים יפעל באופן אינדיבידואלי לכיסוי החוב המגיע לו (ראו, דוד האן, דיני חדלות פירעון (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, התשס"ט-2009), עמ' 100-67). תיאוריות אלה מתעלמות מנתון אמפירי ומן המצב החוקי. הנתון האמפירי אליו אנו מכוונים הוא, שבתחום פשיטת הרגל של יחידים מוגשות מרבית הבקשות דווקא על ידי חייבים ולא על ידי נושים (ראו למשלPress Release, United Kingdom Insolvency Service, Statistics Release: Insolvencies in the Second Quarter 2008 (Aug. 1, 2008); Rosalind Mason,
Consumer Bankruptcies: An Australian Perspective, 37 Osgoode Hall L.J. 449, 453-54 (1999); Charles J. Tabb, Ralph Braubaker,
Bankruptcy Law - Principles, Policies and Practice (Anderson Publishing Co.), 87 (2003); Robert M. Lawless, Elizabeth Warren
The Myth of Disappearing Business Bankruptcy, 93 California Law Review 8, fn.11 (2005)) . כלומר, תיאוריה המעמידה במרכז את הנושים מתעלמת מכך שברוב המקרים דווקא החייבים הם הפונים לבית המשפט בבקשת פשיטת רגל. ברי, שמטרותיהם העיקריות של חייבים, אם לא הבלבדיות, הינן למלט עצמם מהליכי גבייה אינדיבידואליים ולקבל הפטר. קשה להניח, בלשון המעטה, שאינטרס הנושים הוא בראש מעייניהם. בדברנו על המצב החוקי, כוונתנו לכך, שכאמור, חייב רשאי ליזום הליך פשיטת רגל אף כאשר יש לו נושה אחד בלבד. התיאוריות שאופיין כלכלי ביסודו אף אינן מסבירות כיצד זה הדין מאפשר לחייב לפתוח בהליך ולהמשיך בו במקרה של נושה אחד. כאשר מדובר במצב מעין זה שבמקרה הנוכחי, אין מדובר כלל בהליך קולקטיבי, שהרי עסקינן בחייב מול נושה אחד. אף ברור הוא, שאין מדובר בהליך של אכיפת חיובים, שכן הנחתנו היא שהיוזם הינו החייב ולא הנושה. האפשרות הנתונה בידי חייב לפתוח בהליך פשיטת רגל כאשר יש לו נושה אחד בלבד מדגישה עד כמה התכלית השנייה של הליכי פשיטת רגל, לאפשר לחייב לפתוח דף חדש מבחינה כלכלית, הינה התכלית הדומיננטית כאשר מדובר בבקשות של חייבים.
8. נחזור עתה לאירוע בגינו נוצר החוב של המשיב למערער. כזכור, המשיב הצית את המערער וכתוצאה מכך נגרמו לאחרון נזקי גוף. הצגת הדברים בצורה זו עשויה להוביל לתמיהה מדוע לאפשר למשיב ליזום הליך פשיטת רגל, כאשר כל מטרתו הינה, כמובן, לקבל הפטר. אלא, שהנתונים יותר מורכבים. כפי שראינו, הן המערער והן המשיב היו קטינים בעת האירוע. הדגש חייב להיות מושם לגבי המשיב, הוא המזיק. במועד האירוע היה המשיב בן 12 שנים ועשרה חודשים. כלומר, אין עסקינן במזיק בגיר או שגילו קרוב לגיל הבגירות. למעשה, בעת האירוע היה המשיב קרוב בגילו לגיל האחריות בנזיקין, שהוא 12 שנים (סעיף 9(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). גם אם מבחינת האחריות בנזיקין אין נפקות במקרה דנא לגילו של המשיב בזמן האירוע, דומה שכאשר עוסקים אנו בהליך פשיטת רגל יש ליתן לכך משקל שעה שהמבקש הינו המזיק ואף שהחוב הנזיקי הינו החוב היחיד. נרחיק לכת ונאמר, מבלי לפסוק, כי אפילו היה מדובר במזיק בגיר ייתכן שלא היה בכך בלבד כדי למנוע הליך פשיטת רגל (ראו ע"א 501/67 הנ"ל). בפסיקה שקדמה לתיקונה של הפקודה המקורית בשנת 1976, מוצאים אנו לפחות דוגמה אחת של הליך פשיטת רגל בנסיבות דומות. בעניין אחד הוגשה בקשת פשיטת רגל על ידי אשה שגרמה למותה של אשה אחרת עקב ביצוע של הפלה בלתי חוקית. מבצעת ההפלה חויבה בנזיקין. החוב היה חובה היחיד. התנהלו נגדה הליכי הוצאה לפועל והיא חויבה לשלם תשלום חודשי. המזיקה, נגדה ניתן פסק הדין, הגישה בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה. הכונס הרשמי עתר לפני בית המשפט המחוזי לביטול הליכי פשיטת הרגל ובקשתו נדחתה. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על ידי הכונס הרשמי - נדחה (ע"א 501/67 הנ"ל). בפסק הדין היפנה בית המשפט לדברים שנאמרו בפרשה קודמת בה נאמר:
"רצונו של אדם לסכל פקודות מאסר הקיימות או העלולות להיות מוצאות נגדו בשל אי-תשלום חוב אינו נימוק לשלול ממנו את הזכות הנתונה לחייב להכריז על עצמו כפושט רגל ולהתחיל את חייו מחדש בלי להיות נרדף על צוואר על-ידי נושיו הקודמים" (ע"א 16/62 הלבר נ' ספורמס, פ"ד טז 1311, 1315 (1962)).
הנה כי כן, בע"א 501/67 הנ"ל לא מצא בית משפט זה מכשול בכך שמדובר היה בחוב יחיד של החייב יוזם הליך פשיטת הרגל, הגם שמקורו היה במעשה נזיקי ברור (וראו גם ע"א 97/68 מזאוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד כב(2) 899 (1968)). אמת, באותם ימים, ואף שנים לאחר מכן, הוצאו בקלות יחסית צווי מאסר נגד חייבים שלא פרעו את חובותיהם (ראו בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות נ' שר המשפטים פ"ד מז(4) 715, 723, 729 (1993)). הדרך הכמעט יחידה של חייבים חסרי נכסים להימלט מגורלו המר של המאסר הייתה באמצעות ייזום של הליך פשיטת רגל. אכן, כיום סמכותם של רשמי ההוצאה לפועל להוציא צווי מאסר לחייבים מצומצמת מאשר בעבר (ראו סעיפים 69יא-74 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967). כלום צמצום זה של האפשרות להוציא צווי מאסר לחייבים צריך לשנות את גישתנו בכל הנוגע להליכי פשיטת רגל הניזומים על ידי חייבים? עונים אנו בשלילה לשאלה זו. כפי שראינו, תיקון 3 של הפקודה הנוכחית הביא בכנפיו שינויים חשובים, שבמרכזם התחשבות גדולה מבעבר באינטרס של חייבים תמי-לב. על כן, עצם העובדה שכיום הפעלת סנקציה של מאסר נגד חייבים בהליכי הוצאה לפועל היא מוגבלת מבעבר, אינה גוררת בהכרח צמצום של האפשרות הנתונה בידי חייבים לפנות להליכי פשיטת רגל.
9. השאלה הנשאלת עתה היא, האם אין לומר שהמשיב אינו זכאי להגנה הטמונה בהכרזתו פושט רגל בשל כך שנגוע הוא בחוסר תום לב. כידוע, בכל אחד מהשלבים של הליך פשיטת הרגל בוחן בית המשפט האם החייב פעל בחוסר תום לב (ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי, פיסקה 21 (טרם פורסם, 9.8.2009)). הבחינה נעשית הן לגבי דרך יצירת החובות והן לגבי התנהלותו של החייב לאחר שפתח בהליך פשיטת הרגל. דומה, שברוב המכריע של המקרים חובותיו של החייב הינם חובות שמקורם בעילה רצונית, על רקע יחסיו של החייב עם הנושה. לפיכך, אם חובותיו של החייב נוצרו עקב עסקאות מירמה לא יהיה הוא זכאי, דרך כלל, לחסות תחת המטריה של הליך פשיטת רגל. נראה שלעניין חוסר תום לב, אין מקום להתייחס בצורה כוללנית לחובות נזיקיים. במקרה הנוכחי מדובר בעילה נזיקית של רשלנות. ספק אם עילה כזו מצביעה בהכרח על כך שהמזיק פעל בחוסר תום לב מן ההיבט של דיני פשיטת הרגל. מכל מקום, הנתון החשוב ביותר, לטעמי, בהקשר זה הינו גילו של המשיב בעת אירוע ההצתה. בנוסף, יש ליתן משקל לחלוף השנים מאז האירוע וכן מעת שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשנת 1997. הטלת אחריות נזיקית על קטין שגילו כ-13 שנים בעת ביצוע המעשה הנזיקי אינה מובילה מיניה וביה למסקנה, כי מדובר בחוב שנוצר בחוסר תום-לב (השוו, ע"א 97/68 הנ"ל).
10. בשלב הנוכחי עומדת על הפרק השאלה האם ראוי היה להכריז את המשיב פושט רגל. כמובן שברקע ניצבת מטרתו הברורה של המשיב לקבל הפטר. ניתן לטעון, כי אין טעם להכריז את המשיב פושט רגל אם אין זכאי הוא לקבלתו של הפטר. בשלב הנוכחי איננו נכונים לומר, כי המשיב אינו זכאי לקבלת הפטר. חלפו מספר שנים מאז שבית המשפט המחוזי החליט להכריז את המשיב פושט רגל. בעת שניתנה ההכרזה, לא היו בידי המשיב נכסים. באותה עת הוא למד לתואר הנדסאי. ייתכן שכיום יש לו נכסים וכן אפשר שלעת הזו פוטנציאל ההשתכרות שלו הינו משמעותי. כמובן, שיהיה צורך אף לבחון את התנהגותו של המשיב מאז ההכרזה. הנתונים לגבי סוגיות אלה חייבים להיות מונחים בפני בית המשפט שעה שתעלה סוגיית ההפטר. יש אף לזכור, כי ההתייחסות להפטר אינה בינארית במובן זה שהשאלה איננה אך ורק האם ליתן הפטר או לסרב לתיתו. כך, רשאי בית המשפט לא רק ליתן הפטר חלוט, אלא אף להתלות את ההפטר לתקופה שקבע, או להתנותו בתנאים (סעיפים 63 ו-65 לפקודה הנוכחית). על כן, ניתן להתאים את סוגו של ההפטר ותנאיו לנתוני המקרה הספציפי אם בית המשפט מחליט שלא לסרב באופן מלא לבקשת ההפטר. בהחלט קיימים מצבים בהם התנהגותו של החייב ביצירת החובות או בעת התנהלותו של הליך פשיטת הרגל אינה תואמת בכל מאת האחוזים את המצופה והנדרש, אלא נופלת היא במעט מכך. ייתכן, שבנסיבות כאלה יגיע בית המשפט למסקנה שאין לבטל את ההליכים ואין לשלול מן החייב באופן מוחלט את האפשרות לקבל הפטר (השוו, ע"א 3224/07 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 3.5.2009)). בית המשפט חייב לעשות שימוש מושכל בחלופות השונות הקיימות בדין ושאינן מגיעות לדרגה של הפטר חלוט. במילים אחרות, ניתן וצריך להתאים את חליפת ההפטר למידותיו הפרטניות של החייב, כמובן בהתחשב ביתר הנסיבות.
11. הגענו אם כן למסקנה, כי צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו להכריז את המשיב פושט רגל. כאמור, מכך אין משתמע בהכרח שהמערער יקבל הפטר חלוט או הפטר מסוג אחר. על בית המשפט יהא להוסיף ולבחון את הנתונים העדכניים לגבי החייב והתנהלותו שעה שתעלה על שולחן הדיונים סוגיית ההפטר.
הערעור נדחה, אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת