חמד ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ ואח'

פסק דין

התובעים הגישו תביעה נגד הבנק ואחרים בעקבות כך שהבנק התרשל בכך שמסר לנתבעות 2-4 את שמם של המשיבים ככאלה שלא פרעו את חובם לבנק בהתאם להוראות חוק שירות נתוני אשראי התשס"ב – 2002 (להלן: "החוק"). התביעה הוגשה מלכתחילה נגד 4 הנתבעות ואולם לאחר הגשתה הוסכם כי הנתבעות 2-4 יבצעו כל החלטה שתינתן בעניין פרסום פרטיהם של התובעים במאגרים שהם מנהלות, והתביעה תימשך רק בין התובעים לנתבע 1- הבנק.

התובעים טוענים כי הם קיבלו מכתב מהבנק בו נכתב שאם הם לא ישלמו את יתרת החובה שלהם בחשבון העו"ש תוך 60 יום, הבנק יאלץ להעביר את שמם לגורמים הקבועים בחוק. בפועל הם שילמו את חובם בתוך 60 יום ולמרות זאת הבנק העביר את שמם לחב' הנ"ל (הנתבעות 2- 4 ). בעשותו כך גרם הבנק נזקים לתובעים המתבטאים הן בכך שהתובעים נאלצו לבטל זיכרון דברים לפיו מכרו את דירתם וזאת כיוון שלא יכלו לקבל משכנתה מהבנק למשכנתאות עקב פרסום שמם במאגרים, והן בכך שהתובע 2 שהוא עצמאי ועוסק בשיפוצים סבל מכך ששמו פורסם במאגרים הנ"ל, כאשר לא ניתן להעריך כמה עסקאות בוטלו לו בעקבות כך.

התובעים טוענים כי התנהגות הבנק היתה זדונית או למצער רשלנית. כמו כן, בפרסום שמם הפר הבנק את פרטיותם בניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות התשמ"א 1981 והוציא נגדם לשון הרע בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965, מבלי שלבנק עומדים ההגנות שבחוקים הנ"ל.

הבנק – הנתבע – טוען כי אמנם התובעים כיסו את חובם תוך 60 יום מיום הוצאת המכתב השני שנשלח אליהם, ואולם, מדובר במכתב שני, שבכותרתו נכתב "התראה שניה", כאשר מהמועד של המכתב הראשון שנשלח לתובעים בענין אי כיסוי יתרת החוב ופרסום לפי הוראות החוק אם לא יכוסה החוב, שגם בו הם הוזהרו שאם יתרת החובה בחשבון העו"ש לא תפרע תוך 60 יום יפורסמו פרטיהם בהתאם להוראות החוק, חלפו הרבה יותר מ- 60 יום. הנתבעת טוענת איפוא שהעברת שמם של המשיבים לפרסום נעשה כדין ובמסגרת חובת הבנק לפי הוראות החוק. לכן הבנק טוען כי לא התנהג ברשלנות ובוודאי שלא בזדון והוא לא עבר על הוראות איזה מן החוקים הנ"ל (הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע) ומכל מקום לבנק עומדות ההגנות שבחוק.

למעשה לא היתה בין הצדדים מחלוקת עובדתית כלשהי. המחלוקת היחידה היא האם נשלח מכתב ראשון, אם לאו. ואולם כיוון שהתובעים טוענים שגם אם נשלח מכתב ראשון שבו התבקשו לכסות את החוב תוך 60 יום, וגם אם חלפו ממכתב זה 60 יום, עדיין עומדת להם התביעה שכן המכתב השני נתן להם 60 יום נוספים לכיסוי החוב, והם כיסו אותו בתוך אותם 60 יום, ולמרות זאת פורסמו פרטיהם, הסכימו הצדדים לסכם טענותיהם ללא צורך בחקירות.

הצדדים חזרו בסיכומיהם על הטענות שבכתבי התביעה כאשר התובעים טוענים כי כיוון שפרעו את החוב תוך 60 יום ממועד המכתב השני הבנק היה מנוע מלמסור את פרטיהם לנתבעים 4 – 2. לטענתם הם לא קיבלו את המכתב הראשון, שאולי אף לא נשלח כלל. ואולם, גם אם נשלח מכתב כזה הרי שהמכתב השני נתן להם עוד פרק זמן של 60 יום לכסות את יתרת החובה וכיוון שהם עמדו באותם 60 יום, שמם לא היה צריך להתפרסם, ומאחר והבנק פרסם את שמם עליו לפצותם בסכום התביעה.

הבנק חזר על טענותיו לפיהן מדובר במכתב שני שאין בו כדי לגרוע מחובתם של התובעים לפרוע את יתרת החוב בהתאם למכתב הראשון. המכתב השני לא נותן עוד 60 יום אלא רק מתרה פעם נוספת בתובעים. כיוון שחלפו למעלה מ- 60 יום מהמכתב הראשון והחוב לא נפרע, פעל הבנק כדין ובהתאם לחובתו לפי הוראות החוק, ומסר את פרטי התובעים לנתבעים 4 – 2 . הבנק חולק גם על הנזקים להם טוענים התובעים.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי לשני הצדדים אשמה בתוצאות שנובעות מפרסום שמם של התובעים אצל הנתבעות 4 – 2 .

התובעים עצמם שראו שעל המכתב שנשלח להם נכתב "התראה שניה" ושלטענתם לא קיבלו את הראשונה, היו אמורים לפנות לבנק ולהסב את תשומת ליבו שהתראה ראשונה לא התקבלה אצלם. אילו היו עושים כך יתכן שהבנק אומר להם מה היתה ההתראה הראשונה או היה נוהג עמם כאילו ההתראה השניה היא היחידה, וממתין לחלוף 60 יום ממנה עד לפרסום פרטיהם.

הבנק אשר במכתב השני אפשר לתובעים 60 יום לפרוע את יתרת החוב שלהם לפני ששמם יפורסם במאגרים לפי החוק – היה צריך לכתוב בפירוש ש- 60 הימים ימנו מהמכתב הראשון ומכתב זה בא רק לשם תזכורת. העובדה שהדבר לא נכתב יכולה היתה להביא את התובעים לסבור (וככל הנראה הביאה אותם בפועל לסבור) שאם יפרעו את החוב תוך 60 יום ממכתב זה שמם לא יפורסם.

אין ספק שפרסום שמו של מי שלא אמור להיות מפורסם במאגרים לפי החוק מהווה הן לשון הרע והן פגיעה בפרטיות ולפיכך על הבנק לפצות את הנתבעים ואולם בהתחשב ברשלנות ואשמתם התורמת של התובעים שיכולים היו, בקלות יחסית, לאחר שהיה ברור להם שמדובר בהתראה שניה, למנוע את הפגיעה האמורה יש להקטין את הפיצוי.

הנזקים שנגרמו לתובעים אינם ניתנים לכימות. לא ברור מה הנזק שנגרם כתוצאה מביטול זיכרון הדברים בקשר לדירה, לא ברור מה הנזקים הנוספים שנגרמו לתובעים אם בכלל. מאידך, בהוצאת לשון הרע ניתן לפצות, לפי הוראות החוק, גם ללא הוכחת נזק.

בהתחשב בכל האמור אני מורה כי הנתבע 1 יפצה כל אחד מהתובעים בסכום של 5,000 ₪ בגין התנהלות הבנק המהווה הוצאות לשון הרע ופגיעה בפרטיות ובהתחשב באשם התורם.

כיוון שהתובעים פרעו את מלוא יתרת החובה בחשבון העו"ש תוך 60 יום מיום משלוח ההתראה שהם סברו שהיא הקובעת, אין מקום ששמם של התובעים יהיה מפורסם במאגרים. לפיכך, ניתן צו המורה לנתבעים 2 – 4 להסיר את פרטיהם של התובעים מהמאגרים שלהם וכן להודיע לכל מי שעיין במידע לגבי התובעים או מי מהם, ששמם של התובעים הוסר מהרשימה.

אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים את הוצאות האגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה