חנוכה נ' תשובה ואח'

החלטה

1.בפני התנגדות לביצוע שטר חוב, וכן בקשה לביטול עיקולים שהוטלו טרם אזהרה בהוצאה לפועל. בפתח הדברים, אתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן ההחלטה. הסיכומים האחרונים הוגשו לפני כחודשיים, והחלטה בתיק זה אמורה היתה להינתן בתוך זמן קצר; אלא, שכתיבתה התעכבה בשל העדרותי מבית המשפט מספר פעמים רב, מפאת מחלה במשפחה.

2.ראשיתו של עניין בהסכם שכירות מיום 15.9.2006 ("ההסכם"), על פיו שכר מר רונן תשובה ("הנתבע") נכס המשמש כחנות ("הנכס") מאת עוה"ד רונית חנוכה (שתיקרא לשם הנוחות, "התובעת"), שפעלה על פי יפוי כוח מאת הגב' סביחה חנוכה, בעלי הזכויות בנכס (והתובעת הרשמית). ביחד עם כריתת ההסכם, חתם הנתבע על שטר חוב להבטחת התחייבויותיו. עוד חתמו על השטר, כערבים, ענת תשובה, יוסי תבור-תשובה, וסיגי אלון. שני הראשונים הצטרפו להתנגדות כמבקשים, אולם אינם רלבנטיים להחלטה זו.

תקופת השכירות הסתיימה ביום 30.9.2009, ואילו החזקה בנכס הוחזרה לתובעת רק ביום 12.10.2009.

התובעת מילאה בשטר החוב סכום של 35,912 ש"ח, והגישה אותו לביצוע בהוצאה לפועל (תיק מס' 1624407099) נגד הנתבע והערבים לשטר. במסגרת תיק ההוצל"פ, בקשה התובעת להטיל עיקולים נגד הנתבע טרם אזהרה, ובקשתה התקבלה. עיקר נימוקיה היו: הנתבע פינה את הנכס באיחור והותיר אותו במצב הדורש תיקונים; הותיר חובות לחברת החשמל ולרשות המקומית; נטל עמו מזגן חלון; ואף שקע בחובות בסך מאות אלפי שקלים עקב הלוואות שנטל לצורכי עסק חדש.

3.הנתבע הגיש התנגדות, וכן בקשה לביטול העיקולים שהוטלו טרם אזהרה.

עיקר טענותיו בהתנגדות, כפי שעולה מתצהירו, היו:

התובעת הסתירה מידע אודות מצב הנכס בתחילת תקופת השכירות, והבטיחה לבוא עמו חשבון לאחר שסרב לדרישתה להעלות את דמי השכירות המוסכמים;

מדובר בנכס המהווה חלק ממבנה, ומונה החשמל הראשי בו משותף, כשלכל יחידה מונה משני; המונה שבנכס הרבה להתקלקל, ולפיכך חויב הנתבע בחשמל לפי אומדנא, בעוד התובעת מסרבת לתקן את המונה; חשבון החשמל האחרון לא שולם שכן אינו סביר;

דרישת התובעת לשיפוץ הנכס עם פינויו לא היתה סבירה, לאור הליקויים הרבים שהיו בנכס עם תחילת תקופת השכירות, אך הנתבע נעתר לה עקב רצונו להימנע מהליכים משפטיים;

התובעת נוהגת לתבוע שוכרים באופן שיטתי (צורפו תצהיריהם של 2 שוכרים קודמים של הנכס);

הדרישה לתשלום עקב השיפוצים הנטענים שביצעה התובעת (או צריכה לבצע) מופרכת, נטולת אסמכתאות, ואף אינה אמיתית, שכן בפועל הושכר הנכס לאחר, בדמי שכירות גבוהים יותר, בלא שבוצע בו כל שיפוץ.

בבקשה לביטול עיקולים הוסיף הנתבע, כי הוא בעל עסק, אשתו מורה, אין לו חובות, והעיקולים עשויים לגרום נזקים לשמו הטוב. דבר מטענות אלה אינו מופיע בתצהיר התומך בבקשה.

בתגובתה לבקשה לביטול עיקולים, חזרה התובעת על טענותיה, והפנתה את תשומת לב בית המשפט להעדר גרסה עובדתית של ממש בעניין זה מצדו של הנתבע.

4.דיון בכלל הבקשות התקיים בפני, ונחקרו בו התובעת והנתבע. השוכרים, שצרפו תצהיריהם לתצהירו של הנתבע, לא התייצבו ולא נחקרו. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. שני הצדדים הגישו סיכומים דחוסים, ארוכים יתר על המידה, באופן שהקשה על קריאתם.

5.על פי הגיונם של דברים, היה מקום לדון ראשית בהתנגדות, אולם מאחר שההכרעה בעניין העיקול קצרה יותר, נפתח דווקא בה. יודגש, כי הדיון וההכרעה יהיו על פי סדר הדין האזרחי, ולא על פי דיני ההוצאה לפועל, כפי שכבר הערתי בהחלטתי בתיק זה, מיום 29.12.2009. על מנת להצדיק עיקול זמני, על התובע לשכנע את בית המשפט בקיומה של עילת תביעה (מעצם קיום השטר, גם אם טענות הנתבע טובות דיין לשם רשות להתגונן, מתקיימת דרישה זו), ובקיומו של חשש סביר כי אי מתן העיקול יכביד על ביצוע פסק-הדין, כשיינתן. עוד יש להראות, כי העיקול אינו גורם נזק בלתי-מידתי, וכי במאזן הנזקים הצפוי, יד התובע על העליונה. כבר הערתי, כי טענות הנתבע לעניין העיקול הועלו בבקשת ביטול העיקול, בלבד, ולא נתמכו בתצהיר. הנתבע לא הביא כל גרסה עובדתית של ממש לעניין העיקול, מצבו הכלכלי, נזקיו, וכיוצא-באלה. לפיכך, רק גרסת התובעת עומדת לנגד עיני, וכל שיש לבחון הוא, האם המובא בה מספק לצורך עיקול זמני.

6.נראה שאין ספק שהתשובה היא חיובית: עפ"י עדות התובעת, נטל הנתבע הלוואות בסכומים ניכרים, ואף העיקולים עצמם העלו חרס, משמע: מצבו של הנתבע אינו איתן במוסדות הבנקאיים. אמנם, אין הכרח מצד הנתבע להציג ראיות בדבר מצבו הכלכלי, שכן נטל השכנוע בעניין זה רובץ על התובעת, אולם בהעדר ראיות לסתור, נראה כי ניתן לקבוע כממצא עובדתי ראשוני, שהנתבע שקוע בחובות. די בכך, לטעמי, כדי להטות את הכף הן לעניין החשש מפני הכבדה, והן לעניין מאזן הנזקים (גם בעניין זה, אגב, אין בפני כל גרסה עובדתית של הנתבע, וכל שיש הוא ההנחה הכללית, בבחינת ידיעה שיפוטית, כי עצם קיום עיקולים גורם נזק כלשהו, ולו למוניטין של אדם או עסק).

העיקולים ייוותרו על כנם, איפוא, כפוף רק לעניין הבטחונות שעל התובעת להמציא, על פי דין, וכפי שיפורט בסוף החלטה זו.

7.ובאשר להתנגדות: לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...