טקס פייבק- המרכז הארצי להחזרי מס נ' סדן ואח'

פסק דין

לפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 12,100 ₪ על בסיס הסכם למתן שירותים לקבלת החזרי מס.

התובעת הינה הינה שותפות רשומה המייצגת לקוחותיה מול רשויות המס לצורך קבלת החזרי מס. הנתבע 1 היה בעבר עצמאי וסבר כי עומדת לו זכות לקבלת החזרי מס. הנתבע 2 הינו בנו של הנתבע 1.

ביום 11.1.11 פנה הנתבע 1 לתובעת ושכר את שירותיה לצורך בירור זכותו לקבלת החזרי מס. בין התובעת לנתבע 1 סוכם כי שכרה של התובעת יתבסס על הצלחה ויהיה 30% + מע"מ מההחזר שיתקבל, כאשר תנאי ההתקשרות סוכמו בהסכם שכר טרחה כתוב (להלן: "הסכם השכ"ט").

הנתבע 1 חתם על טופס ייפוי כח לתובעת, התובעת הפיקה דוחו"ת ממחשבי מס הכנסה, וביום 21.2.11 פנתה התובעת לרשויות המס בכתב בבקשה לברר את זכותו של הנתבע 1 להחזרים. בעקבות פניית התובעת נתקבלו מרשויות המס אישורים לביצוע החזר מס לנתבע 1 בסך של 34,771 ₪. לצורך קבלת ההחזר, בקש הנתבע 1 מהתובעת לפעול כך שההחזר יועבר במישרין לחשבון הבנק של בנו, הנתבע 2 וכך היה. תחילה אומנם הועבר ההחזר לחשבון בנק שגוי, חשבון של רואה חשבון קודם של הנתבע 1, וביום 21.6.12 בוצעה ההעברה של ההחזר, בפועל בסך של 35,007 ₪, לחשבון הנתבע 2. לאחר שנתקבל ההחזר סירב הנתבע 1 לשלם את שכרה של התובעת וביום 25.10.11 הוגשה תביעה זו.

לטענת התובעת, היא פעלה על בסיס הסכם השכ"ט ועומדת לה הזכות לקבלת שכרה בשיעור 30% + מע"מ מהחזר המס שהתקבל. הנתבע 1, טוענת התובעת, פועל בחוסר תום לב בניסיון לחמוק מתשלום שכרה ואף נטל בחשאי את הסכם השכ"ט החתום מהתיק במשרדה. עוד טוענת התובעת כי נוכח העברת ההחזר במישרים לחשבון הנתבע 2, התעשר הנתבע 2 על חשבונה ויש לחייבו בתשלום ביחד ולחוד עם הנתבע 1.

לטענת הנתבע 1, ההתחשבנות שלו מול רשויות המס נחלקה לשניים. התחשבנות אחת הייתה מול פקיד השומה בפתח תקווה, שטפל בענייניו של הנתבע 1 ולצורך קבלת החזר מס ממנו בסך של כ- 10,000 ₪ שכר את שירותי התובעת. התחשבנות נפרדת הייתה מול פקיד השומה ברמלה, אשר אף הוא טפל בענייני הנתבע 1 ואף ממנו היה זכאי הנתבע 1 להחזרי מס אולם העניין מולו טופל בידי רואה חשבון אחר. ההחזר שהתקבל בפועל, טוען הנתבע 1, התבסס על ההתחשבנות מול פקיד השומה ברמלה ולכן אין לתובעת זכות לשכר בגינו. הנתבע 2 טען שבסך הכל פעל לפי בקשת אביו, הנתבע 1, ואין לו יריבות מול התובעת.

הצדדים ייצגו את עצמם ובדיון שהתקיים ביום 19.7.12 הציגו שאלות זה לזה וסיכמו טענותיהם.

יחסי התובעת והנתבע 1 התבססו על הסכם השכ"ט. אמנם, לא הוצג נוסח של הסכם כתוב הנושא את חתימת הנתבע 1, אולם התובעת הציגה את נוסח ההסכם הלא חתום כפי שהופק ממחשביה. התובעת טענה שנוסח חתום גם היה בתיק במשרדה אך נלקח משם בידי הנתבע 1. הנתבע 1 לא הכחיש טענה זו ואף לא הכחיש כי יחסיו עם התובעת הוסדרו על בסיס התנאים שפורטו בנוסח ההסכם שהציגה התובעת. כך, מקובלת עלי טענת התובעת לפיה נוסח זה (נספח ו' לכתב התביעה) מסדיר את יחסי הצדדים.

לפי הסכם השכ"ט מתחייב הנתבע 1 לשלם לתובעת שכר טרחה בשיעור 30% + מע"מ מכל סכום שייחסך מעמלת מס ההכנסה המקורית. גם לגבי תניה זו, מסכימים הצדדים שהיא מזכה את התובעת בשכר טרחה גם במצב של החזרי מס. למעשה, הצדדים מסכימים כי תכליתה של ההתקשרות הייתה בירור האפשרות להחזרי מס.

לטענת הנתבע 1, התקשרותו עם התובעת יוחדה לבירור מול פקיד השומה בפתח תקווה ותו לא. לא מול פקיד השומה ברמלה. לטענה זו אין כל בסיס.

ראשית, אין לכך ולו רמז בהסכם השכ"ט כאשר לשונו מפנה להתחשבנות מול "רשויות מס הכנסה" ולא מול פקיד שומה זה או אחר.

שנית, בפועל פעלו הצדדים על בסיס ההנחה שהתובעת מייצגת את הנתבע מול רשויות המס בכללותן ולא מול פקיד שומה ספציפי, שהא ראיה פנייתה הכתובה של התובעת מיום 21.2.11 מתייחסת לכלל ההתחשבנות מול רשויות המס ולא "מאבחנת" התחשבנות מול פקיד שומה ספציפי.

ושלישית, בטענת הנתבע 1 אין כל היגיון ומקובלת עלי טענת התובעת לפיה כלל לא קיימת "אבחנה" בהתחשבנות מול פקיד שומה אחד לעומת משנה שכן רשות המס גוף אחד ויחיד הוא. לא יתכן מצב בו פקיד שומה ברמלה יורה על החזר בעוד פקיד שומה בפתח תקווה, בה בעת, יורה על חוב או להיפך. טענת הנתבע 1 בדבר אבחנה בין פקידי השומה שגויה ומתבססת על טעות, אולי אי הבנה, ודאי שאיננה ביטוי לכוונה בהתקשרותו מול התובעת.

עוד טוען הנתבע 1 כי כאשר שכר את שירותיה של התובעת נאמר לו שמדבר בהחזר צפוי של 10,000 ₪, לא אותו סכום של כ- 35,000 ₪ שהתקבל בפועל. לראיה, מצביע הנתבע 1 על מכתב רשויות המס מיום 15.3.10 ועל שורה ספציפית במכתב זה בה נטען לקנסות בסך 10,000 ₪. לכך, טוען הנתבע 1, כיוון בשכירת שירותי התובעת ובכך מוצא הנתבע 1 תמיכה לטענתו לפיה ההחזר בפועל, או לפחות רובו, כלל לא נבעו מפעילות התובעת. הנתבע 1 שוגה.

די לעיין באותו מכתב של רשויות המס מיום 15.3.10 למול מכתבה הראשון של התובעת לרשויות המס, מכתב מיום 21.2.11, כדי להיווכח בכך. מכתבה של התובעת מתבסס בדיוק על הפירוט במכתב רשויות המס מיום 15.3.10 אך הוא כולל מספר סעיפים שמבקשת התובעת לברר מול רשויות המס: הן טענה לקיזוז מיותר של 10,000 ₪ בגין "קנסות וריביות", הן טענה לחוסר של 7,061 ₪ בין הסכום להחזר לפי רשויות המס לסכום שהוחזר בפועל ב- 1997; והן טענה לקיזוז סכום נוסף של 8,146 ₪ מההחזר בפועל.

משמע, לא להחזר סך של 10,000 ₪ "בלבד" פעלה התובעת עבור הנתבע 1 אלא להחזר שלפי ממצאיה הגיע כדי למעלה מ- 25,000 ₪. התמזל מזלו של הנתבע 1 והסתבר שכל טענות ותחשיבי התובעת התקבלו על דעת פקידי השומה וכך הגיע ההחזר, כולל הצמדות וריביות, לסך של 35,000 ₪. סכום זה, כולו, היה על יסוד פניית התובעת ולא נבע מעבודת איש מלבדה. לא נמצאה איפה הצדקה שלא לאכוף על הנתבע 1 את תשלום שכרה לפי הסכם השכ"ט.

אשר לנתבע 2, הסתבר כי החזרי המס הועברו לחשבונו לפי בקשת נתבע 1 ונוכח הגבלות שיש על חשבונו של הנתבע 1. הותרת החיוב על הנתבע 1 בלבד עלולה להותיר את התובעת מול שוקת שבורה ואין לכך הצדקה. הנתבע 2 טען כי פעל לפי הנחיות אביו, הנתבע 1, ומכך גם צריך היה לצפות, אפשר צפה, שיחויב להעביר חלק מהכספים שקבל לחשבונו במישרין לתובעת בגין שכרה. ניתן לומר כי בהסכמתו להעברת ההחזר לחשבונו, כרוכה מכללא הסכמה לשאת בשכר התובעת מתוך הכספים.

התובעת עותרת לחיוב הנתבע 1 בתשלום פיצויים על הוצאותיה וחוסר תום ליבו. אומנם, מסתבר כי לנתבע 1 הועברו פניות רבות טרם הגשת התביעה ומכולן התעלם, אות לניסיון להתחמק מכל תשלום. מאידך, לא ניתן לפסוק לתובע יותר מהסכום שתבע והתובעת עתרה בכתב התביעה לתשלום 12,100 ₪ בלבד.

נוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 12,100 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. כמו כן ישאו הנתבעים באגרת בית המשפט ובשים לב לכך שההליך התברר במהירות והצדדים יצגו את עצמם – גם בהוצאות התובעת בסך של 1,200 ₪.