לפני תביעת לשון הרע לתשלום סך 500,000 ₪.
התובע הינו בנו של המנוח ד.י. ז"ל אשר שם קץ לחייו בשנת 2006 עת תלה עצמו על עץ בחצר בית מגוריו.
הנתבע הינו דודו של התובע ואחיו הצעיר של המנוח.
בין הצדדים התגלה סכסוך ביחס לירושת הורי הנתבע (סבו של התובע), הדברים הגיעו לכך שבדיון משפטי כלשהו בעניין הירושה העיד הנתבע לטענת התובע דברים המייחסים לתובע את "רצח" אביו או לפחות סיוע להתאבדותו אך אין חולק כי בגין דברים אלו שנאמרו במסגרת הליך משפטי אין עילת תביעה והם אינם קשורים בעילה נשוא תיק זה.
אלא שהתובע טוען כי הוצאת לשון הרע לא הסתיימה בין כתלי בית המשפט ובשנת 2013 התברר לו שהנתבע ממשיך לפרסם עליו אמרות הקושרות אותו למות אביו.
התובע וזוגתו, ביקשו לוודא את העניין ומשכך הוחלט שאשת התובע תפנה לנתבע ואכן התקשרה היא לנתבע והקליטה את השיחות בהן תועד הנתבע מפרסם באוזניה את אותן האשמות ומודה כי הוא אומר דברים שכאלו גם לאחרים.
מפאת קוצר היריעה יאמר שתוכן הפרסומים נוגע לכך שהתובע התייחס בשוויון נפש לכך שאביו התאבד, אף ציפה למותו כדי לרשת אותו ומיוחס לו סיוע עקיף בצד הטכני של ההתאבדות כאשר הנתבע טוען שלא ייתכן שהמנוח שהיה חולה מאד ונכה הצליח להוציא לפועל את ההתאבדות ללא סיוע מאדם אחר והמסייע הוא התובע.
הנתבע הגיש לטענתו תלונה למשטרה שתחקור את נסיבות ההתאבדות. אשר לפרסום ברבים, מסביר הנתבע בשיחות המוקלטות כי העניין חורה לו ואת הצד שלו בסיפור, את האמת שלו, הוא מספר לאחרים אשר גם הם כואבים את מותו של המנוח.
כאשר מבוקש כי יחזור בו מהדברים, מציין הנתבע כי אין לו ממה לחזור שכן הוא בטוח בנכונות דבריו ואם יהיה צורך, יביא הוכחות לכך שהתובע סייע לאביו במעשה וכי רצה גם להקדים את קבלת הירושה וכי הוא-הנתבע סבור שזכותו לומר את דעתו בציבור.
התובע טוען כי מכלול האמרות הציגו אותו כ"רוצח", סייען להתאבדות אביו, עבריין ומסוכן, תאב בצע, מניפולטור וחסר אמינות.
התובע טוען כי בשל הדברים שנאמרו עליו, ויתר על התמודדות לתפקיד פוליטי ביישוב בו הוא מתגורר, נכנס לדיכאון והחל ליטול תרופות. פניה להתנצלות ותשלום פיצוי שנשלחה לנתבע לא הניבה היענות מצדו.
לגרסת הנתבע אשר לא היה מיוצג בהליך זה ולטענתו מסיבות כלכליות, הדברים שאמר בשיחות המוקלטות הוצאו מהקשרם וכי התביעה כאן היא נקמה על כך שהתובע הפסיד באותו משפט ירושה ובשל רצונו לשפות עצמו על הוצאות ההליכים הארוכים בעניין הירושה שארכו כ-8 שנים.
הנתבע מציין בכתבי טענותיו שהתובע אמר לו לא פעם שלא אכפת לו שהמנוח יתאבד ועדיף שכך, ואף איים בפגיעה פיזית על שניים מדודיו על רקע מלחמת הירושה.
הנתבע טוען כי המנוח היה נכה בשיעור 100%, חולה מאד גופנית ונפשית ולא היה יכול להוציא לפועל את כוונתו להתאבד ללא סיוע. הנתבע מוסיף וטוען כי הדעה שהתובע הוא זה שסייע בידי אביו להתאבד עלתה גם מפי שכנים שאמרו זאת לנתבע (ואשר לא הובאו לעדות וזימונם לא התבקש).
הנתבע מציין שהתובע לא יכול היה לקשור בעצמו חבל על ענף גבוה בחצרו ולכן פנה כאמור למשטרה כדי שיחקרו את ההתאבדות ונסיבותיה ובנוסף הגיש בשנת 2010 תלונה כנגד התובע בגין איומים.
מכל מקום, הנתבע טוען שמעולם לא אמר שהתובע רצח את המנוח ולא טען שהתובע רוצח סדרתי.
הנתבע טוען במסגרת כתבי טענותיו כי מעולם לא שמע שהתובע מבקש להיות פעיל פוליטי, מהפן "הרפואי" סבור הנתבע כי אולי מצפונו של התובע הוא זה שמייסר אותו או שמא ירש את הדיכאון מאביו ולכן נוטל תרופות (כבר בשלב זה אכריע שהיות והפיצוי הנתבע הוא פיצוי סטטוטורי, בנמצא אין חוות דעת מומחים רפואיים, לא אעסוק עוד בשאלת מצבו הנפשי הקליני של התובע והקשר הסיבתי רפואי בינו ולבין האירועים נשוא תביעה זו).
התובע ועדיו, אשתו הגב' ש.ד.י., חבריו מר ר.מ. ומר ע.ל. מצד אחד והנתבע מצד שני נחקרו על התצהירים שהגישו והצדדים הגישו סיכומים.
דיון
בפתח הדברים יש לומר כי הדיון שהתקיים היה סוער מאד, הנתבע לא היה מיוצג, דבר שהקשה מאד על ההתנהלות. התיק הוא תיק "משפחה לכל דבר" ולו מאפיינים "משפחתיים", אמוציות חזקות, דרמטיזציה ו"סגירת חשבונות". בתיק זה, ללא קשר להכרעה הסופית, איש איננו יוצא "צח כשלג", רחוק מכך.
בתיק זה נוצר מצב על פיו התובע היה מיוצג ולעילא ואילו הנתבע שלו אין כל הכשרה משפטית ייצג את עצמו, הדבר בא לידי ביטוי באופן וטיב הטענות שטען הנתבע בכתבי טענותיו, באופן החקירה הנגדית שערך והפער ניכר יותר מכל בסיכומים שהוגשו, אלו של התובע משתרעים על פני 17 עמודים הכוללים ניתוח עובדתי ומשפטי המתובלים בפסיקה לרוב ומנגד סיכומי הנתבע משתרעים על 3 עמודים דלילים שהרבה אין בהם, משכך גם פסק דין זה לא יעסוק בניתוחים משפטיים מעמיקים ולא יעסוק ב"מחקר השוואתי" של הטיעונים המשפטיים שכן הדבר איננו באמת רלבנטי למחלוקת ולמעשה זו פשוטה למדי.
כפי שציין ב"כ התובע בסעיף 32 לסיכומיו, בית המשפט איננו יכול "לייצג" את הנתבע בהליך ולהוסיף טענות עבורו, מאידך גיסא ובניגוד לעמדת ב"כ התובע, לבית המשפט הסמכות המלאה לבצע איזונים נדרשים, לתת ביטוי לעמדת הדין ולפסיקת בתי משפט בעניינים דומים, חובה על בית המשפט לבחון את התמונה המלאה ועניין הפיצוי בתביעות שכאלו הוא בהחלט עניין שבשיקול דעת בית המשפט שכן מצויים אנו בפסיקת פיצוי סטטוטורי שאיננו דורש הוכחה.
על התובע לעמוד בנטל להוכיח כי מדובר ב"פרסום לשון הרע" התואם את הגדרות החוק , ככל שיעמוד בנטל זה, יעבור הנטל לכתפי הנתבע אשר עליו רובץ הנטל להוכיח כי עומדת לו אחת מההגנות שבדין הפוטרת אותו מחבות או להוכיח עובדות ונסיבות אשר יהיה בהן כדי להביא להקטנת סכום החיוב.
נראה שאין חולק כי פרסום על פיו אדם היה מעוניין במותו של אביו ע"מ לרשת אותו וכי עודד או סייע, כך או אחרת, בידי אביו להתאבד הוא פרסום שעלול "להשפיל אדם בעיניי הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" ובכך מתקיים האמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ואינני רואה צורך להרחיב מעבר לכך, משכך גם התהפך סדר הגשת הסיכומים והנתבע סיכם ראשון.
הנדבך השני הנדרש להשלמת קיום "לשון הרע" הוא הפרסום. יש להקדים ולקבוע כי כל שנאמר ישירות לתובע ורק לו, איננו בגדר פרסום כהגדרתו בחוק.
הפרסום שנעשה לאוזני אשתו של התובע, בתיק זה, נכנס אך בקושי בגדר "פרסום" משום שכל השיחות המוקלטות עם אשת התובע הן שיחות מגמתיות ביותר, נעשו ביוזמת או בידיעת התובע על מנת לברר את השמועות ששמע לטענתו (סעיפים 6-7 לתביעה) וכל מטרתן היא להוביל את הנתבע לומר את הדברים שהתובע ואשתו מצפים לשמוע ובדיעבד מסתבר שגם כדי להניע הליך משפטי כנגד קרוב המשפחה שכאמור הוא אויבם המשפטי המושבע.
בין אם נקרא לדברים "הדחה" ובין אם נקרא לדברים "הובלה" או "הדרכה", שיחות ש"הקורבן" או מי מטעמו מובילן כך שיהפוך לקורבן, רחוקות מהמשמעות של פרסום "רגיל" בו אדם מרצונו וביוזמתו אומר או כותב את הדברים. בשיחות המוקלטות שמה אשת התובע את הדברים בפיו של הנתבע וממש דוחפת אותו לומר את שהיא (והתובע) מבקשים לשמוע ואחר כך להשתמש בכך כנגד הנתבע.
מאידך גיסא, איש לא הצמיד אקדח לרקתו של הנתבע, הוא אישר ואמר את הדברים כהוויתם-שהתובע סייע לאביו בהתאבדות בכך שקשר חבל לעץ שבחצר ואולי אף הניח כיסא במקום וכי לתובע היה עניין רב יותר בירושה מאשר באביו, בשיחות הנתבע הכחיש מכל וכל ייחוס של רצח לתובע, ייחוס שאשת התובע "התעקשה להדביק לו", הוא גם לא ייחס לתובע שום פעולה אקטיבית בעת ההתאבדות עצמה אך מאחורי הדברים שאמר, עמד באופן מלא ואף הבהיר שאם הם לא מוצאים חן בעיניי התובע "שיתבע אותו" והדברים יתבררו בבית המשפט.
בסופו של יום יש לקבוע שהוכח שמדובר בפרסום לשון הרע אלא שפרסום כזה לאוזנה של אשת התובע שידעה ומכירה את הסכסוך על כל פרטיו ואשר יוזמת בעצמה את השיחות בהן היא מבקשת לשמוע שבעלה "רוצח" ושומעת סיפור שלם שמגלם סכסוך משפחתי (המוכר לה היטב) המסופר מצדו של הנתבע מביא לפסיקת פיצוי נמוך ועל כך בסעיף פסיקת הנזק.
גם אמרת הנתבע באותן שיחות מוקלטות לפיה את האמת שלו הוא מספר גם לאחרים (אמרה לגביה טען בחקירתו הנגדית כי שיקר לאשת התובע באותן שיחות) צריכה לקבל משקל מתון שכן שיחות טעונות שכאלו מכילות ערב רב של אמוציות, איומים, "עשיית רושם", הצדקה והצטדקות וכלל לא ברור מה אמר אם אמר, מתי אמר ולמי אמר הנתבע באותן שיחות עלומות עליהן אנו לא יודעים דבר.
מצבו של הנתבע מסתבך נוכח תצהירו ועדותו של מר ר.מ. שטען כי בפגישה אקראית עם הנתבע שאל אותו מדוע אין הוא מסיים את המחלוקת מול התובע בעניין הירושה ואז נענה ע"י הנתבע כי על מר מ' לדעת מיהו חברו-אדם שהרג את אביו. הנתבע מכחיש היכרות אישית עם מר מ' ברם עדותו של מר מ' לא קרסה במהלך החקירה הנגדית, מר מ' טען כי פגש בנתבע 3 פעמים, פעם בלוויית המנוח, פעם בעת שהעיד באולם בית המשפט (בתיק המשפחה) ופעם באותה פגישה אקראית אז נאמרו לו הדברים. אמנם מדובר בחברו של התובע אשר גם העיד עבורו בתיק המשפחה והוא איננו עד אובייקטיבי לחלוטין ברם אין בעובדה זו לפסול את עדותו אם כי לעניין משקלה, יש לדבר משמעות ונדרש חיזוק נוסף ע"מ לבסס מסקנה שבוצע "פרסום" כמשמעו בחוק, חיזוק זה מגיע מהשיחה המוקלטת שהתקיימה בין הנתבע ולבין אשת התובע אלא שכאמור מדובר בחיזוק מתון היכול לתמוך רק בשיחה ספציפית אחת (עם מר מ') שגם היא שיחה "מובלת" ויש לומר תמוהה בה אדם צעיר ניגש לאדם מבוגר שעמו מעולם לא שוחח ישירות (אולי מעבר לניחום הסטנדרטי והקולקטיבי בלוויה בסגנון "משתתף בצערכם") ופותח עמו בשיחה בעניינים הרגישים ביותר-סכסוך ירושה. הדבר תמוה אך כאמור אני מאמין שהייתה פגישה כזו ושיחה בה הובל הנתבע לומר את שהוא חושב על התובע. גם שיחה זו מביאה בסופו של יום לפסיקת נזק מתונה ביותר כפי שיורחב בהמשך.
בסיכום ביניים ניתן לומר שהתובע עמד בנטל להוכיח כי אמרותיו של הנתבע מהוות "פרסום לשון הרע" ועתה יש לבדוק האם לנתבע עומדת הגנה כלשהי.
גם פרק זה ניתן לסכם בשורות ספורות, הנתבע לא הצליח להוכיח שום טענת הגנה אותה טען במפורש. ב"כ התובע התייחס לכך באריכות והגם שאינני מסכים עם כל הניתוח העובדתי והמשפטי בסיכומיו, יש לקבוע כי הנתבע לא הביא שום עד ושום ראיה לכך שהתובע קשר חבל בחצרו של המנוח בכלל וכזה "המיועד" לפתות את המנוח להתאבד בפרט.
כך גם לא הוכח שהמנוח לא היה כשיר לעלות על כיסא ולקשור לעצמו את חבל התליה וקשה להתעלם מטענת ב"כ התובע לפיה מי שעלה על הכיסא כדי להתאבד, היה יכול לעלות עליו גם כדי לקשור חבל.
הנתבע שעליו הנטל להוכיח את טענותיו, ניזון רק מאמונתו הפנימית בדבר מה שקרה אך חומר רפואי בעניין מגבלות המנוח לא הוצג, הנתבע אישר שהמנוח לא היה מרותק לכיסא גלגלים ושהוא יכול להזיז כיסא, הנתבע שטען כי האמונה שהתובע סייע להתאבדות אביו איננה רק נחלתו וגם אחרים חושבים כך, לא הביא ולו עד נוסף אחד שיתמוך בטענה זו וכך גם לא הובא שום עד אחר מצד המשפחה שיעיד על מערכת יחסים או התנהגות בעייתיות מצד התובע כלפי אביו.
משכך יש לקבוע שהנתבע לא עמד בנטל להוכיח שאמרותיו נהנות מהגנת "אמת דיברתי" ומשהצד העובדתי לא הוכח ביחס לטענה זו, אין כל צורך לבחון האם היה בפרסומה משום "עניין ציבורי".
מעבר לצורך (שכן לא נטענו במפורש), גם ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע נראות כלא רלבנטיות ולא הוכח שהן חלות במקרה כאן.
משכך יש לעבור לשאלת גובה הפיצוי שיש לפסוק לתובע.
רשימת העניינים אותם רשאי בית המשפט לשקול בעת פסיקת הפיצויים איננה רשימה סגורה, זו שבסעיף 19 לחוק היא רק רשימת חלקית שהעניינים המנויים בה "גם" הם יכולים להילקח בחשבון.
אתחיל דווקא מרשימת העניינים שבסעיף 19 לחוק, במקרה כאן מתקיים האמור בס"ק 2 ושוכנעתי והרבה מעבר למאזן ההסתברות הנדרש שהנתבע באמת ובתמים משוכנע שדבריו נכונים ומשקפים את המציאות וכי התובע חיכה לרשת את אביו ולכן נתן בידי המנוח את האמצעים לבצע את התאבדותו.
לא מדובר בהתרשמות רק מהעדות לפני שהיא כמובן עדות שניתנה לאחר שכבר הוגשה תביעה ממנה מבקש הנתבע להיחלץ, צריך להאזין להקלטות, להתרשם מאופן אמירת הדברים, להקשיב לקולו של הנתבע, להתמודדותו עם הנאמר לו כדי להבין כי הנתבע באמת ובתמים סבור שהתובע ייחל למות אביו וסייע בידו להתאבד.
אדם שרוצה רק להכפיש, רק להתלהם ורק לפגוע, הדבר יבוא לידי ביטוי מובהק בשיחותיו, בקלטות שהוגשו לי ולהן האזנתי יש 3 שיחות המשתרעות על פני כשעה ורבע ובכל נקודה ונקודה ולמרות שאשת התובע מכוונת את השיחות למקום "הרצוי לה", עומד הנתבע על דעתו, מסביר, מסייג ו"משיח לפי תומו" גם אם הדברים אינם עובדים במבחן המציאות. בשלב זה אין שוב צורך להתייחס לשאלה האם הנתבע כלוא במחשבות ובמציאות סובייקטיבית שאין להן דבר עם המציאות והעובדות בפועל אלא לדון בשאלה האם הוא מאמין בדבריו, התשובה על כך חיובית.
יש לזכור, מדובר באדם מבוגר, אחיו התאבד בתליה, אחיינו-התובע שעמו היו בעבר יחסים טובים פנה כנגדו וכנגד המשפחה (לדעת הנתבע כמובן) וניהל מולם מלחמת ירושה ארוכה, נסיבות ההתאבדות לוטות בערפל וכך הולך ומתפתח סיפור במוחו של הנתבע שבסופו של יום הוא מאמין בו באמונה מלאה. לא היה כאן "זדון" או כוונה לפגוע אלא ביטוי של אמונה ודעה בהן החזיק הנתבע.
גם להיקף הפרסום ולעוצמת הפגיעה יש משמעות, האנשים שלגביהם הוכח הפרסום אינם אנשים שמאמינים בפרסום, ההיפך, הם אנשים שתומכים בעמדת התובע, ברצונו לזכות במשפט, ידעו ויודעים על מערכת היחסים העכורה בין התובע לנתבע (ובין התובע לרוב משפחתו מצד אביו כעולה מהחומר), יודעים וחושבים כי כל מה שהנתבע אומר ומפרסם הוא גם שקר וגם נעשה כנקמה שאין מאחוריה יותר מכך. "הפגיעה" בשמו הטוב של התובע במקרה זה היא מזערית.
יתרה מכך, מהאזנה לשיחות המוקלטות לא התרשמתי שאשת התובע התרעמה באופן מיוחד או בכלל כשהנתבע אמר לה שכל משפחת התובע איננה מדברת עמו ושהיו אירועים הכוללים גם איום מצד התובע כלפי חמתו ועניינים אלו מבססים מסקנה כי במעגל המשפחתי ואפילו המורחב, הייתה בעיה עם תדמיתו של התובע.
הפסיקה שהגיש ב"כ התובע איננה רלבנטית למקרה כאן, אין כאן פרסום של "רצח" או "הריגה" במובן שהתובע כל כך רוצה לייחס לנתבע, כבר בהקלטות עולה שמי ש"דוחף לרצח והריגה" זו אשת התובע והדבר ממשיך וביתר שאת בכתבי ביי דין ובסיכומים שהוגשו מטעמו הכוללים התפלפלויות כאלו ואחרות שמנסות ליצוק תוכן קשה יותר לדברים שאמר הנתבע אך לא כך התרשמתי ואת הדברים יש להכניס לפרופורציה.
דווקא מרבית פסקי הדין בישראל נוקטים ולטעמי בצדק בפיצויים מתונים ופרופורציונליים לפגיעה בשם הטוב תוך התחשבות רבה בנסיבות המיוחדות של כך מקרה ומקרה.
בגין 3 הפרסומים שבוצעו בשיחות עם אשת התובע יש לפסוק סך של 15,000 ₪.
בגין הפרסום בשיחה עם העד מר מ' יש לפסוק 10,000 ₪.
סה"כ 25,000 ₪.
בנוסף יש לפסוק הוצאות משפט בגין אגרות לפי 200,000 ₪ שהם סכומי הפיצוי הסטטוטוריים בערכי קרן ביחס ל-4 מקרים ולא יותר מכך קרי סך של 5000 ₪ ובצירוף שכר טרחת עו"ד בסך 6000 ₪+מע"מ.
הסכומים ישולמו תוך 45 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
אם הנתבע יודיע תוך 20 יום שהוא מוכן כי סכום פסק הדין יחולט מהסכום שעוקל, יחסוך לעצמו את החיוב בהפרשים הצפויים והנטל יעבור לתובע לגבות את הסכום שביקש לעקל.
ניתן היום, י"ט אייר תשע"ז, 15 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
