יוסף נ' מדינת ישראל

לפני כב' השופט אבי גורמן

המערער, בעל נחלה במושב, עליה ניצבים מבנה תעשייתי ומספר יחידות דיור. ההכנסות שהפיק המערער ממבנים אלה, וההוצאות שנדרשו לו לשם כך, הם העומדים לדיון בערעור זה.

כללי

1. מר יוסף נחמיה (להלן: "המערער"), הוא בעל הזכויות בנחלה במושב תעוז (להלן: "המקרקעין"). במקרקעין נבנו 4 יחידות דיור, כאשר באחת מהן גר המערער. בנוסף יש במקרקעין מבנה תעשייתי בשטח של כ- 480 מ''ר, אשר שימש בעבר כלול תרנגולות ועבר שיפוץ ובניה במרוצת השנים (להלן: ''המבנה''). המבנה מחולק לשני חלקים פנימיים, כ- 240 מ''ר כל חלק (הנחלק אף הוא לחלוקת משנה והכולל בין השאר, חדרי שירותים ומטבחון). בשנת 2010 החל המערער בתהליך של שדרוג המבנה ושיפורו, כאשר בשנת 2012 התקבל היתר מהוועדה המקומית לתכנון ובניה במטה יהודה להקים מערכת סולארית על גג המבנה. כדי להתאים את המבנה ואת הגג להתקנת מערכת סולארית, בשנים 2012-2013  ביצע המערער עבודות התאמה במבנה.
2. בשנים 2015-2013 (להלן: ''שנות המס שבמחלוקת''), השכיר המערער את המבנה לשלושה שוכרים עיקריים: למר עופר שטיינברג (להלן: ''מר שטיינברג'') השכיר המערער את גג המבנה לטווח ארוך, על מנת שמר שטיינברג יתקין על הגג מערכת סולארית לייצור חשמל, ולשני שוכרים אשר שכרו את החלק הפנימי של המבנה - לחברת מרץ טכנולוגיות בע"מ (להלן: ''מרץ טכנולוגיות'') - החל מחודש אוקטובר 2013, ולגב' מיטל בצלאל (להלן: ''גב' בצלאל'') - החל מחודש אפריל 2014.
3. בשנת 2013 נוצר קשר בין המערער לשוכר פוטנציאלי לחלקו הפנימי של המבנה, מר מארק הלרמן (להלן: ''מר הלרמן''), וביום 22.11.2013 חתמו השניים על הסכם שכירות, אשר תחילתה, ככל הנראה, החל מיום 1.1.2014 (הסכם השכירות לא הוגש לבית המשפט). במועד החתימה על ההסכם, שילם מר הלרמן למערער מקדמה בסך של 61,000 ₪ על חשבון דמי השכירות, ואשר נועדה ככל הנראה לשם ביצוע התאמות במושכר.

בסמוך למועד תחילת השכירות, בראשית שנת 2014, הגיע למקום נציג של היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה ומסר למערער צו להפסקת עבודות. בעקבות כך, ביטל מר הלרמן את הסכם השכירות והגיש, בחודש מרץ שנת 2014, תביעה כספית נגד המערער. בתאריך 6.5.2015 ניתן פסק דין, במסגרתו חוייב המערער לשלם להלרמן סך של 251,000 ₪. המערער החל בביצוע התשלומים רק בשנת 2016.

4. בדוחות הכספיים שהגיש המערער, דיווח הוא על הוצאות מרובות שהיו לו בהשכרת המבנה, כך שלטענתו, כל אחת משנות המס שבמחלוקת הסתיימה בהפסד [בשנת 2013 הפסד בסך 39,979 ₪, בשנת 2014 הפסד בסך 97,831 ₪, ובשנת 2015 הפסד בסך 253,588 ₪].

בנוסף, המערער דיווח על הכנסותיו מהשכרת המבנה, כהכנסה מעסק, לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: ''הפקודה''). כתוצאה מסיווג זה, ההפסדים עליהם דיווח, סווגו כהפסדים עסקיים, והם קוזזו כנגד המשכורת שהפיק המערער מעבודתו כשכיר באותן שנים.

המשיב לא קיבל חלק ניכר מההוצאות עליהן דיווח המערער, ובנוסף לא קיבל את סיווג ההכנסות מהשכרת המבנה כפעילות עסקית אלא כהכנסה פסיבית שמקורה, לטענת המשיב, בסעיף 2(6) לפקודה. כתוצאה מסיווג זה, לא ניתן לדעת המשיב לקזז את ההפסדים משכר העבודה.

5. להשלמת התמונה יצוין כי במהלך החקירה הנגדית (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 15-12), העיד המערער כי במהלך שנת 2017 ניתן צו להריסת המבנה בגין בנייה שלא כדין. כתוצאה מכך, נהרס החלק הפנימי של המבנה, ולכן, כיום, משכיר המערער את גג המבנה בלבד למר שטיינברג, ושני השוכרים הנוספים של המבנה, גב' בצלאל ומרץ טכנולוגיות אינם שוכרים עוד את המבנה. מדברי המערער עלה כי כיום הוא ממתין לאישור להסבת המבנה לשימוש חקלאי. נתונים אלה אינם נוגעים לשנות המס שבמחלוקת, והרלוונטיות שלהם תתברר בהמשך.
6. מלבד ההכנסות מהשכרת המבנה, המערער דיווח בדוחות השנתיים שהגיש למשיב, אף על השכרת יחידת דיור (דירת מגורים) המצויה במקרקעין. דמי השכירות דווחו כפטורים ממס. במהלך דיוני השומה אצל המשיב, מסר המערער כי יש במקרקעין עוד 2 יחידות דיור נוספות, השייכות לטענתו לבניו ואשר הושכרו על-ידם. לטענת המערער, דמי שכירות אלה אינם שייכים לו, אלא כל אחת מהיחידות שייכת כאמור לאחד מבניו הבגירים, וכל אחד מהם זכאי לפטור ממס.

המשיב לא קיבל טענה זו, והוא סבור כי יש לייחס למערער את כל דמי השכירות ולחייבו במס בהתאם.

7. רכבו של המערער נשרף ביום 10.5.2015. לטענת המערער, ברכב היו חלק ניכר מספרי החשבונות שניהל. המערער הציג ראיות אודות שריפת הרכב (נספחים ו, ז להודעה המפרשת את נימוקי הערעור), אך לא על כך שספרי החשבונות היו ברכב בעת קרות השריפה.

המשיב לא פסל את ספרי המערער.