לצורך הנוחות יקראו הצדדים להלן גם בשמותיהם הפרטיים.
י' ו - ג' ז"ל היו בני זוג ובעלי זכויות של ברי רשות מכח חוזה המשבצת (חוזה דו צדדי) של משק במושב כ'.
ל - י' ו - ג' נולדו בחייהם שני ילדים, ר' (התובעת) ו - א'. הנתבע, ח', הוא בנו של א', נכדם של המנוחים.
בשנת 1997 ערכו בני הזוג המנוחים צוואה הדדית ובה קבעו כי הם מורישים את רכושם זה לזו וכי לאחר מותם יועברו הזכויות במשק לבתם ר' ואילו הציוד החקלאי, מכסות החלב, ראשי הבקר ומניות בארגון קניות משקי גדרות יועברו לבנם א'.
בצוואה הדגישו המנוחים ביתר שאת את היותם ניצולי שואה ואת רצונם כי ילדיהם יחיו בשלום לאחר מותם. את הציווי האחרון הנ"ל, לצערי, לא מצליחים הילדים לקיים.
ג' הלכה לבית עולמה בשנת 2012. צוואתה קויימה.
כשנה לאחר מות רעייתו, בשנת 2013, החל י' להעביר הזכויות במשק ע"ש ר'. הוא חתם על תצהיר העברה ועל ייפוי כח בלתי חוזר. ברם, זמן קצר מאד לאחר מכן, ומבלי שהעסקה דווחה לכל גורם שהוא, הוא חזר בו, ביקש מ - ר' חזרה את כל המסמכים עליהם חתם וזו השיבה לו אותם עד תום.
בשנת 2017 (קרי כ - 4 שנים תמימות לאחר ביטול העברת הזכויות ע"ש ר') העביר י' הזכויות במשק ללא תמורה ע"ש נכדו, ח', הנתבע. העברת הזכויות הושלמה ונרשמה במשרדי רשות מקרקעי ישראל.
בשנת 2019 הלך י' לבית עולמו. צוואתו קויימה.
התובעת עותרת לביטול העברת הזכויות במשק ע"ש הנתבע. בכתב התביעה נקבה התובעת במפורש בשני טעמים - הצוואות ההדדיות שערכו בני הזוג והיעדר האפשרות של י' לסטות מהוראותיהן וכן עושק, לחץ ומרמה שהפעילו הנתבע ואחיה על י' ז"ל לסטות מהוראות הצוואה ולבטל העברת הזכויות (בה החל) אליה. בכתב בתביעה הועלתה גם הטענה של ייפוי הכח הבלתי חוזר שנחתם בשנת 2013 אולם דומה כי הטענה לא גובשה במפורש ולא נטענה עד תום. במסגרת הדיון הוסיפה התובעת במפורש את הטעם השלישי הנ"ל לביטול עסקת המתנה לנתבע - העדר אפשרות של אביה י' ז"ל לחזור בו מהמתנה שנתן לה משום שחתם על ייפוי כח בלתי חוזר. התובעת מציינת כי לא נתנה הסכמתה לביטול ייפוי הכח. היא השיבה את ייפוי הכח לאב משום דרישתו, וע"מ שלא להרבות לחצים עליו, ומשום שידעה כי ממילא המשק יועבר אליה לאחר אריכות ימיו של האב.
הנתבע מתנגד. הנתבע טוען כי העברת הזכויות במשק מ - ג' ל - י' נעשתה מכח תעודת הפטירה בלבד, ללא קשר לצוואה, עפ"י הוראות ההסכם הדו צדדי. הנתבע טוען כי בכל מקרה אין מדובר בצוואות הדדיות וגם אם כן - הן לא הגבילו את כוחו של היורש הראשון לעשות ברכוש כבתוך שלו. הנתבע טוען כי המנוח יכול היה ליתן הוראות שונות מכפי שקבעו בצוואות וממילא נתן הוראות אחרות גם ביחס לרכוש אחר. הנתבע טוען כי לא היה כל עושק, לחץ או מרמה מצדו בהעברת הזכויות אליו. י' המנוח היה איש חזק שעל פיו יישק דבר. הוא לא התערב ברצונותיו ולא השפיע עליו בכל דרך שהיא. הנתבע טוען כי הטענה בדבר אי האפשרות לחזור מהמתנה משום ייפוי הכח הבלתי חוזר היא הרחבת חזית שאינה מותרת ובכל מקרה, התובעת השיבה למנוח את ייפוי הכח ובכך הראתה הסכמתה לביטולו.
יש לדון ב - 3 הטענות שנשמעו אולם ראוי כבר עתה להקדים ולומר כי כך או אחרת - דין התובענה להידחות.
טענות עושק, לחץ, השפעה בלתי הוגנת, מרמה וכיו"ב -
אין ולא כלום בשלל הטענות הנ"ל (שכולן ממשפחת פגמים ברצון). התובעת לא עמדה בנטל להוכיח הטענות הנ"ל. אין בין הצדדים כל מחלוקת כי י' ז"ל היה איש חזק, דעתן, חריף, בעל עקרונות, מקבל החלטות לבדו וצלול מאד, והכל כמעט עד יומו האחרון. אין בין הצדדים מחלוקות כי כל בני המשפחה היו איתו בקשר אמיץ ורצוף. איש לא בודד אותו (ודומה כי לא ניתן היה לבודד אותו). י' היה עצמאי לחלוטין, נהג לבקר אצל התובעת לעיתים קרובות והיה ביניהם קשר אמיץ. גם בתה התארחה אצלו לעיתים קרובות. י' היה פעיל מאד ביישוב ובבית הכנסת וכולם הגדירו אותו כידען, דומיננטי מאד, איש אשכולות, משכיל, חברותי ומוכר. מכאן כי לא ניתן היה להשפיע על י' בנקל, אם בכלל. הצדדים העידו כולם כי לא רק שלא יכלו להשפיע על י' ז"ל, אלא שהוא היה מחלק הוראות לכולם והיה מקובל שעל פיו יישק דבר. גם אם אבי הנתבע, אחיה של התובעת, הביע בפני י' ז"ל את מורת רוחו מחתימת המסמכים להעברת הזכויות במשק אליה, אין בכך, ולו בדוחק, כדי להקים עילת מרמה, ניצול עושק או כיו"ב עילות מתחום זה.
התרשמתי כי העברת הזכויות במשק ע"ש הנתבע נעשתה ברצון חופשי של י', מבלי שהיה נתון לשכנוע או לחץ וממילא גם לא עושק מצד מי מבני משפחתו. כשם ש - י' ביקש להעביר המשק עוד בחייו לבתו, ללא ההגבלות שנקובות בצוואות וללא קשר לצוואה, כך לאחר מכן חזר בו, ביקש חזרה את כל המסמכים עליהם חתם, קיבל אותם, המתין עוד כ - 4 שנים תמימות, ולאחר מכן גמר אומר להעביר הזכויות ללא תמורה ע"ש נכדו. למעלה מהדרוש יצויין כי י' ז"ל פנה בעצמו לעו"ד שהכיר לצורך העברת הזכויות במשק ע"ש הנתבע (ובעניין זה אני נותן אמון מלא בגרסתו של עו"ד מ', שטיפל בהעברת הזכויות עבור י' ז"ל).
הכלל הוא כי על הטוען טענות הקשורות לפגמים ברצון מוטל נטל רב להוכיח טענותיו. כאמור, לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל זה. כך למשל התובעת לא הראתה התקיימות של מי מתניות העושק, היא לא הראתה כל ניצול של י', חולשה שלו וממילא לא עלה בידה להראות כי הנתבע ניצל את מצבו של י' ז"ל. הכלל הוא שעל מנת להוכיח עילה זו, על הטוען לשכנע כי התקיימו 3 תנאים במצטבר - מצבו של העשוק מאפשר את העושק, הצד שכנגד ניצל את מצבו ובשל כך נחתם חוזה שתנאיו אינם סבירים. ראו למשל ע"א 403/80 סאסי נ' נעימה קיקאון, פד"י ל"ו(1) 762, 767. לא עלה בידי התובעת להוכיח אף לא אחד מהתנאים הנ"ל, ובשים לב לכלל העדויות שנשמעו בדבר אופיו ומצבו של י' ז"ל, כאמור לעיל.
המבחן לגמירות דעת הוא מבחן חיצוני - אובייקטיבי ולא מבחן פנימי או הלך רוח סמוי. ראו למשל - ע"א 539/86 קליר נ' אלעד, פ"ד מג (1) 602, 611. הליך העברת הזכויות ארך זמן רב, בוצע ע"י עו"ד אליו פנה י', תוך שהוא צלול, עצמאי וכשיר לגמרי. בכל אותו זמן לא חזר בו י' מרצונו הנ"ל. העברת הזכויות נעשתה לטובת נכדו של י', בנו של א', והיא סבירה בנסיבות העניין. יכול כי העובדה ש - א' היה הרוח החיה בכל הקשור לתפעול המשק (מכסות החלב, בקר וכיו"ב) היוותה אף היא שיקול בהעברת הזכויות הנ"ל. גם עיון בצוואות מלמד כי אמנם הורשת המשק היתה ל - ר' אולם עם הגבלות רבות שמשמעות חלק מהן היא מעבר של חלק מהזכויות ע"ש א'יהו וגם מכאן למדים על רצונו של המנוח שלא להדיר את א' לחלוטין מהמשק האמור.
סוף דבר - הטענה נדחית.
הצוואות ההדדיות -
גם בטענה זו אין ולא כלום. אין משמעות של ממש לאופן בו הועברו מחצית הזכויות במשק, שהיו רשומות ע"ש ג' ז"ל, ע"ש י', לאחר מותה, האם מכח תעודת הפטירה בלבד, תוך הפנייה להוראות ההסכם הדו צדדי (הקובעות העברה לבן הזוג שנותר בחיים), או מכח הוראות הצוואה, תוך הפנייה לכך שאינן סותרות את ההסכם הדו צדדי. כך או אחרת, לא היתה כל הגבלה בצוואה על מי מהצדדים מה יעשה ברכוש שיקבל. יודגש כי אין מדובר על שינוי צוואה שערך י' (ודוק - צוואתו ההדדית קויימה) כי אם בהקניית הרכוש (חלקו שלו מקדמא דנא וחלקו ירש מרעייתו) עוד בחייו לאחר. בהיעדר הגבלה לעשות כן, לא ניתן להורות על ביטול ההעברה לנתבע (וראו סע' 42 (ב) לחוק הירושה וכן בע"מ 10807/03, זמיר נ' גמליאל, מיום 28.11.05). כל הדברים דלעיל אף מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהוכח כי י' ז"ל נהג גם ברכוש אחר (פקדונות כספיים) באופן שונה מהקבוע בצוואות.
ייפוי הכח הבלתי חוזר -
הטענה בדבר היעדר אפשרות לחזור מהמתנה בשל החתימה על ייפוי כח בלתי חוזר לא נכללה בכתב התביעה, הוספה רק בשלב מאוחר של ההליך ודומה כי מטעם זה בלבד ניתן היה לדחותה. ברם, יש לדחותה אף לגופה. אין כל ממש בטענה זו מהטעם הפשוט שיפוי הכח הבלתי חוזר בוטל בהסכמת התובעת. אין כל מחלוקת בין הצדדים כי המנוח ביקש מהתובעת חזרה את כל מסמכי העברת הזכויות עליהם חתם, לרבות ייפוי הכח, ואף עמד על כך שהמקור וכל המסמכים יושבו לו במלואם, וזו הסכימה להשיב לו אותם במלואם. השבת ייפוי הכח היתה זמן קצר מאד לאחר החתימה עליו. העסקה לא דווחה לכל גורם שהוא. בעשותה כן (השבת כלל המסמכים) נתנה התובעת דעתה לביטול ייפוי הכח שנחתם לטובתה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח שתיקתה בעניין זה מאז ובמשך כ - 6 שנים עד מותו של המנוח. גרסתה של התובעת כי ידעה כי ממילא תקבל הזכויות במשק לאחר 120 שנים של י' אף מחזקת הטענה הנ"ל. למעשה בהשבת ייפוי הכח לידי י' עברו הצדדים ממטריית דיני החוזים למטריית דיני הירושה, קרי ייפוי הכח הבלתי חוזר בוטל בהסכמה הדדית (תום דיני החוזים) והתובעת שמה יהבה על דיני הירושה שיקנו לה המשק בבוא העת (מעבר לדיני הירושה). ברם, בשים לב לזכותו של המנוח לעשות ברכושו כבתוך שלו ולכך שהתובעת אינה יכולה לקבל מענה הולם לעתירתה מכח דיני הירושה, לא יכולה עתה התובעת לעתור לשינוי המצב ולטעון כי השבת ייפוי הכח ל - י' אינה ביטולו כדין.
יצויין עוד כי זכויותיו של י' ז"ל במשק אינן זכויות בעלות כי אם זכויות של בר רשות הכפופות להסכם הדו צדדי (הסכם המשבצת). הוראות סע' 19 (ב) להסכם המשבצת הדו צדדי קובעות כי כל העברת זכויות טעונה אישור מראש ובכתב של המשכיר (רשות מקרקעי ישראל). אין מחלוקת כי רשות כאמור לא ניתנה (ואף לא דווח כלל על העסקה). גם מטעם זה לא ניתן לקבל הטענה כי ההתחייבות כלפי התובעת (שלא נשתכללה ואף בוטלה בהסכמה) גוברת על העברת הזכויות לנתבע.
לעניין התנהגות ממנה למדים על הסכמה לביטול מתנה ראו גם תמ"ש 59100-10-15 מיום 20.8.19.
סוף דבר - מורה על דחיית התובענה.
התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪. פסקתי הוצאות בחסר ע"מ לאפשר לצדדים לקיים מצוות הוריהם לחיות בשלום זה עם זו (ולא נעלמה מעיני העובדה כי ההליך כאן אינו ישירות בין האחים כי אם בין התובעת לאחיין שלה). הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
מתיר פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים.
ההליך יסגר.
ניתן היום, ח' כסלו תשפ"א, 24 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.