פסק דין
לפניי בקשת ישיבת אור התלמוד (להלן: "הישיבה") מיום 23.12.12, לאישור פסק בורר (הפ"ב 44477-12-12) שניתן על ידי "בית הדין לדיני ממונות 'דרכי הוראה' ירושלים עיה"ק" ביום י"א אייר תשע"ב (3.5.12); ובקשת המשיבה, עמותת זכר אליהו (להלן: "העמותה") לביטול פסק הבוררות האמור (הפ"ב 30560-01-13), אשר הגישה ביום 24.1.13.
העמותה, באמצעות מר דוד חנון, הינה הבעלים של בנין ומגרש ברחוב בית וגן 5 בירושלים. העמותה השכירה את המושכר לישיבה, באמצעות הרב שלמה אריה, ע"פ הסכם שכירות עליו חתומים הצדדים, ואשר בו נקבעו משך זמן השכירות ויתר פרטי תנאי השכירות כפי שסוכמו ביניהם.
לאחר שהתגלעו בין הצדדים מחלוקות בנוגע, בין היתר, להתחשבנות בין הצדדים בגין חוב שכירות מצטבר, הוצאות נוספות שלא שולמו על ידי השוכרת, וכן בגין שינויים שביצעה הישיבה במושכר, תבעה העמותה את הישיבה בדין תורה, בהליך של בוררות בפני בית הדין האמור. בפסק הבוררות שהוגש לאישור ישנן קביעות באשר לחישובי החיובים שיש להטיל על כל צד, ברם לסברת העמותה, פסק הבוררות האמור הינו פסול ויש לבטלו, כפי שיפורט להלן.
כטענה מקדמית טוענת הישיבה כי דינה של בקשת הביטול שהגישה העמותה להידחות על הסף, בגין האיחור הרב בהגשתה, ללא שניתנה – ואף לא התבקשה – ארכה כלשהי להגשת בקשת הביטול האמורה. לטענת הישיבה, מאחר שפסק הבוררים ניתן ביום 3.5.12, הרי שהגשת בקשת הביטול ביום 24.1.13, מעל שמונה חודשים מאוחר יותר, אינה עומדת בהוראות סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, לפיהן, "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק...". כמו כן מציינת הישיבה, כי העמותה גם לא עמדה במגבלה הנוספת שבתקנה 10 לתקנות הבוררות, התשכ"ט-1968, לפיה, ניתן לבקש ביטול של פסק בורר רק תוך חמישה עשר יום מיום שהומצאה לידי מבקש-הביטול את הודעת מבקש-האישור על הגשת בקשתו; ובמקרה דנן, הישיבה הגישה את בקשת האישור ביום 23.12.12, בעוד שהעמותה לא הגישה את בקשתה לביטול עד ביום 24.1.13, היינו, לאחר שכבר חלף חודש ממועד הגשת הבקשה לאישור.
בתגובה טוענת העמותה, כי ההוראות האמורות שבסעיף 27(א) לחוק ותקנה 10 לתקנות, אינן חלות עליה במקרה דנן, שכן בקשתה חוסה תחת כנפי החריג שבסעיף 27(ד) לחוק, לפיו, המועד המצומצם להגשת בקשת הביטול לא יחול עת מבוקש הביטול מכוח עילת הביטול שבסעיף 24(1) לחוק, היינו, כי "לא היה הסכם בוררות בר-תוקף"; ולטענתה, פסק הבורר שהוגש לאישור אכן ניתן ללא שהצדדים הסמיכו את הבוררים לעשות כן בהסכם בוררות בר תוקף. אמנם, אין מחלוקת בין הצדדים כי בתחילת הליך הבוררות – בחודש אייר תש"ע או בסמוך לו - נערך ונחתם על ידם הסכם בוררות, זאת על אף שהעתק כלשהו של ההסכם אינו בנמצא, לא בידי מי מבעלי הדין ואף לא בידי מזכירות בית הדין. אלא, שבעקבות חתימתן על הסכם הבוררות, כבר ניתן פסק בוררות קודם, ביום ד' סיון תש"ע; והעמותה אף מצרפת לבקשתה העתק מפסק זה. דא עקא, טוענת העמותה שאף לאחר מתן פסק הבוררות האמור, המשיכו הבוררים להוציא מתחת ידם פסקי דין נוספים, בתאריכים ל' חשוון תשע"א, י"ג שבט תשע"א, ל' ניסן תשע"א וי"א אייר תשע"ב; כשפסקי הבוררות משני המועדים האחרונים - ל' ניסן תשע"א וי"א אייר תשע"ב – הם ורק הם מוגשים לאישור, כאילו שהם לבדם הינם פסקי הבוררות שניתנו מכוח הסכם הבוררות. למעשה, טוענת העמותה שאף אם נתייחס לשני פסקי הבוררות האחרונים לבדם, הרי הישיבה הגישה את שניהם יחד כאילו שמדובר בפסק בוררות אחד, בעוד שמדובר בשני פסקי דין שניתנו בהפרש של שנה; כך שמסיבה זו לבדה אי אפשר לאשר את הפסק האחרון מיום י"א אייר תשע"ב, לאחר שכבר ניתן פסק קודם, שנה לפני כן, ביום ל' ניסן תשע"א. אלא שלטענת העמותה, אי אפשר לאשר אף אחד משני פסקי דין אלה, שהרי, כאמור, נערך בין בעלי הדין רק הסכם בוררות אחד ויחידה, ועל כן, בהעדר עריכת הסכם חדש לאחר מתן פסק הדין הראשון מיום ד' סיוון תש"ע, אין בין הצדדים כל הסכם בוררות חדש המסמיך את הדיינים להמשיך ולדון. אי לכך, טוענת העמותה כי קיימת עילה לביטול הפסקים שהוגשו לאישור מכוח עילת הביטול של סעיף 24(1) לחוק – העדר הסכם בוררות בר תוקף- ועל כן מותר היה לה לעמותה להגיש את בקשת הביטול אף לאחר חלוף המועדים הקבועים לכך בחוק ובתקנות, זאת מכוח החריג למועדים האמורים כשבקשת הביטול מסתמכת על העילה האמורה של העדר הסכם בר תוקף.
דינה של טענה זו של העמותה – להידחות.
הלכה פסוקה היא, שאף אם מוגבל הסכם הבוררות בהיקפו, בין אם מבחינת הסוגיות שהופקדו בידי הבוררים להכרעתם ובן אם מבחינת המשך תקפותו של ההסכם, הרי שפרטי הסכם בוררות שבין צדדים יכול לבוא לידי ביטוי לא רק בתוכנו של ההסכם הכתוב, אלא בהתנהגות הצדדים ובפרשנות שנתנו הם עצמם להסכם לאחר שחתמו עליו; וכל עוד שקיים בסיס כתוב להסכם הבוררות, אין כל פסול בכך שפרטי ההסכם יתגבשו ואף יתרחבו באופן שיבואו לידי ביטוי רק ב"תורה שבעל-פה" שביניהם. כפי שמציינת אוטולנגי בספרה, בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית מורחבת, 2005), בעמ' 59:
מאחר שחוק הבוררות אינו דורש שגם שינוי ההסכם יהיה בכתב, ניתן להוכיח בעדויות ובראיות אחרות הסכמה לגבי שינוי ההסכם...ניתן להוכיח שינוי תנאי ההסכם בהסכמה מפורשת של הצדדים, אם שנעשתה בע"פ מאוחר יותר, או על ידי שינוי מכללא, אשר יכול למצוא ביטויו בהתנהגות הצדדים. כך, למשל, שתיקת בעל דין נוכח הרחבת מסגרת הבוררות מעבר למה שהתכוון בעת חותמו על הסכם הבוררות, בצרוף הופעתו לישיבות, טיעוניו לגופו של עניין...כל אלה מלמדים על הסכמתו להקניית סמכות רחבה לבורר, בגדר הרחבת החזית.
במקרה דנן, העמותה המשיכה להתדיין בפני בית הדין גם לאחר מתן פסק הראשון, לרבות בהופעת נציגיה לדיונים, תשלום מחצית משכרו של שמאי, ואף בהעברת מכתבים לבית הדין, אשר צירפה הישיבה לתיק בית המשפט, בהם העלתה העמותה טענות וטיעונים רבים לגופו של עניין, לאחר פסק הראשון, כדוגמת מכתבה לדיינים מיום י' אדר תשע"א; ואף לאחר מתן פסק הבוררות האחרון שהוגש לאישור, שלחה העמותה מספר מכתבים לדיינים (בשנת תשע"ב - ביום י"ז אייר; ובשנת תשע"ג – בתאריכים ט"ו חשוון, כ"ח חשוון וי"א כסלו (נספחים א – ה לתגובת הישיבה לבקשת הביטול)), כשבאחרון שבהם, ביקשה העמותה מאת הדיינים, בהאי לישנא: "הננו מקווים כי בית הדין יתייחס למכתבנו וידון במקרה המציאותי שנוצר ויצא הדין לאור כתיקונו". ממילים אלו עולה באופן הברור ביותר כי העמותה ביקשה מהבוררים שימשיכו בבוררות, כשבכך נקטה העמותה בעמדה ההפוכה לחלוטין מן העמדה שנקטה בהליך שלפניי, כאילו שלדעתה פעלו הבוררים בחוסר סמכות, ללא הסכם בוררות בר תוקף, באופן המחייב את ביטול פסק הבוררות כפי שהוגש.
בהתנהגות דיונית זו של העמותה נוצרה מניעות "מכוח מעשה" ואף מניעות "מכוח מחדל": מכוח מעשה, שהרי דרשה מאת הבוררים שימשיכו בבוררות, ובכך הביעה את הסכמתה להאריך את תוקפו של הסכם הבוררות ככל שיידרש כדי שהבוררים ישלימו את מלאכתם; ואף מכוח מחדל, כי מעולם לא העלתה העמותה כל טענה בפני הבוררים, ובוודאי שלא בהזדמנות הראשונה, כאילו שהם ממשיכים לנהל את הבוררות ללא הסכם בר תוקף. זאת בעוד שהלכה פסוקה היא, כי אף אם קיים פגם כלשהו בהתנהגות הבוררים, כדוגמת העדר סמכות או חריגה מסמכות, חייב בעל הדין הטוען כך להעלות את טענתו בפני הבורר בהזדמנות הראשונה, אחרת ייחשב כמי שוויתר על הטענה, ויהיה מושתק מלהעלותה. השוו, לדוגמא, רעא 4928/92 יחזקאל עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94:
הערכאה הראשונה צדקה בקביעתה כי הבורר חרג מן הסמכות שניתנה לו בהסכם הבוררות. אולם אין לקבל את מסקנתה, כי המועצה אינה מושתקת מלטעון כנגד סמכות הבורר. לא זו בלבד שהמועצה לא מחתה על החריגה "מחאה ברורה וחד-משמעית... בהזדמנות הראשונה לאחר שחרג הבורר מסמכותו..." (הנשיא שמגר ברע"א 300/89, בעמ' 516), אלא מן המכתב שצוטט לעיל, שכתב בא-כוחה, מתבקש כי היא הסכימה לשינוי הסכם הבוררות. כאמור, עו"ד חן ביקש מהבורר, שסיים מלאכתו שלושה חודשים קודם לכן ובגדר פסקו חרג מסמכותו בעניין הנדון, כי ישוב לקיים הליכי בוררות וכי יקבע את שווי העסק על-פי העיקרון שהתווה בפסק בחריגה מהסכם הבוררות. עו"ד חן גם ציין כי השמאי מטעמו העריך את שווי העסק כאפס, ואילו השמאי של המערערים מתמהמה. נראה כי עו"ד חן האמין שדרך השומה שקבע הבורר בחריגה מהסכם הבוררות אף נוחה יותר למועצה. בנסיבות אלה, ומשהניחה המועצה להליכי הבוררות, שלשיטתה היו ללא סמכות, להמשיך ולהתגלגל חודשים אחדים ולא הראתה כל סימן כי כופרת היא בסמכות לקיימם, ברור הוא כי המועצה הייתה מושתקת מלטעון בבית המשפט כי יש לבטל את הפסק בשל חריגת הבורר מסמכותו.
כפי שמפרטת הישיבה בתגובתה לטענות העמותה האמורות, התנהגותה הדיונית של העמותה מאז מתן פסק הבוררות הראשון ועד למתן פסקי הבוררות האחרונים שהוגשו לאישור, ואף לאחר מכן, מחייבת את המסקנה כי העמותה מנועה מלטעון להעדר קיומו של הסכם בוררות בר תוקף.
לכל האמור יש להוסיף, כי מעיון בפסקי הדין שהוציאו הדיינים מאז הפסק הראשון ועד לפסקי הדין האחרונים שהוגשו לאישור עולה, כי אין המדובר כלל בפסקי דין עצמאיים וסופיים אשר אכן חייבו הרחבת הסמכתם של הדיינים כדי להתגבר על סופיות הבוררות בעקבות מתן הפסק הראשון. פסקי הדין הללו נוסחו באופן ששאלות מרכזיות אשר נדונה בהם נשארו פתוחות, ותלויות במוצהר בהמשך ההתדיינות. כך, לדוגמא, בפסק הבוררות הראשון מיום ד' סיון תש"ע ("החלטות בית הדין", סעיף ה'3: "...ובאשר לגובה הפיצוי בי"ד מאפשר לצדדים להגיע לידי הסכמה ובאם לא יגיעו לידי הסכמה ידון בי"ד בזה שנית"); וכן, בהחלטת הדיינים מיום ל' חשוון תשע"א, בה הציעו הדיינים הצעה, תוך שציינו כי פונים לצדדים בתקווה שישקלו את הצעת בית הדיון בחיוב; ואף פסק הבוררים מיום ל' ניסן תשע"א, שהוא אחד משני פסקי הבוררות שהוגשו יחד לאישור, ואשר לטענת העמותה הינו פסק בפני עצמו, כולל אף הוא הוראות מפורשות (בסעיפים ח –ט) מהן עולה בבירור כי הבוררים קובעים המשך להתדיינות ולמתן החלטות נוספות ("בית הדין יקבע דיון נוסף לסוף חודש סיון תשע"א"; "במידה ותהיינה תכניות בניה מעשיות שיסתרו את הפסק דין בית הדין ידון מחדש על הכל"). בנסיבות אלו, אין לקבל את טענתה המרכזית של העמותה כי עיקרון הסופיות שולל מן הבוררים הסמכות להמשיך ולהתדיין בין הצדדים לאחר מתן פסק הדין הראדון; שכן, החלטות הבוררים כוללים במפורש הוראות המצביעות על המשכת הבוררות, כך שפסקי דין אלה הינם בגדר של פסקי ביניים ולא פסקים סופיים. משמעות הדבר, כי הסכם הבוררות המקורי, אף ללא הרחבה בדיעבד של סמכות הבוררים, ממשיך לחול כל עוד לא הכריעו הבוררים סופית במכלול מרכיבי הסכסוך; וכך אכן עשו רק עם מתן הפסק של י"א אייר תשע"ב אשר הוגש לאישור.
פועל יוצא מן האמור, כי העמותה מנועה מלטעון להעדר הסכם בוררות בר תוקף, וטענה זו אף אינה מתקבלת לגופה, בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחר מתן פסקי הבוררות הראשונים, ואופי מתן פסקי הבוררים "בשלבים". אי לכך, ומאחר שהסקנו שעילת הביטול שבסעיף 24(1) לחוק העמותות אינה קיימת במקרה דנן, לא יחול החריג של סעיף 27(ד) בשאלת מועד הגשת בקשת הביטול; משמע, כי בקשת הביטול של העמותה כפופה להוראות המועדים שבסעיף 27(א) לחוק ותקנה 10 לתקנות, ומשלא עמדה במגבלות אלו, דין בקשת העמותה לביטול פסק הבורר – להידחות על הסף.
מן הסיבה האמורה, אין מקום להתייחס ליתר טענות העמותה בדבר קיומן של עילות ביטול אחרות, אשר כפופות כולן למגבלות המועדים שבהוראות החקיקה המפורטות לעיל.
כתוצאה מכל האמור, פסק הבוררות מיום ל' ניסן תשע"א והמשכו מיום י"א אייר תשע"ב מאושרים בזה כמבוקש.
אני מחייב בזה את העמותה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת הישיבה בסך 10,000₪.
ניתן היום, ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.