כ. ואח' נ' אנקווה ואח'

לפני תביעה נזיקית.

1.התובעים הם בני משפחה. התובע 3 מנהל מאפיה בקרית ים ובסמוך אליו מנהל הנתבע 1 מרכולית בשם "מרכולית ניצן". לטענת התובעים, ביום 8/5/11, החל הנתבע 3 לחולל מהומה במקום כאשר החל לצעוק לעבר לקוחות המאפיה של התובע 3, שלא לרכוש מאפים בטענה כי הם מקולקלים ואף ירק על המאפים.

2.התובעים טוענים כי בשעה 16:30, כאשר הגיעו התובעים 1 ו- 3, לאסוף את בתם התובעת 2 אשר עבדה בעסק, יצא התובע 3 מהרכב והנתבע 3 סטר לו בפניו. הנתבע 1 הצטרף לנתבע 3 ושניהם יחדיו הפילו את התובע 3 על הרצפה, תוך כדי שהם מכים אותו עד שאחד מעוברי האורח הפריד בין הצדדים. בעת שהתובע 3 ספג מהלומות מהנתבעים, הנתבעת 2 הכתה את התובעת 2, הפילה אותה על הרצפה וחבטה בראשה. התובעת 1 יצאה מהרכב, נדחפה על ידי הנתבע 1 כתוצאה מכך נפלה אל הקרקע ונחבלה. למקום הגיעה ניידת משטרת ישראל. בגין האירוע הגישו התובעים תלונה למשטרה אשר נסגרה מחמת חוסר ראיות.

3.לטענת התובעים, מעשי הנתבעים מהווים פגיעה באוטונומיה שלהם בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לטענתם, מעשי הנתבעים מהווים תקיפה כמשמעותה לפי ס' 23 לפקודת הנזיקין והנתבעים אינם חוסים בהגנות המנויות בס' 24 לפקודה. לטענתם, התקיפה בוצעה מתוך כוונה לגרום להם נזקים חמורים ולהשפילם לעיני כל. לטענתם, הנתבעים התרשלו כלפיהם כאשר תקפו את התובעת 1 והיה עליהם לצפות את התוצאה ההרסנית של מעשיהם. לטענת התובעים, הנתבע 1 הפר את חובתו כמעסיק סביר לשמש דוגמא לבתו ולעובדיו ובכך שהכה את התובעים, הוא עודד את הנתבעים 2-3 להכות גם הם, את התובעים.

4.התובעים טוענים כי בעקבות האירוע נחבלה התובעת 1, לטענתה, בגבה ופונתה באמצעות אמבולנס לבית החולים רמב"ם שם אושפזה למספר ימים. בדיקת הדמיה שעברה התובעת 1 הדגימה שבר בחוליה L1 בגב. התובעת 2 פונתה אף היא לבית החולים רמב"ם לאחר שנחבלה בראשה, בצווארה וגבה. התובע 3 פנה לקופת החולים מספר ימים לאחר האירוע ואובחן כסובל משטפי דם במספר אזורים בגופו.

5.התובעים עותרים לפיצוי בגין ראשי הנזק הבאים: הוצאות רפואיות, נסיעות לטיפולים רפואיים, עזרת צד ג', הפסדי השתכרות וכאב וסבל. לטענתם בנסיבות יש לפסוק להם פיצויים מוגברים ולהטיל פיצויים עונשים על הנתבעים.

6.הנתבעים 1-2 טוענים בכתב הגנתם כי התביעה קנטרנית והוגשה בחוסר תום לב. לטענתם המסכת העובדתית הנטענת על ידי התובעים אינה נכונה וכל מטרתה להוציא מהם כספים שלא כדין, הכול מטעמי נקמנות אישית וחיסול חשבונות. לטענתם, ביום האירוע הם עבדו במכולת וסידרו את הסחורה לקראת סגירה מוקדמת, מאחר והיה זה ערב יום הזיכרון. במכולת נכחו הנתבעים, עובדת המכולת בשם מרינה והנתבע 3 - לקוח קבוע במכולת. בשעה 19:00 לערך או בסמוך לכך נכנסו למכולת התובע 3 יחד עם חבריו והחלו להתגרות בנתבע 3 ולקרוא לו בשמות גנאי. הנתבעים טוענים כי מערכת היחסים בין הצדדים עכורה מזה זמן רב. הנתבע 1 דרש מהתובע 3 וחבריו לחדול ממעשיהם ולצאת מהמכולת אלא שאלו לא נענו לבקשתו והמשיכו להקניט את הנתבע 3 זאת ללא כל התגרות קודמת מצדו. בשלב זה האירוע התדרדר לאלימות פיזית, התובע 3 וחבריו הפילו את הנתבע 3 והחלו לחבוט בו כשהוא שרוע על הקרקע. ניסיונות מצד הנתבע 1 להגן על הנתבע 3 לא צלחו. בשלב זה הצטרפו לתגרה התובעות 1-2, התובעת 2 נכנסה לתוך המכולת, עשתה דרכה ישירות אל הנתבעת 2 שעמדה ליד הקופה משכה בשערותיה והפילה אותה אל הקרקע. בזמן שהנתבעת 2 שכובה על הקרקע הוא הבחינה בתובעת 2 כשהיא מנסה להרים את הקופה ולצאת אתה מהחנות. הנתבעת 2 מנעה ממנה מלעשות כן. התובעת 1 הרימה כיסא והטיחה אותו על ראשו של הנתבע 1. הנתבע 1 נטל את הכיסא מידי התובעת 1 מבלי לפגוע בה וזאת על מנת למנוע נזק נוסף לסובבים. הנתבעים טוענים כי התובעים החלו להרוס כל דבר שנקלע בדרכם במכולת.

7.לטענת הנתבעים, כתוצאה ממעשי התובעים, נגרמו להם חבלות ונזקי רכוש. לטענתם, כאשר הגיעה ניידת המשטרה למקום, התובעת 1 נשכבה על הקרקע והחלה להיאנח ולהתלונן כי נפגעה. לטענתם, בגין האירוע החלה המשטרה בחקירת התובעים. לטענתם, דווקא התובעים הם אלו שפגעו באוטונומיה של הנתבעים ובנסיבות קמה להם הזכות להגנה עצמית לפי ס' 24 לפקודת הנזיקין זאת מאחר וחשו מאוימים על ידי התובעים ואף הותקפו בעצמם. לטענת הנתבעים, האחריות לאירוע רובצת במלואה על התובעים. לטענתם, הם לא התרשלו כלפי התובעים ודווקא התובעים הם אלו שלא נקטו בזהירות סבירה.

8.לטענת הנתבעים, הנזקים הנטענים על ידי התובעת 1 אינם כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה כי אם כתוצאה ממחלה ממושכת ממנה היא סובלת מזה שנים.

דיון:

נסיבות האירוע:

9.כבר בראשית הדברים יאמר כי גרסאותיהם של שני הצדדים לאופן קרות האירוע נשוא התובענה עמומות והקשו באופן מיוחד על בירור הדברים.

10.התובעים טענו בכתב התביעה כי ביום 8/5/11 החל הנתבע 3 לחולל מהומה במקום עסקם של התובעים, כאשר החל לצעוק לעבר לקוחות המאפיה שלא לרכוש מאפים הואיל והם ומקולקלים ואף ירק על המאפים. לטענת התובעים, בשעה 16:30 הגיע התובע 3 לאסוף את בתו התובעת 2 אשר עבדה במקום. לאחר שסגר את המאפיה ונכנס לרכב זרק הנתבע 3 בקבוק מים על הרכב. התובע 3 יצא לברר את פשר המעשה ובשלב זה הנתבע 3 סטר לו בפניו. הנתבע 1 חבר לנתבע 3 ושניהם הפילו את התובע 3 על הרצפה תוך כדי שהם מכים אותו עד שאחד מעוברי האורח הפריד בין הצדדים. בעת שהתובע 3 ספג מהלומות מהנתבעים, הנתבעת 2 הכתה את התובעת 2, הפילה אותה על הרצפה וחבטה בראשה. התובעת 1 יצאה מהרכב והנתבעים דחפו אותה וכתוצאה מכך היא נפלה אל הקרקע.

11.מתצהירי התובעים, מהודעותיהם במשטרה ומחקירתם בבית המשפט, עלו פרטים נוספים ביחס לאופן התרחשות האירוע שאינם מופיעים בכתב התביעה אך דווקא מחזקים את גרסת התובעים לאופן קרות האירוע נשוא התובענה. בתצהיריהם של התובעים (ת/1, ת/2 ות/3) נטען כי במהלך כל אותו יום (8/5/11) הנתבע 3 ירק לעבר הסחורה והבריח את הלקוחות ובקשותיה של התובעת 2 כי יחדל ממעשיו, לא הועילו. בשלב מסוים הצטרף אל הנתבע 3 בנו של הנתבע 1, בן, והחל אף הוא לירוק על הסחורה לקלל ולגדף את התובעת 2 ואת דודתה סילביה. הדודה אישרה את הדברים בתצהיר עדות הראשית (ת/4). כאשר הגיעה התובעת 1 למקום על מנת לאסוף את בתה- התובעת 2, הנתבעים 1 ו- 3 קיללו את בני משפחתה והיא הבחינה בנתבע 3 מכה בלום ברזל על הסחורה. עם סיום סגירת החנות, התובע 3 שב לרכב. הנתבע 3 סמן לעברה של התובעת 1 מעין "תנועת שחיטה" וזרק בקבוק מים וכוס שתיה אלכוהולית על רכב התובעים. התובע 3 יצא מהרכב, ולאחר שהתובעות 1-2 הפצירו בו לשוב לרכב והוא אכן עשה כן. אלא שהנתבעים זרקו בקבוקים נוספים על שמשת הרכב, אז יצא התובע 3 שוב מהרכב והתובעת 2 יצאה אחריו. הנתבע 3 פנה באופן מאיים לעבר התובעת 2 ועל מנת למנוע מגע פיזי בין הנתבע 3 לתובעת 2, הדף אותו התובע 3. וכך מסרה התובעת 2 בהודעתה במשטרה "בפעם השנייה, דחף את הבחור הזה שיושב בחוץ, ואמר לו אל תתקרב לבת שלי, כי הבחור בא להרים עלי ידיים (ראה הודעת התובעת 2 במשטרת ישראל- נ/3). בעדותה לפני בית המשפט חיזקה התובעת 2 דברים אלו והעידה "סטפן ניסה באיזה שהוא שלב לתקוף אותי ואבי הדף אותו כדי שלא יפגע בי. לא דחיפה של ממש להפילו" (עמ' 12 שורות 18-19 לפרוטוקול).

12.התובעת 2 נשאלה באשר לתקיפה מוקדמת של הנתבעים את התובעים, "ש. האם לפני שאביך דחף את סטפן הם פגעו באביך? ת. לא", ברם יש לבחון זאת לאור עדותה ולפיה האב ניסה לדחוף את סטפן שאיים לפגוע בה והאב התערב על מנת למנוע פגיעה בבתו, התובעת 2. התובע 3 העיד "ש. האם דחפת את סטפן הנתבע 3? ת. לא דחפתי אותו אלא אם כן הוא דחף" (עמ' 15 שורות 16-17) ועומת עם עדותה של התובעת 2 ולפיה הנתבע 3 לא פגע בו, בטרם פנה אליו התובע 3 ודחף אותו. התובע 3 מבהיר כי יצא מן הרכב ופנה אל הנתבע 3 שכן חש כי הותקף "אני זוכר טוב מאד שאני הותקפתי ואיני יכול להגיד דברים אחרים" (ראה עמ' 15 שורה 19 לפרוטוקול). בשלב זה הנתבע 3 גרר את התובע 3 בכוח לתוך המרכולית והנתבעים 1 ו- 3 החלו להרביץ לו. התובע 3 עמד על כך בעדותו "...יצאתי ושאלתי למה הוא עושה את זה ופה הוא תקף אותי ואח"כ משכו אותי לחנות שלהם ותקפו אותי שם" (ראה עמ' 16 שורות 2-3 לפרוטוקול). יתרה מזו, גם בחקירתו במשטרה מיום 9/5/11, כאשר הדברים היו טריים בזיכרונו, מסר התובע 3 (נ/5) כי הנתבע 3 הוא אשר תקף אותו. התובע 3 מוסר לחוקר כי "ברגע שהתחילו לתת לי מכות הכניסו אותי בפנים. קודם כל אכלתי את הבוקס לא ראיתי כלום. השכיבו אותי על הרצפה. שניהם דפקו לי מכות. לא יכולתי לקום עד שבאו והרימו אותי. ש. איך נכנסת לחנות של אשר (הנתבע 1-מ.ק.נ) ת. משכו אותי בפנים...". התובעת 2 בהודעתה במשטרה מאותו היום (נ/3) מאשרת את הדברים "כשאבא שלי דחף את הבחור השמן שיושב בחוץ , התנפלו עליו". וכך אף התובעת 1 בהודעתה מיום 11/5/11 (נ/2).

13. באותה העת, כך לפי עדויות התובעים, הנתבעת 2 תפסה בשיערה של התובעת 2 ותוך כדי ניסיונות מצידה להרפות את אחיזתה של הנתבעת 2 היא הבחינה באמה - התובעת 1 יוצאת בהיסטריה מהרכב. התובעת 1 החלה לזעוק לעזרה ואז פנה הנתבע אל התובעת 1 ודחף אותה על הקרקע. הנתבעת 2 המשיכה להטיח בראשה של התובעת 2 אגרופים , הפילה אותה אל הקרקע וכתוצאה מכך ראשה נחבט ברצפה, היא חשה אבדן הכרה למספר שניות וכאשר התאוששה היא הבחינה באמה שרועה על הקרקע מספר מטרים ממנה. אנשים שהיו במקום הצליחו להפריד בין הצדדים.

14.לסיכום הדברים עד כה, התובעים אחידים בגרסתם כי האירוע נשוא התובענה הוא תולדה של התגרות ממושכת לאורכו של אותו היום מצד הנתבעים. האירוע הסלים לכלל תגרת ידיים לאחר שהנתבע 3 סימן לתובעת 1 סימן שחיטה ופנה באורח מאיים לתובעת 2 ואילו התובע 1 אשר ביקש להגן על התובעת 2, מצא עצמו מותקף בידי הנתבעים 1 ו -3, בעוד הנתבעת 2 תוקפת את התובעת 2.

15.הנתבעים גורסים כי האירוע החל כתוצאה מהתגרות ללא סיבה מצד התובעים בנתבע 3. לאחר שבחנתי עדויות הצדדים אל מול הודעותיהם במשטרה, גרסה זו אינה סבירה בעיני. תחילה טענו הנתבעים 1-2 בתצהיריהם (נ/10 ונ/11) כי האירוע החל לאחר שהתובע 3 עם חבר נוסף נכנסו לתוך עסקם של הנתבעים והחלו לקלל ולגדף את הנתבע 3. לאחר מכן, התובע 3 וחברו החלו אף במהלומות ידיים ובנקודה זו סייע הנתבע 1 לנתבע 3 להתגונן מפניהם. הנתבעים 1-2 אף מסרו בתצהירי עדותם הראשית כי התובעות 1-2 מיהרו להצטרף להתכתשות והתובעת 2 תקפה את הנתבעת 2 וניסתה אף לקחת את קופת העסק. עוד מעידים הנתבעים 1-2 כי התובעת 1 תקפה את הנתבע 1 באמצעות כיסא בראשו. בחקירתו בבית המשפט טען הנתבע 1, כי במועד האירוע סייע להם הנתבע 3, שהיה לקוח קבוע במכולת, בסידור הסחורה לקראת סגירה וכי הנתבע 3 ישב בתוך המכולת (עמ' 19 שורה 16 לפרוטוקול). וכך העיד הנתבע 1, כאשר נשאל מדוע מסר גרסה שונה למתרחש במשטרה "זה לא ככה. י. התפרץ על סטפן. היינו בסגירה. אני מדבר ישר ולעניין, היינו בסגירה פתאום הוא התפרץ ולקח ארגז. הוא יצא מהרכב ולא יודע לאן הוא רץ" (ראה עמ' 20 שורות 28-30 לפרוטוקול). אם האירוע נשוא התובענה התרחש בתוך המכולת של הנתבעים והתובע 3 התפרץ אליהם ותקף שם את הנתבע 3, כיצד זה ראה הנתבע 1 את התובע 3 יוצא מתוך רכבו ולא ברור גם מדוע ראה לציין שאינו יודע לאן רץ התובע 3. הדברים תומכים דווקא בגרסת התובעים ולפיה החל האירוע והתרחש ברובו בפתחי העסקים של הצדדים.

16.בעוד שבתצהירו טען הנתבע 1 כי האירוע החל כאשר התובע 3 וחברו החלו מתגרים בנתבע 3, בעדותו לפני טען הנתבע 1 כי לא ראה מי "הציק" למי מאחר ועסק בקיפול המכולת באותו הזמן. עוד העיד הנתבע 1 לפני, כי התובע 1 והנתבע 3 התפרצו למכולת. בלשון עדינה יאמר כי עדויות הנתבעים לא הותירו רושם מהימן.

17.זאת ועוד, הנתבע 3 אשר בהתאם לגרסת התובעים היה הגורם המרכזי לפרוץ המריבה, לא הגיש כתב הגנה מטעמו ולמעשה לא לקח כל חלק פעיל בתביעה שלפני. במסגרת הדיון לפני הצהיר ב"כ הנתבעים כי נעשה ניסיון לאתר את הנתבע 3 אולם ללא הצלחה, זאת ללא כל פירוט נוסף באשר למאמצים שנעשו כביכול, על מנת לאתרו. בשים לב לגרסאותיהם הסותרות של הצדדים בכל הנוגע לאופן התרחשות האירוע, היה מקום מצדם של הנתבעים 1-2 לפעול על מנת לאתר את הנתבע 3 למתן עדות, אשר הייתה מבהירה כיצד התרחש האירוע. הימנעות הנתבעים מלעשות כן, עומדת להם לרועץ על פי ההלכה לפיה מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736).

18.אל נוכח האמור, גרסת התובעים לאופן התרחשות האירוע נשוא התובענה היא הקרובה יותר לאמת מהעובדות אשר נטענו בידי הנתבעים. דהיינו מאזן ההסתברויות נוטה לטובת גרסת התובעים. ראה ע"א 260/82 סלומון נ. אמונה פ"ד לח(4) 253 וע"א 2989/95 קורנץ נ. מרכז רפואי ספיר פ"ד נא (4) 687. לפיכך, אני מקבלת גרסתם כפי שתוארה לעיל.

רשלנות:

19.התובעים טענו כי הנתבעים התרשלו כלפיהם בעצם מעשה התקיפה והפרו את חובת הזהירות אשר חלה על כל אדם סביר כלפי חברו וכן בכך שהנתבע 1 הפר חובתו כמעסיק וכאבא סביר בהראותו דוגמא שלילת לעובדיו ולילדיו. מאחר ועילת התביעה היא למעשה טענת התובעים בדבר עוולת התקיפה, הרי שהתובעים לא יוכלו להיפרע, בהתאם להוראותיו של ס. 77 לפקודת הנזיקין, בגין עוולת הרשלנות, כאשר הרשלנות היא מעשה התקיפה, ככל שיקבע כי הם אכן זכאים לפיצוי בגין עוולת התקיפה. יש איפוא לבחון באם אכן התמלאו יסודותיה של עוולת התקיפה.

עוולת התקיפה:

20.התובעים טענו כי הנתבעים תקפו אותם בהתאם ליסודות העוולה הנזיקית - עוולת התקיפה, הקבועה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 23(א) לפקודה קובע כי "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".

21.עוולת התקיפה טומנת בחובה שלושה יסודות מצטברים: שימוש בכוח מכל סוג שהוא נגד גופו של אדם, כי השימוש בכוח נעשה במתכוון וללא הסכמתו של אותו אדם. נפסק כי באין כוונה אין אחריות בנזיקין בגין תקיפה. ראה בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד לט(1), 113.

22.בענייננו מתקיימים יסודות העוולה שכן בהתאם לעדויות התובעים באשר לאופן קרות האירוע, הנתבעים עשו שימוש בכוח, כפי שפורט בהרחבה לעיל ואותו שימוש נעשה במתכוון נגד גופם של התובעים. ברי כי השימוש בכוח נעשה שלא בהסכמת התובעים אשר התגוננו בפני התקיפה. לפיכך, בשים לב לקביעותיי בדבר אופן קרות האירוע, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה זה בוצעה עוולת התקיפה כנגד התובעים, בידי הנתבעים.

האם קמה לנתבעים ההגנה הקבוע בסעיף 24 לפקודת הנזיקין ?

23.פקודת הנזיקין מונה בסעיף 24, שבע הגנות אפשריות לעוולת התקיפה. הנתבעים אינם נוקבים בהגנה הספציפית מכוחה הם מבקשים דחיית התביעה כנגדם בגין עוולת התקיפה, אך לאור האמור בכתבי טענותיהם ולפיו חשו מאוימים ומותקפים בידי התובעים, ניתן להניח כי ההגנה הנטענת היא זו הנקובה בסעיף 24(1) ולפיה "עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר".

24.לשם גיבוש ההגנה הקבועה בסעיף, נדרשת הוכחתם של ארבעה יסודות. הראשון, כי ההתגוננות תהיה מפני השימוש בכוח הנעשה על ידי אדם ולא נדרשת הוכחת שימוש ממשי בכוח מצד הניזוק, די גם באיום של ממש . ראה בע"א 347/72 שהלא נ. בן שבת פ"ד כז(1) 815. השני, הוא כי השימוש יעשה "שלא כדין". השלישי, כי המתגונן לא חרג בהתנהגותו ממידת הנחיצות הסבירה והוא רשאי לעשות שימוש בכוח לשם התגוננות רק בהעדר דרך סבירה חלופית להתמודד עם הסכנה, רק כל זמן שהפעלת הכוח נדרשת לשם אותה המטרה ובאמצעי אשר פגיעתו פחותה ככל שניתן. נקבע כי על מנת לבדוק באם התנהגות המתגונן היא סבירה, אין לנהוג "חוכמה שבדיעבד" כי אם לבחון את הדברים בזמן אמת. התנאי הרביעי הוא היחס הסביר בין הנזק שנגרם לניזוק לבין זה שרצוי למנעו. נקבע כי אין אדם רשאי להתגונן באופן המסכן את חייו של המתקיף אם הסכנה אשר נשקפה למתגונן היתה אך לפגיעה קלה. ראה בע"א 11172/05 אלון נ. מד"י (ניתן ביום 21/10/09).

25. בהתאם לקביעותיי אשר לעיל, דווקא הנתבעים הם התוקפים ותקיפת התובעים לא נעשתה בידי הנתבעים על מנת להגן על עצמם. לא שוכנעתי כי הותקפו בידי התובעים. התקיפה בוצעה בפתח עסקיהם של התובעים והנתבעים. לא ניתן לקבוע כי הנתבעים פעלו בסבירות על מנת להגן על עצמם מפני פגיעה בגופם או ברכושם. להיפך, תקיפת הנתבעים היא המשך ישיר להתגרות אשר הייתה מנת חלקם של התובעים כל אותו היום. הנתבע 3 הוא אשר פתח בסימון תנועת השחיטה לעבר התובעת 1 ופנה באורח מאיים אל התובעת 2. לאחר מכן תקף את התובע 3 אשר ביקש לגונן על בתו ובצוותא עם הנתבע 1 תקפו אותו וגררו אותו לתוך העסק של הנתבעים. הנתבעת 2 תקפה את התובעת 2 ואיני מקבלת עדותה ולפיה היה זה כדי להגן על קופת העסק אותה ביקשה התובעת 2 ליטול. אדרבא הגרסה המהימנה עלי יותר היא זו ולפיה תקפה הנתבעת 2 את התובעת 2 בפעולה לא סבירה ושלא על מנת להגן על גופה או על רכושה של הנתבעת 2. לא ברור מאיזה נזק חששו הנתבעים, הם אף לא טענו בדבר חששם להיקף נזק כזה או אחר, אשר עשוי היה להיגרם ממעשי התובעים שביקשו להגן על עצמם ועל עסקם. אדרבא, הנזק אשר סביר כי ייגרם כתוצאה ממעשי התקיפה של הנתבעים, עולה בהרבה על כל נזק אשר חששו כי התובעים יגרמו להם. זאת, כעולה מהתיעוד הרפואי אשר צורף בידי התובעים. אשר על כן, התנאים הנדרשים לקיום ההגנה אינם מתמלאים ולפיכך, אין בידי לקבל טענת הנתבעים לקיומה של הגנה זו.

26.בהעדרה של הגנה ומשהוכחו יסודותיה של עוולת התקיפה, יש לבחון מהו הנזק אשר נגרם לתובעים ואת הקשר הסיבתי למעשי התקיפה של הנתבעים.

נכות רפואית:

27.פרק זה מתייחס לפגיעת התובעת 1 בלבד. לטענת התובעת 1 בעקבות האירוע היא נחבלה בגבה. פונתה באמבולנס לחדר מיון רמב"ם ואושפזה למספר ימים. בדיקת הדמיה שעברה התובעת 1 הדגימה שבר בחוליה L1 בגב. ד"ר ליאור מרום מטעם התובעים קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20% לצמיתות לפי ס' 37(8)(1) בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש מותני. ד"ר דניאל משה מטעם הנתבעים קבע בחוות דעתו כי לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה וכי אין קשר סיבתי בין מצבה של התובעת לבין התאונה נשוא התביעה מאחר ונוכח מחלת האוסטאופורוזיס ממנה היא סובלת לא ברור האם השבר הוא כתוצאה מהתאונה או האם המדובר בשבר ישן.

28.מטעם בית המשפט מונה כמומחה ד"ר שי פריימן אשר קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 10% לפי ס' 37(8)ב בגין שבר עם תזוזה ניכרת של חוליה L1 ללא הגבלות תנועה באזור החוליה וללא שינויים ניווניים. המומחה ציין בחוות דעתו את הדברים הבאים: "הנתבעת נדחפה במהלך קטטה נפלה ונחבלה בגב אובחנה כסובלת משבר בחוליה L1 אשר גילו לא היה ידוע. בדיקת הסי טי שנעשתה בקבלתה הנה באיכות נמוכה בשל ארטיפקטים משניים לסיכות בטניות לאחר ניתוח להשתלת כבד. ארטיפקטים אלו מטשטשים את אזור השבר כך שלא ניתן לאבחן האם מדובר בשבר ישן או חדש. מתלוננת על כאבי גב כאבים המושכים לרגליים. מטופלת באופטלגין באופן קבוע. בצילומים אחר התאונה, ניתן לראות הנמכה קלה בצילומים עוקבים יחסית לצילומים מיום הקבלה. ההחמרה בהנמכה מעידה על שבר טרי. ניתן לראות גם בצילומי PTC אשר צולמו לפני החבלה כי אין עדות לשבר בחוליה L1 בצילום AP. בצילומים עדכניים משנת 2014 אין עדות לשינויים ניווניים באזור החוליה וקיימת הנמכה של כ- 36% בגובה החוליה. מכיוון שקיימת הנמכה בגובה השבר בצילומים עוקבים לאחר התאונה ואין עדות לשבר בחוליה בצילומים מ 10/10 אני מניח כי החבלה ביום 8.5.11 היא שגרמה לשבר בחוליה. בבדיקה פיזיקלית אין הגבלות תנועה או סימנים רדיקולארים המקנים נכות".

29.במסגרת תשובות המומחה לשאלות הבהרה מטעם הנתבעים ציין המומחה כי "מחלת האוסטאופורוזיס הנה חולשה של העצם אשר יכולה לגרום לשברים בחוליות גם ללא עזרה מגורם חיצוני (כגון מכח או נפילה) ויכולה להיגרם בעקבות שיעול הרמת משקל וכיו"ב. אין לשלול בוודאות כי השבר איננו על רקע אוסטאופורוזיס אולם כפי שכתבתי בחוות דעתי סביר כי נגרם בעקבות הנפילה. לפי הצילומים שהוצגו בפני לא נגרם שבר טרם הנפילה. סביר יותר כי השבר נגרם עקב הנפילה ולא כתוצאה ממחלת האוסטאופורוזיס שלא ראיתי בתיקה הרפואי כי מאובחנת במחלה זו". לשאלה האם זה אחד מהגורמים למחלת האוסטאופורוזיס הנם מחלות כרוניות כגון... מחלות כבד, השיב המומחה בחיוב.

30.הלכה פסוקה היא כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט. חוות דעתו של מומחה רפואי, בדומה לכל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, ואשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו. ראה ע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583. עם זאת, הלכה פסוקה היא כי הידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי וכי ככל שאין בחוות דעת המומחה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה. ראה בע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5) 170.

31.בעניינו המומחה לא נדרש לחקירה על חוות דעתו ומסקנותיו בחוות הדעת לא נסתרו. אני סבורה כי המומחה הגיע למסקנותיו בצורה מקצועית ושקולה, תוך התייחסות לנתוני התובעת 1 ולמסמכים השונים אשר עמדו לפניו. אשר על כן אני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מהתאונה היא בשיעור 10%.

נכות תפקודית:

32.המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. ראה בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת. ראה בע"א 722/86 יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג 875.

33.בענייננו, לאחר שעיינתי עיין היטב במכלול העדויות והראיות שלפני ובייחוד בדו"ח החקירה מטעם הנתבעים אליו אתייחס בהמשך, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת 1 האדירה נזקיה שלא בהתאם לאשר מתקיים בפועל ונכותה הרפואית אינה משקפת את נכותה התפקודית בפועל. בתצהירה טענה התובעת כי היא מוגבלת בפעולותיה, עברה מס' רב של טיפולים רפואיים והיא עשתה מאמץ על מנת להטיב את מצב הרפואי, אולם ללא הצלחה. לטענתה היא מסייעת לבעלה במאפיה מידי יום למשך שעות ספורות אולם ללא מטלות פיזיות. לטענתה היא סובלת מכאבים עזים בגבה ואף העבודה הקלה אותה היא מבצעת במאפיה גורמת לה לכאבים. לטענתה כתוצאה מאירוע התקיפה מצבה הנפשי התדרדר עד מאוד והיא חייבת להעביר מספר שעות מחוץ לבית. עוד טענה התובעת 1 כי היא מתקשה בעבודות הבית, כי בשלושת החודשים לאחר התאונה בתה ואחיותיה סייעו לה בעבודות הבית ובחודש לאחר התאונה היא הייתה סיעודית לגמרי ונעזרה בבני משפחתה לצורך רחצה. לטענתה, גם כיום היא נזקקת לעזרת בני משפחה לצורך עבודות משק הבית הדורשות מאמץ פיזי. במסגרת תשובותיה לשאלון מטעם התובעים, טענה התובעת 1 כי היא מאז האירוע היא סובלת מהגבלה בתנועות, כאבים חזקים גם בשכיבה, קושי לבצע את עבודות הבית, קושי בהזזת רהיטים, קושי בהליכה וקושי כללי ביחס לכל מטלה פיזית.

34.אלא שתמונה אחת שווה אלף מילים. בדו"ח החוקר (נ/7) אשר הוצג לפני, יש על מנת להמחיש כי מצב התובעת 1 לאחר התאונה נשוא התובענה אינו כנטען על ידה. בדו"ח מיום 29/12/13 צוין כי החוקרים ביקרו במאפיית החיטה בתאריכים 9,12,13/12/2013. בביקור מיום 9/12/13 נצפתה התובעת 1 עומדת בקופה ועוסקת במכירה ללקוחות תוך כדי ביצוע תנועות חדות ומהירות. בהמשך יוצאת מעמדת הקופה ומסבירה לחוקרים על מוצרי המאפה תוך שהיא מתכופפת כיפוף מלא ללא כל מגבלה. התובעת 1 נצפתה שהיא מבצעת את כל פעולות המכירה ובכלל זאת שקילה, אריזה, גבית תשלום כל זאת תוך כדי עמידה ובתנועה מרובה. כאשר ביקשו החוקרים לרכוש קופסת סיגריות, נעמדה התובעת 1 על קצות אצבעותיה על מנת להגיע לסיגריות הממוקמות בחלק העליון של מתקן הסיגריות במקום. בביקור מיום 12/12/13 נצפתה התובעת 1 כשהיא עומדת מול הקופה ועוסקת במכירה ללקוחות. כאשר ביקשו החוקרים לדעת איזה מהמאפים במקום הם הטריים ביותר, יצאה התובעת מעמדת הקופה וארזה להם מספר מאפים ובהמשך התכופפה להרים דבר מה מהרצפה זאת ללא כל מגבלה. צוין כי התובעת 1 פעילה וניידת ביותר ומבצעת עבודתה בעמידה. בביקור מיום 13/12/13 נצפתה התובעת 1 כשהיא עומדת בעמדת הקופה ומבצעת את כל פעולות המכירה ובכלל זאת שקילה, אריזה ומכירה. החוקרים הבחינו בתובעת 1 כשהיא מתכופפת, מתהלכת ומבצעת תנועות חדות ומהירות ללא כל מגבלה תפקודית. צפייה בתקליטור שנילווה לדו"ח (נ/8) מאמתת את המתואר בו. התובעת נצפתה כשהיא עובדת ומתפקדת באופן מלא ללא כל מגבלה.

אכן אף מומחה התובעת טען להגבלה קלה בתנועות עמ"ש מתני, ברם מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו כי השבר בחוליה ממנו סובלת התובעת כלל אינו גורר עמו הגבלות תנועה באזור החוליה.

35.בעדותה לפני כאשר נשאלה התובעת 1 מה מצבה הרפואי כיום היא העידה: "חיצונית כאילו לא קרה כלום, אבל אני היום חיה בתרופות שוטפות של הכבד, אופטלגינים ברצף של יום, בלילה 2, 2 זוגות אני מקבלת אופטלגין, לפעמים גם זה לא עוזר לי". כאשר נשאלה האם קיבלה תרופות לשיכוך כאבים עובר לתאונה היא השיבה "כל החיים שלי אני מקבלת אופטלגינים, אבל זה לא קשור. זה רק החמיר". הנה כי כן, היה מצבה של התובעת 1 לפני האירוע נשוא התובענה כזה, אשר הצריך אותה לשימוש קבוע במשככי כאבים, כך לדבריה.

36.בהתאם לעדותה של התובעת 1, גם כיום היא מסייעת לבעלה במאפיה ובקיוסק אולם ללא עבודה פיזית. "אני גם עוזרת לבעלי בדברים כמו הזמנות, עושה בקופה עוזרת לו. ש. ומביאה ומוכרת סחורה? ת. כן. כן בבקשה. זה לנפש שלי.". כאשר נשאלה כמה ימים בשבוע היא עוזרת לבעלה היא השיבה "כמה שאפשר כמה שאני יכולה. ש. מ 1 עד 6 כמה ימים? לפעמים את עוזרת 3 4 ימים בשבוע. יש ימים שאני בכלל לא נמצאת. לעזור זה לא להרים דברים כבדים פיזית או משהו, אלא בשביל הנפש שלי". כשנתבקשה להציג מסמכים אשר יעידו על מצבה הנפשי הנטען כתוצאה מהתאונה היא השיבה "יש לי אבל לא אצלי". "ש. טענת שאת מוגבלת בתנועות. בסרטון ובתמונות שנראה את אישה בריאה? ת. חיצונית כן. אני נראית". הדברים אינם עולים בקנה אחד עם דו"ח החוקר והסרטון הנלווה אליו (נ/7 ו נ/8). למעשה עדותה של התובעת 1 מוארת באור בלתי מהימן אל נוכח ממצאי דו"ח החוקר.

37.לאחר בחינת נסיבותיה של התובעת 1, כעולה מחומר הראיות ומן העדויות אשר נשמעו לפני, הגעתי איפוא לכלל מסקנה, כי נכותה הרפואית של התובעת 1 אינה משקפת את מצבה בפועל. בנסיבות אלה, מצאתי לנכון לקבוע נכותה התפקודית כתוצאה מהתאונה היא בשיעור של 5% בלבד.

הנזק:

הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד:

38.השאלה היא האם בפועל מגבילה או עתידה להגביל נכותו של הניזוק את כושר השתכרותו ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור דומה לשיעור הנכות. קורותיו של הניזוק מיום התאונה ועד מועד מתן פסק הדין יש בהם כדי להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו (עא 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (22/05/1991).

39.המדובר בראשי נזק אותם יש להוכיח בראיות מתאימות. בענייננו העידה התובעת 1 לפני כי היא אינה עובדת במאפיה אלא רק מסייעת לבעלה כמידת יכולתה. במסגרת תשובותיה לשאלון מטעם הנתבעים ציינה התובעת כי היא "עקרת בית". (ראה תשובה 11 ל נ/1). בשים לה לאמור ברי כי לא נגרמו הפסדי שכר כלשהם לתובעת 1 עצמה ולא הוצגה לפני כל ראיה לעניין הפסדי רווחים שנגרמו לעסקי בעלה כתוצאה ממגבלותיה של התובעת 1, מהפגיעה נשוא התובענה. התובעת אף טענה בסיכומיה כי היא אינה תובעת ראשי נזק אלו לפיכך אין מקום לפצות את התובעת בגינם.

הוצאות:

40.הוצאות שהוציא ניזוק עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר "נזק מיוחד", המחייב פירוט והוכחה (ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף"- מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמוד 486). בענייננו לא הוצגו לפני ראיות אשר יעידו על הוצאות בהן נשאה התובעת 1. אציין כי ממילא מוטלת על התובעת 1 החובה להקטין את הנזק בדרך של פנייה לקופת החולים בה היא חברה על פי חוק הבריאות הממלכתי. אשר על כן, מצאתי לנכון לפצות את התובעת 1 בגין ראש נזק לעבר על בסיס אומדנא בסך של 2,000 ₪. ביחס לעתיד לא שוכנעתי כי נכותה הרפואית של התובעת 1 כתוצאה מהתאונה תצריך הוצאות בגין טיפולים לעתיד.

עזרת צד ג:

41.התובעת 1 לא צרפה כל ראיה לעניין עזרה שניתנה לה כביכול ולעניין הפסדים של מי מבני משפחתה או מכריה, בשל הצורך לסייע לה. ממילא הלכה פסוקה היא כי משעסקינן בעזרת בני משפחה, אין מקום לפסיקת פיצוי ככל שמדובר בסיוע סביר אשר ניתן לצפות כי יוענק לנפגע על ידי בן משפחה ראה בע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477. בענייננו, לא הוכח כי הסיוע שניתן לתובעת 1, ככל שניתן, חורג מעזרה רגילה שלבני משפחה. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. ראה עא 93/73 שושני נ' קראוז, פד כח(1), 277. לפיכך מצאתי לנכון לפצות את התובעת 1 בגין ראש נזק לעבר בסך של 2,000 ₪. ביחס לעתיד, אינני סבורה כי נכות התובעת 1 תחייב אותה בעתיד לעזרה בהיקף הנטען על ידה ומשכך לא מצאתי לנכון לפסוק לה כל סכום בעבור תקופה זו.

כאב וסבל:

42.בהתחשב בסוג הפציעה (שבר בחוליה), בנכות הרפואית ובימי האשפוז אני פוסקת לתובעת 1 פיצוי בגין ראש זה בסך של 16,000 ₪.

התובעים 2-3:

43.בפי התובעים 2-3 אין טענה לנכות צמיתה כתוצאה מהאירוע.

אשר לתובעת 2 - מעיון בדו"ח חדר המיון מיום 8/5/11 עולה כי בבדיקתה היא התהלכה בדריכה מל. , סימני חבלה שטחיים במספר מקומות בגפיים תחתונות וביד ימין. ללא הגבלה בתנועות צוואר, כתפיים וגב תחתון וללא ממצאים של ממש ביתר חלקי גופה. התובעת 2 שוחררה לביתה באותו היום עם המלצה ל 3 ימי מנוחה, משככי כאבים במידת הצורך והמשך מעקב רופא מטפל. בסכום ביקור רופא מיום 21/6/11, אובחנה התובעת 2 כסובלת מרגישות מקומית, הגבלה קלה בתנועות, אין קיפוח נוירולוגי. במסגרת תשובותיה לשאלון מטעם הנתבעים השיבה התובעת 2 כי חזרה לעבודתה יום לאחר האירוע (ראה תשובה 15 לנ/4). לפיכך מצאתי לנכון לפצותה בגין ראש נזק לא ממוני (כאב וסבל) בסך גלובלי של 1000 ₪.

44.באשר לתובע 3 הוצג לפני מסמך רפואי אחד בלבד בדמות סיכום ביקור בקופ"ח כללית מיום

12/5/11, ארבעה ימים לאחר מועד האירוע נשוא התובענה. בבדיקה אובחן התובע 3 כסובל משטפי דם בזרועות ושפשוף בברך. הומלץ לתובע 3 ליטול משככי כאבים לפי הצורך והמשך מעקב רופא מטפל. במסגרת תשובותיו לשאלון מטעם הנתבעים (נ/6) השיב התובע 3 כי שב לעבודתו יום לאחר האירוע בשעות ערב. כן ציין כי תביעתו היא לכאב וסבל ופיצויים עונשים בלבד. לפיכך מצאתי לנכון לפצותו בגין ראש נזק לא ממוני (כאב וסבל) בסך של 1,000 ₪.

פיצוי עונשי:

45.פסיקת פיצוי עונשי שמורה למקרים בהם מבקש בית המשפט לבטא מורת רוח מיוחדת מהתנהגות הכרוכה בפגיעה בכבוד האדם מתוך כוונה רעה וזדונית ולשדר על ידי כך מסר של הוקעה והרתעה כלפי התנהגות פוטנציאלית מסוג זה. ראה ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, עוד, פד כז(2), 225; עא 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ו-2 אח' נ' בצלאל מזרחי, פד מא(2), 169. פיצוי עונשי אינו משקף הערכה של הנזק אשר גרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה. הוא מקפל בתוכו מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד. ראה בע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פד מה(2), 489; עא 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ ו-3 אח' נ' גדעון ספירו, פד מו(3), 48. בענייננו, על אף קביעתי לפיה אני מעדיפה את גרסת התובעים לאירוע, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעים כל פיצוי בגין רכיב זה. ביסודות קביעה זו עומדים הסכסוך והמתיחות המתמשכת בין הצדדים, עובר לאירוע נשוא התביעה וללא קשר אליו. דבר אשר עלה ברורות מעדויות כלל הנוגעים בדבר. לעניין זה ראה אף הודעתה של התובעת 2 במשטרת ישראל (נ/3) ולפיה הסכסוך בין הצדדים החל עובר לאירוע, כאשר הנתבעים החלו למכור בעסקם מוצרים הזהים למוצרים הנמכרים במאפיית התובעים וכי באותו היום מכרו התובעים פיתות במחיר מוזל. התובעת1 אף היא מסרה כך בהודעתה במשטרת ישראל, ראה נ/2. התובע 3 העיד כי הנתבע 1 ובני משפחתו תקפו אותו מספר פעמים עובר לאירוע (ע"מ 15 שורות 5-6 לפרוטוקול), כך שלא היה זה אירוע חד פעמי ומפתיע, כי אם מדובר בהתנהלות ארוכת ימים בין הצדדים לתובענה. הצדדים מסרו גרסאות עמומות וסותרות לאופן קרות האירוע נשוא התובענה, על מרכיביו, ונראה כי ביכרו לחשוף לפני בית המשפט רק חלק מסוים, אשר שירת את צרכיהם, ממערכת היחסים העכורה בין הצדדים. חיזוק לכך ניתן למצוא בכך כי התלונה שהגישו התובעים למשטרת ישראל כנגד הנתבעים בגין האירוע נסגרה מחמת חוסר ראיות. משכך, לא מצאתי כי יש לפסוק לתובעים פיצוי עונשי.

פגיעה באוטונומיה:

46.התובעים טענו לפגיעה באוטונומיה – המדובר בראש נזק אשר הוכר בפסיקה כל אימת שקיימת פגיעה בכוח הבחירה של הנפגע כיצד יש לפעול. וראה לשם משל האמור בע"א 27327-02-11 פלונית נ. קלדרון ואח' (ניתן ביום 29/2/12). לא ברור כיצד שייכו התובעים פגיעה זו למקרה שלפנינו וממילא כאשר מתקבלת תביעת התובעים בעילת רשלנות ותקיפה, מתייתר, בהתאם לפסיקה הדיון בסוגיה של פגיעה באוטונומיה. ראה בעניין זה האמור בע"א 7952/08 יעל חכם נ. קופ"ח כללית (ניתן ביום 24/2/10).

47.לאור האמור לעיל, אני פוסקת לתובעים פיצוי בגין העילות אותן מניתי לעיל וקיבלתי, כלהלן:

לתובעת 1 בגין עזרת צד ג' 2000₪

בגין הוצאות2000 ₪

בגין כאב וסבל16,000 ₪

לתובעת 2בגין כאב וסבל1000₪

לתובע 3בגין כאב וסבל1000₪

סה"כ 22,000 ₪

48.סוף דבר,

הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים 1-3 בהתאם לפירוט אשר לעיל, סך של 22,000 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה (14/3/13) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כן יישאו הנתבעים 1-3 בהוצאות התובעים בסך של 3,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הנתבעים 1-2 אשר התבקשו להגיש סיכומיהם במועד אשר נקצב ועל אף הוראותיו המפורשות של בית המשפט, עשו דין לעצמם והגישו את סיכומיהם באיחור בלא קבלת רשות לכך, יישאו ביחד ולחוד בהוצאות מחדלם בסך 1500 ₪ אשר ישולמו לטובת אוצר המדינה. אף סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ז, 11 מאי 2017, בהעדר הצדדים.