כהן נ' מדינת ישראל באמצעות המרכז הרפואי

פסק דין

לפני תביעת רשלנות רפואית עקב טיפול ומעקב אורתופדי שניתן לתובעת בבית החולים "שיבא" בתל השומר (להלן: "בית החולים"). נטען להתעלמות וזילזול בתלונותיה של התובעת ולהעדר הסכמה מדעת לטיפול שניתן לה, אשר בעקבותיו נאלצה לעבור שלושה ניתוחים. הנתבעת הינה מדינת ישראל באמצעות המרכז הרפואי המשולב ע"ש "חיים שיבא" (להלן: "הנתבעת").

התובעת ילידת 1945 נפלה בביתה ביום 1.12.2006 ונחבלה בכף ידה השמאלית. לטענת התובעת פנתה לבית החולים לקבלת טיפול רפואי והצוות הרפואי בבית החולים לא איבחן את תזוזתו של השבר המרוסק בכף ידה, קיבע את השבר ולא ביצע ניתוח אשר התבקש בנסיבות הרפואיות. כתוצאה מכך התאחה השבר עם קיצור של הרדיוס והטיה. התובעת, נותחה בשלב מאוחר יותר, אולם התקצרות הרדיוס לא תוקנה ועקב כך היא סובלת ממגבלות בכף ידה עד היום.

השאלה בה עלי להכריע היא האם טופלה התובעת באופן רשלני, האם היה על רופאיה לנתחה בשלב מוקדם של הטיפול או להציע לה לפחות את האופציה הניתוחית.

התובעת צירפה לכתב תביעתה את חוות דעתו של ד"ר אבנר קרב ז"ל מיום 8.11.2008. בהתאם לחוה"ד נגרם לתובעת שבר רדיוס דיסטלי עם תזוזה קשה גבית ושבר של האולנאר סטילואיד. השבר שוחזר באופן סגור וקובע בגבס. השבר נרפא תוך כדי זוית גבית בשיעור של 24 מעלות וקיצור הרדיוס. גם לאחר הניתוח ריפוי העצם התבטא בקיצור ניכר של רדיוס ובלט של קצה האולנה לתוך עצמות שורש כף היד. במסגרת חוה"ד נקבע כי לתובעת נכות משוקללת של 52% לצמיתות באופן הבא: 30% עבור קישיון נוח באגודל לפי סעיף 41(10) ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לעבודה), תשט"ז-1956, (להלן: "התקנות") 30% עבור הקישיון הנוח באגודל לפי סעיף 44(2) לתקנות, 10% עבור קישיון הנוח של האצבע ה-2 סעיף 44(3) לתקנות, 7% עבור הקישיון באצבעות 3+4+5 סעיף 44(4) לתקנות - 5% לכל אחת. עבור הנזק בענף הסנסורי של העצב הרדיאלי 5% לפי סעיף 31(3)א1 מתאם לתקנות במחצית. כמו כן, המומחה קבע כי קיימת רשלנות בטיפול שניתן לתובעת.

עוד, בהתאם לחוה"ד "ניתן לשקול שחזור סגור של שבר כזה, אך ברוב המקרים זהו שבר בלתי יציב המחייב לשקול צורה זו או אחרת של קיבוע פנימי. אם לא מייד הרי כעבור מספר ימים בטרם הוא נרפא".

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר ש. ליובושיץ מיום 27.1.2009. שקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בכף היד. כן נטען כי לא קיים קש"ס בין הטיפול שקבלה התובעת לנכות.

חוות דעת משלימה מטעם ד"ר קרב ז"ל המתייחסת לחוות דעתו של ד"ר ליובושיץ הוגשה ביום 2.6.2010. במסגרת חוות הדעת קבע ד"ר קרב כי נכותה של התובעת הינה 30% בלבד, לאחר שקיבל מספר טענות שנטענו בחוות הדעת של ד"ר ליובושיץ. כן הוגשה חו"ד משלימה מטעם ד"ר ליובושיץ מיום 17.5.2010 המתייחסת לחוות דעתו המשלימה של ד"ר קרב ז"ל.

מטעם בית משפט מונה ד"ר שי לוריא אשר קבע בחוות דעתו כי לא קיימת רשלנות באופן בו טופלה התובעת וכי הטיפול בתובעת לא היה לקוי.

הצדדים חלוקים בשאלת חבותה של הנתבעת לפצות את התובעת, היינו לקשר הסיבתי בין הנכות הנטענת לבין הטיפול שניתן לתובעת. עוד חלוקים הצדדים באשר לגובה נזקי התובעת כתוצאה מהנכות שנגרמה לה כאמור.

התיק החל להתנהל לפני כב' סגן הנשיאה, השופט (בדימוס) מאיר שנהב והועבר אליי ביום 10.4.2011, ולאחר שמונה על ידו מומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר לוריא. לפני קויימו 2 ישיבות הוכחות. ביום 23.4.2012 נחקרה התובעת ומומחה בית המשפט ד"ר לוריא וביום 30.1.2013 נחקרה הגב' מדיני עשירה מנהלת מחלקת משאבי אנוש בעיריית יהוד - מונוסון (להלן: "גב' עשירה") ופרופ' אנגל שטיפל בתובעת בבית החולים והגיש תצהיר מטעם הנתבעת.

הצדדים ויתרו על חקירות המומחים מטעמם. הנתבעת ויתרה על חקירת שמואל זמל, בעלה של התובעת.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב (ציטוטים הינם מפרוטוקול הדיונים. הדגשות אלא אם צוין, אינן במקור).

ראיות וטענות הצדדים:

לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה במעקב ובטיפול בשבר שנגרם לה בכף ידה. לטענתה פנתה לחדר המיון ביום 01.12.06, שם נבדקה על ידי רופא מתמחה, עם רישיון ברפואה מחודש 7/2006 אותה שנה (מוצג א- למוצגי תובעת) ובוצעה לה רדוקציה וקיבוע בגבס. לאחר "החזרת" השבר התלוננה על נימול באצבעות אך לא נמצאה הפרעה תחושתית או מוטורית בבדיקה. התובעת שוחררה לביתה עם הנחיה לטיפול בכאב, ליד מורמת והוזמנה לביקור נוסף.

התובעת שבה למיון למחרת ביום 2.12.2006 עקב כאבים ותלונות של לחץ בגבס. היא נבדקה על ידי מתמחה נוסף, אשר גם לו ניתן רישיון בסמוך לאירוע מחודש 9/2006, לטענת התובעת לא בוצע צילום ביקורת לבדוק תזוזה של השבר ולא נערכה התייעצות עם אורטופד. בוצעה חריצה של הגבס וחבישה מחדש. בלילה של אותו יום שבה התובעת לבית החולים בשלישית, עקב התמשכות הכאב. נטען כי המתמחה שטיפל בה באותו היום בדק אותה בשנית. נטען, כי שוב לא נערכה התייעצות עם מומחה אורתופד ובוצעה חריצה של הגבס נרשם : "בבדיקה מניעה את האצבעות, ללא לחץ מגבס, ללא חסר ..דיסטלי. ללא עדות CTS".

תשעה ימים לאחר התאונה, ביום 10.12.2006 התובעת פנתה לביקורת במרפאה אצל פרופ' אנגל. ברישומיו נכתב: "לאחר שבר רדיוס דיסטלי משמאל, עמדה מתקבלת. גבס נפתח ונסגר. ביקורת בעוד 3 שבועות במרפאתנו. חופשת מחלה עד לביקורת הבאה" וכן בוצע צילום עדכני. לטענת התובעת הבדיקה של פרופ' אנגל נעשתה מבלי שנרשמו מדדים, לא נרשמה הטייה ביחס לאולנה, לא קיצור של הרדיוס, ולא הטייה אחורית (הדורסלית) של העמדה הכפית. כמו כן לא נרשם שנעשתה השוואה לצילום קודם שבוצע בחדר המיון. לטענת התובעת לא הוצע לה על ידי פרופ' אנגל טיפול ניתוחי ולא נמסר לה מידע על אפשרות לטיפול ניתוחי, אלא המלצה על ביקורת חוזרת שלושה שבועות מאוחר יותר וחופשת מחלה עד אז.

התובעת שבה לביקורת אצל פרופ' אנגל ביום 31.12.2006 שם נרשם על ידו: "לאחר שבר רדיוס דיסטלי, קיימת הטייה גבית במבט לטראלי בת 24 מעלות, קצור קל של הרדיוס קיבוע הופסק. זקוקה לטיפול פיזיוטרפי וריפוי בעיסוק יומי. ביקורת עוד חודש. חופשת מחלה חודש". לטענת התובעת במועד זה הגבס הוסר. לאחר הסרת הגבס היד נראתה שטוחה, עקומה עם בליטה גדולה של העצם פרופ' אנגל גער בה : "מה את מחזיקה את היד כמו פסל החירות...". התובעת הופנתה לפיזיותרפיה ולריפוי בעיסוק על בסיס יומי.

בתאריך 10.1.2007 התובעת המשיכה לסבול מכאבים ודפרומציה באיזור השבר ופנתה להתייעצות אצל ד"ר מוריס אגסי אשר איבחן DORSAL RADIAL DISPLACEMENT והופנתה לטיפול פיזיותרפי. נטען כי במועד זה הוחלט על ביצוע ניתוח (סעיף 14 לכתב התביעה). מחוות דעת מומחה בימ"ש, עולה כי בתאריך 10.1.2007 מציין רופא המשפחה כי בשל כאבים ועיוות באזור השבר התובעת פנתה לד"ר אגסי מביה"ח "אסף הרופא" אשר המליץ על טיפול ניתוחי לתיקון מעמד הרדיוס המרוחק.

ביום 31.1.2007 שבה התובעת אל פרופ' אנגל נרשם: "עדיין מוגבלת בכל טווחי התנועה תמשיך בטיפול עוד חודש נוסף. במידה ולא תשתפר מועמדת לטיפול ניתוחי. באגודל T.F בביקורת הבאה תוסרק. חופשת מחלה חודש נוסף".