המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. בערבו של יום 25.8.1992 השתתפו כוחות צה"ל במבצע צבאי אשר תכליתו לכידת מבוקשים שהתבצרו בבית מגורים בשכונה המזרחית בג'נין. חיילי צה"ל הגיעו אל הבית בעקבות מידע מודיעיני, ניסו - ללא הצלחה - לעצור את המבוקשים ללא ירי, עד שבמקום התפתח קרב בין כוחות צה"ל לבין המבוקשים. חילופי האש הכבדים בין הצדדים נמשכו כשמונה שעות והסתיימו רק בבוקרו של יום המחרת. במהלך הקרב נורה ונהרג מפקדו של הכח - בהיקלעו אל תוך הבית. בשלב מסוים במהלך הלילה התבקשו דיירי הבית לצאת ממנו, ככל הנראה - בעת שהיתה הפוגה קצרה כלשהי בחילופי הירי. מהא חסן עלאונה נהרגה באותו הלילה (להלן: המנוחה), ושתי בנותיה הפעוטות ששהו לידה נפגעו. בעלה של המנוחה, עזבונה ובנותיה (להלן: המבקשים), ביקשו לפסוק כי על המדינה לשאת בנזקיהם וזאת משום שלטענתם המנוחה נהרגה ושתי בנותיה נפגעו מאש כוחות צה"ל בירי רשלני, שנתבצע במהלך ההפוגה. בית משפט השלום (כבוד השופט י' סוהיל) קיבל את עמדתם של המבקשים והטיל אחריות על המדינה. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים מ' בן דוד, י' כהן, א' אברהם) קיבל את ערעורה של המדינה ופטר אותה מאחריות, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
פסק דינו של בית משפט השלום
2. בית משפט השלום פיצל את הדיון ודן תחילה בשאלת האחריות. בפסק-דינו נקבע, כי המנוחה ובנותיה נפגעו כתוצאה מירי כוחות צה"ל; כן נקבע כי הפגיעה אירעה במהלך הפוגה שנועדה לאפשר לאזרחים לצאת מן הבית בו הסתתרו המחבלים. בית משפט השלום נשען במסקנתו על עדותם של עדי תביעה, שהעידו כי צפו בירי. עדים אלה נמצאו מהימנים בעיני בית משפט השלום, ולאור עדותם נקבע כי אין ליתן משקל לכך שהמנוחה נמצאה במותה בתוך הבית דווקא (ולא מחוצה לו). כמו כן נקבע כי אחת המבקשות נפגעה בבטנה, דבר המלמד - כך נפסק - כי מקור הירי היה מאש חיילי צה"ל שהיו מצויים מחוץ לבית. נוסף על כך סבר בית משפט השלום כי הימנעות מבדיקה פתולוגית במקרה זה משמשת ראיה לחובת המדינה, בדומה להלכה שנפסקה בע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310 (2005) (להלן: עניין ד'אהר).
עוד קבע בית משפט השלום כי הירי לכיוון המבקשות בנסיבות העניין היה רשלני, וכי המדינה נושאת באחריות כלפי המבקשות, שכן ההפוגה בלחימה מהווה פעולת שיטור, ולא "פעולה מלחמתית" כמשמעה בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים). בית משפט השלום סבר כי המבצע החל כפעולת שיטור, הפך במהרה לפעולה מלחמתית, ושב להיות, בעת ההפוגה, פעולת שיטור. בית המשפט אמנם ציין כי "כל העדים, אלה מטעם התביעה ואלה מטעם ההגנה, תיארו מצב של חילופי אש כבדים לאורך זמן, מאז תחילת הכיתור של הבית ועד לאור יום", קרי הלחימה התקיימה למעשה באופן רציף לאורך כל הלילה. אך הודגש כי "מה שהיטה את הכף לזכות התובעים במקרה שלפנינו, לא העובדה שהיתה הפסקת אש לרגע, אלא העובדה שבמסגרת אותה הפסקת אש נצטוו הדיירים לפנות את הבית... לא מיוזמתם...". משכך מצא בית משפט השלום את המדינה אחראית לנזקיהם של המבקשים. על החלטה זו ערערה המדינה לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי והטענות בערעור
3. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. בית המשפט בחן את חומר הראיות, ופסק כי לא הוכח במשפט שהמשיבות נפגעו מאש חיילי צה"ל, וכן לא הוכח שפגיעתם אירעה בעת שהתבקשו לצאת מן הבית. שתי טענות אלה, כך נפסק, אינן נתמכות בחומר הראיות. בין היתר קבע בית המשפט כי הטענה שהמנוחה נפגעה בבטנה, "אין לה תימוכין בראיות כלשהן". בעניין זה הדגיש בית המשפט כי לא הוגש דו"ח פתולוגי, ואף לא דו"ח בדיקה בליסטית, שעשויים היו לתמוך בטענה זו. גם אם נפגעה המנוחה בבטנה, כך סבר בית המשפט המחוזי, המסקנה כי הירי בוצע על-ידי חיילי צה"ל אינה "המסקנה היחידה המתחייבת". זאת בין היתר משום שהמבוקשים ירו ממספר מקומות בתוך הבית "תוך שינוי עמדות", ואין לשלול את הטענה כי המנוחה נפגעה בבטנה, ככל שאכן כך הוא הדבר, מירי המבוקשים עצמם. נוסף על כך הודגש שגופתה של המנוחה נמצאה בתום הלחימה בתוך הבית ולא מחוצה לו, וגם מן הטעם הזה סבר בית המשפט כי "אין זה ברור כלל ועיקר, כי המשיבה 4 [המבקשת 4] נהרגה דווקא מירי של חיילי צה"ל. יכול בהחלט [כך], ולפחות באותה הסתברות, כי היא נהרגה מאש המחבלים".
בית המשפט המחוזי המשיך ונדרש לממצאים העולים מעדותם של שני עדי התביעה. נפסק כי מחקירתם הנגדית עולה שהם לא ראו את שהתרחש, קרי לא חזו בפגיעתן של המנוחה ובנותיה. הודגש כי "הם לא ראו, וכנראה לא יכולים היו לראות או לדעת, מיהו שירה במשיבים, אם היו אלה חיילי צה"ל (שירו ירי מכוון ונקודתי לעבר מקורות הירי), או שמא המחבלים (שהתבצרו בבית וירו בלי הבחנה לכל עבר)". בסיכומו של דבר, פסק בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שהמבקשות נפגעו מאש חיילי צה"ל, וכמו כן לא הוכח שהפגיעה אירעה במהלך ההפוגה, ודי בכך כדי להוביל לקבלת ערעורה של המדינה. לא מתקבל על הדעת, כך נפסק, שהחיילים הורו ליושבי הבית לצאת בכדי להורגם בעת שיצאו מן הדלת, שכן "על מנת שמסקנה חמורה שכזו תיקבע, צריך היה שתונחנה בפני בית המשפט קמא ראיות מוצקות במיוחד, שכן יש במסקנות אלה כדי לייחס לחיילים פשע מלחמה. לא זו בלבד שתשתית ראיה מסוג שכזה לא היתה בפני בית המשפט, אלא שאף קלושה ממנה לא הובאה במשפט".
ועוד: בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת הנזק הראייתי. נקבע כי לא הוכח שקיים נוהל המחייב את המדינה לבצע בדיקה פתולוגית בגופת המנוחה, אפילו אם היתה נפגעת מאש חיילי צה"ל. בית המשפט ציין כי במקרה שלפנינו יכלו המבקשים לבצע בדיקה כזו בעצמם לו חפצו בכך, ומשלא ערכו בדיקה שכזו לא יוכלו לטעון לקיומו של נזק ראייתי. צוין גם כי המבקשים הגישו תביעתם בשיהוי ניכר, ועל כן, ככל שקיים נזק ראייתי - מונח הוא לפתחם של המבקשים דווקא.
4. בית המשפט המחוזי נדרש גם לאבחנה בין "פעולה מלחמתית" לבין "פעולת שיטור". נקבע, על דעת רוב שופטי ההרכב, כי במקרה שלפנינו הלחימה כולה - מן הרגע שבו נשמעה הירייה הראשונה ועד שוך הלחימה בבוקר - מהווה פעולה מלחמתית. קרי, ההפוגה הקצרה בלחימה אינה בגדר פעולת שיטור, שכן מדובר ברצף אירועים אשר לא ניתן לנתקם זה מזה, ובנסיבות העניין ההפרדה ביניהם היא "מלאכותית". וכך בלשונו של בית המשפט המחוזי:
מדובר ברצף אירועים אינטנסיבי ודינמי בו מתנהל קרב קשה, לא מדובר ב"הפסקת אש" בה מתערב גורם שלישי, תוחמים עמדות, "גבולות", כללים, כדי לאפשר למשל פינוי פצועים וכו', כמו שמתרחש בהפסקות אש, מדובר בחילופי ירי כבדים ביותר, במהלך שעות ארוכות ביותר...
ועוד כתב בית המשפט המחוזי:
לא ניתן ואי אפשר להניח גבולות חוצצים במהלך קרב וליתן בו סימנים של פעולת שיטור ובמהלכו כאשר מדובר בדקות ספורות וגם כאן, לא בהליך מסודר של הפסקת ירי... מדובר למעשה אם מביטים על המכלול כולו, בהרף עין, אשר לא יכול להפוך את הפעולה ככזו, גם באותם רגעים ספורים לפעולה משטרתית [ההדגשה במקור].
בית המשפט המחוזי ציין כי כדי להכריע באשר לאופי הפעולה יש לבחון את הסיכון הנשקף לכוחות הלוחמים. במקרה זה, כך נפסק, הסיכון לכוחות הפועלים במצב לחימה לא חדל מלהתקיים גם בעת ההפוגה הקצרה, ונמשך גם אם הירי שכך למשך דקות ספורות. פעולת פינוי האזרחים גם היא חלק "מהליך מבצעי" ואין לראותה כנפרדת מהפעולה כולה. מכל מקום, נקבע כי יש ספק לגבי עצם קיומה של הפסקה בלחימה, שכן "גם בעת שנקראו המחבלים לצאת את הבית - הירי נמשך, ואיננו יודעים מצדו של מי הוא נמשך". על רקע כל זאת נפסק כאמור, שהפעולה כולה מהווה פעולה מלחמתית, ומשכך אין להטיל על המדינה אחריות בנזיקין.
5. השופט מ' בן-דוד, בדעת יחיד, חלק על עמדה זו בכל הנוגע למתן חסינות למדינה במקרה שלפנינו. לעמדתו, "באותו שלב בו קוראים החיילים לאזרחים לצאת את הבית... חדלה לרגע הפעולה המלחמתית...". השופט בן-דוד הטעים כי "אם במהלך שלב כזה ושלא לצורך הגנה עצמית, נורית אש לעבר האזרחים... אין נהנים החיילים מחסיון...". עם זאת, השופט בן-דוד הצטרף לתוצאה שאליה הגיעו שאר חברי ההרכב מן הטעם שלא הוכחה טענת המבקשים במישור העובדתי.
בסיכומו של דבר, כאמור, התקבל ערעורה של המדינה, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
6. המבקשים סוברים כי יש לבחון מחדש את קביעותיו של בית המשפט המחוזי במישור העובדתי. בין היתר, טוענים המבקשים כי העדים מטעמם חזו במתרחש, ומעדותם עולה בבירור כי המבקשים נפגעו מאש חיילי צה"ל ובזמן ההפוגה. עוד טוענים המבקשים כי בעת ההפסקה יש לראות במעשי החיילים פעולות שיטור ולא פעולה מלחמתית - כפי שקבע בית משפט השלום. המשיבה לעומת זאת סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן במישור העובדתי הן בשאלת סיווגה של ההפוגה במקרה שלפנינו כפעולה מלחמתית.
7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור לטעמי להידחות, אף כי לא מטעמי בית המשפט המחוזי. לשיטתי אין לאמץ את עמדת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להגדרת ההפוגה - לו אכן הוכרזה כזו. בעניין זה דעתי כדעת היחיד של השופט בן-דוד. כמוהו סבור אני כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט נכונה - חרף משגהו העקרוני - וזאת בשל הקושי בתשתית הראייתית.
הפעולה המלחמתית וההפוגה