א. בעל נתיבות המשפט נשאל מדוע חידושיו כתובים בקצרה והסביר את מנהגו על פי דברי הגמרא בכמה מקומות "אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא". דברים ישרים שנשענים על השכל הישר ניתנים להסבר בקצרה ואינם מצריכים אריכות. מה שאין כן דברים שנאמרים בדרך עקומה המצריכים את הסבר הדברים באריכות. אף אנו נאמר שכשהולכים בישרות, הדרך היא קצרה "אמה", אך כשהולכים בדרכי עקלקלות הדרך היא "אמה ושני חומשים".
מהותו של תיק זה וגלגוליו הרבים נובעים מחוסר יושר ודרכי עקלקלות, בין של הצדדים ובין של שאר המעורבים, דבר המקשה עלינו להאיר את הפינות האפלות. ידועים דברי רבי יוסי (שבת קיח, ב) "מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי". ופירשו המפרשים שרבי יוסי אמר תמיד דבר אמת, ועיין שו"ת מהר"י ברונא (סימן לח), ולכן אמר שאינו צריך לחזור לאחוריו ולבדוק שמא אמר דבר סותר בעבר, שמכיוון שמקפיד לדבר אמת תמיד, אין חשש שהדבר יסתור דברים שאמר בעבר.
הדין שלפנינו דומה לדין מרומה, שבו באים הצדדים בידיים לא נקיות (לא בהכרח על עצם הסכסוך), וייתכן שהיה מקום שנסלק ידינו מלטפל בו. אך מכיוון שירדנו לגופן של תביעות ננסה לברר כפי מיסת ידנו. ובתקווה שנזכה לילך בדרך אמת. והנה ידוע שבדין מרומה חובה על בית הדין לדרוש ולחקור היטב, כדאיתא בסנהדרין (לב, ב) דלא ביטלו דרישות וחקירות בדין מרומה, ועיין עוד בתשובת הרא"ש הנודעת (כלל קז סימן ו) על החקירות והשאלות ששאלו את ר' ישראל להגיע לחקר האמת. נוסיף ונאמר שעל פי התרשמותנו לפחות חלק מטיעוני הצדדים אינם טיעונים אמיתיים (שלא לומר שקריים), ובהם טיעונים הסותרים את ההיגיון ובין השאר טיעונים של "לא ידעתי". כל אחד מיחידי הצדדים "יודע" את מה שנראה לו שראוי שיאמר שיודע הוא כדי להצדיק טיעוניו ו"אינו יודע" או "אינו זוכר" את מה שלפי דעתו ראוי "שלא ידע" מפני שהדבר יחליש את טיעוניו. על טיעוני הצדדים בכתבי הטענות, בדיונים ובתגובות שנשלחו לבית הדין, נוכל להמליץ כלשון המשנה ביומא (סח, ב) "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן" – אף כאן יכול להיאמר על הצדדים (וכנראה גם על חלק מהמעורבים בתיק שהעידו ושלא העידו) "יותר ממה שאמרתי או השבתי ידוע לי, אך ענייני הוא להגיע לתוצאה שבה אקבל או יישאר ברשותי מה שלדעתי מגיע לי". על חלק מדברים אלו נעיר בהמשך דברינו. משכך בנידון דידן חובתנו לפרוש את השמלה היטב, כדי לברר את מה שנוכל, כדי להגיע לחקר האמת (או קרוב לה).
נקדים תחילה את העובדות וגלגולי התיק:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום כ"ב שבט התש"ף (17.2.20) אשר קבע כי על המשיב [פלוני] (להלן גם: האיש או הבעל) לשלם למערערת (להלן גם: האישה) סך של חמישים וארבעה אלף ש"ח.
הצדדים נישאו בשנת 2003, תביעת גירושין הגישה האישה בכ"ח בכסלו התשע"ד (1.12.13), והצדדים התגרשו עם אישור הסכם הגירושין בי"א באדר א' התשע"ד (11.2.14).
האישה הייתה בעלת עסק שתחום פעילותו היה קוסמטיקה, העסק התנהל בבית הצדדים, הבעל היה אברך כולל. העסק התנהל בחשאי ובחוסר יושר כדי להסתיר את התנהלותו משלטונות המס בסיוע עמותת [ל'] שנוהלה על ידי [א']. ל[א'] הנ"ל היה מכשיר לסליקת אשראי של העמותה, האישה שרצתה לשלם כספים של החנות הייתה משלמת דרכו, כמו כן גם צ'קים שניתנו לה (שלא נרשם בהם שמה) עברו דרכו. העסק הניב במשך השנים סכומים לא מבוטלים שהופקדו אצל [כ'] (ראה להלן) ושאפשרו לצדדים לרכוש שני נכסים ב[מ'] שהמקור למימונם הוא ליבת הסכסוך שלפנינו.
עקב התנהלות זו הצטברו אצל [א'] הנ"ל סכומים גדולים השייכים לאישה, לעסק או לצדדים, בשלב מאוחר התגלה סכסוך בין האישה ל[א'] על אודות כספים השייכים לה שלטענתה אין הוא מחזיר לה, האישה התלוננה או הגישה תביעה כנגד [א'] אצל רב העיר [ר']. גם עניין זה נשאר עמום. בדיון שנערך בבית הדין בתל אביב ביום ט"ו באדר א' התשע"ט (20.2.19), שאליו הוזמן [א'] כעד, אמר הלה שהייתה מערכת גדולה של 'גלגול כספים'. בהופעתו בבית הדין התחמק [א'] מלהשיב תשובות שיכולות להאיר פינות אפלות, התחמקותו הייתה כנראה מחשש להפללה ולטענתו – אחרי שאוים.
הכספים והצ'קים שהתקבלו הופקדו בגמ"ח שאותו ניהל [כ']. למרות הכינוי 'גמ"ח' – ואכן הוא מלווה כספים לאנשים שונים – נראה ש'גמ"ח' זה הוא 'בנק', כנראה ללא מטרות רווח, שבו מפקידים אנשים רבים סכומי כסף וצ'קים מדי פעם בפעם עד שיצטרכו לכסף לשימושם. סכומי כסף אלו ניתנים כנראה כהלוואות לצדדי ג' ומושבים למפקיד כשיבקש, ולפעמים צורת ההשבה היא על ידי ביצוע הוראותיו למי להעביר את הכסף. מתוך החומר שבתיק עולה ש[כ'] הנ"ל ניהל ומנהל מספר רב של חשבונות גמ"ח כאלו לצורך אנשים רבים, הדברים ידועים ומפורסמים במקום מגוריהם המשותף של הצדדים (שהיה ב[ר']), הרישום של הכספים הנכנסים והיוצאים נעשה (על כל פנים במקרה שלפנינו) במחשבון (מכשיר פאלם) של [כ'] הנ"ל. הדברים רשומים בתמציתיות, מתי נכנסו כספים ומתי הועברו כספים ולמי. מסתבר שהנ"ל אחראי על חשבונות 'גמ"ח' של מפקידים רבים וכפי שהצהיר בעדותו בבית הדין האזורי. כמו כן מסתבר שגמ"ח – בנק זה 'מגלגל' מיליוני שקלים (הצדדים שלפנינו הפקידו בעצמם בתקופה מסוימת 900,000 ש"ח), עשרות ואולי מאות אנשים מפקידים בו ומקבלים ממנו הלוואות, באופן שכספים או צ'קים דחויים שאנשים מפקידים בגמ"ח נמסרים לצד שלישי שמצידו מחזיר את ההלוואה שקיבל לפעמים לגמ"ח ולפעמים לצד אחר.
בצורה זו הועברו במקרה שלנו כספים לתשלום בעבור הדירות, בדרכי עקלקלות, כשצדדים שלישיים משלמים את התשלומים המופחתים מיתרת הזכות של חשבון הצדדים. מסתבר של[כ'] הנ"ל אין רשימה מפורטת של כספים נכנסים ויוצאים הניתנים למעקב כבחשבונות בנק (ולו בגלל החשש שמא ייתפס) אלא סכומים גלובליים: כך וכך סכום מזומנים כך וכך צ'קים, אלא רשימות תמציתיות באיזה תאריך הועבר כסף, למי ועל ידי מי. ספק רב אם יוכל לזכור בפרטות את פרטי ההוראות מי אמר לו מה ומתי (ואולי הדבר בלתי־אפשרי). אך יש לו נאמנות כלפי המפקידים אצלו שעשאוהו 'שליש', והנאמנות של רישומיו דומה לדין נאמנות של 'חנווני על פנקסו', המבוארת בשבועות (מד, ב) נאמנות שהיא על מה שכתוב, ללא שיידרשו ממנו פירוט, הרחבה והסבר לסכומים אלו: אין הוא יכול לזכור את פרטי הדברים, וגם אין הוא נדרש.
ב. גדרי נאמנות וטענה על פי הרשום בפנקס מבוארים בשו"ת הרא"ש (כלל קג סימן ב):
יראה שאדם שכותב בפנקסו כל דבריו בדקדוק כדי שיהא זכור מהם כי אי אפשר לאדם לזכור כל עסקיו על פה ויוכל [אולי צ"ל: יוכל] לישבע על זה, ושבועה תלויה בלב כיון שלבו אומר לו שהוא אמת [...] ואין עונש אף אם היה נמצא אחר כך כדברי הכותי [הטוען כנגדו (ש"ש)] כי מה יוכל האדם לעשות כי אם לסמוך על כתב ידו כי אי אפשר לזכור כל עסקיו על פה. והכי אמרינן נמי גבי עדות בפרק שני דכתובות (כ, א) "כותב אדם עדותו ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים" ואמר רבי יוחנן "אף על פי שאינו זוכרה מעצמו", ואף על פי שיש לדחות שאני התם דאף על פי שאינו זוכרה מעצמו בלא כתב ידו מכל מקום על ידי כתב ידו מדכר דכיר גוף העדות. והכא נמי אם על יד פנקסו להחזיק מה שבידו אין כאן עונש שבועה כלל, וכן מההיא דחנוני על פנקסו מוכח שיש לסמוך על פנקסו [...]
ועיין עוד בשו"ת הרא"ש (כלל פו סימן א):
עוד יש להביא ראיה שיש ללמוד מפנקסו שאדם רגיל לעשות בתוך ביתו ולכתוב בו כל עניניו ממתניתין דפרק כל הנשבעין (מה, א) גבי "אלו נשבעין ונוטלין":
וחנוני על פנקסו – כיצד? לא שיאמר לו "כתוב בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך", אלא: אמר לו "תן לבני סאתים חטים ולפועלים בדינר מעות", הוא אומר "נתתי" והם אומרים "לא נטלנו" – הוא נשבע ונוטל והן נשבעים ונוטלים.
ויש לדקדק: בפנקס מאן דכר שמיה? למה אמרה המשנה "וחנוני על פנקסו", ומתוך אריכות זה הוצרך להאריך עוד יותר ולומר: מה שאמרתי לך "וחנוני על פנקסו" – לא שיהא נאמן לומר לכל אדם "מצאתי כתוב בפנקס כי אתה חייב לי כך וכך" ויהא נאמן החנוני, שנאמר: החנוני רגיל להקיף לכל אדם ואינו כותב אלא דבר שהוא אמת. לא יזכיר פנקס במשנה ולא יצטרך להאריך, אלא יאמר "וחנוני שאמר לו בעל הבית" 'תן'" וכו'?
אלא על כרחך האי דנקט פנקס לומר שאנו סומכים על הפנקס, וכגון שאמר החנוני "אני מוצא כתוב בפנקסי שנתתי לבנך או לפועליך" ואינו טוען שברי לו אלא שמוצא כך כתוב בפנקסו, וסלקא דעתך אמינא כיון דפועלים אומרים בריא והוא אינו טוען בריא – לישבעו פועלים וחנוני (לפטור) [יפסיד] – קא משמע לן: מה שכתוב על פנקסו חשוב כטענת בריא. והשתא דהוצרך להזכיר פנקס במשנה הוצרך כמו כן לומר דהא דאמרינן דפנקס הוי הוכחה לא כנגד כל אדם, כגון אם יאמר לאדם "כתוב בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך", אלא דוקא היכא דיש רגלים לדבר, כגון שצוה לו בעל הבית ליתן לבניו או לפועליו והוא כתב בפנקסו שנתן – ודאי אזלי' בתר פנקסו.
מיהו אההיא מתניתין דקאמר "וחנוני על פנקסו" [איתא בירושלמי:] "לא במקיף אמרו?" פירוש: מאחר שהוא מאמין לחנוני בהקפתו על פנקסו, יהא נאמן החנוני כי סתם חנוני נאמן ואינו כותב דבר שאינו, מפני שאומנותו בכך ואם היה נתפש בשקר יפסיד אומנותו. ומשני "שהוא אומר לו 'אם כתבת בזה מחוק בזה'." כלומר: נהי שהחנוני נאמן למי שיש לו עסק עמו אנן עבדתין (וכן) [גבך] בעל הבית, ולא האמינוהו עלינו, ואין אנו רוצים להאמין חנוני בשבועתו, ואם כתב שקר בידו אחת ימחוק בידו השנית.