לפני בית הדין מונחת תביעת האישה לחייב את בעלה לתת לה גט, לאחר שהלה נטש אותה וברח מן הארץ בלא ידיעתה עקב חובות שצבר 'בשוק האפור' ואשר נצברו בגין היותו מהמר.
עובדות הצריכות לענייננו
הצדדים נישאו ביום ג' בשבט תשס"ח (10.1.2008) ולהם שלוש בנות משותפות.
מדברי האישה בכתב התביעה ובבית הדין וכן משיחתה עם הרב אליהו מימון, מנהל אגף עגונות, עולים הדברים הבאים:
בתאריך כ"ט בטבת תשע"ו (10.1.2016), בשעה שהאישה חיכתה לבעלה במטרה לצאת לבילוי משותף לרגל יום נישואיהם, התקשר האיש אליה כשהוא ממרר בבכי, וסיפר לה כי נחטף על ידי שליחיהם של נושים מהשוק האפור. לאחר כשעה הגיע הביתה כשהוא חבול ועדיין בוכה, והתוודה לפני אשתו כי במשך שנים, בזמן שהאישה סברה שהוא עובד בלילות, למעשה בילה את זמנו בהימורים, ועקב הימוריו שקע בחובות כבדים 'לשוק האפור' ולגורמים עברייניים. האיש סיפר לה שניסה בכל דרך לפרוע את חובותיו והודה לפניה שבמסגרת ניסיונות אלה רוקן את חשבונות הבנק שלהם, את חסכונותיהם וחסכונות בנותיהם, ולא בחל אף במעשי גנבה ומרמה, שכללו בין היתר גנבת צ'קים שלה ושל אביה וזיוף חתימתם, וכן גנבה מבני משפחה אחרים ואף מאנשים שאינם בני משפחה. אך בכל אלו לא היה כדי לפרוע את חובותיו המגיעים לסכומים של מיליוני שקלים, וכעת שליחיהם של הנושים הכוהו ואיימו על חייו ועל חיי בני משפחתו.
לדברי האישה, באותו רגע חרב עליה עולמה, שכן התברר לה כי האיש שסברה שמפרנס את משפחתו מעבודתו כמתקין מצלמות חי במשך שנים בשקר, ומדובר למעשה במהמר כפייתי, שניזון מגנבות ומתרגילי הונאה אחרים.
אם לא די בכך, באותו לילה נמלט האיש מן הארץ מאימת הנושים ושליחיהם בלא ידיעת האישה, ועזבה לאנחות עם שלוש בנותיה, ללא משענת רגשית וכלכלית כלשהי.
לאחר בריחתו הפתאומית יצר האיש קשר עם האישה מדי פעם בפעם ממקום שהותו בחו"ל, כאשר מעולם לא גילה לה את מקום מסתורו, המשתנה מעת לעת, וזאת מאימת הנושים ומחששו פן תשיגו ידם הארוכה גם בהיותו בחו"ל.
לדברי האישה, בשיחותיו עימה דרש האיש כי היא תסייע לו לסלק את חובותיו, וזאת על ידי בקשת סיוע מאביה. לטענתה, האיש אף אמר במפורש בכמה הזדמנויות כי לא ייתן לה גט כל עוד לא יכוסו כל חובותיו ויתאפשר לו לחזור לארץ. בהקשר זה יצוין כי לצדדים אין דירה על שמם, ואף אין להם חסכונות או נכסים אחרים, עקב ריקון כל החשבונות על ידי האיש.
בדיון שהתקיים בתאריך ח' בסיוון תשע"ו (14.62016) הופיעו האישה ובאת כוחה, וכן הופיעה אם האיש, אשר איששה את טענות האישה והוסיפה וסיפרה כי גם ממנה גנב האיש צ'קים וזייף את חתימתה. האם טענה כי היא אינה יודעת היכן בנה שוהה בחו"ל, ואמרה כי גם להוריו הוא מתקשר מדי פעם בלא להסגיר את מקום שהותו.
בית הדין הפנה את התיק לטיפולה של מחלקת העגונות שבהנהלת בתי הדין, ולאחר שהתברר כי האיש יוצר קשר עם בני משפחתו באופן די תדיר, זומנו לדיון הבא בני משפחתו של האיש, הוריו ושתי אחיותיו.
בדיון שהתקיים בתאריך ג' בטבת תשע"ז (1.1.2017) העיד אבי האיש ואישש אף הוא את עיקרי דברי אשתו וכלתו כי בנו היה מהמר כפייתי אשר נכנס עקב הימוריו לחובות שלמיטב ידיעתו של האב מגיעים לסך של שניים וחצי מיליון שקל ואולי אף יותר. לדבריו, עקב אורח חייו של בנו הוא לא היה בקשר עימו כמה שנים, אולם כעת הוא נחלץ לסייע לו, שכן מדובר בבנו, הוא אינו יכול להתעלם ממנו, וכל רצונו הוא לדאוג לטובתו ולטובת משפחתו. הוא אישר כי יש לו קשר עם הבן באמצעות תכתובות, אך טען שאינו יודע היכן הוא שוהה.
טענת אבי האיש הייתה כי גם האישה צריכה לשאת בעול החובות שיצר האיש, שכן היא הייתה שותפה להימורים בידיעתה עליהם ובהנאתה מפירותיהם, ומעולם לא ניסתה לעצור את בעלה מלהמשיך ולהמר.
אבי האיש חזר בדבריו פעם אחר פעם על הטענה כי "יש פתרון למצב", כאשר לדבריו הפתרון הוא שמשפחת האישה, ובראשה אביה, ייחלצו לעזרת בנו וימשכנו מנכסיהם לטובת נטילת הלוואה שתכסה את החובות. הוא ציין שאף הוא מוכן למשכן את דירתו לטובת העניין.
בית הדין הורה לאבי האיש לשתף פעולה עם ההליך המתנהל בבית הדין, ולשכנע את בנו לנהל שיחת וידאו עם בית הדין במועד שיקבע בית הדין בתיאום עם האיש.
ואכן, בדיון שהתקיים בתאריך א' באדר תשע"ז (27.2.2017) שוחח בית הדין עם האיש בשיחת וידאו, כאשר אבי האיש נוכח אף הוא באולם הדיונים.
האיש הודה במהלך הדיון לטענות האישה כי הימר וכי ברח לחו"ל מאימת הנושים. הוא הצהיר כי הוא רוצה לחזור לארץ, לאשתו ולמשפחתו, אך טען כי בשל הנסיבות אין הוא יכול לעשות זאת, ועל האישה מוטל לדאוג לכך שיתאפשר לו לשוב ארצה. האיש אף חזר על הטענות שנשמעו בדיון הקודם מפי אביו כי האישה שותפה לחובותיו משום שידעה על כך שהוא מהמר ונהנתה מפירות ההימורים במהלך השנים. כן טען האיש שהאישה מוּנעת מהסתה של בני משפחתה, הממאנים לסייע לו להיחלץ מהמצב שאליו נכנס.
בסיום השיחה סוכם כי בית הדין יבדוק אם אפשר לפעול לקרב את עמדות הצדדים וכן נקבע מועד דיון נוסף שבמהלכו ישוחח האיש בשנית עם בית הדין בשיחת וידאו.
ואכן בדיון שהתקיים בתאריך כ"ב באדר תשע"ז (20.3.2017) שוחח בית הדין פעם נוספת עם האיש בשיחת וידאו. בדיון זה חזר האיש על עמדתו כי האישה צריכה לתת לו הזדמנות לתקן את דרכיו ולשוב לארץ, ונקב בסכום של שש מאות אלף שקל שעליה להשתדל להשיג בהקדם האפשרי כדי להגיע לפתרון.
בהמשך דבריו התלונן האיש על שהאישה מונעת ממנו זה כשנה לשוחח עם בנותיו בטלפון. על תלונתו זו הגיבה האישה באומרה כי בתחילה אפשרה לאב לשוחח עם הבנות, אך בהמשך מנעה את קיום השיחות, וזאת משנוכחה שהאיש מנצל את השיחות עם בנותיהם כדי לסחוט אותה רגשית דרך הבנות, בכך שהיה מתלונן לפניהן שאימן אינה מסייעת לו לשוב ארצה ולפגוש בהן.
בית הדין ניסה לגשר בין עמדות הצדדים ולהביא לכך שמחד גיסא תאפשר האישה לאיש לשוחח עם בנותיו, ומאידך גיסא יגיע האיש לבית דין מוכר הנמצא בסמוך למקום שהותו לצורך סידור גט, אך הדבר לא צלח.
כאן המקום לציין כי במקביל לדיונים לפני בית הדין התנהל הליך שיפוטי בבית המשפט בתביעת הורי האיש לאפשר להם לפגוש בנכדותיהם. בית המשפט הכריע (במועד מאוחר יותר מתאריך הדיון הנ"ל) בהתאם להמלצות גורמי הרווחה כי בשלב זה וכל עוד לא התגרשו הצדדים זה מזה אין לאפשר מפגשים שכאלו.
מקריאת החומר המוצג לפני בית הדין נוצר הרושם כי הכרעת בית המשפט נועדה בין היתר להאיץ באיש לתת גט לאשתו. ואם כך הוא, הרי שיש בכך משום עירוב תחומים וטשטוש הגבול שבין הכרעה עניינית בתביעה בעניין הסדרי השהות של הקטינים לתביעת הגירושין של האישה. טשטוש גבולות שכזה, הגם שנובע ממניעים טובים ומרצון לסייע לאישה הנתונה במצר, עלול להוביל לכך שבמקרים מעין אלו בית הדין הרבני שמונחת לפניו תביעת הגירושין ייאלץ להידרש לשאלה אם אין בהכרעה שיפוטית מעין זו לגרום לכך שהגט ייחשב "גט מעושה".
במקרה דנן, לאחר שמיעת דברי האיש ודברי הוריו, ולאחר בירורים נוספים שאין כאן המקום לפרט מסיבות מובנות, סבור ביה"ד כי אין לחוש ל"גט מעושה".
דיון והכרעה
א. כפיית גט בבעל הבורח מחמת חשש לחייו (מונע כל ענייני אישות)
כאמור, הנדון הוא באיש שנטש את אשתו ובנותיו וברח לחו"ל מאימת נושים, לאחר שאלו איימו שיפגעו בו עד כדי סיכון חייו, ולאחר שהם הוכיחו במעשים כי בכוונתם לממש את איומיהם בכך שחטפוהו והיכוהו בטרם ברח הלה מן הארץ.
לא זו בלבד שהאיש נאלץ לברוח לחו"ל, אלא אף זו שבעת היותו מחוץ לגבולות הארץ הוא נאלץ, לדבריו ולדברי משפחתו, לנוד ממקום למקום מחשש פן יבולע לו. הוא אף אינו מסגיר לבני משפחתו את מקום שהותו, מפחדו שמא הנושים יעלו על עקבותיו.
לאור האמור, ניתן לדמות את הנדון דנן לתשובת הרא"ש המובאת בטור (אבן העזר סימן קנד), וזו לשונה:
"וששאלת: מי שטוענת שיכפוהו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות והוא בורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני סכנת נפשות.
תשובה: דבר זה תלוי בחקירת הדיינין. אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנישאת מפני סכנת נפשות – אין לך טענה גדולה מזו, כיון שאינו רשאי לישאר אצלה, והיא אינה חייבת לילך אחריו לארץ אחרת, וכופין אותו לגרשה."
בשו"ת הרא"ש שלפנינו התשובה מובאת בנוסח שונה במקצת, ויש בנותן טעם להביאה משום השינוי ותוספת הדברים שיש בה, כפי שיבואר בהמשך, וזו לשון הרא"ש בתשובה (כלל מג סוף סימן א):
"ועל הטענה השנייה שהוא טוען שיכופו אותו לגרש מפני סכנת נפשות – דבר זה תלוי בחקירת הדיין. אם הדבר ידוע שאינו יכול לעמוד במקום שקידש בת שמעון בלא סכנת נפשות, אין לך טענה חזקה יותר מזו, כי היאך תנשא לו והיא אינה מחוייבת לילך אחריו למדינה אחרת, ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס כי אינו יכול לישאר עמה בעיר לקיים לה עונתה היו כופין אותו לגרשה, כל שכן עתה שאינה אלא מקודשת לו היאך תנשא לו והוא צריך לברוח ותשב גלמודה כל ימיה."
היינו: מכיוון שהבורח אינו עומד בקיום חיוביו כלפי אשתו, הן בתשמיש והן במזונות, כופים אותו לגרשה, למרות שאי עמידתו בהתחייבויות אלה נובעות מחמת אונסו.
תשובת הרא"ש הנ"ל מובאת גם בספר חזה התנופה (סימן מח), וזו לשונו:
"חכמי אשכנז וצרפת הסכימו שאין לכפות שום אדם לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, ולכן אין לשום דיין לכוף לגרש באותה טענה, אבל הטוענת שיכופו את בעלה לגרשה מפני שהוא מוכתב למלכות מעירו והוא בורח ממקום למקום להמלט על נפשו מזאת, כופין אותו לגרשה, וכן בכל אונס שיארע לאדם שאינו יכול להיות עם אשתו בעיר לקיים לה עונתה כופין אותו לגרש."
השולחן ערוך (אבן העזר שם סעיף ט) פוסק כדברי תשובת הרא"ש הנ"ל, וזו לשונו: "אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרשה."
ובהגה"ה שם מוסיף את הטעם לדין: "כי היא אינה צריכה ללכת אחריו."
הרש"ך (חלק ג סימן מב) מדגיש כי בנדון דנן כוונת הרא"ש היא לכפייה גמורה בשוטים, אף על פי שבשאר מקרים דעתו היא כדעת הסוברים שככלל אין כופים בכפייה גמורה אלא באותם מקרים שעליהם נאמר במפורש בגמרא כי יש בהם כפייה, וזאת משום שבבעל הבורח מאשתו לא מתקיימים ענייני האישות כלל, וזו לשון הרש"ך:
"ובודאי דהאי כופין הוי כפיה בשוטים, וכל אנפין שוים בזה, דכיון שהוא מוכרח לברוח ממקום למקום, מונע ממנה כל ענייני אישות. ואפילו לרבנו חננאל דסבירא ליה דלא כפינן לכל מילי אלא היכא דקאמר תלמודא בהדיא דכופין, כבר כתב דבההיא דהחולץ דקאמר דחוזרים אצל גדול למכפייה לכנוס או לפטור [-לייבם או לחלוץ], היינו משום דמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות."
מקור לדברי הרש"ך הנ"ל יש להביא מתשובת הרא"ש עצמו (כלל מג סימן יב) אשר מביא את דעת הסוברים שאין לכוף בשוטים לגרש אלא באותם מקרים המפורשים בחז"ל, ובהמשך מוכיח שאף לדעה זו כופים בשוטים בעל המונע מאשתו "כל ענייני אישות", היינו שגם אינו זנה וגם מונע ממנה חיי אישות (ור' גם שו"ת מהר"ם אלשקר סימן עג וספר פרי האדמה הלכות גירושין פרק י הלכה כג, שהבינו בדעת הרא"ש הנ"ל שהכוונה לכפייה גמורה. על מקור שיטת הרא"ש שיש לכפות בשוטים בעל המנוע "כל ענייני אישות", ר' תוספות יבמות סד, א דיבור המתחיל "יוציא" (הראשון) ורא"ש שם פרק ו סימן יא).
אולם הגר"א בביאורו לשולחן ערוך (אבן העזר שם אות נ) מסייג את דברי הרא"ש הנ"ל וכותב כי אף שכופים בשוטים אדם המונע מאשתו את כל ענייני האישות, מכל מקום את הבורח מחמת סכנה אין לכפות בכפייה גמורה לגרש את אשתו, וזו לשונו:
"צריך לומר גם כן כנ"ל וכמ"ש לעיל, דכל שאינו מפורש בהדיא בגמרא כופין, אין כופין. ואף על גב דמונע תשמיש ומזונות כופין כמו שכתוב בסעיף ג', מכל מקום מפני שאינה רוצה לצאת אחריו לא איתמר בהדיא דכופין."
היינו: הגר"א מבאר כי לדעה שאין כופים בשוטים אלא במקרים המפורשים בחז"ל, הרי שאף בנדון הרא"ש והשולחן ערוך אין לכפות את הבעל הבורח בכפייה גמורה אלא בכפייה דרך ברירה בלבד, היינו שכופים אותו שיקיים חובותיו כלפי אשתו ואם לאו שיגרשנה, וכמו הכפייה שעליה מדובר לשיטתו בנדון המובא בשולחן ערוך בסעיף לפני כן לגבי בעל הרוצה לצאת לחו"ל, והמפורטת בביאור הגר"א לפני כן (שם אות מח. ור' ביאור הגר"א שם שכתב שכן היא הבנת הריב"ש בסימן קכז בשיטת הרא"ש בנדון של בעל הרוצה לצאת לחו"ל. אולם ר' שו"ת רשב"ש חלק א סימן שפג ושו"ת תשב"ץ חלק ד טור ג סימן לה בסופו, שגם בנדון הנ"ל הכוונה ברא"ש היא לכפייה גמורה, ושלא כהבנת הגר"א).
טעמו של הגר"א הוא שאף על פי שאין האישה חייבת לצאת אחרי האיש לארץ אחרת, מכל מקום, אין לכפות אותו לגרשה, שכן במקרה כזה הסיבה לאי־עמידת הבעל בהתחייבויותיו כלפי אשתו נובעת מסירובה לעבור עימו לארץ אחרת, ולא מצינו שבמקרה כזה כופים את הבעל לגרשה.
דעה נוספת שלפיה יש להסתייג מכפייה גמורה בנדון הרא"ש היא דעת הגבורת אנשים (סימנים כח, מח ועוד) הסובר כי אומנם להלכה יש לכפות בעל המונע מאשתו כל ענייני אישות וכדעת הרא"ש בתשובתו המובאת לעיל, אולם למעשה מחמיר שלא לכוף מחמת החשש לדעת הסוברים שאף במקרה זה אין לכוף.
החילוק בין דעת הגבורת אנשים לדעת הגר"א הנ"ל נעוץ בכך שהגבורת אנשים לא ביאר כך בדעת הרא"ש עצמו, ואף לא נתן טעם לחילוק בין הנדון של הרא"ש לבין המקרים שבהם נכתב במפורש שכופים בכפייה גמורה, אלא הכריע ככלל שאין כופים אלא במקרים המפורשים בש"ס (הובא בפתחי תשובה אבן העזר סימן קנד ס"ק ז, ור' גם שם ס"ק כד. ור' שו"ת בית מאיר סימן יד שחשש לדעת הגבורת אנשים בנדון של אסיר, וזאת לאחר שדימהו לבעל הבורח, והכרעתו היא שניתן לכוף אותו רק על ידי נידוי).
אולם למעשה הפוסקים האחרונים לא החמירו כדעת הגבורת אנשים בבעל מורד ככלל, ובבעל המונע מאשתו כל ענייני אישות בפרט (ראה לדוגמה: פד"ר חלק ד עמ' 166, פסקם של כב' הדיינים הרה"ג עובדיה הדאיא, יוסף שלום אלישיב, בצלאל ז'ולטי, ושם העלו שהדבר נתון לשיקול הדיינים; פד"ר חלק ח עמ' 127 ואילך; פד"ר חלק יב עמ' 257. כך עולה גם משו"ת עונג יום טוב ומשו"ת מהרש"ם שיובאו להלן בנוגע לנדון דנן. יעוין גם בשו"ת יהודה יעלה חלק ב אבן העזר סימן קלד שהכריע שיש לכוף בשוטים בעל שנטש את אשתו, אלא שאם ניתן לכופו בדרך של ברירה לשוב לביתו או לתת גט, עדיף לנקוט דרך כפייה זו. גם חזון איש אבן העזר סימן קח ס"ק ט האריך להקשות על שיטת הגבורת אנשים הנ"ל, וציין שלא מצינו מי שהחמיר שלא לכוף בעל המונע כל ענייני אישות).
ב. בורח היכול לשהות במקום אחד
גם בדברי הלבוש על אתר (סימן קנד סעיף ט) ישנו סייג לדברי תשובת הרא"ש הנ"ל, שכן הוא מבאר שדברי הרא"ש אמורים דווקא בבעל שמחמת החשש לחייו אינו יכול לעמוד במקום אחד כלל, ואף לאחר בריחתו לעיר או לארץ אחרת ייאלץ להמשיך לנוד ממקום למקום, אבל אם הוא יכול לקבוע את מגוריו במקום מסוים בחו"ל, אין כופים אותו להוציא, ואלו דבריו:
"אשה שטוענת שיכפו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות וצריך לברוח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני הסכנה, אם ידוע שהדבר כן הוא כדבריה אין לך טענה גדולה מזו, שהיא אינה צריכה ללכת אחריו מעיר לעיר, שלא על דעת כן נשאתו, והוא אינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני אימת המלכות, לפיכך כופין אותו לגרשה, אבל אם הוא רשאי לעמוד בעיר אחת, אף על פי שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת, אין כופין אותו להוציא."
היינו: לדעת הלבוש כוונת הרא"ש שכתב שהאישה אינה מחויבת ללכת אחר בעלה לארץ אחרת היא שאינה חייבת להיות נעה ונדה עימו ממקום למקום, שכן לא נישאה לו על דעת לחיות עימו חיי נוודות. אבל אם הבעל יכול לקבוע מושבו במקום מסוים ללא חשש, אין לומר שלא על דעת כן נישאה לו, ואם היא אינה רוצה לצאת עימו לארץ אחרת, הגם שאין לכפותה ללכת אחריו, מכל מקום אין כופים אותו לגרשה.
שיטת הלבוש מתבארת היטב על פי דברי הגר"א לעיל, שכן במקרה שהבעל הבורח יכול לקבוע מושבו בארץ אחרת ואשתו אינה חפצה ללכת אחריו, הלבוש מסכים למעשה עם דברי הגר"א שאין מקום לכוף אותו לגרשה, מן הטעם שבמקרה זה האישה היא זו שגורמת לכך שהבעל האנוס לברוח אינו יכול לקיים את התחייבויותיו כלפיה.
סמך להבנת הלבוש בדברי הרא"ש יש להביא מלשון הטור אשר כתב כי דברי הרא"ש נאמרו כתשובה לשאלה מה דינו של בעל מוכתב למלכות "והוא בורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני סכנת נפשות".
גם מלשון הרש"ך בתשובתו שהובאה לעיל ניתן לדייק כי דברי הרא"ש אמורים דווקא בבעל הנאלץ לנדוד ממקום למקום.
אולם מפשטות לשון הרא"ש בתשובתו (בכלל מג) המצוטטת לעיל לא משמע כהבנה זו, שכן לא הוזכר כלל בתשובה שמדובר בבעל הנאלץ לנוד ממקום למקום, אלא בבעל שנאלץ לעקור ממקום המגורים הנוכחי, שכן כתב בתחילת דבריו (לגבי ארוסה) שמדובר באדם שידוע "שאינו יכול לעמוד במקום שקידש", ובהמשך דבריו הוא מבאר שכופים אותו לגרש את ארוסתו כי "היאך תינשא לו והיא אינה מחויבת לילך אחריו למדינה אחרת".
בהמשך תשובת הרא"ש הדברים אף מפורשים יותר, שכתב: "ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס כי אינו יכול לישאר עמה בעיר לקיים לה עונתה היו כופין אותו לגרשה." היינו: הטעם לכפייה לגרש הוא מפני שאינו יכול להישאר עם אשתו במקום המגורים הנוכחי, ולא משום שאינו יכול לעמוד במקום אחד.
גם את לשון תשובת הרא"ש כפי שזו מובאת בטור אין הכרח לבאר שמדובר באדם הנאלץ לנוד ממקום למקום, שכן רק בשאלה המצוטטת בטור נכתב כי מדובר בבעל הבורח ממקום למקום, אך בתשובה אין לכך זכר, ואף בלשון הטור אין הכרח גמור להבינם כהבנת הלבוש.
זאת ועוד, השולחן ערוך סתם דבריו וכתב שמדובר באדם: "שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה", וכלל לא הזכיר את דברי הטור כי הוא נאלץ לנוד ממקום למקום, ולפי הבנת הלבוש העיקר חסר מן הספר.
עוד יש להוסיף כי לפי הבנת הלבוש הנ"ל בשיטת הרא"ש, הרי במה שכתב הרא"ש בהמשך דבריו בתשובה המצוטטת לעיל: "ואם רשאי להיות בעיר, אף על פי שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת, אין כופין אותו להוציאה" – מן ההכרח לבאר שאין הכוונה שרשאי להיות דווקא בעיר מגוריהם הנוכחית, אלא שיכול לקבוע מושבו בכל עיר שהיא, והבנה זו נראית כהוצאת הדברים מפשוטם.
כך גם מתבאר במפורש בתשובת חזה התנופה המצוטטת לעיל: "אבל אם רשאי להיות בעירו אף אם מוכתב למלכות בעיר אחרת, אין כופין אותו להוציא" – עירו דווקא, ולא עיר אחרת.
בעניין זה ראוי לציין לתשובת הרמ"א (סימן לו דיבור המתחיל "אמנם"), שאף מדבריו נראה שהבין בדברי הרא"ש הנ"ל כי הכוונה לבעל שאינו רשאי לדור בעיר מגוריה של האישה, ולא שאינו יכול להתיישב בכל עיר שהיא. גם משאר דברי הרמ"א בתשובתו הנ"ל נראה שהבין שדברי הרא"ש אמורים בבעל שאינו רשאי להתגורר בעיר מגוריה הנוכחיים של האישה (או בעיר שבני הזוג קבעו מלכתחילה לדור בה לאחר נישואיהם), ואין כאן המקום להאריך (ור' גם שו"ת מהרש"ם חלק ג סימן שנב אות ו, שדימה מקרה של בעל שנטש את אשתו ועבר להתגורר בחו"ל, לנדון של תשובת הרא"ש הנ"ל. ור' גם שם חלק ו סימן קלח, שהשווה את נדון הרא"ש לנדון של בעל שברח לחו"ל ומצא פרנסה קבועה, ואף רוצה שאשתו תבוא אחריו).
לאור האמור עד כה אפשר לומר שלהלכה אף הגר"א מסכים שבמקרה שהבעל הבורח נאלץ להיות נע ונד אין אומרים שהיה על האישה ללכת אחריו, ולא כתב הגר"א שאין לכפות בשוטים בעל הבורח לחו"ל אלא בבעל הבורח כדי לדור שם במקום מסוים, וכפי שניתן להסיק מפשטות מלשון הרא"ש והשולחן ערוך, וכמבואר לעיל.
כהבנה זו מצינו בשו"ת עונג יום טוב (סימן קסז) לגבי בעל "שאין לו מקום קבוע לדור בו", משום שנאלץ להעתיק את מקום מגוריו "על פי פקודת מנהיגיו", שהכריע שאף הגר"א מודה שכופים אותו לגרש את אשתו משום שאין היא צריכה ללכת אחריו ממקום למקום (מדבריו מוכח לכאורה כי ההבנה הפשוטה בדברי הרא"ש אינה כהבנת הלבוש, וכמבואר לעיל).
עוד מצינו בשו"ת שופריה דיעקב (חלק א סימן סג) שעמד על שאלה זו בהבנת דברי הרא"ש, ומסקנתו היא שיש לחלק בין בעל הבורח מקום למקום באותה ארץ, שאין כופים אותו לגרש את אשתו, לבין בעל הנאלץ לברוח לארץ אחרת, שכופים אותו לגרשה, וזו לשונו:
"לכן נראה כוונת הרב דודאי מקום שנשאה דקאמר היינו הארץ שבה נשאה דהיינו שאינו יכול לעמוד בשום אחת מהערים שבאותה הארץ שבה נשאה. ולאפוקי אם הוא יכול לעמוד בשום אחת מהערים האחרות שבאותה הארץ. והיינו דמסיים והיא אינה חייבת ללכת אחריו לארץ אחרת דייקא. והיינו נמי דמסיים אבל אם רשאי לעמוד בעיר אף על פי שהוא מוכתב בעיר אחרת. כלומר, באיזה עיר שתהיה מאותה הארץ אף על פי שהוא מוכתב וכו' בעיר אחרת מאותה הארץ גם כן. והיא העיר שבה נשאו או זולתה. ובאומרו אף על פי שהוא מוכתב בעיר אחרת, רמז לשואל על הנדו"ד שעליו שאל, וכלומר אף על פי שהוא מוכתב בעיר אחרת באותה הארץ שעל כולה שולטת אותה מלכות שהוא מוכתב לה, והכרח הוא שיהיה בורח ממקום למקום כשירגיש שהכירה המלכות איה מקומו ששם הוא בורח ומתחבא כענין דוד עם שאול, עם כל זה כיון שיכול לעמוד זמן מה בעיר מהעיירות האחרות שאינן עיר המלוכה שבה נכתב למלכות כאן חדש וכאן שנה, אין כופין לגרשה."
ביאור השופריה דיעקב מתאים יותר לנוסח תשובת הרא"ש כפי שזו מובאת בטור, ופחות לנוסח התשובה שמובא בשו"ת הרא"ש, ועוד פחות – לנוסח התשובה כפי שזו מובאת בספר חזה התנופה המצוטט לעיל.
מכל מקום, בבואנו להכריע בנדון שלפנינו, ברי כי ניתן לכל הדעות לכוף את האיש לגרש את אשתו גם על פי שיטת הלבוש המובאת לעיל, שהרי האיש ברח לחו"ל והוא עצמו מודה בכך שאינו יכול לשהות במקום אחד זמן ממושך מחמת חששו מן הנושים, ולמעלה משנתיים שהוא נע ונד ממקום למקום כדי שהנושים ושליחיהם לא יעלו על עקבותיו.
זאת ועוד, גם אם נניח שלשיטת הגר"א הנזכרת בפרק הקודם אין לכפות את הבעל לגרש את אשתו אפילו במקרה שהוא נאלץ להיות נע ונד ממקום למקום, ברי כי אין הדברים אמורים במקרה דנן, שהבעל אינו מגלה לאף אחד, ובכלל זה לאשתו ולשאר בני משפחתו, היכן הוא שוהה, וממילא האישה אינה יכולה להצטרף אליו גם אם חפצה בכך.
על כך יש להוסיף כי אין לצפות מאישה שתנוע ותנוד ממקום למקום עם בנותיה הקטינות, ולא בכגון דא דיבר הגר"א.
לסיום עניין זה יצוין כי האיש מצידו לא הביע בשום שלב רצון כי האישה תעקור לחו"ל לשהות עימו, אלא רק דרש ממנה כי תפעל לכיסוי החובות כדי שיתאפשר לו לשוב ארצה, ויש בכך כדי להסיר לחלוטין את הצורך מלדון בדעת הגר"א הנ"ל.
ג. החילוק בין בעל הנאלץ לעקור ממקום מגוריו עקב קשיי פרנסה, לנאלץ לברוח מחמת סכנה
עניין נוסף שיש לדון בו הוא החילוק בין הכרעת הרא"ש בתשובתו הנ"ל בבעל הנאלץ לברוח מחמת סכנת נפשות, שכופים אותו לגרש את אשתו מן הטעם שאינה צריכה ללכת אחריו, לבין הכרעת תרומת הדשן בבעל הרוצה לצאת לחו"ל מחמת קשיי פרנסה שכופים את אשתו לצאת אחריו. וזו לשון תרומת הדשן (סימן רטו):
"שאלה: ראובן נשא את לאה במדינת מולדתו ובדעתו היה להשתקע שם, ולאחר שלש או ארבע שנים ירד מנכסיו קצת, ומבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם באומרו שלא יוכל להחיות ולהתפרנס במדינה זו לפי נכסיו שנתמעטו וכן הוא האמת. ומשיבה לאה: 'אין רצוני לצאת מארץ מולדתי' – ממקום שנשאה שם, ואף על פי שיש לדאוג שתהא חסרה מזונות ופרנסה ותסבול דוחק רצונה לצפות על ישועת השם, היוכל ראובן לכופה לצאת עמו ממקומה או לאו?
תשובה: יראה שהדין עם הבעל, ויכול לכוף את אשתו ולצאת כהאי גוונא אם הדבר נראה לעינים שלא יוכל להתפרנס כאן ויש לדאוג שיהיו מחסרים מזונות ופרנסה ויצטרכו לסבול דוחק."
לכאורה אם כופים את האישה לצאת אחר בעלה לחו"ל מחמת קשיים כלכליים שנקלע אליהם, על אחת כמה וכמה שיש לכפותה ללכת אחריו במקרה שהוא נאלץ לברוח עקב סכנת נפשות, וכיצד מתיישבים דברי תרומת הדשן עם תשובת הרא"ש הנ"ל?
אומנם הבית יוסף (באבן העזר סימן עה) הביא את דברי תרומת הדשן הנ"ל וחלק עליהם, והרמ"א הביא את שתי הדעות (בהגהתו לשולחן ערוך שם סעיף א) ואף ציין לתשובת הריב"ש כתנא דמסייע לדעת הבית יוסף, אולם עדיין יש להבין את החילוק בין המקרים.
תחילה יצוין כי בשו"ת מהרש"ם (חלק ו סימן קלח) מובאת שאלה דומה על פסק הרמ"א (סימן עה סעיף ב) לגבי בעל הרוצה לעקור ממקום מגוריו הנוכחי, וכך כתב: "אם יש אמתלאות וטעמים לדבריו, האשה צריכה לילך אחריו."
מקור דברי הרמ"א הנ"ל הוא מתשובות מיימוניות (נשים סימן כח), ולכאורה דברים אלו הם בסתירה לתשובת הרא"ש הנ"ל שאין האישה צריכה ללכת אחר בעל הנאלץ לברוח ממקום מגוריו הנוכחי מחמת סכנת נפשות, וכיצד מכריע הרמ"א כדעת שניהם.
תשובת המהרש"ם היא כי יש לחלק בין בעל הנאלץ מחמת טעם כזה או אחר לעקור מעיר לעיר באותה ארץ, לבעל הנאלץ לעקור לארץ אחרת, וזו לשונו:
"ונראה לפי עניות דעתי שאין סתירה כלל מתשובות מיימוני לתשובת הרא"ש, שהרי גם בתשובות מיימוני ושלטי גבורים שם מפורש דאינו יכול להוציאה אלא מעיר לעיר ולא למדינה אחרת, והרי בתשובת הרא"ש מיירי למדינה אחרת ולכן כתב שפיר שאינה מחויבת לילך אחריו, ואף דבשולחן ערוך ורמ"א סימן קנ"ד כתב בסתם יש לומר דכיון דבסעיף הקודם הביא דין ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת יש לומר דגם מה שכתב בסעיף ט' סובב הולך על אופן זה, וגם כיון שהזכיר שיש סכנת נפשות מובן מאליו שצריך לברוח למרחוק למדינה אחרת ובכהאי גוונא אין יכול להוציאה."
תשובת המהרש"ם יפה לפסק הרמ"א המובא בדבריו שם, ואשר מקורו כאמור בתשובות מיימוניות. אולם אין בה מזור לקושיה שהעלינו לעיל, שכן דברי תרומת הדשן המובאים לעיל אמורים בבעל הרוצה לעקור מארץ מולדתו לארץ אחרת כמבואר למעיין בדבריו, ואם כן עדיין עלינו ליישב מהו החילוק בין הנדון של תרומת הדשן לנדון של הרא"ש בתשובתו.
תחילה נציין כי לשיטת הלבוש המובאת לעיל – שדברי הרא"ש אמורים דווקא בבעל הנאלץ לנוד מקום למקום מחמת חששו לחייו – החילוק פשוט, שכן דברי תרומת הדשן אמורים בבעל הרוצה לצאת לחו"ל לצורך פרנסתו ובכוונתו להשתקע במקום מסוים, ולא להיות נע ונד ממקום למקום, וכפי שכתב החלקת מחוקק (סימן עה ס"ק ט) בשם הריב"ש, שאין חולק על כך שהאישה אינה צריכה לצאת אחר בעלה במקרה שבכוונתו לנוד ממקום למקום לצורך פרנסתו. אולם כבר התבאר לעיל כי הבנת הלבוש אינה ההבנה הפשוטה בדברי תשובת הרא"ש והשולחן ערוך (בסימן קנד).
חילוק נוסף בין המקרה של הרא"ש למקרה של תרומת הדשן עולה מתשובת נודע ביהודה (מהדורא קמא סימן סז, מובאת בפתחי תשובה סימן עה ס"ק ג) הדן אם כופים את האישה ללכת אחר בעלה כאשר הלה נאלץ לעקור מעיר מגוריו הנוכחית עקב חולי התוקף אותו בעיר זו. הכרעתו היא שדווקא בבעל הנאלץ לעקור ממקום מגוריו עקב קשיי פרנסה פסק תרומת הדשן כופים את אשתו ללכת אחריו, שכן מטרת היציאה לארץ אחרת היא להגיע לרווחה כלכלית, דבר האמור להיטיב גם עם האישה, וברי כי סתם אישה נישאת לבעלה על דעת לעקור ממקום שבו היא חיה בעוני ובדלות למקום שבו ישיגו בני הזוג רווחה כלכלית. מה שאין כן במקרה שהבעל נאלץ לעזוב את עיר מגורי בני הזוג מפאת הכרח הנוגע רק לו (כגון מחמת חולי התוקף אותו), שאז אין כופים את האישה לצאת אחריו, משום שאין להניח באופן ודאי שהיא נישאה לבעלה על דעת שתעקור עימו ממקום מגוריה כאשר הדבר נעשה לצורכו בלבד.
לפי הבנת הנודע ביהודה הנ"ל ברור כי במקרה שעליו מוסבים דברי הרא"ש אין לכפות את האישה לצאת אחר בעלה הבורח לחו"ל אף לפי שיטת תרומת הדשן הנ"ל, שכן עקירתו ממקום מגוריו הנוכחי נעשית עקב אילוציו של הבעל בלבד שנקלע לסכנת חיים, ולאישה אין כל רווח אישי בשינוי מקום המגורים הנוכחי, וממילא אין היא חייבת ללכת אחריו אל ארץ אחרת.
על הדברים הללו אפשר להוסיף חילוק פשוט, שכן בעוד דברי תרומת הדשן אמורים במקרה שהאילוצים לעקירת מקום המגורים אירעו שלא באשמת הבעל, הרי שבמקרה של הרא"ש מדובר בבעל הנאלץ לברוח מחמת פשיעתו, שכן מדובר באדם שעסק במעשים שהביאו לכך שהוא "מוכתב למלכות" (אומנם ר' פד"ר ח עמ' 124, שהדיינים העמידו את דברי הרא"ש בבעל הבורח שלא באשמתו, ור' עוד בעניין זה בפרק הבא).
ההבדלים להלכה הנובעים מכל אחד מהחילוקים המתבארים לעיל ברורים, ובכל אחד מהם יש כדי לסייג את דברי הרא"ש במקרים מסוימים.
אולם בנדון שלפנינו אין נפקא מינה איזה חילוק ננקוט, שכן מדובר (א) בבעל הבורח ממקום למקום, (ב) בבריחה מהארץ הנובעת מחמת אילוץ הנוגע אך ורק לו ולא לאשתו, (ג) באילוץ לבריחה שנולד מחמת מעשיו ושנגרם באשמתו הבלעדית.
ד. בבורח לזמן
אלא שעדיין יש לברר אם נדון דנן דומה למקרה הנדון בתשובת הרא"ש הנ"ל, שכן דברי הרא"ש אמורים באדם "מוכתב למלכות", שאין לו תקווה להינצל מדינה של מלכות אשר כידוע הנופל ברשתם הוא "כתוא מכמר", ובלשון הרא"ש – מדובר באישה אשר "תשב גלמודה כל ימיה".
גם בשו"ת עונג יום טוב (סימן קסח) הדן לכפות גט על "איש רע מעללים שנשלח לעבודות קשות בארץ גזירה", הוא מכריע שיש לכפות אותו על מתן הגט, שכן מדובר באיש ש"לא יבוא אל ביתו לעולם".
עוד מצינו בפסק בית הדין הרבני הגדול (פד"ר חלק ה עמ' 331) שהדיינים השוו אסיר שעונשו קצוב לזמן לחולה המונע מאשתו חיי אישות מחמת אונס, שהלכה היא שאם זמן מחלתו קצוב הכול מודים שצריכה האישה להמתין עד שיתרפא, ואין כופים אותו להוציא את אשתו. ראיה לדבריהם הביאו הדיינים משו"ת אבני נזר שדן לגבי בעל שנשלח לצבא לכמה שנים, והכריע שדינו כחולה בחולי שיש קצבה לרפואתו ושאין כופים אותו לגרש את אשתו (ור' גם פד"ר חלק ח עמ' 306. מאידך גיסא, מצינו פסיקות שלפיהן כופים בעל המונע מאשתו כל ענייני אישות, גם כאשר מדובר במניעה לזמן קצוב – ר' לדוגמה פד"ר חלק ג עמ' 221 שיש לדון את הבעל לפי המצב של "באשר הוא שם". כמו כן, בשו"ת מהרש"ם חלק ה סימן ס, השווה אסיר הכלוא לחמש עשרה שנה לבעל "מוכתב למלכות" שבתשובת הרא"ש).
אומנם בשו"ת בית מאיר (סימן יד) השווה בעל אשר "מפני רוע מעלליו" נדון למאסר לזמן קצוב לבעל בורח הנדון בתשובת הרא"ש הנ"ל, אולם הוא מתייחס לאדם שנדון למאסר בפעם השלישית מחמת גנבותיו, וזאת לאחר שחזר והבטיח לאישה כי לא ישנה ולא ישלש באיוולתו. בנוסף לכך נגזר עליו לעזוב את הארץ לצמיתות בתום תקופת מאסרו. ברי כי בעל שכזה הוא בבחינת 'שור מועד' שאין להתייחס אליו כאסיר שזמנו קצוב ולאחר מכן חוזר לחיק משפחתו.
במקרה שלפנינו, לעומת זאת, לא אבדה התקווה שהאיש ישוב ארצה לחיק משפחתו, שכן הוא מצהיר שרצונו לחזור לארץ, ובכוונתו לעשות כן לאחר שיסולקו כל חובותיו או שיגיע להסדר עם נושיו.
על כך נענה כי במצב הדברים הנוכחי נראה שאין אלו פני הדברים, שכן האיש שוהה למעלה משנתיים בחו"ל בלא שאירע שינוי ממשי במצב חובותיו או בהיקפם. זאת ועוד, היקף חובותיו של האיש אף לדבריו מגיע למיליוני שקלים, וספק רב אם יהיה ביכולתו לגייס סכומים שכאלה בעתיד הנראה לעין, בה בשעה שהוא שוהה בניכר מחוסר פרנסה קבועה ונע ונד ממקום למקום.
במצב דברים שכזה, לא זו בלבד שאין לדמותו לאסיר או ליוצא בצבא שזמנו קצוב, אלא שניתן לראותו כמי שלעולם לא יהיה יכול לשוב לביתו, ובנוסף לכך לא ברור אימתי יפסיק להיות נע ונד בניכר בלא יכולת לקבוע את מושבו במקום מסוים.
למעלה מן הצורך יוער כי גם לו חפצה אשתו לסייע לבעלה להיחלץ מן המצר, לא היה ביכולתה לגייס סכומים כה גבוהים, ואף סכומים נמוכים בהרבה מאלו, לאור העובדה כי האיש רוקן את חשבונות הבנק של הצדדים, ועזב את האישה לאנחות כשעול כלכלת בנותיה נופל על כתפיה, בלא שיש ברשותה רכוש או חסכונות כלשהם, ועם חובות שנצברו על ידי בנו הזוג בעבר, ואשר ממשיכים להיצבר בהווה עקב ההכרח של האישה לכלכל את עצמה ואת בנותיה.
כאן המקום לציין כי טענת האיש ואביו שיש ביכולת האישה לגייס את בני משפחתה לסייע לאיש להיחלץ מחובותיו, נדחית על הסף. יש בטענה זו ניסיון של האיש להשתמש בגט כאמצעי להוצאת כספים מאנשים שאינם חייבים להוציאו עבורו, ובית הדין לא ייתן את ידו ל"סחיטה" שכזו.
עוד נוסיף כי לכאורה ישנו חילוק גדול בין חולה העומד להתרפא לבין נדון דנן: הימנעותו של החולה מחיי אישות אינה מחמת מעשיו ולא נגרמה בפשיעתו, וכיון שכך אינו חשוב מורד מתשמיש, וממילא על האישה להמתין לו עד שיתרפא. מה שאין כן בנדון דנן, שהאיש הכניס עצמו ביודעין לחובות בשוק האפור ולסכנה הכרוכה בכך, וזאת בלא שהיה לו אילוץ להיכנס לחובות אלו חוץ מתאוותו להימורים, ומשום כך יש לראותו כ"מורד" מכל ענייני אישות שלא מחמת אונס (לעומת זאת, במקרה של האבני נזר המובא בפד"ר שצוין לעיל משמע שנלקח לצבא באונס).
אומנם בפסק הדין המוזכר לעיל השוו הדיינים אסיר השפוט מחמת מעשיו לחולה וקבעו שבשני המקרים מדובר בבעל שאינו מקיים את חיוביו לאשתו מחמת אונס, אף על פי שהמאסר אירע מחמת רוע מעלליו של האסיר. אולם בשונה מאסיר שהוכנס לכלא שלא מרצונו, הרי שבנדון דנן האיש ביכר מרצונו את הבריחה לחו"ל על פני התמודדות עם חובותיו ונושיו, וממילא אין לראותו כאנוס בשום פנים.
אלא שעדיין יש להטיל ספק בנכונות החילוק הנ"ל לאור דברי הגהות אשרי במסכת כתובות (פרק ה סימן כט) והמרדכי שם (סימן קפג) בשם מהר"ם מרוטנבורג המובאים בבית שמואל (סימן עו ס"ק יז) כי במקרה שהבעל חולה בחולי הראוי להירפא, על האישה להמתין עד שיתרפא, מן הטעם "דלא מיקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס, דמורד הוי פושע". היינו: כדי להחשיב את הבעל כמורד שאין האישה צריכה להמתין לו, לא די בכך שמונע מאשתו חיי אישות שלא מחמת אונסו, אלא צריך שימנע ממנה זאת מחמת שנאתו כלפיה (והראוני בספר עטרת דבורה סימן צג שדן בעניין זה, והביא משו"ת אור גדול שדברי המרדכי הנ"ל הם "לאו דוקא", אולם לאחר העיון יש חילוק רב בין הנדון של האור גדול, המתייחס למרידה מתשמיש מתוך בחירה, לנדון של אסיר או של הבורח מחמת סכנה שבוודאי אינם בוחרים להיות במצבם הנוכחי. כן יש לדון בשאר דבריו שם, ואכמ"ל).
מכל מקום, כפי שנכתב לעיל, בנדון דנן האיש חשוב כבעל הבורח לחו"ל ללא הגבלת זמן, ובלא שנוכל להניח כי המצב עשוי להשתנות בעתיד הנראה לעין, וממילא אין צורך להכניס ראשנו בנדון האמור.
לאור האמור עד כה, בית הדין קובע כי האיש חייב לגרש את אשתו לאלתר, ואף אפשר לכפות עליו את מתן הגט.
אומנם בשלב זה בית הדין רק מודיע לו על חיובו הנ"ל, בתקווה כי האיש יתעלה מעל לשיקוליו הצרים, יראה את טובת אשתו ואם בנותיו ויתיר אותה מהעגינות שנכפתה עליה בגינו.
לפיכך מחליט בית הדין ומורה כדלקמן:
א. האיש חייב לתת גט לאשתו בהקדם האפשרי, וזאת ללא התניה או התליה בכל עניין שהוא.
ב. לאור האמור, עליו ליצור קשר בהקדם האפשרי עם הגורמים מבית הדין שעימם היה בקשר בעבר, כדי לתאם עימם מועד לסידור גט שליחות בבית דין המוכר לבית דיננו, והקרוב למקום שהייתו הנוכחי.
ג. במקביל, בית הדין מורה למחלקת עגונות ולעומד בראשה, הרב אליהו מימון, ליצור קשר עם האיש בהקדם, ולתאם עימו מועד לסידור גט שליחות כאמור לעיל.
ד. מותר לפרסם את פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום י"ז בניסן התשע"ח (2.4.2018).
הרב מיכאל צדוק – אב"ד הרב אלימלך וסרמן הרב אריאל שוייצר