השופט ג' בך:
1. הגב' כרמלה בוחבוט (להלן - המערערת) הורשעה ביום 12.9.94על-ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, על-פי הודאתה, בהריגת בעלה יהודה בוחבוט (להלן - המנוח), עבירה לפי סעיף 298לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובעבירות בנשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א)(רישה) לחוק העונשין.
המערערת גרמה ביום 18.2.94למותו של המנוח על-ידי שנטלה רובה צבאי מסוג גלילון, שנמצא ברשותו של בנה החייל, וירתה מתוכו את כל הכדורים שהיו במחסנית הרובה, היינו 31כדורים, לעבר המנוח. לפחות 24קליעים פגעו במנוח, בכל חלקי גופו, לרבות הלב, הריאות, הקיבה והמעיים, ומותו של המנוח נגרם בשל כך. בית המשפט המחוזי הטיל על המערערת בגין עבירה זו עונש של שבע שנים מאסר בפועל, החל מיום מעצרה ביום .18.2.94
הערעור שלפנינו מופנה כנגד מידת העונש בלבד.
2. בית המשפט מציין בגזר-דינו, כי "כתב האישום מצביע על מסכת ארוכה וממושכת של יסורים וסבל שהיו מנת חלקה של הנאשמת כרמלה בוחבוט, ילידת 1954, במהלך חייה המשותפים עם בעלה המנוח". לאחר מכן פירט בית המשפט את מעשי האלימות, ההתעללות והטרור שהופעלו על המערערת על-ידי המנוח במשך 24שנות נישואיהם.
אכן, אין זו הפעם הראשונה שמובא לפנינו מקרה שבו בוצע מעשה אלימות, ואף מעשה המסתיים בתוצאה קטלנית, המהווה תגובה על התגרות קשה וקינטור חמור מצד קורבן העבירה. אך נראה לי, כי המקרה דנן הינו חריג ויוצא דופן, ממספר היבטים, אף לעומת אותם תיקים קודמים אשר באו לפנינו בעבר לדיון. אפרט להלן למה כוונתי.
3. ראשית, לא ניתן להתעלם מהחומרה המיוחדת ומהכמות המאסיבית של מעשי ההתעללות שבוצעו על-ידי המנוח כלפי אשתו, המערערת. היה כאן, כפי הנראה, רצף אינטנסיבי של הכאות, לרבות פציעת המערערת בכלי שונים, ושל טרור, הפחדה ומעשי השפלה, שקשה לתאר גרועים מהם.
4. שנית: במקרים מסוג זה, שבהם נטען כי מעשה העבירה בא כתגובה למעשי התגרות וקינטור קשים, הרי מובאים הטיעונים והראיות בנקודה זו בדרך כלל מצד הסניגוריה, או לפני הכרעת הדין, בתור טענת הגנה בפני האישום עצמו, או לאחר ההרשעה, בעת הדיון בעניין קביעת העונש הנאות. אך במקרה דנן מצאה התביעה לנחוץ, ודבר זה לזכותה יצוין, לפרט מיוזמתה, וזאת כבר בחיבור כתב האישום, את מה שסבלה המערערת מאת המנוח בשנות נישואיה עמו. וכך נאמר בכתב האישום בין היתר:
"למן תחילת נישואיהם השליט המנוח שלטון-טרור בביתו ותבע מאשתו ציתנות מוחלטת לכל גחמותיו ומאוויו. את תביעותיו ליווה באלימות מילולית ופיזית, והכאת הנאשמת הפכה למנהג של קבע.
תדירות היתה הנאשמת מכוסה חבלות בכל חלקי-גופה. הנאשם הזהירה שלא תעיז להתלונן בגין המכות ואף אסר עליה לקבל טיפול רפואי, כדי שהתנהגותו כלפיה לא תיחשף. את איסוריו ליווה באיומים כי יהרוג אותה אם תעיז להפירם, והנאשמת בפחדה קיימה את פקודותיו.
המנוח לא נרתע מלהכות את הנאשמת, מלבד מכות בידיו ובאגרופיו, בחפצים שונים שהיו בהישג ידו בעת שעלתה חמתו, כמו - סכין מברג, מזלג וכיו"ב.
בנוסף לכך תבע המנוח מהנאשמת לשרתו שירות מוחלט ובנוכחותו היה עליה להיות דרוכה תמיד להגיש לו את מבוקשו; כך הפך אף לחלק מחובותיה להלבישו ולהנעילו - וטיפולה בו בתחום זה היה כבילד קט.
באחת הפעמים בהם הוכתה קשות כשהיא זבה דם ואין בה מתום והמנוח מאיים להרגה, ברחה הנאשמת יחפה מביתה ובסיוע חברתה הגיעה לביתו של רב באשדוד שם ביקשה סיועו וחסותו; הלה הזדעזע ממצבה, אך משנודע למנוח מקומה סרהב בה לחזור לביתו והבטיח כי יכפר על התנהגותו ויפסיק להפליא בה מכותיו. בה בעת התמרמר לפני בני משפחתו על שהנאשמת 'העיזה לברוח' והבטיח כי לא יסלח לה זאת לעולם.
הנאשמת הסכימה להפצרות המנוח וחזרה לביתה; זמן קצר לאחר מכן חזר המנוח לדפוס היחסים הקודם ובחודש נובמבר 1993 הכה בראשה של הנאשמת מספר פעמים בחוזקה בכפכף, והיא נפלה ארצה ומצבה הגופני היה כזה שהמנוח נאלץ להזמין מד"א.
בסמוך לכך הועברה הנאשמת לבי"ח שם הועלה החשד שהיא קרבן לאלימות-המנוח והמשטרה עורבה במקרה ע"י ביה"ח.
כשהיא חרדה מתגובת-בעלה ומאמינה באיומיו כי יבולע לה אם תעיז להתלונן עליו הכחישה הנאשמת את החשד הנ"ל ועמדה על גירסתה לפיה היא עצמה היכתה בראשה בכפכף".
לאחר מכן מתואר בכתב האישום איך ביום האירוע נושא כתב האישום, ועובר למעשה ההריגה, הכה המנוח את המערערת, פגע בה בסכין, רדף אחריה בדירה תוך צעקות, מכות ושבירת רהיטים, גירש מהחדר את הבנים שניסו לבוא לעזרת האם, ואף הודיע למערערת כי יביא לבית את האישה, שהוא נחשד על-ידי המערערת בקיום יחסים עמה, "...ואת תשרתי גם אותה!" .5ושלישית, וביטוי לא פחות מרשים לאופיו יוצא הדופן של המקרה בו עסקינן: לא זו בלבד שהבנים של המערערת והמנוח העידו לטובת אמם ותיארו את מעשי האלימות של אביהם כלפי האם ואת אווירת הטרור שהושלטה על-ידיו בבית, שמנעה, לדבריהם, כל פעולת התערבות יעילה מצדם, אלא שאף בני המשפחה הקרובים ביותר של המנוח עצמו באו לעזרת המערערת, וביקשו מבית המשפט רחמנות בעבורה. כך מסרו אבי המנוח ואחיו של המנוח דברים על אופייה האצילי של המערערת לנוכח מעשי האלימות מצד המנוח. הם הכו על חטא על שלא דיווחו למשטרה או לרשויות אחרות על מעשי המנוח כלפי המערערת. הם טענו רק, להגנתם, כי אף הם חששו מהמנוח ועל-כן העדיפו שלא להתלונן עליו.
6. לזאת יש להוסיף, כי לא הובהר לחלוטין מה בדיוק אירע בשניות האחרונות לפני הלחיצה על הדק הרובה הסניגור המלומד תיאר בבית המשפט קמא את פרטי המעשה כך:
"במהלך מנוסתה מהחבלות והמכות כאשר המנוח רץ אחריה בכל הבית ושובר על גופה חפצי בית נכנסה לחדר של איתן, בנה החייל, שם היה מונח אותו גלילון, כלי נשק, החליטה הנאשמת לשים קץ לחייה וכיוונה את הנשק אל גרונה. כששמע המנוח את דריכת הנשק קם ממקומו והתקרב אל הנאשמת. כאשר הנאשמת שמעה את קימתו של המנוח וראתה את המנוח מתקרב אליה באיום ויודעת מה היה צפוי לה, מנסיונה, ירתה הנאשמת צרור ארוך של תסכול, חוסר אונים ופחד".