כתובה ואיזון משאבים

הנדון:  כתובה ואיזון משאבים

תוקף הודאה בפלילים – כתובה דאישתכח בה טעותא שנכתבה לשווא – כתובה מוקדמת – כתובה ואיזון משאבים – "מרידה" בגין מעשי הבעל – איזון מוניטין ומשאבים שלא נצברו בגין מעשיו הפליליים של הבעל – פרשנות הסכם בעניין דמי שימוש – חיוב שבועה בטענת שמא ו"רגליים לדבר"

מבוא

זהו תיק קשה וסבוך שמתנהל בבתי הדין השונים מזה למעלה מאחת־עשרה שנים. התיק עבר לבית הדין דנן מבית הדין בפתח תקווה במצוות נשיא בית הדין הגדול, ובסייעתא דשמיא לאחר כמה דיונים הצדדים התגרשו ונקבע מתווה דיוני לסיום כלל העניינים שבין הצדדים.

על התביעות השונות שאנו מורגלים בהן ובשכמותן, מרחף צל אפל של מעשים קשים שעשה האב בבתו הקטנה. מעשים שבהם נדבר בהמשך.

התמשכות ההליכים, אופיים והתפרסותם על פני כמה ערכאות במקביל ובזו אחר זו, מחייבים את בית הדין לעיין בתיק מראשיתו, לסקור את האירועים העיקריים וטענות הצדדים מתחילת ההליכים ועד הלום, ואחר כך לגשת לכתיבת פסק הדין.

רקע כללי ומשפטי

הצדדים נישאו ביום י"ח במרחשוון תשל"ח (אוקטובר 1977), להם שלושה ילדים: [...] ילידת 1982, [...] יליד 1986, ו[...] ילידת 1990. הבעל שירת  בצבא קבע במשך 28 שנה עד שפרש במהלך שנת 2000. האישה עובדת כאחות מוסמכת ב[...] משנת 1977 ואילך.

לצדדים דירה משותפת ב[...] – להלן "הדירה".

ביום כ"ה בניסן תשס"ה (4.5.2005) נעצר הבעל בחשד לביצוע מעשים מגונים בשתי בנותיו. הבעל הוחזק במעצר עד יום כ"ה באייר תשס"ו (23.5.2006). לאחר מכן הורחק מבני משפחתו, עד יום ט' בשבט תשס"ז (28.1.2007), אז החל המאסר בפועל עד סיומו ביום י"ד באייר תש"ע (28.4.2010). שלטונות הצבא שללו מהבעל את תשלומי הפנסיה החל מחודש אוגוסט 2008. כאשר התברר לרשויות הצבא שהבעל קיבל פנסיה בתקופת המאסר, הוחלט לנכות מהקצבה שהבעל מקבל סך של 2000 ש"ח לחודש, החל מחודש יוני 2010.

עיון בחומר המשפטי שבתיק מעורר חלחלה. הבעל הודה בביצוע מעשים מגונים חמורים בבתו הצעירה מאז מלאו לה שש שנים. האירוע האחרון היה ביום כ"ג בניסן תשס"ה (2.5.2005), יומיים לפני שהבעל נעצר.

הבת טופלה על ידי הרשויות השונות אך סירבה להעיד כנגד האב. הסירוב יצר קושי ראייתי שהוביל את התביעה וההגנה להסכם הסדר טיעון שבמסגרתו הבעל הודה שהטריד מינית את בתו במשך שנים, נשלח לארבע וחצי שנות מאסר בפועל, ושילם פיצוי לבתו.

בעוד שבבית המשפט הבעל הודה בחלק מהעבירות המיוחסות לו, בבית הדין טען שלא עשה דבר, שהכול עלילה של האם והבת, ושבחר להודות מפני שרצה להגן על משפחתו.

ההליכים בבית הדין

ההליכים בבית הדין החלו ביום ו' באייר תשס"ה (15.5.2005), בתביעה שהוגשה על ידי האישה בבית הדין פתח תקווה, לחייב את הבעל במזונות ולעקל את נכסיו. בכתב התביעה הקצר כתבה האישה:

"בעלי נעצר על ידי המשטרה בגין אשמה של אונס בתי הקטנה בת ארבע עשרה וחצי במשך שנים. נמצא בהארכה [הארכת מעצר] שנייה על ידי הפרקליטות בבית המעצר בתחנת משטרת פתח תקווה. אני זקוקה למזונות טיפולים לבני המשפחה וכו' סך של חמשת אלפים ש"ח."

בית הדין נעתר למבוקש ובו ביום ניתן צו עיקול על כספים שהוחזקו בחשבונות משותפים. למחרת היום הוטל צו עיקול על רכב מסוג [...]: להלן "הרכב".

ביום כ"ז באייר תשס"ה (5.6.2005) הגיש הבעל על ידי בא כוחו דאז עורך דין דחבש, תביעת גירושין מפורטת בבית הדין פתח תקווה, ובכרוך לה תביעה לחלוקת רכוש, קביעת משמורת והסדרי ראיה ומזונות אישה וילדים. מעיון בכתב התביעה לגירושין וחלוקת רכוש עולה שהעילה המרכזית לגירושין היא טענת הבעל שהעלילו עליו עלילה שבגינה נעצר על ידי המשטרה.

בדיון הראשון שהתקיים ביום י"ט בסיוון תשס"ה (26.6.2005), הצדדים הסכימו להתגרש. הבעל תבע גירושין, האישה אמרה שאין לה ברירה אלא להתגרש (שורה 23 לפרוטוקול). הצדדים טענו גם בעניין המזונות הרכוש והכתובה.

ביום כ' בסיוון תשס"ה (27.6.2005) אימץ בית הדין את הצעת הבעל בדיון, וחייבו לשלם לאישה סך של אלף וחמש מאות ש"ח לחודש עבור מזונות זמניים לבת. ביום כ"א בסיוון תשס"ה (28.6.2005) החליט בית הדין לבטל את העיקולים על כספים שהבעל מחזיק בבנק. האישה ערערה על שתי ההחלטות. וביום י"ב בכסלו תשס"ו (13.12.2005) קיבל בית הדין הגדול את הערעור באופן חלקי וחייב את הבעל לשלם אלף ש"ח נוספים עבור מזונות הבת, ודחה את הערעור על ביטול העיקולים.

בנימוקי פסק הדין נכתב שבנוסף למזונות הבסיסיים, הבעל – האב חייב ברפואת בתו שניסתה פעמיים לשים קץ לחייה. והואיל ומדובר בבת גדולה מעל גיל חמש־עשרה, יש לחייב את הבעל במחצית ההוצאה, שהערכה ראשונית שלה עמדה על סך של אלפיים ש"ח. עוד נכתב בנימוקים שאם הבעל אכן אשם במיוחס לו, יש בסיס הלכתי לחייבו לשלם לבת פיצוי מדיני נזיקין.

מן היום שבו ניתן פסק דין בבית הדין הגדול נקבעו כמה מועדי דיון, שכולם נדחו לבקשת הצדדים. עד שביום י"ד במרחשוון תשס"ט (12.11.2008) התקיים דיון נוסף. באותה עת הבעל כבר הורשע בבית המשפט. בדיון הייתה הסכמה שעל הצדדים להתגרש, המחלוקת הייתה על תנאי הגירושין.

בית הדין הבהיר לצדדים שבמצב המשפטי שנוצר – שהאישה לא תבעה גירושין, והבעל שתבע גירושין מעמיד תנאים לגירושין – לא ניתן להכריע בעניין הגירושין. בעקבות הערת בית הדין,  הגישה האישה תביעת גירושין ביום כ"ט במרחשוון תשס"ט (27.11.2008). ביום כ"ב באדר תשס"ט (18.3.2009) התקיים דיון ראשון בתביעתה. גם בדיון זה הייתה הסכמה שהצדדים צריכים להתגרש. הטענות היו בעיקר בעניין חלוקת הרכוש. בתום הדיון הצדדים דרשו שיינתן פסק דין. בית הדין החליט להפנות את הצדדים לנהל משא ומתן.

ביום כ"ז בתשרי תש"ע (15.10.2009) התקיים דיון נוסף. הצדדים שבו על טענותיהם בעניין הגירושין ובחלק מענייני רכוש. ביום י"ד בכסלו תש"ע (1.12.2009) התקיים דיון נוסף, אך בגלל איחור בהבאת הבעל – האסיר לא נשמעו טענות הצדדים. ביום כ' בכסלו תש"ע (7.12.2009) הגישה האישה בקשה לפסילת דיין. וביום י"ד בטבת תש"ע (31.12.2009) הודיע בית הדין לכבוד נשיא בית הדין הגדול (כתוארו אז) הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, שאין מניעה מצד בית הדין שהתיק יעבור לבית דין אחר. עקב כך, הורה כבוד הנשיא על העברת התיקים לבית הדין תל אביב.

ביום י"ח באדר תש"ע (4.3.2010) התקיים דיון ראשון בבית דיננו בהרכב הקודם. הצדדים טענו בכל העניינים שבמחלוקת. בסוף הדיון הבעל הציע כמה עקרונות להסכם.

ביום ב' בניסן תש"ע (17.3.2010) התקיים דיון שני בבית דיננו. בסיועו של בית הדין הצדדים הגיעו להסכם גירושין וקיבלו עליו בקניין.

ההסכם כצורתו:

הסכם גירושין

1. בני הזוג יתגרשו זה מזו כהסכמתם, היום.
2. על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט.
3. בית הדין ידון בכלל העניינים הרכושיים לאחר סידור הגט. כל אחד מהצדדים יגיש תביעה רכושית מסודרת לבית הדין. הצדדים קיבלו בקניין שבית הדין ידון בעניינים הרכושיים על פי חוק יחסי מון. מוסכם על הצדדים שמועד הקרע הוא 5.5.2005.
4. האישה הסכימה שזכויותיה הסוציאליות והפנסיוניות יהוונו במסגרת האיזון.
5. כל אחד מהצדדים אינו מוותר על כל זכות השמורה לו מכוח הדין ומכוח החוק.
6. באם תעוכב מכירת הדירה יהיה הבעל זכאי לאחר שלושה חודשים מיום סידור הגט למחצית שכ"ד מרוהטת על פי הערכת שלושה שמאים.
7. תכולת הדירה תחולק בין הצדדים. באם לא תהיה הסכמה – בית הדין יכריע לאחר שמיעת דברי הצדדים – על פי שיקול דעת רחב.
8. מלבד האמור בהסכם זה, אין למי מהצדדים כל טענה או תביעה זה כנגד משנהו בכל הקשור לתקופת הנישואין, לרבות תביעות נזיקיות.

[חתימות הצדדים ואישור בית הדין]

ביום ז' בניסן תש"ע (22.3.2010) הצדדים התגרשו.

לאחר הגירושין התקיימו כמה דיונים שעסקו בכל העניינים שנותרו במחלוקת, וכן בפרשנות של הסכם הגירושין. הדיונים התקיימו בימים: י"ד בטבת תשע"א (21.12.2010); ב' באדר תשע"א (8.3.2011); ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012); כ"ז באייר תשע"ד (27.5.2014); י' בשבט תשע"ו (16.1.2016). ביום כ"ז באייר תשע"ד התקיים דיון בהרכב חסר בפני אב בית הדין בלבד. ביום י' בשבט תשע"ו (16.1.2016) התקיים הדיון האחרון בהרכבו החדש והמלא של בית הדין.

ביום ב' באדר תשע"א (8.3.11) ניתנה החלטה בכמה עניינים שבמחלוקת. על ההחלטה הוגש ערעור, וביום ב' בשבט תשע"ב (26.1.2012) ניתן פסק הדין בערעור.

בדיון שהתקיים ביום כ"ז באייר תשע"ד (27.5.2014) [ר' בפרוטוקול – שורה 144], הסכימו הצדדים שבית הדין בהרכבו החדש [דאז] ייתן את החלטתו לפי החומר שבתיק. בו ביום הוחלט על הגשת סיכומים בכל העניינים התלויים ועומדים בין הצדדים. כן הותר לצדדים להפנות שאלות הבהרה לאקטואר מר שפרינצק.

בסוף הדיון האחרון שהתקיים ביום י' בשבט תשע"ו (20.1.2016), בית הדין הביא את הצדדים להסכמות דיוניות, לפיהן הצדדים יגישו את סיכומיהם מחדש, והבעל יהיה רשאי להגיש בקשה לעיון מחודש בחוות דעת האקטואר בצירוף פסיקתות.

הצדדים הגישו את סיכומיהם, והבעל ובא כוחו הגישו בקשה לעיון מחודש. תוך כדי עבודה על החומר שבתיק התברר שחסרים חומרים מסוימים, וניתנה הוראה לצדדים להמציאם. כמו כן התברר שלא ניתן להחליט בבקשת הבעל לעיון חוזר בחוות דעת האקטואר, מבלי לעיין בתיק מראשיתו.

עיון בתיק מלמד, שעל אף שהצדדים הגיעו להסכם גירושין, נותרו עניינים רבים במחלוקת. נייחד לכל עניין פרק נפרד שבו נכתוב את טענות הצדדים בדיונים לאורך השנים ובסיכומיהם, דיון הלכתי ומשפטי, ומסקנה. הפרק הראשון יעסוק בפרשה הפלילית, שמאפילה על יתר העניינים, והייתה גורם משמעותי לפירוד ולפירוק חיי הנישואין.

פרק א': הפרשה הפלילית

לאורך הדיונים ובסיכומיהם, הצדדים טענו בעניין הפרשה הפלילית, בתחילה בקשר לתביעת הגירושין שהגיש הבעל, שאחת מהעילות שבה הייתה שהאישה העלילה עליו עלילת שקר עם בנותיה. ולאחר מכן, בקשר לתביעת הגירושין של האישה. ולאחר הגירושין, בקשר לתביעת האישה לכתובה ולתביעות הצדדים לאיזון שאינו שוויוני לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון. בחלק מהזמן התקיים מצב אבסורדי, שבבית המשפט הבעל הודה בעבירות המיוחסות לו, ובבית הדין באותה עת ממש, הבעל הגיש תביעת גירושין וטען שהכול עלילת שקר של האישה.

עמדת הבעל היא שלא היו דברים מעולם, וכל הפרשה היא עלילה של האישה והבנות, ושהודה במה שהודה כדי לגונן על בתו הקטנה, שלא תצטרך להעיד נגדו בבית המשפט. בדיון שהתקיים ביום י"ט בסיוון תשס"ה (26.6.2005) הבעל אף האשים את האישה בכך שלא שיתפה פעולה עם קצינת המבחן ובכך הכשילה ניסיון שלו להשתחרר למעצר בית. בדיונים שהתקיימו ביום י"ח באדר תש"ע (4.3.2010) (שורות 6–9 לפרוטוקול) וביום ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012) (שורות 83–85 לפרוטוקול), ציין הבעל שבשל עמדתו העקבית המכחישה את המעשים המיוחסים לו, סירב להצעת רשויות הכלא להודות ולהביע חרטה על מעשיו ולהתחיל בתהליך של גמילה מהנטייה לעשות את אותם מעשים, ולקבל הקלות בתנאי המאסר וקיצור תקופת המאסר ברבע עד שליש.

בדיון שהתקיים ביום ו' בטבת תשע"ה (19.12.2012) (מול שורות 79–83 לפרוטוקול) טען הבעל שהאישה הוסיפה והעלילה עליו שאנס את הילדה, בעוד שגם לפי עמדת הפרקליטות, הבעל הואשם בביצוע מעשים מגונים ולא במעשה אונס. במענה לשאלת בית הדין הבעל אמר שהעדות היחידה שעל פיה נענש היא העדות של האישה. בסיכומיו [תשובה לסיכומי האישה סעיף 2 א] התייחס הבעל לדו"ח של ארגון אל"י (האגודה להגנת הילד) מיום כ"ח בסיוון תשס"ה (5.7.2005) בעניין סימני הפגיעה שנמצאו בידיה של הבת, וטען שאין להסיק מכך שהבת ניסתה להתאבד.

עמדת האישה היא שהיו גם היו דברים מעולם, ושבניגוד לדברי הבעל, הייתה האחרונה לדעת מהעניין – לאחר שהבת פנתה ליועצת בית הספר ובהמשך למשטרה – רק אז הדבר נודע לה. בדיון שהתקיים ביום כ"ז בתשרי תש"ע (15.10.2009), כאשר פירטה את עילות תביעת הגירושין, האישה כללה בהן את מעשיו של הבעל. בדיון שהתקיים ביום ו' בטבת תשע"ב (19.12.2012) (שורות 139–146 לפרוטוקול) הכחישה האישה מפי בא כוחה, את טענות הבעל שהיא זו שיזמה את התהליך הפלילי והגישה את התלונה במשטרה, ואמרה שהייתה זו פקידת הסעד שעודדה את הבנות להתלונן נגד אביהן, בעקבות ניסיונות ההתאבדות של הבת הצעירה. האישה ציינה שכלל לא הוזמנה לעדות בבית המשפט וגם הבנות – שלטענת הבעל הוסתו על ידה – בסופו של דבר לא העידו נגדו. עוד אמרה האישה בדיון, שבניגוד לטענת הבעל שסירב להביע חרטה על מה שלא עשה, בבית המשפט הבעל אמר כי הוא מקבל אחריות על מעשיו.

יש דבר מה משונה בסיכומי הבעל [פירוט תביעות הבעל סעיף 4]. הבעל טוען שבמשך שנה וחצי האישה לא הכחישה את טענותיו, ולכן יש לחייבה בכל דרישותיו. לדבר זה אין יד ורגל. האישה הכחישה בפיה ובפי בא כוחה את כל טענות הבעל, בכלל זה בעניין הפלילי, וכיצד ניתן לטעון ששתיקת האישה היא כהודאה.

ההליכים הפליליים

בטרם נביע את דעתנו בפרשה הפלילית שהתבררה בפני בית המשפט, נסקור את ההליכים בבית המשפט. בראש החלטה זו כתבנו ראשי פרקים, וכעת נרחיב בפרטים הרלוונטיים לפרק זה.

ההליכים החלו בתלונה שהוגשה כנגד הבעל בחודש מאי 2005. הבעל נעצר והחלו הליכים משפטיים. ביום י' בתמוז תשס"ו (6.7.2006), בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפתיחת הדיון שנקבע לשמיעת ראיות, הודיעו בא כוח הבעל ובאת כוח התביעה לבית המשפט, שהגיעו להסדר טיעון לפיו כתב האישום יתוקן ויימחק ממנו סעיף האישום הנוגע לבת הגדולה של הצדדים; יוותר סעיף האישום הנוגע לבת שהייתה קטינה באותה עת; הבעל יודה במיוחס לו לפי כתב האישום המתוקן; הצדדים יטענו לעונש מוסכם של ארבע וחצי שנות מאסר כולל תקופת המעצר (תשעה־עשר חודשים, מתוכם כשנים־עשר חודשים במעצר מלא) ומאסר על תנאי. נותר במחלוקת עניין הפיצוי לקטינה. בית המשפט אישר בתחילה את תיקון כתב האישום, והרשיע את הבעל לפי הודאתו, אלא שאז התגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לדרישת בית המשפט שיערך לבת תסקיר נפגעת עברה. הבעל חזר בו מהודאתו לאור דרישת בית המשפט, ואף דרש שיתקיים דיון בפני מותב אחר שלא הושפע מהודאתו. באת כוח התביעה התנגדה לפסילת המותב. בסופו של יום בית המשפט החליט לפסול את עצמו. הדיון עבר להרכב אחר. ביום י' במרחשוון תשס"ז (1.11.2006), התקיים דיון בפני המותב החדש. בא כוח הבעל ובאת כוח התביעה הסבירו כל אחד בתורו מדוע אין צורך בתסקיר נפגעת עברה, ובית המשפט בהרכבו החדש קיבל את עמדתם, והרשיע את הבעל בעברות שבכתב האישום המתוקן. ביום כ"ו בטבת תשס"ז (16.1.2007) ניתן גזר הדין שבו אומץ העונש המוצע והבעל חויב לפצות את הבת בסך של עשרים אלף ש"ח.

מעיון בפרוטוקולים ובהחלטות השונות – כולל גזר הדין – עולה, שהבת סירבה בכל תוקף להעיד כנגד אביה, ואף סירבה לשתף את הגורמים המטפלים בפרטי התלונה שהגישה במשטרה (ראה דברי באת כוח התביעה בדיון שהתקיים ביום י' בתמוז תשס"ו (6.7.2006), עמוד 5). הסירוב התקיף, בצירוף מצבה הנפשי המתדרדר של הבת שאף ניסתה כמה פעמים לפגוע בעצמה, הובילו את באת כוח התביעה להסכים לעסקת טיעון, שלדעת התביעה כוללת עונש מקל ביחס לעברות שבהן הורשע האב. באת כוח התביעה מסרה בדיון שעסקת הטיעון נעשתה על דעתה של הבת, ובתמיכת אמה ואחותה הגדולה – שבעצמה העידה נגד אביה במשטרה ואף הייתה מוכנה להעיד נגדו בבית המשפט, אך חזרה בה. בא כוח הבעל מסר שפרש בפני הבעל את מכלול השיקולים בעד ונגד העסקה. דעתו המקצועית הייתה שיש סיכוי טוב מאוד לזיכוי, אך הבעל קיבל החלטה להגן על בתו ועל המשפחה ולהודות.

ניכר מתוכן הדברים של בא כוח הבעל שהודאתו לא נאמרה מן השפה ולחוץ אך ורק כדי לגונן על הבת, ושגם לדבריו יש גרעין של אמת בדברי הבת. בעניינים אלו אנו מצווים לקצר כדי לא לפגוע עוד במעורבים, לכן נפנה לדברי בא כוח הבעל בדיון הנ"ל (עמודים 7 ו־8. בעיקר סוף עמוד 7 ותחילת עמוד 8), ולכן הבעל הסכים לקבל את העסקה על העונש הכלול בה כדי להחל בתהליך של 'מירוק עוונות' כלשונו של בא כוחו (עמוד 8 שם).

גם התנהלות הבת מלמדת שיש דברים בגו. לו היה מדובר בעלילה שנועדה להשיג הישג כספי או לספק איזה רגש נקמה, הבת הייתה ממשיכה במהלך עד תום. בפועל הבת בחרה להסתפק בהודאת האב ובקבלת האחריות שלו. נציין לדברי באת כוח התביעה (שם סוף עמוד 5 ותחילת עמוד 6).

בעניין חומרת הפגיעה בבת: בגזר הדין נקבע באופן חד־משמעי, על פי המסמכים שהוגשו בחודש מרץ 2006 מטעם המטפלות בארגון אל"י (האגודה להגנת הילד), שהבת הופנתה אליהן על ידי פקידת סעד לעניין חוק הנוער, שהבת פגועה קשות, ועניין זה אינו טעון הוכחה. כן נכתב שהבעל הודה במעשים המיוחסים והביע חרטה והבנה לסבלה של הבת.

הבעל בסיכומיו עושה ניסיון לתת פרשנות מקילה לדו"חות שהוגשו על ידי ארגון אל"י (האגודה להגנת הילד). ואולם, עיון בדו"ח מיום כ"ח בסיוון תשס"ה (5.7.2005) שצורף לתיק לא מותיר מקום לספק באשר למצבה הקשה של הבת וניסיונותיה לפגוע בעצמה. נציין שגם בפסק הדין של בית הדין הגדול מיום י"ב בכסלו תשס"ו (13.12.2005) נקבע באופן ברור על פי החומר שבתיק שהבת ניסתה לפגוע בעצמה. משתמע מנימוקי פסק הדין שבית הדין הגדול אף נוטה לסמוך על הבירור שיערך בבית המשפט בעניין הפלילי – בניגוד למה שמשתמע מדברי בית הדין האזורי בפתח תקווה שבהם ידובר להלן.

טענת הבעל שסירב לקבל טיפול ולקצר את תקופת המאסר קשה להבנה לאור הדברים שאמר בבית המשפט. נפנה לאמור בגזר הדין מיום כ"ו בטבת תשס"ז (16.1.2007) (עמודים 8 סעיף 9) שהבעל קיבל אחריות על מעשיו, הביע חרטה וביקש את סליחת בני משפחתו. אין גם להניח שכל הדברים שנאמרו באותה עת היו לצורך אישור עסקת הטיעון, מפני שגם לאחר מכן הבעל דבק בהודאתו. נפנה לדברי הבעל בדיון שהתקיים ביום כ"ב באדר תשס"ט (18.3.2009) (שורות 13–14 לפרוטוקול), שפנה כמה פעמים לוועדת השחרורים בבקשה להפחית שליש מתקופת המאסר ונדחה. ובידוע שאחד מהתנאים להגשת בקשה לקיצור עונש הוא הבעת חרטה על המעשים.

אלו עיקרי הדברים העולים מהחומר שבתיק, והם סותרים את הטענות שעליהן מבסס הבעל את גרסתו. הבעל טען שהאישה הגישה נגדו את התלונה עם הבנות, בעוד שלפי מה שעולה מהחומר שבתיק היו אלו הגורמים המקצועיים: יועצת בית הספר, פקידת הסעד לעניין חוק הנוער, ומדריכות בארגון אל"י (האגודה להגנת הילד) שעודדו את הבת להתלונן. הבעל טען שהודה כדי למנוע מהבת להעיד, בעוד שלפי דברי בא כוחו בבית המשפט היה די ברור שהבת מסרבת להעיד, ונראה שעיקר המטרה של הבעל הייתה לרפא את המשפחה ולסייע בשיקום הבת שהייתה זקוקה כל כך להודאתו ולקבלת האחריות על מעשיו. הבעל טען שהורשע על בסיס עדות האישה בעוד שבחומר שבתיק אין כל זכר לעדות של האישה, וכל ההרשעה מבוססת על הודאתו. הבעל טען שלא הוכח שהבת ניסתה לפגוע בעצמה, כאשר כל הגורמים, כולל בית המשפט ובית הדין הגדול קבלו את העובדה הזו כדבר שאין עליו עוררין.

נראה ש"לב יודע מרת נפשו", והבעל שסבל מרגשי אשמה קשים, ביקש לרפא את לבה של בתו הפגועה ולהודות בבית המשפט ולהביע חרטה, שעל פיה יבקש אחר כך קיצור תקופת המאסר, ולנהל מאבק עיקש על טיהור שמו מחוץ לבית המשפט.

בסיכומי הבעל בסעיף 5 עלתה הטענה, שבית הדין בפתח תקווה קבע עמדה בפרשה הפלילית. מדובר בדברי בית הדין האזורי לפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום כ"ז בתשרי תש"ע (15.10.2009), שדחה את דברי בא כוח האישה שביקש להסתמך על הודאת הבעל בבית המשפט ולפסוק חיוב בגט, ואמר שאין להביא ראיה ממה שנעשה בבית המשפט, מפני שהחוק שדנים על פיו שם אינו דומה לחוק שדנים על פיו בבית הדין, ושמדובר בהליכים שונים.

אמירה זו, מלבד שאינה מחייבת את בית דיננו, שכן אין מדובר בהחלטה חלוטה, אין בה גם קביעת עמדה חד משמעית אלא אמירה כללית שהקביעות בבית המשפט אינן מחייבות בהכרח את בית הדין, ועל בית הדין לקבוע את עמדתו לפי הכללים ההלכתיים.

האם הודאת הבעל במעשים הפליליים מחייבת מבחינה הלכתית

הדיון ההלכתי מתחיל עם סיום הבירור העובדתי שמסקנתו היא שיש בסיס לכך שהודאת הבעל הייתה אמתית ולא מאולצת כטענתו. לאחר שהצדדים התגרשו, אין אנו דנים במשמעות האישית של הדברים אלא אך ורק במשמעות הממונית של הדברים. נשווה להלכות המפורשות בשולחן ערוך חושן משפט סימן פ"א, שהכלל העולה מהם – שהודאה של אדם מחייבת אותו, אלא אם כן המודה חוזר בו ומנמק את הודאתו בעילה מספיקה לפי העניין, כפי שנוכיח להלן.

בסעיף א' שם נפסק שאדם שהודה לחברו וחזר בו בטענה שהתכוון לשטות בחברו נאמן, באופן שלדעת בית הדין ההודאה היא בגדר של 'מילי דכדי' – כלומר דברים בטלים שאדם עלול אף לשכוח שאמרם. ובסעיף ה' שם נפסק שאדם שהודה וחזר בו, אינו נאמן לטעון ששיטה בחברו בלי סיבה. בנדון בסעיף שם: ראובן תבע את שמעון ושמעון הודה וחזר בו בטענה ששיטה בחברו, ונימק זאת בכך ששיטה בראובן בהודאה, כשם שראובן שיטה בו בתביעה. הש"ך (שם ס"ק יב) חולק על דעת השולחן ערוך וכותב ששמעון נאמן לטעון ששיטה בחברו בלי סיבה. והקצות (שם ס"ק ח) כתב שאין חולק על כך שאדם שהודה אינו יכול לחזור בו ללא "אמתלא" מספיקה, ומחלוקת השולחן ערוך והש"ך היא האם טענת שמעון שרצה לשטות בראובן סתם כך בלי סיבה, היא אמתלא מספיקה.

על דרך זו כתב השולחן ערוך (שם סעיף ח), שאדם שהודה בדרך של הודאה גמורה, אינו נאמן בטענה שהודה כדי לשטות בחברו. ועיין בש"ך שם (ס"ק יט) שפירש שדרך הודאה גמורה, היינו שניכר שמתכוון למסור את הדברים לשומעיו. וכן (בסעיף יז שם) כתב השולחן ערוך שאדם שהודה בכתב ידו או בקניין או במעמד שלושתן, אינו יכול לחזור בו מהודאתו. ועיין בש"ך (שם ס"ק מה) ובקצות החושן (ס"ק יז) שדנו במי שהודה וחוזר בו בטענת "השבעה" – שבחוזר בו בטענת השטאה פשוט שאינו נאמן במקום שהעלה את הדברים על הכתב או שעשה מעשה אחר המוכיח שהודאתו רצינית. ועיין בש"ך שם (שם ס"ק מח), שהודה בכתב ידו לאו דווקא, ואף מי שהודה בפני עדים וצווה עליהם לכתוב, אינו יכול לחזור בו. ואף לדעת השולחן ערוך (שם סעיף יח) שהמודה בפני עדים יכול לחזור בו, הני מילי בהודה בעל פה ולא עשה מעשה, אבל בעשה מעשה, כגון שחתם על טופס השטר שהכינו עבורו, בוודאי שאינו יכול לחזור בו.

ולהרחבת העיון בעניין – עיין פד"ר (ג עמודים 349–351), ובמקורות שהביאו שם מחשובי האחרונים ומפסקי דין קודמים.

מכלל הדברים אנו למדים, שאדם שהודה לחברו וחזר בו, וטען שהודה כדי לשטות בחברו ונתן אמתלא מספיקה בנסיבות העניין לדעת בית הדין, נאמן.

בנדון דידן, הבעל הודה במעשים חמורים במעמד מחייב – בפני בית משפט אזרחי שמוסמך להרשיעו לפי הודאתו ולגזור עליו עונש שהוא אף חמור יותר מזה שהסכים עליו עם נציגי התביעה. הדברים באו בכתובים בפרוטוקול בית המשפט ובכתב האישום המתוקן. האמתלא שנתן הבעל שרצה לגונן על בתו, אינה מספיקה לדעת בית הדין בנסיבות של הודאה בדבר חמור כל כך, שאינה 'מילי דכדי', בדרך של מסירת דברים, שהיא הודאה גמורה. ואף לדעת מרן השולחן ערוך שהמודה לחברו בפני עדים יכול לחזור בו, הודאה שהוקראה לפרוטוקול בית המשפט, מגובה בתצהיר חתום על ידי הבעל, בוודאי שאינה פחותה מהודאה בכתב יד, שהמודה אינו יכול לחזור ממנה.

גם הטענה המשתמעת מדברי הבעל – שהיה אנוס להודות במה שלא עשה – אינה מקובלת. הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רה סעיפים ב ו־ו) שאדם שהודה שהוא חייב לחברו, בלי שיקבל תמורה, ואחר כך חזר בו וטען שנאנס להודות, צריך לעשות אחת משתיים: למסור "מודעא" לפני ההודאה או להוכיח שנאנס להודות.

הבעל לא מסר מודעא ולא הוכיח שנאנס להודות. הטענה שהודה בגלל שחשש ממה שיארע לבתו אם תידרש להעיד נגדו, אינה מקובלת כפי שהרחבנו לעיל.

להלן בנידון האם הצדדים מורדים זה על זה, נרחיב עוד בטענת הבעל שכל הפרשה הפלילית הייתה עלילה של האישה. נקדים את המסקנה, שהאפשרות הזו רחוקה מאוד מן הדעת ואינה מתיישבת עם החומר שבתיק.

פרק ב': כתובה, מזונות ופיצוי

בדיונים שהתקיימו לפנינו הצדדים טענו באריכות בעניין הכתובה. בדיון שהתקיים ביום י"ז באלול תשע"ב (4.9.2012) התברר שלצדדים שלוש כתובות: אחת – על סך חצי מיליון ל"י, נכתבה במעמד חופתם בשנת תשל"ח; שנייה – על סך חצי מיליון ש"ח נכתבה בשנת תשנ"ז; שלישית – אף היא על סך חצי מיליון ש"ח, נכתבה בשנת תשס"ד.

הבעל טוען שהוא פטור מכתובת האישה מכמה טעמים. האישה משיבה לטענות. הדיון בטענות הללו מתקיים במקביל לדיון אחר: בהנחה שהאישה זכאית לכתובה – האם יש בסיס לחייב את הבעל בכתובה בנוסף למה שהבעל יחויב לשלם לפי חוק יחסי ממון.

הצדדים האשימו זה את זה בהרס חיי הנישואין בעקבות העניין הפלילי ותבעו פיצויי גירושין. הבעל טען שהאישה העלילה עליו עלילה חמורה ובכך הרסה את חייו והביאה לגירושין. האישה טענה שהבעל עשה מעשים חמורים וגרם להרס המשפחה. בעניין זה כבר כתבנו את דעתנו לעיל, שיש לכל הפחות גרעין של אמת בדברי הבת, ולפיכך אין מקום לדון בתביעת הבעל לפיצויים אלא אך ורק בתביעת האישה.

נפתח בטענות הבעל בעניין הכתובה:

1. טענת מורדת

בדיון שהתקיים ביום י"ח באדר תש"ע (4.3.2010) (שורות 45–46 לפרוטוקול), וביתר פירוט בריכוז תביעות שהגיש הבעל ביום כ"א בכסלו תשע"א (28.11.2010) טען הבעל לראשונה שהאישה מורדת מחיי אישות ונוהגת בו בזלזול. לריכוז התביעות צורף מכתב של הבעל שמתאר חיים מלאי סבל עם האישה.

בכל הדיונים שהתקיימו בפני בית הדין פתח תקווה, הבעל לא עורר טענות אלו. גם בדיונים מאוחרים יותר שהתקיימו בפנינו, הבעל לא חזר על אותן טענות, לא ביקש לקיים דיון כדי להוכיח אותן, והתמקד בעיקר בטענות אחרות. קריאת הטענות מן הכתובים, אינה משכנעת בלשון המעטה. מרבית הטענות הן על מריבות בסגנון נפסד שלמרבה הצער נפוצות אצל הרבה בני זוג, ואינן חורגות מעליות ומורדות שיש בחיי הרבה בני זוג. חלק מהטענות, בעיקר בתחום חיי אישות, אכן חמורות, אך הבעל לא חזר עליהן, ולא ביקש לקיים דיון הוכחות בעניינן, מה שמלמד על חולשתן של הטענות.

הרושם הכללי מהתיק הוא הפוך, שעד שהבעל נעצר הצדדים ניהלו חיי נישואין טובים. נציין שוב לכתב התביעה לגירושין שהגיש הבעל בחודש יוני 2005, שאין בו זכר לכל ההאשמות הללו.

2. הצדדים מורדים זה על זה

כמפורט בראש החלטה זו. הבעל הגיש תביעת גירושין כנגד האישה בחודש יוני 2005, כמה חודשים לאחר תחילת ההליכים הפליליים. האישה השתהתה עם הגשת התביעה עד חודש נובמבר 2008. בדיון שהתקיים ביום כ"ז בתשרי תש"ע (15.10.2009) טענה האישה מפי בא כוחה שישנן כמה עילות גירושין, בין היתר טענה שהצדדים מורדים זה על זה. בדיון שהתקיים ביום ו' בטבת תשע"ב (19.12.2012) (שורות 74–75 ושורות 90–91 לפרוטוקול) הבעל טען שלאור טענת האישה שהצדדים מורדים זה על זה, האישה הפסידה את תוספת כתובתה. האישה השיבה מפי בא כוחה (שם שורות 149–150), שבמקום שהאישה אינה רוצה בבעל בגלל מעשיו, לא נאמרו דברי רבינו ירוחם שהאישה הפסידה את תוספת כתובתה.

למעשה, כבר בדיון הראשון שהתקיים ביום י"ט בסיוון תשס"ה (26.6.2005) הייתה הסכמה שהצדדים יתגרשו. הבעל תבע גירושין, והאישה אמרה שאין לה בררה אלא להתגרש (שורות 16 ו-23 לפרוטוקול). הבעל מצדו טען שהאישה רוצה להתגרש בדיוק כמוהו, ולשם כך נקטה נגדו בהליכים הפליליים.

בפרק העוסק בפרשה הפלילית עסקנו בהרחבה בטענותיו של הבעל בעניין זה וקבענו – על בסיס החומר המשפטי שבתיק – שאין בהן אמת בלשון המעטה. מופרכת גם הטענה שהאישה יזמה את הגשת התלונה הפלילית כנגד הבעל, כדי לבסס עילה לתביעת גירושין וקבלת הכתובה. כל המעיין בתיק ייווכח שהאישה לא התנהגה כמי שמבקשת עילה להיפטר מבעלה. אדרבה נראה מהחומר שבתיק, ובפרט מכתב התביעה לגירושין שהבעל הגיש ביום כ"ז באייר תשס"ה (5.6.2005) ומפרוטוקול הדיון הראשון שהתקיים ביום י"ט בסיוון תשס"ה (26.6.2005), שעד מעצרו של הבעל הצדדים ניהלו חיי נישואין סבירים עד טובים. בשנת תשס"ד, כמה חודשים לפני פרוץ הפרשה הפלילית, הבעל אף כתב לאישה כתובה חדשה על סך חצי מיליון ש"ח. כמה ימים לפני מעצרו של הבעל בשלהי חודש אפריל 2005 האישה ערכה לבעל מסיבת הפתעה לרגל הגיעו לגיל חמישים. גם אחרי שהבעל נעצר, האישה לא הזדרזה להגיש נגדו תביעת גירושין וכתובה וביקשה תחילה לשמור על זכויותיה ולהגיש – בכוחות עצמה ללא ייצוג – תביעת מזונות ובקשה לצווי עיקול. רק לאחר כמה שנים בעקבות הערת בית הדין, הגישה תביעת גירושין.

נכון הדבר שברגע שהבעל הגיש תביעת גירושין ותביעות נוספות, האישה שכרה עורך דין מיומן, שעורר את עניין הכתובה בדיון הראשון ואף הציע שהצדדים יתגרשו ויטענו בעניין לאחר הגירושין. כך גם בדיון השני שהתקיים ביום י"ד במרחשוון תשס"ט (12.11.2008) ובדיונים שהתקיימו לאחר מכן עניין הכתובה עלה שוב ושוב. אך אין בכל זה כדי לשנות את התרשמות בית הדין שהאישה לא יזמה את הגירושין כדי לקבל את כתובתה.

יצוין שאותו בעל שטוען שאשתו רוצה להפלילו בעברות חמורות שלא היו מעולם, הודה בחצי פה בדיון שהתקיים ביום ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012) (שורות 99–117 לפרוטוקול) שהציע לאישה כמה חודשים לאחר תחילת ההליכים לצאת יחד להופעה מוזיקלית לרגל יום נישואיהם. הבעל תירץ את ההצעה ליציאה משותפת ברצון לחדש את הקשר עם הילדים. תירוץ זה אינו מקובל כלל וכלל, שכן איזה בעל ירצה בקשר עם אישה שזממה לגרשו מהבית כדי לגבות את הכתובה, ולשם כך שכנעה את בתה להמציא סיפור דמיוני על מעשים איומים שעשה האב במשך עשר שנים, שרק העלאתם על דל שפתיה תגרום לבת נזקים איומים. ואיזה בעל ייתן אמון באישה נוראה כזו ויציע לה יציאה משותפת כדי לחדש את הקשר עם הילדים. אין זאת אלא שהבעל יודע היטב את האמת, ובצר לו מטיל את האשם על האישה.

נוסיף ונציין שגם אם הבעל משוכנע בצדקתו, לאישה יש לכל הפחות את הזכות ליהנות מהספק האם לקבל את דברי הבעל או את דברי בנותיה. במצב כזה אך טבעי שהאישה תנהג בזהירות ותתרחק מהבעל, ותבקש את הגנת הערכאות המשפטיות.

מסקנת הדברים היא שהאישה רצתה בגירושין בגלל מעשיו של הבעל. בפסק דין שניתן בבית הדין הגדול בחודש אב תשע"ה (פורסם) בהרכב בראשות הנשיא שליט"א נקבע, שדבריו הידועים של רבנו ירוחם באיש ואישה המורדים זה על זה, נאמרו במקום שהאישה אינה רוצה בבעל בלי כל קשר למעשיו. גם אם תחילת הרצון בגירושין היה בגלל מעשיו, אם כעת התחדש אצל האישה רצון עצמי בגירושין – הרי הצדדים מורדים זה על זה, ובזה אמר רבנו ירוחם שהאישה הפסידה את כתובתה. אבל במקום שהאישה אינה רוצה בבעלה בגלל מעשיו, ואין לנו דרך לדעת מה היה קורה אלמלא הבעל היה עושה את מה שעשה, אין דנים את הצדדים כמורדים זה על זה, מפני שבכי האי גוונא האישה שתובעת גירושין תובעת למעשה את זכויותיה מכוח אישות – לחיות עם בן זוג שרוצה ויכול לספק את צרכיה לפי דיני ישראל.

3. טענת הבעל לעלילה מצד האישה

בדיון שהתקיים ביום ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012) טען הבעל שהאישה העלילה עליו עלילת שווא שאנס את בתו, כאשר גם לפי כתב האישום שהוגש נגדו, הבעל לא הואשם באונס אלא בביצוע מעשים מגונים.

האסמכתא היחידה לכך שהאישה האשימה את הבעל במעשה אונס היא כתב התביעה למזונות וצו עיקול שהגישה האישה ביום ו' באייר תשס"ה (15.5.2005) שבו כתבה האישה בכתב ידה:

"בעלי נעצר על ידי המשטרה בגין אשמה של אונס בתי הקטנה בת ארבע עשרה וחצי במשך שנים. נמצא בהארכה שנייה על ידי הפרקליטות בבית המעצר בתחנת משטרת פתח תקווה. אני זקוקה למזונות, טיפולים לבני המשפחה וכו' סך של חמשת אלפים ש"ח."

גם בכתב התביעה לגירושין שהגיש הבעל בבית הדין פתח תקווה לא נטען שהאישה התלוננה במשטרה שהבעל ביצע מעשה אונס, אלא שהאישה אמרה (סעיף 5 שם) שהבעל הוא אדם קשה שאי אפשר להסתדר אתו. בפרוטוקול הדיון הראשון, טען בא כוח הבעל שהאישה הגישה את התלונה במשטרה אך לא טען שהאישה האשימה אותו בפשע נוסף. טענה זו נולדה בשלב מאוחר יותר, ועל בסיסה הבעל טוען שיש לפטרו מהכתובה משני נימוקים הלכתיים המפורטים בסיכומיו (סעיפים 6 ו-13): שהאישה גרמה במעשיה לגירושין, והגירושין יצאו ממנה, כלשונו של הטור (אבן העזר ריש סימן קיח), ודינה שהפסידה את תוספת כתובתה, ושהאישה סיכנה את בעלה בפרשה פלילית נוספת, והיא אישה שעוברת על דת, שדינה מפורש בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו סעיף ד ברמ"א), שהפסידה את כתובתה.

יש לדחות את טענות הבעל. הגירושין לא יצאו מהאישה אלא מהאיש שעשה מעשים חמורים בבתו. גרסתו שהכול עלילה של האישה נדחתה בפרק שעוסק בפרשה הפלילית. אין כאן גם עניין של עוברת על דת, שכן הדברים שהאם כתבה בכתב התביעה למזונות לא התקדמו לשום מקום. נראה יותר שהאישה לא דקדקה בדבריה כשכתבה שהבעל אנס את הבת, והראיה שבכל הדיונים וכתבי בית הדין, האישה לא חזרה על האשמה זו.

4. תביעת כתובה ותביעה לפי חוק יחסי ממון

הצדדים קיבלו על עצמם בקניין שבית הדין ידון בעניין הרכוש לפי החוק האזרחי. בדיונים שהתקיימו ביום י"ד בטבת תשע"א (21.12.2010) (שורות 20–24 לפרוטוקול) וביום ב' באדר תשע"א (8.3.2011) (שורות 37–45 לפרוטוקול) טענו הצדדים בעניין זכותה של האישה לתבוע את כתובתה לאור הסכם הגירושין. הבעל טען שסעיף 8 בהסכם שבו נכתב: "מעבר לאמור בהסכם זה, אין למי מהצדדים כל טענה או תביעה זה כנגד משנהו" כולל את תביעת הכתובה. האישה השיבה, שלפי סעיף 5 בהסכם שבו נכתב: "כל אחד מהצדדים לא מוותר על כל זכות השמורה לו מכוח הדין ומכוח החוק", שמורה לאישה הזכות לתבוע את כתובתה לפי דין תורה. הבעל טען מנגד שלפי פקודת הפרשנות "הדין" הוא הדין האזרחי.

ביום ב' באדר תשע"א (8.3.2011) החליט בית הדין לקבל את טענת האישה ולקבוע שהיא רשאית לתבוע את כתובתה. בית הדין הוסיף נימוק שגם אם יש ספק אם לפי ההסכם האישה מחלה על כתובתה – פסק מרן השולחן ערוך (אבן העזר סימן קה סעיף ה), שמחילת כתובה צריכה להיות מפורשת וברורה. בית הדין הפנה גם לסעיף 17 לחוק יחסי ממון, שלפיו תחולת החוק אינה מונעת מהאישה לתבוע את כתובתה. הבעל ערער על ההחלטה, וטען בין היתר שבדיון שהתקיים עובר להשגת ההסכם, הוטעה לחשוב שישנם רק שני מסלולים: תביעת כתובה ותביעה לפי חוק יחסי ממון. ומשבחרו הצדדים בתביעה לפי חוק יחסי ממון אי אפשר לדון גם בתביעת הכתובה.

ביום כ"ג טבת תשע"ב (18.1.2012) החליט בית הדין הגדול בדעת רוב (הגאון רבי חגי איזירר והגאון רבי ציון בוארון) לדחות את הערעור.

הגאון רבי חגי איזירר בנימוקיו, עמד על הסתירה בין סעיף 5 לסעיף 8 בהסכם, וכתב שיש ליישב את הסתירה ולפרש שסעיף 5 עוסק בכל תביעה שנובעת מכוח הנישואין, לפי החוק ולפי ההלכה, וסעיף 8 עוסק בתביעות שיכולות להתקיים בין שני אנשים זרים ואינן תוצאה של הנישואין, כגון תביעה על גנבות ומעילות. בנימוקי הגאון רבי ציון בוארון נכתב בקצרה שהחוב בכתובה הוא חוב פסוק, והוויתור על הכתובה אינו ברור, לכן ההתחייבות בכתובה נותרה בעינה. בנימוקי דעת המיעוט של הגאון רבי ציון אלגרבלי נכתב בקצרה, שבגלל חוסר בהירות בעניין הכתובה, אין להוציא ממון, והבעל פטור מחוב הכתובה.

הגאון רבי חגי איזירר רשם הערה על ההפניה של בית הדין לסעיף 17 לחוק יחסי ממון, שממנה משתמע שבית הדין אינו רשאי לקזז את דמי הכתובה ממה שתקבל האישה לפי חוק יחסי ממון. כותב הגאון רבי חגי שלפי מה שכתב בפסק דין [במקום אחר], סעיף 17 עוסק בבית דין או בית משפט שדנים לפי החוק האזרחי, שהם מנועים מלקזז מחלק האישה את סכום הכתובה, ואינו עוסק בבית דין שדן בחיוב כתובה בפועל שרשאי לקזז מדמיה את מה שתקבל האישה לפי חוק.

מובן מהדברים שהיה ברור לחברי בית הדין הגדול שאין אפשרות שהבעל ילקה בכפלים ויחויב גם לפי החוק וגם לפי ההלכה, והדיון בערעור הוא האם בית הדין רשאי לדון בכתובה או שעליו לדון אך ורק לפי החוק. בעניין זה הערעור נדחה ונקבע שאפשר לדון בשני העניינים, אך אי־אפשר לחייב גם בכתובה וגם לפי החוק.

הדבר מסתבר גם לאור מה שמשתקף מהפרוטוקולים של הדיונים שקדמו לאישור ההסכם (כמפורט גם בפסק בית הדין הגדול עמ' 1), שדובר על שתי חלופות: פסיקה לפי החוק או לפי ההלכה. ונראה שזו הייתה גם עמדת בית הדין בהרכבו הקודם כנחזה מהפרוטוקולים מיום י"ח באדר תש"ע (4.3.2010) (שורות 42–43) ומיום ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012) (שורה 151).

5. טענת פסול בכתובה

הבעל כתב לאישה שלוש כתובות בשלושה מועדים שונים. בדיונים שהתקיימו ביום י"ז באלול תשע"ב (4.9.2012) וביתר פירוט ביום ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012) (שורות 48–71, ו־123–130 לפרוטוקול), הצדדים טענו בעניין כשרותן של שלוש הכתובות.

הבעל טען שהכתובה היחידה שהיא בת תוקף היא הכתובה הראשונה, שערכה הנומינלי אפסי. הבעל הסביר בדיון ובסיכומיו (סעיף 22 ואילך) שאת הכתובה משנת תשס"ד כתב על פי המלצתו של הרב עזריה בסיס – רבה של ראש העין, שאמר לצדדים שבכתובה משנת תשל"ח נפלה טעות – נכתב בה יום שני י"ח במרחשוון תשל"ח, כאשר באותה שנה יום זה חל ביום ראשון והנישואין היו אור ליום שני י"ט במרחשוון תשל"ח – ולפיכך היא פסולה. הסתבר לבעל בדיעבד שהרב טעה והטעה והכתובה הראשונה כשרה ולא היה צורך בכתובה משנת תשס"ד, ולפיכך הכתובה החדשה נכתבה בטעות והיא פסולה.

נוכח העובדה שהכתובה השלישית היא "כתובה דאישתכח בה טעותא", טען הבעל שלפי הדין אין לערוך בה שינויים, ובפועל, טען הבעל בדיון ובסיכומיו (סעיף 31), נערכו בה שינויים בדברים הבאים: בהוספת שם לאישה; בנוסח "אנא אפלח ואוקיר" וכו'; בהוספת "מהר בתוליכי"; בפירוט "נדוניא דהנעלת ליה בין בכסף בין בזהב" וכו'; בקבלת הבעל שחוב הכתובה לא יישמט בשביעית.

אשר לכתובה משנת תשנ"ז, טען הבעל שנפלה בה טעות – שנכתב בה יום שלישי ד' ניסן ובאותה שנה יום ד' ניסן חל ביום שישי – ולפיכך היא פסולה.

האישה הכחישה את דברי הבעל וטענה שהבעל עשה כתובה חדשה מפני שערכה של הכתובה הראשונה נשחק לחלוטין, וכדי להראות את אהבתו לה. אשר לכתובה משנת תשס"ד, טענה האישה מפי בא כוחה (שורות 129–130 לפרוטוקול) שהסתבר לה בדיעבד שהבעל כתב את הכתובה בזמן שביצע את המעשים הפליליים ומתוך רגשות אשם שהיו לו.

עיינו בכל טענותיו של הבעל ומצאנו שהן אינן מספיקות לערער את תוקף הכתובות משנת תשנ"ז ותשס"ד.

נפתח דווקא בכתובה משנת תשס"ד. הבעל טוען שהוטעה לחשוב שיש צורך בכתובה חדשה, כשלפי ההלכה הכתובה הראשונה משנת תשל"ח הייתה כשרה. טענה זו אינה מקובלת כלל. ידוע לבית הדין שהורתן ולידתן של כתובות אלו שנכתבות שנים רבות לאחר הנישואין, בסגולה לשלום בית שמקורה אינו ברור, כביכול עם ביטול הכתובה הראשונה וכתיבת הכתובה החדשה "נפתח המזל" של בני הזוג מחדש, והשלום ישכון בביתם. בדרך כלל הנוסח שנבחר הוא של כתובה דאישתכח בה טעותא, על אף שבחלק לא מבוטל מן המקרים הכתובה כשרה למהדרין. בוחרי הטעויות אינם "בררנים" יתר על המידה, וגם טעות שלפי ההלכה אינה פוסלת, היא עילה לכתיבת כתובה חדשה.

מכל מקום ברור, שלא הטעות היא שגרמה לכתיבת הכתובה החדשה אלא רצונם של הצדדים לעשות סגולה לשלום בית. הדבר מוכח מתוכו, שכן אם מדובר בתיקון טעות בלבד, מדוע התנדב הבעל להתחייב בסכום של חצי מיליון ש"ח, פי עשרת אלפים מבכתובה המקורית. ואין לומר שהבעל לא יכול להתחייב בפחות ממה שנכתב בכתובה משנת תשנ"ז, שכן לטענת הבעל, אף הכתובה משנת תשנ"ז היא כתובה פסולה.

אך גם אם נניח שהכתובה נכתבה מחמת טעות שנמצאה בכתובה הישנה, הרב מסדר הכתובה החדשה מצא לו טעות ש"ראוי להתכבד בה" לפי כמה מחשובי הראשונים שהובאו בש"ך (חושן משפט סימן מג ס"ק ז). טענת הבעל שבכתובה שלפנינו הטעות מוכחת מתוכו יותר מאשר בנדון בשולחן ערוך (שם סעיף ה) אינה מקובלת.

בעניין נוסח הכתובה. בספר נחלת שבעה (פרק יד – נוסח כתובה דאשתכח בה טעותא) נכתב שיש לכתוב את הכתובה החדשה בלישנא של הכתובה הישנה. וזה חלק מהנוסח הקבוע של כתובה זו. הנחלת שבעה לא כתב מה מקורו של הדין הזה ונראה שהוא מסברה, שהכתובה המתוקנת צריך שתהיה כמו הכתובה הראשונה בלי הטעות. מכל מקום נראה שהעתקת הנוסח המקורי אינה לעיכובא, בוודאי לא כאשר מדובר בשינויים שאינם פוסלים את הכתובה כמו אלו שלפנינו.

ואף שהתברר שהעדים שחתמו על השטר לא דייקו בעדותם – שחתמו על כך שהכתובה נכתבה בלישנא של הכתובה הראשונה, ולא היא – אין זה מספיק כדי לפסלם. עיין רמב"ן ורשב"א (בבא מציעא עב ע"א), מגיד משנה (הלכות מלווה ולווה פרק כג הלכה א) וטור ושולחן ערוך (חושן משפט סימן מג סעיף ח), דגם עדים שחתמו על שטר מוקדם – אם לא התכוונו להקדים וטעו בעיבורא דירחא או בהלכות שטר מוקדם, וקל וחומר כאשר טעו בדבר שמצוי שעדים טועים בו – שכתב הש"ך שם (ס"ק יט) שגם לדעת היש חולקים ברמ"א שם, שבמקום שכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר שטעו בעיבורא דירחא וכדומה, נאמנים לומר שטעו בדבר שמצוי לטעות בו – אינם עדים פסולים, וגובים בשטר מנכסים בני חורין של הלווה.

ונראה שגם עדים שטעו בדבר שלא מצוי לטעות בו ואי אפשר לתרץ את הטעות בעניין אחר – אם הטעות היא בדבר שאינו מהותי, העדים כשרים. דהא הטעם שעדים שחתמו על שטר מוקדם בכוונה פסולים לעדות הוא משום שהם עדי שקר בדבר מהותי, שעל ידי השטר המלווה יגבה מלקוחות שלא כדין – עיין שו"ת מהרנא"ח (סימן קי הובא בש"ך חושן משפט סימן מג ס"ק ז)  ונתיבות שם (ס"ק ג). וכן הוא הדין בכל עד שהעיד והוכחש, דאם הוכחש בדרישה וחקירה – אלו שבע דרישות וחקירות שבלעדיהן העדות היא עדות שאי אפשר להזימה, והחלק העיקרי בעדות – העד פסול והעדות פסולה, ואם הוכחש בבדיקות, העד כשר והעדות כשרה. עיין שולחן ערוך (חושן משפט סימן ל סעיף ב) ובנושאי כלים שם.

ובנדון דידן, כל השינויים שהבעל ציין להם אינם בדברים מהותיים אלא בתוספת או שינוי לשון, או תוספת שם שאינו פוסל בשטרות דעלמא שאינם גט, או השמטת חוב הכתובה בשביעית, שגם אלמלא התוספת הזו קיימא לן (גיטין יח ע"א) שכתובה אין שביעית משמטתה.

על כל זה יש להוסיף, והוא הטעם העיקרי, שהבעל לא הכחיש שהתחייב בקניין ובאודיתא בכתובה החדשה. אם כך, גם אם תמצי לומר שהעדים פסולים והשטר פסול, בדיני ממונות "לא איברו סהדי אלא לשקרי" (קידושין סה ע"ב) ולפנינו הבעל מודה בהתחייבות. טעם זה יפה גם באשר לכתובה משנת תשנ"ז, שבמקום התאריך נכתב יום בשבוע שקודם ליום בחודש בכמה ימים.

סוף דבר – ההתחייבויות שבכתובות המאוחרות שרירות וקיימות.

6. מזונות הבת

האישה הגישה תביעת מזונות הבת הקטינה בבית הדין בפתח תקווה. ביום י"ט בסיוון תשס"ה (26.6.2005) התקיים דיון בתביעה, וביום כ' בסיוון תשס"ה (27.6.2005) פסק בית הדין שהבעל חייב לשלם לאישה סך של אלף וחמש מאות ש"ח למזונות הבת. על פסק הדין הוגש ערעור. ביום י"ב בכסלו תשס"ו (13.12.2005) קיבל בית הדין הגדול את הערעור ופסק שעל הבעל לשלם אלף ש"ח נוספים למזונות הבת.

הבעל, בריכוז תביעות מיום כ"א בכסלו תשע"א (28.11.2010) ובסיכומיו מיום ט"ו באייר תשע"א (19.5.2011), תובע לבטל את חיובו במזונות בתקופה ששהה בכלא.

הבעל טוען שבתקופת המאסר בתו הייתה בת למעלה מחמש־עשרה, ולפי פסק בית הדין הגדול בתיק 4455-22-1, אב ששוהה במאסר ובשל כך אינו יכול לעבוד ולפרנס, פטור אף ממזונות ילדים מעל גיל שש. בריכוז תביעות שהגיש לתיק הבעל דרש אף להשיב לו את המזונות שכבר שילם בתקופת המאסר. בסיכומיו (בסעיף ה) חזר בו מתביעה זו.

האישה תובעת לחייב את הבעל לשלם מזונות החל מחודש מאי 2005 עד חודש אפריל 2007, וכן עבור חודש אוקטובר 2008. לטענתה, פסקי הדין שנתנו בעניין אינם ברי אכיפה על ידי הוצאה לפועל לאור החלטת בית הדין שדמי המזונות ישולמו לאישה ישירות על ידי הצבא. האישה משיבה לטענה שהבעל אינו יכול לעבוד ולפרנס, וטוענת שהבעל אשם במצבו, וכן שלבעל רכוש רב.

נחלק את הדיון לשלוש תקופות:

א.   עד חודש פברואר 2007, הבעל חייב לשלם מזונות מלאים כפי שנפסק.

ב.   החל בתחילת המאסר בחודש פברואר 2007 ועד חודש יולי 2008 כולל, הבעל המשיך לקבל פנסיה מהצבא, כך שאין כל בסיס לטענתו כי היה עני שאין לו מהיכן לפרנס את בתו. העובדה שהצבא קיזז סכומים אלו בהמשך בפריסה של חמישים תשלומים, אינה משנה את העובדה שבפועל הבעל קיבל את תשלומי הפנסיה, לפיכך טענתו אינה מקובלת. ברם גם האישה מודה שהבעל שילם עבור מרבית תקופת המאסר למעט חודשים פברואר–אפריל 2007, והבעל כאמור חזר בו מהבקשה להחזיר לו את דמי המזונות ששולמו. אם כך הדיון מתמקד בחודשים פברואר–אפריל 2007 ואוקטובר 2008.

ג.    לפי החלטת בית הדין מיום כ"ד בסיוון תש"ע (6.6.2010), החל מיום כ"ט בתשרי תשס"ט (28.10.2008) שבו מלאו לבת הקטנה שמונה־עשרה שנה, הבעל פטור ממזונותיה.

לאור כל האמור, ולאחר שיקול דעת מוחלט להפחית את דמי המזונות עבור החודשים שבמחלוקת ולהעמידם על סך של 1000 ש"ח לחודש בלבד.

פרק ג': חלוקת הרכוש

בהסכם הגירושין בין הצדדים נקבע שהרכוש יחולק לפי חוק יחסי ממון. בהחלטות מאוחרות יותר מונה בהסכמת הצדדים, מומחה שהגיש כמה חוות דעת.

להלן העניינים שנסקרו בחוות הדעת, וטענות הצדדים באותם עניינים:

1. זכויות שלא נצברו בתקופת המאסר של הבעל

בדיון שהתקיים ביום ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012) עלתה על שולחנו של בית הדין בקשת האקטואר להבהיר כיצד יש לאזן את הנכסים לאור העובדה שבתקופת המאסר הבעל לא קיבל פנסיה מהצבא.

בית הדין הביע את דעתו בדיון שלא ניתן לאזן ממון שאינו קיים. מאידך גיסא, לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, אפשר לאזן את הנכסים בצורה שאינה שוויונית, ולקבוע שזכויות שהאישה צברה בתקופה שהבעל ישב במאסר לא יאוזנו.

הדיון בעניין סעיף 8 לחוק אינו מצטמצם לכספים שנצברו בתקופת המאסר, אלא לכלל הנכסים שהם ברי איזון. שני הצדדים מאשימים זה את זה בכישלון הנישואין, ומבקשים לעשות שימוש בסעיף זה, כדי לאזן את הנכסים לטובתם.

הצדדים האריכו בסיכומיהם, והפנו לפסק דין של בית המשפט העליון (בע"מ 7272/10). בפרשה שם הבעל הורשע בניסיון רצח של האישה. בית המשפט דן בשאלה האם יש להרשעת הבעל השפעה על הדרך שבה יחולק הרכוש בין הצדדים, כאשר מול עיניו היה פסק דין קודם שניתן בבג"ץ (8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול) שבו נקבע שבית הדין ובית המשפט, בבואם לשקול אם לאזן את נכסי הצדדים באופן שאינו שוויוני לפי סעיף 8 לחוק, אינם רשאים להביא בשיקוליהם שאלות של אשם בכישלון הנישואין. זאת משום שחלוקת הרכוש אינה משמשת כלי עונשי בידי הערכאה השיפוטית.

דעת השופטת דפנה ברק ארז שאפשר לעשות שימוש בסעיף 8 לחוק, ולקבוע שהבעל מנוע מלקבל חלק בנכסים שהאישה צברה לאחר ניסיון הרצח. וזאת מן הטעם שאם מעשיו של הבעל היו מצליחים, לא היו נצברות הזכויות לטובת האישה. השופטת עורכת השוואה לחוק הירושה ולתקנות שונות שבהם נקבע שכלפי אדם שגרם לעצמו או לאחר מוות, קיימת מניעה שייהנה מפֵרות מעשיו.

השופטת מרחיבה את בסיס הדיון, ודנה האם אפשר לקבוע שמעשי אלימות שעולים כדי שלילת אנושיותו של בן הזוג מאיינים את השותפות הזוגית באופן שמקנים לבן הזוג המותקף עילת הגנה אל מול התביעה של בן הזוג התוקפן. אין מדובר במערכת עונשית כנגד התוקפן, אלא בהגנה למותקף – שלא יאלץ לשתף את התוקפן בנכסים שנצברו כתוצאה מעצם קיומו, שאותו ניסה התוקפן לשלול.

השופטת קובעת, שכאשר הצד התוקפן פגע בפועל ביכולתו של הצד המותקף להתפרנס, בית הדין ובית המשפט רשאים לפי סעיף 8 לחוק, במסגרת חלוקת הרכוש, לתת ביטוי לכך שכושרו של הצד המותקף לצבור נכסים בתקופת הנישואין נפגע כתוצאה ממעשיו של הצד התוקפן.

לדעת השופט ניל הנדל, מעשה אלימות חמור ככל שיהיה, שלא השפיע על יכולתו הכלכלית של המותקף, לא יקים מניעה או הגנה לצד המותקף כנגד תביעה של הצד התוקף.

לדעת השופט חנן מלצר, גם כאשר לא הוכחה פגיעה ביכולתו הכלכלית של הצד המותקף, כאשר מעשיו של הצד התוקף עולים כדי האשמה פלילית, הפגיעה באוטונומיה של בן הזוג מצדיקה חלוקה לא שוויונית לפי סעיף 8 לחוק. וזאת מן הטעם שהעקרונות שעליהם החוק מבוסס הם: אוטונומיה לכל אחד מבני הזוג ושוויון. ופגיעה באוטונומיה של בן הזוג, פוגעת באחת המטרות שהחוק נועד לקדם, ולפיכך הדבר מצדיק חלוקה של הרכוש בצורה לא שוויונית לפי סעיף 8 לחוק.

כאשר מקרה האלימות העמיק את הקרע בין הצדדים, אין מחלוקת בין חברי המותב שלבית הדין ובית המשפט יש רשות להקדים את מועד הקרע בהתאם לסעיף 5 לחוק. הדיון הוא בשיקול הדעת המסור לבית הדין ולבית המשפט, במסגרת ה"נסיבות המיוחדות" שבסעיף 8 לחוק.

יש להדגיש שבפרשה שם הבעל הורשע ונענש על הפגיעה באישה, ואף חויב לפצות את האישה. הדיון היה אך ורק בעניין חלוקת הרכוש.

האישה בסיכומיה (סעיף 32 ואילך) מפנה לפסק הדין הזה, שבו נקבע שאלימות קיצונית של בן זוג אחד כנגד משנהו היא עילה בנסיבות מסוימות לחלק את הנכסים בצורה שאינה שוויונית.

הבעל בסיכומיו (תשובה לסיכומי האישה סעיפים לג–לו) משיב שהנימוקים של כל חברי המותב אינם מתאימים למקרה שבו בן זוג פוגע בבתם המשותפת של הצדדים, אלא אך ורק למקרה שבו בן זוג אחד פוגע פגיעה חמורה במשנהו, שלדעת השופטת ברק ארז, הצד הפוגע הקים במעשיו מניעה לחלוקת הרכוש באופן שוויוני, לדעת השופט הנדל בן הזוג הפוגע פגע ביכולתה הכלכלית של האישה, ולדעת השופט מלצר בן הזוג הפוגע פגע באחד מהערכים שהחוק בא לקדם – מתן אוטונומיה לאישה.

הבעל מוסיף שנידון דידן קל עוד יותר, מפני שהבעל הורשע במסגרת עסקת טיעון, והעברה שהורשע בה אינה חמורה כמו עברה של ניסיון רצח שבה הורשע הבעל בפרשה שבפסק הדין שם.

מנגד, האישה מוסיפה וטוענת, שיש לתת את הדעת גם על כך שמעשיו החמורים של הבעל אילצו אותה לעצור את התקדמותה המקצועית ולהקדיש יותר לטיפול בבת, וכן על כך שנאלצה להוציא הוצאות כספיות רבות כתוצאה מאותם מעשים.

במישור העקרוני, מקובלת עלינו טענת הבעל שאין להשוות את הנדון שלפנינו למקרה שנדון בבית המשפט העליון, מן הטעם הפשוט שבנדון שלפנינו הנפגעת אינה בת הזוג אלא הבת המשותפת. באשר לטענת האישה שהתקדמותה המקצועית נעצרה. טענה זו, מלבד שהיא נטענה בעלמא ללא כל אסמכתא, כלל אינה רלוונטית לאור טענת האישה שעד שהבעל נעצר כלל לא ידעה על המעשים החמורים שהאב עשה בבת, וממילא לא יכלה להקדיש להם זמן ומשאבים. ההשפעות שהיו לאותם מעשים חמורים מיום המעצר ואילך, לא ישפיעו על חלוקת הרכוש מן הטעם שיום המעצר נקבע ליום הקרע שממנו ואילך מתבטל ההסדר הרכושי בין בני הזוג, ולא נצבר עוד רכוש משותף.

ברם יש לתת את הדעת על נזקים הכלכליים הישירים שגרם הבעל לאישה, שמכאן ואילך תהיה מטופלת בבת פגועה שתתקשה לתפקד ובוודאי להקים בית בישראל. הגם שמדובר בנזקים שיתהוו לאחר מועד הקרע, תחילתם כעשור לפני הפירוד ומועד הקרע. דומה הדבר לבן זוג שגרם בפשיעתו למשק הבית לשקוע בחובות שבן זוגו יאלץ לשלם מחצית מהם שנים רבות לאחר הגירושין. וכי יעלה על הדעת שהדבר לא יבוא לידי ביטוי בחלוקת הרכוש. כך גם מעשיו של הבעל שהטילו על האישה עול כלכלי כבד. די אם נציין לפסיקת בית הדין הגדול מיום י"ב בכסלו תשס"ו (13.12.2005) שבה חויבה האישה להשתתף בהוצאות הטיפולים הפסיכולוגיים בבת, שהם תוצאה ישירה של מעשיו של האב.

הבעל בסיכומיו טוען טענה נוספת, שגם אם בית הדין יקבע שיש בסיס בחוק ובפסיקה לאזן את הנכסים באופן שאינו שוויוני, לאור האמור בסעיף 8 בהסכם, אין לקבל טענות נוספות מעבר לאמור בהסכם, ואיזון שאינו שוויוני בדרך של החרגת הנכסים שצברה האם בתקופת המאסר או בכל דרך אחרת, לא הוזכר בהסכם.

טענה זו מוזרה מעט. הן הדיון בעניין זה נעשה לפי סעיף 8 לחוק, וגם הבעל דרש שיעשה שימוש בסעיף זה, בגין העלילה שייחס לאישה, אם כן כיצד יטען כעת שההסכם מונע מהאישה לטעון טענה זו.

הבעל בסיכומיו מעורר טענה נוספת, שבית המשפט חייבו לפצות את הבת בעשרים אלף ש"ח ואין זה צודק להטיל עליו קנס נוסף. גם טענה זו אינה מקובלת. הדיון שלפנינו אינו בין האב לבת אלא בין הבעל לאישה. לו היה מדובר בפיצוי בסכום משמעותי שיש בו סיוע ממשי לשיקום חייה של הבת בעתיד, היה מקום להתחשב בו בקביעת היקף הפגיעה הכלכלית המתמשכת של הבעל באישה. אין כן הדברים כאשר מדובר בסכום נמוך כל כך.

לאור כל האמור, ולאחר שיקול דעת, מוחלט לערוך איזון שאינו שוויוני המשקף את הפגיעה הכלכלית שגרם הבעל לאישה, ולהגדיל את חלקה של האישה בנכסים המאוזנים בסך של מאה וחמישים אלף ש"ח.

2. כספי פיצויים ששולמו לבעל בגין נזקי גוף

בדיון שהתקיים ביום ו' טבת תשע"ג (19.12.2012) (שורות 14–23 לפרוטוקול) תבעה האישה לקבל מחצית מכספי פיצויים ששולמו לבעל בגין פגיעות גוף בתאונת דרכים שארעה ביום ב' באייר תשנ"ט (18.4.1999). לאחר שהתברר בדיון שהכספים לא הופקדו בחשבון משותף, והם אינם כספים משותפים, חזרה בה האישה מתביעה זו, ובית הדין נתן תוקף להסכמת הצדדים בעניין.

3. הוצאות עבור תואר שרכשה האישה ואיזון נכסי מוניטין

בדיון שהתקיים ביום ו' טבת תשע"ג (19.12.2012) (שורות 26–47 לפרוטוקול) תבע הבעל שהאישה תשיב לו את חלקו בכספים ששולמו לצורך לימודיה. לחלופין תבע הבעל לקבל חלק בתוספת השכר שהאישה קבלה בזכות התואר שרכשה. בא כוח האישה הכחיש את הטענה שהאישה הוציאה כספים לצורך לימודיה. לחלופין טען שגם הבעל צבר מוניטין וידע מקצועי במסגרת שירותו הצבאי. הבעל טען מנגד שלא צבר כל ידע מקצועי, ואדרבה, הפסיד קידום בדרגה בגלל האישה.

בית הדין הביע את דעתו בדיון, שאין בסיס משפטי לתביעה להשיב כספים ששולמו לצורך לימודים, כשם שבן זוג אחד שצרך פחות מבן הזוג השני אינו יכול לתבוע מחצית מההפרש בצריכה. בעניין תביעת המוניטין, בית הדין הביע את דעתו בדיון, שהעניין יישקל בסוף ההליך לפי לסעיף 8 לחוק יחסי ממון.

בדיון שהתקיים ביום כ"ז באייר תשע"ד (27.5.2014) (שורות 120–123 לפרוטוקול) הביע אב בית הדין את דעתו על הדרישה לאזן נכסי מוניטין וזו גם דעת בית הדין כולו, שאין כל בסיס לתביעות ההדדיות בעניין המוניטין. הצדדים רכשו ידע מקצועי וניסיון בעבודתם. בנימוקי החלטה זו נרחיב בהמשך.

4. דמי שימוש ברכב

בדיון שהתקיים ביום כ"ז אייר תשע"ד (27.5.2014) טענו הצדדים בעניין הרכב שהוטל עליו עיקול לבקשת האישה. הבעל דרש את הסרת העיקול. האישה תבעה דמי שימוש ברכב. הוסכם שהרכב יימכר ובהמשך ידונו בעניין דמי השימוש.

ובכן לדעת בית הדין יש לדחות את תביעת האישה על אתר. תביעה לחיוב בדמי שימוש מבוססת על כך שאחד מהשותפים ברכב הדיר את חברו משימוש ברכב (עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן קעא סעיף ח ברמ"א ובנושאי כלים שם). במשך שמונה שנים שחלפו מאז שהוטל עיקול ועד שהעיקול הוסר והרכב נמכר, האישה לא טענה שהבעל מונע ממנה את השימוש ברכב. למעשה הרכב היה מונח כאבן שאין לה הופכין בכל תקופת המאסר, ורק כשהבעל השתחרר החל לטפל ברכב כדי להחזירו לשימוש.

5. דמי השימוש בדירה

לפי סעיף 6 להסכם הגירושין: "באם תעוכב מכירת הדירה, יהיה הבעל זכאי לאחר שלושה חודשים מיום סידור הגט למחצית שכר דירה מרוהטת על פי הערכת שלושה שמאים."

האישה עושה שימוש בדירה מאז ועד היום. בכל הדיונים שהתקיימו מאז, הבעל תבע שבית הדין יורה על פינוי האישה מהדירה ויחייבה בדמי שימוש.

בדיונים שהתקיימו ביום ב' באדר ב' תשע"א (8.3.2011) וביום כ"ז באייר תשע"ד (27.5.2014) ובתשובה לסיכומי הבעל השיבה האישה, שמכירת הדירה לא עוכבה על ידה אלא על ידי הבעל, שנקט בתכסיסי השהייה ועיכב את הגשת התצהיר והסיכומים, ובכך מנע ממנה לרכוש את חלקו בדירה.

הבעל, בתגובה לסיכומי האישה מיום ג' באב תשע"א (3.8.2011) ובסיכומים מיום כ"ה בתשרי תשע"ה (19.10.2014) (סעיף ז עמוד 10), השיב לטענות האישה: בעניין האיחור בהגשת התצהיר טען הבעל שישב בבית הסוהר ולא היה נגיש למסמכים. בעניין העיכוב בהגשת סיכומים השיב שהעיכוב נבע כתוצאה מעבודתו של האקטואר ומקשיים בסריקת החומר למחשב בית הדין.

נבחן את טענות הצדדים. האישה מאשימה את הבעל בעיכובים, והבעל מעביר את האחריות לשלטונות הכלא ולאקטואר. החומר שבתיק מספר סיפור אחר.

הבעל הגיש תצהיר ביום א' באדר ב' תשע"א (7.3.2011) כשנה לאחר שהצדדים חתמו על הסכם הגירושין. ההסברים של הבעל בעניין העיכוב בהגשת התצהיר, לא מקובלים ולא רלוונטיים.

לא מקובלים, מפני שהבעל קיבל את כל המסמכים האישיים שביקש, כעולה מבקשה שהגיש בבית הדין האזורי ביום ד' בתמוז תשס"ה (11.7.2005), לחייב את האישה להשיב לו כספים מזומנים שהיו באחד הקלסרים, שבה עסקנו בהקשר אחר. הבעל לא טען באותה בקשה שהאישה העלימה מסמכים, אלא אדרבה שהציגה את כל המסמכים בפני בא כוחו ודרשה חותמת "נתקבל" על כל מסמך ומסמך. וככל שחסרו לבעל מסמכים, היו אלו מסמכים שנמצאים בידי המוסדות השונים, ולא בידי האישה. הבעל יכול היה, אם רק רצה, להורות לבא כוחו שייצגו אותו במשך השנים להגיש בקשה למתן צווים למוסדות השונים.

אך גם נקבל את טענת ה"אונס" של הבעל, היא אינה רלוונטית לתביעה לחייב את האישה בדמי מדור, מפני שההסכם המחייב את האישה לשלם דמי מדור לאחר שלושה חודשים, נחתם בחודש מרץ 2010 – כחודש וחצי לפני שחרורו של הבעל מן הכלא.

גם טענות האישה בעניין התצהיר ברובן אינן רלוונטיות. האישה טענה שהבעל עיכב את הגשת התצהיר במשך שנתיים. בחינה של החומר שבתיק מראה שמתחילת ההליכים עד חודש נובמבר 2008 התיק התנהל בעצלתיים, הדיונים נדחו בהסכמה שוב ושוב במשך כמעט שנתיים. רק בחודש נובמבר 2008 דרש בא כוח האישה במפגיע שהבעל יגיש תצהיר, והבעל אכן התעכב בהגשתו, אך כל זה לא מנע מהאישה להתחייב לשלם דמי שימוש שלושה חודשים לאחר ההסכם. הטענה אם כן היא רק באשר לתקופה שחלפה מאז נחתם ההסכם ועד שהוגש התצהיר בפועל.

לפי סעיף 3 בהסכם: כל אחד מהצדדים יגיש תביעה רכושית מסודרת לבית הדין. האישה הגישה פירוט של תביעותיה הרכושיות ביום ה' במרחשוון תשע"א (13.10.2010), הבעל הגיש את פירוט תביעותיו ביום כ"א בכסלו תשע"א (28.11.2010). דיון ראשון התקיים ביום י"ד בטבת תשע"א (21.12.2010). האישה שבה על דרישתה שהבעל יגיש תצהיר. ביום י"ג בשבט תשע"א (18.1.2011) נעתר בית הדין לבקשת האישה מאותו היום והורה לבעל להגיש תצהיר בתוך שבעה ימים. התצהיר הוגש בסופו של דבר ביום א' באדר ב' תשע"א (7.3.2011). רואים אנו שהעיכוב בהגשת התצהיר בתקופה הרלוונטית היה קצר מאד.

באשר להגשת הסיכומים: ביום ב' באדר ב' תשע"א (8.3.2011) התקיים דיון בעניינים הרכושיים. בין היתר עלה עניין דמי השימוש בדירה (שורות 54–73 לפרוטוקול). הבעל טען שלמרות מה שהוסכם ולמרות שפנה לבא כוח האישה כמה פעמים, האישה אינה משלמת שכר דירה. בא כוח האישה אישר שהבעל פנה לאישה וטען מנגד שהבעל לא משלם לאישה את חלקה בפנסיה. עוד טען שבחודש אוגוסט 2010 הגיש לבעל הצעה להסכם מכר ולא נענה. עוד טען שההסכם מחייב את האישה לשלם דמי שימוש כאשר היא זו שמעכבת את מכירת הדירה, ובפועל הבעל הוא זה שמעכב את המכירה בכך שמעכב את בירור ענייני הרכוש. לטענתו של בא כוח האישה, הבעל היה צריך ליזום בירור מהיר של ענייני הרכוש, כדי לאפשר את רכישת הדירה על ידי האישה.

בעקבות הדיון, ניתנה בו ביום החלטת בית הדין שעל הצדדים להגיש סיכומים בעניינים האקטוארים ובעניין דמי השימוש בדירה. ביום ח' בניסן תש"ע (23.3.2010) הבעל הגיש בקשה להאריך לו את מועד הגשת הסיכומים עד שישכור מייצג חדש. בית הדין המתין קמעא, וביום א' בניסן תשע"א (5.4.2011), הורה לבעל להגיש לאלתר את טיעוניו בעניין שכירות הדירה. הבעל הגיש בקשה נוספת למתן ארכה וכתב שטרם מצא מייצג. ביום ו' בניסן תשע"א (10.4.2011) האריך בית הדין את מועד הגשת הטיעונים בשישים יום. ביום ט"ו באייר תשע"א (19.5.2011) הוגשו סיכומים מטעם הבעל. ביום כ"ו בסיון תשע"א (28.6.2011) הוגשו סיכומי תגובה מטעם האישה וביום ג' באב תשע"א (3.8.2011) הגיש הבעל תגובה לסיכומי האישה.

מאז ועד הלום התמשכו ההליכים: מונה אקטואר, הוגשו השגות על חוות דעתו, התקיימו דיונים לשמיעת ההשגות, עד הדיון האחרון בחודש ינואר 2016. העיכובים הרבים לא היו באשמת הצדדים, אלא פועל יוצא של מורכבות ההליכים. נציין שהסיכומים הסופיים הוגשו רק במחצית השנייה של שנת 2014, בטרם הוצג הדו"ח הסופי של האקטואר בחודש נובמבר 2014. בינתיים פרש אב"ד הגאון רבי שלמה שאנן זצ"ל לגמלאות, ולא היה ניתן לקיים דיון בהרכב מלא.

הדיון אם כן אינו מי אשם בעיכובים, אלא מי יישא בתוצאות העיכוב רב השנים במכירת הדירה. מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי עיקר המחלוקת היא באשר לפרשנות של ההתחייבות בהסכם הגירושין. האישה טוענת שההתחייבות מותנית בכך שהיא תעכב את מכירת הדירה מעבר לשלושה חודשים, כאשר באותה עת היה ברור לכולם שהכול יסתיים בתוך חודשים (דברי בא כוח האישה בפרוטוקול מיום כ"ז באייר תשע"ד (27.5.2014) שורה 53), והואיל ולפי טענתה הבעל לא קידם את ענייני הרכוש במהירות – היא פטורה מהתחייבות זו. הבעל טוען שההתחייבות אינה מותנית בדבר.

אין חולק על כך שבדיון שהתקיים ביום י"ח באדר תש"ע (4.3.2010) ושקדם לאישור ההסכם הביעה האישה את רצונה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה (שורה 67 לפרוטוקול). טענת הבעל היא שהאישה ידעה שיש אפשרות ראלית שענייני הרכוש והכתובה לא יתבררו בתוך פרק זמן קצר, ובכל זאת הסכימה לשלם דמי שימוש החל משלושה חודשים לאחר ההסכם.

לפי ההלכה, תנאי בהתחייבות צריך להיות מפורש, לחלופין שיהיה גילוי דעת שההתחייבות מותנית בדבר שיש בו טעם וסברה, ולחלופין שיש אומדנא דמוכח שעל דעת כן המתחייב לא היה מסכים להתחייב (עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן רז סעיפים ג ו־ד ובנושאי כלים שם).

בנידון דידן לא היה תנאי מפורש. לשון ההסכם "מכירת הדירה תעוכב", אינה מלמדת על ידי מי תעוכב – אם על ידי הבעל או על ידי האישה או על ידי גורמים אובייקטיביים חיצוניים. מאידך גיסא יש כאן גילוי דעת שההתחייבות אינה מוחלטת ותלויה בהתפתחויות שיהיו אחרי הגירושין. מפרוטוקול הדיון שקדם לאישור ההסכם קשה ללמוד על אומד דעת הצדדים. מחד גיסא: הבעל דרש בתוקף לכל אורך הדיון שהדירה תימכר או שיוחלט עכשיו שהוא זכאי לתשלום של שכר דירה. בשל חשיבות הדברים נעתיק קטע מפרוטוקול הדיון – דברי בא כוח הבעל (שורות 57–59):

"מה קורה לאחר הגט – האם יש לו זכות לשכר דירה או שהדירה תימכר ותושכר? אני לא רוצה שתהיה לה זכות מגורים בדירה לאחר הגט ולא אוכל להוציא אותה, אין לה שום יתרון עליו בנושאים הרכושיים הברורים, אני לא רוצה שכר דירה אלא מועד פינוי."

מאידך גיסא: האישה אמרה בסוף הדיון כאמור, שתרכוש את חלקו של הבעל בדירה. בא כוח הבעל השיב שמחיר הדירה יקבע לפי שווי שוק ולא לפי שמאי. משמע שגם הוא הבין שזו התכנית שהאישה תרכוש את חלק הבעל.

ואולם נראה, שנטל ההוכחה במקרה זה מוטל על האישה, שכן ההתחייבות ברורה והתנאי אינו ברור, ואדרבה הדעת נוטה לקבל את טענת הבעל לאור דבריו המפורשים של בא כוחו בדיון. דברי האישה ובא כוח הבעל בסוף הדיון אינם משקפים בהכרח חזרה מאותם דברים, והדעת נותנת שיש לפרש את הסכמת הבעל בצורה מצומצמת, כלומר שאם האישה תבקש לרכוש את הדירה באמצעים קיימים, או שהצדדים יגיעו להסכמות באשר לחלוקת הרכוש, האישה תרכוש את חלקו של הבעל בדירה. נוסיף ונאמר, שגם פרק הזמן הקצר – שלושה חודשים, שמתאים בדרך כלל להתמחרות בין בני הזוג, ואחר כך להוצאת הדירה למכירה בשוק החופשי, משקף הסכמה למכירה מידית או תשלום שכר דירה בחלוף שלושה חודשים, בלי התניות נוספות. נוסיף ונאמר שהתנהגות הצדדים לא שיקפה בהילות בבירור העניינים הרכושיים, שכן רק בחודשים אוקטובר ונובמבר באותה שנה הגישו האישה והבעל בהתאמה את פירוט תביעותיהם הרכושיות. לאחר שבחודשים יולי – אוגוסט באותה שנה, הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן לרכישת הדירה על ידי האישה והאישה אף שלחה לבעל טיוטת הסכם. נוסיף ונאמר שביום כ"ד באב תש"ע (4.8.2010) בא כוח האישה שלח לבא כוח הבעל רשימה של כמה מתווכים שמהם יבחרו שלושה שישמשו שמאים שיעריכו את שווי דמי השימוש בדירה, בא כוח הבעל השיב ביום המחרת במכתב משלו. אם האישה סברה שהיא אינה צריכה לשלם דמי שימוש לפי ההסכם, מדוע שיתפה פעולה עם בחירת מתווכים.

אך גם אם תמצא לומר שלשון ההסכם "אם מכירת הדירה תעוכב" משקפת גילוי דעת ומשמעה שמכירת הדירה תעוכב על ידי מי שיישא בתוצאות העיכוב – היא האישה שתידרש לשלם דמי שימוש, מסתבר שגילוי דעת מועיל לבטל הסכם מכר שלו שני צדדים שווים, מעין דברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף ג), מה שאין כן במקום שיש צד אחד שהוא הנהנה העיקרי – לא מסתבר שבגלל גילוי דעת נעקר את ההתחייבות של הצד הנהנה מתוכן. בנדון דידן, מדובר באישה שעושה שימוש לאחר הגירושין בחלקו של הבעל ברכוש ואין כל סיבה שלא תשלם עבור השימוש הזה. לכן יש לפרש את גילוי הדעת שבהסכם בצורה מצומצמת ולהותיר את ההתחייבות על כנה.

בדיון שהתקיים ביום כ"ז באייר תשע"ד (27.5.2014) עוררה האישה טענה נוספת, שלאור העובדה שבדיון שהתקיים ביום י"ח באדר תש"ע (4.3.2010) הציעה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה בכספים שהוא חייב לה, יש לראות בכך היצע וקיבול.

הבעל בסיכומיו הכחיש את טענת האישה שהסכים למכור לה את הדירה. והוסיף שגם לדבריה שהייתה הסכמה למכירה, אין לראות בהסכמה העקרונית גמירות דעת לקיבול, בטרם הסתיימו ההליכים המשפטיים והוחלט כמה הבעל חייב לאישה עבור כתובתה ולפי החוק אם בכלל.

עמדת הבעל מקובלת עלינו לגמרי, שכן לא יעלה על הדעת שהבעל יסכים למכור את חלקו בנכס עבור הזכות לקזז חוב שלטענתו לא קיים, ושמתברר בערכאות המשפטיות.

6. חוות הדעת של מר שפרינצק

המומחה שמונה מטעם בית הדין הגיש בחודש אפריל 2013 חוות דעת ראשונה, בחודש יוני 2014 חוות דעת משלימה ומתוקנת, לאחר קבלת הערות הצדדים, ובחודש נובמבר 2014 חוות דעת סופית.

חוות הדעת המפורטות אינן עוסקות בכמה עניינים שאינם בתחום מומחיותו של האקטואר – הרחבה להלן. בדיון שהתקיים בפני כבוד האב"ד ביום כ"ז באייר תשע"ד (27.5.2014), הבעל התקומם על כך וטען שלו היה יודע שהמומחה לא יוכל להגיש חוות דעת בכלל העניינים שבמחלוקת, לא היה מסכים מלכתחילה למינויו. האישה השיבה, שהמומחה מונה בהסכמה, וככל שישנן השגות על עבודתו, ניתן לפנות אליו בדרך של הצגת שאלות, כפי שעשתה היא בסיועו של האקטואר גד שפירא.

בפירוט הבעל טען שהמומחה סירב לבקשתו לבדוק טענה שהאישה העלימה כספים שהוחזקו במזומן בבית הצדדים. בסיכומיו טען הבעל שמדובר בשישה עשר אלף דולר ובמאתיים ושלושים יורו. בדיון האחרון שהתקיים ביום י' בשבט תשע"ו (20.1.2016) טען הבעל שהאישה העלימה מאות אלפי ש"ח מחשבונות משותפים. טענות אלו הוזכרו גם בהערות שהבעל הגיש לאקטואר.

לאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון, בית הדין החליט להרשות לבעל לפנים משורת הדין להגיש בקשה לעיון חוזר בחוות דעת המומחה, ובקשה לצווים מתאימים שיסייעו ביד המומחה לברר אם אכן נעלמו כספים בהיקפים גדולים מחשבונות בנק כטענת הבעל. נקבע בהחלטה שהבקשה לעיון חוזר תעבור לעיונו של המומחה, ושכל הוצאות ההליך כולל שכר טרחת המומחה בשלב זה יחולו על הבעל.

ביום כ"ח בשבט תשע"ו (7.2.2016) הגישו הבעל ובא כוחו את בקשותיהם בנפרד. וביום ט"ז באדר א' תשע"ו (25.2.2016) הגיש בא כוח האישה את תשובתה. בא כוח הבעל צירף פסיקתות למתן צווים.

להלן נביא את אבני הדרך העיקריות בחוות הדעת השונות, ואת העניינים שבהם יש צורך בהחלטה שיפוטית:

6.1.      התקופה שנבחנה היא מיום הנישואין עד מועד הקרע שנקבע בהסכמה ליום כ"ו בניסן תשס"ה (5.5.2005).

6.2.      חלקה של האישה בזכויות שצבר הבעל הוא 41%.

6.3.      לפי החלטת בית הדין, ערך האקטואר חישוב רעיוני של חלקה של האישה בזכויות שנשללו מהבעל בתקופת המאסר שהחלה ביום ט' בשבט תשס"ז (28.1.2007) והסתיימה ביום י"ד באייר תש"ע (28.4.2010). בפועל הבעל קיבל פנסיה עד חודש יולי 2008, ובגין כך חויב להשיב תשלומים שקיבל שלא כדין, בפריסה של 2000 ש"ח לחודש החל מחודש יוני 2010. האקטואר ערך את החישוב לפי תקופת המאסר בפועל, כביכול הבעל לא קיבל פנסיה כלל באותה התקופה.

6.4.      לאור סירוב שלטונות הצבא להכין תלושי שכר תאורטיים עבור התקופה שבה הפנסיה נשללה מהבעל, ולפי החלטת בית הדין מיום ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012), האקטואר חישב את זכויות הפנסיה שנשללו מהבעל באומד. האקטואר קבע את שנת 2008 כשנה ממוצעת בתקופת המאסר שלפיה יקבע האומד.

6.5.      האקטואר לא הצליח להבין את שיטת החישוב של שלטונות הצבא שלפיה קיזזו לבעל סך של מיליון וארבע מאות אלף ש"ח בקירוב בגין כספים שקיבל בתקופת המאסר. לכן בחוות הדעת אין התייחסות לכספים ששולמו בטעות ולקיזוז, והם כמי שאינם.

6.6.      כספים ששולמו לבעל בגין פגיעות גוף לא נכללו באיזון, לפי הסכמת הצדדים והחלטת בית הדין מיום ו' טבת תשע"ג (19.12.2012).

6.7.      גיל הפרישה של האישה לצורך חישוב זכויותיה – אם יחליט בית הדין שיש להוונן הוא שישים וארבע.

6.8.      האקטואר סירב לבקשת האישה להעריך את שווי הרכב שנשאר בידי הבעל, וכתב שעניין זה אינו חלק מתחום מומחיותו.

6.9.      בעניינים אלה האקטואר סירב לערוך בירור כבקשת הבעל מן הטעם שהם אינם בתחום מומחיותו: כספים מזומנים שלטענת הבעל האישה נטלה מבית הצדדים; מטלטלין שהיו בדירה המשותפת; נכסי הקריירה (מוניטין) של האישה; דמי השימוש של האישה בחלקו של הבעל בדירה המשותפת; עלות תיקון הרכב.

6.10.    גם בעניינים אלה האקטואר סירב לערוך בירור כבקשת הבעל: כספים שלטענת הבעל האישה משכה מהחשבון המשותף מאז שנת 1993; הוצאות לימודי תואר של האישה; שימוש בכספי הפיצויים שהבעל קיבל מהצבא לפירעון משכנתא; הלוואה על סך שלושים אלף ש"ח שהאישה נטלה שנה לפני מועד הקרע. האקטואר כתב שהנחת העבודה היא שכל הכספים שהיו בחשבונות המשותפים שימשו להוצאות הקופה המשותפת, וככל שיש טענה אחרת, מקום הבירור אינו אצלו שכן עניינים אלו אינם חלק מתחום מומחיותו.

6.11.    בעניינים אלה האקטואר כתב שהצדדים צריכים להגיע להסכמות: מתנות שקבלה האישה והבעל דרש את השבתן; כספי חסכונות של ההורים עבור הילדים.

6.12.    בעניינים אלו האקטואר כתב שיש צורך בהחלטה שיפוטית: דרישת הבעל לקבל חלק במשכורתה של האישה במשך חמש שנים מאז מועד הקרע; דרישת הבעל להוון זכויות עתידיות של האישה.

להלן התייחסות בית הדין לעניינים התלויים ועומדים:

א.   עניינים שטרם התבררו בבית הדין

בעניינים אלו הצדדים כתבו לאקטואר בטרם טענו בעניין בבית הדין: שווי הרכב שנשאר אצל הבעל; משכורות האישה במשך חמש שנים ממועד הפירוד; הלוואה שנטלה האישה שנה לפני מועד הקרע.

יש להביע תמיהה על הצדדים, שלאחר שנים של התדיינות והגשת סיכומים, נזכרו לעורר עניינים חדשים שלא נדונו מעולם. בית הדין לא ירשה לטעון בעניינים חדשים שלא עלו עד כה, ושמהעלאתם בפני האקטואר עולה ריח רע של ניסיון לעכב עוד את ההליכים הבלתי־נגמרים שמנהלים הצדדים. גם לגופם של דברים, לא ברור מדוע סבור הבעל שהוא רשאי לתבוע חלק בהכנסות האישה לאחר מועד הקרע.

ככל שהצדדים יעמדו בטענותיהם אלו, בית הדין ישקול להתנות את שמיעתן בהפקדת ערובה גבוהה להבטחת הוצאות הצד המשיב והאקטואר כמו גם אוצר המדינה.

ב.   כספים מזומנים שהבעל טוען שהאישה נטלה מהבית

ענין זה אינו בתחום מומחיותו של האקטואר אלא של בית הדין מן הפן המשפטי־הלכתי ושל משטרת ישראל מן הפן הפלילי.

הטענה שהכספים נעלמו נטענה עם תחילת ההליכים בין הצדדים. בעקבות הסכמת הצדדים בדיון הראשון שהתקיים ביום י"ט בסיוון תשס"ה (26.6.2005) להשיב פריטים אישיים לבעל, הגיש הבעל ביום ד' בתמוז תשס"ה (11.7.2005) בקשה למתן הוראות לאישה, שבה נטען שהאישה השיבה לו קלסר שהיו בו הכספים המזומנים הנ"ל, ללא הכספים. הבעל הציע להיבדק בפוליגרף על טענתו.

בבקשה המקורית ובדיונים שהתקיימו במשך השנים הבעל טען שהכספים המזומנים נעלמו בלי להשאיר עקבות. מובן שאין כל דרך לאמת את טענת הבעל שהאישה נטלה את הכספים המזומנים. לפיכך אין טעם במינוי חוקר שיבחן טענה שמתייחסת לתוכנו של קלסר שהועבר לפני יותר מעשור.

הדיון אם כן הוא משפטי־הלכתי גרידא. הבעל טוען שהאישה נטלה את הכספים שהיו כולם שלו. בכל כתבי הטענות והתגובות שהגישה האישה – טענה זו לא הוכחשה מעולם. ברם גם טענת הבעל אינה מבוססת על ידיעה שהאישה נטלה את הכספים, אלא על אומדנה שהאישה, שהעבירה את הקלסר, היא בוודאי זו שרוקנה את תכולתו.

טענה מעין זו אינה "טענת ברי" המחייבת שבועה, אלא "טענת שמא" ו"רגליים לדבר" המסייעות לה, כעין דברי הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט (סימן עה סעיף יז). בש"ך שם (ס"ק סד) דן בדברי הראשונים ומסיק שהכול תלוי בראות עיני בית הדין, שאם נראה לבית הדין שיש רגליים לדבר – שפיר דמי להשביע את הנתבע שבועת היסת, ואם התובע בלבד טוען שיש רגליים לדבר – אין להשביע את הנתבע. ובפתחי תשובה שם (ס"ק יח) בשם הרדב"ז כתב שכאשר התובע טוען ברי שהנתבע גזלו על פי אומדנה ורגליים לדבר – שפיר דמי לחייב את הנתבע שבועה, וכאשר התובע אינו טוען ברי אלא "כמדומה לי שגזלתני" או לשון דומה – הנתבע פטור משבועה.

במקום שיש מחלוקת פוסקים אם הנתבע חייב שבועה, כתב כנסת הגדולה (סימן כה אות עד בכללי קים לי) שהנתבע יכול לטעון "קים לי" ולהיפטר משבועה. ועיין שו"ת יביע אומר (חלק ה סוף סימן ד).

ברם שתיקתה של האישה בעניין מחשידה מאוד ודי בה כדי לבסס רגליים לדבר, ולחייב שבועה.

בטרם תינתן החלטה סופית בעניין, נאפשר לאישה להשיב לטענה זו בתוך פרק זמן קצוב.

ג.    מיטלטלין שהיו בדירה המשותפת

לפי סעיף 7 בהסכם הגירושין: "תכולת הדירה תחולק בין הצדדים, אם לא תהיה הסכמה בית הדין יכריע לאחר שמיעת טענות הצדדים על פי שיקול דעת רחב."

בכל החומר שבתיק אין מסמך אחד שבו פירוט של תכולת הדירה, ובקשה או הצעה לחלוקה.

הבעל – התובע בעניין זה, יגיש רשימה של מיטלטלין שלטענתו היו בדירה בזמן שנעצר, ולאחר שמיעת תגובת האישה בית הדין יקבע את המשך הבירור בעניין.

ד.   דמי שימוש בדירת הצדדים

נראה שהבעל העמיס על האקטואר כל עניין לא פתור, גם דברים שהצדדים טענו בהם באריכות ונתנו החלטות, וברור לכל מבין שאין שום קשר בינם ובין מלאכתו של האקטואר. כך הוא עניין דמי השימוש שהתייחסנו אליו בהרחבה לעיל.

ה.   תיקון הרכב וירידת ערכו

לאחר שחרורו של הבעל מהצבא בחודש יוני 2000, רכש הבעל את הרכב, שלטענתו בזמן שנעצר היה מחירו ארבעים אלף ש"ח לערך, ובזמן ששוחרר מהמאסר היה מחירו עשרת אלפים ש"ח לערך. בנוסף היה צורך להשקיע בו כמה אלפי ש"ח כדי להשיבו לפעולה תקינה.

הבעל תובע בסיכומיו שיחייבו את האישה להשיב לו את עלות תיקון הרכב. בהערות ששלח לאקטואר דרש הבעל שהאקטואר יחווה את דעתו בעניין השתתפות האישה בירידת ערך הרכב ותיקונו. האקטואר סירב להביע דעתו בעניין מפני שהוא אינו נמצא בתחום מומחיותו. הבעל הגיש חוות דעת מד"ר תומר לוי שעוסק בעיקר בצו העיקול שמנע את מכירת הרכב, ובכך גרם בעקיפין לירידת ערכו. המומחה מטעם הבעל כותב שהנוהג הוא שבטרם מוטל צו עיקול, בית הדין דורש ממבקש הצו שיפקיד ערובה כספית להבטיח נזקים שיגרמו לצד השני מהטלת הצו. בית הדין בפתח תקווה שהטיל את העיקול לא דרש מהאישה ערובה כספית, והבעל יוצא נפסד.

האקטואר צודק לגמרי: עניינים אלו מסורים לבית הדין, ולדעת בית הדין אלו תביעות סרק שבנסיבות אחרות היה מן הראוי לחייב עליהן בהוצאות משפט. ננמק בקצרה:

התביעה לחייב את האישה בקלקול ברכב תמוהה, אדרבה, הבעל שידיו רב לו היה צריך לדאוג לתקינות הרכב ובזמן ששהה בכלא יכול היה לבקש ממכריו וידידיו שישתמשו ברכב כדי שלא יתבלה. משלא עשה כן, מבקש הוא להטיל את האחריות על האישה? גם אם האישה הייתה מחזיקה ברכב ומונעת את הטיפול בו – אין זה יותר מאשר נזקי גרמא כ"מבטל כיסו של חברו" שפטור מדיני אדם.   

התביעה לחייב את האישה בירידת הערך תמוהה אף היא. בית הדין הטיל את העיקול לבקשת האישה בתחילת ההליכים כדי להבטיח את זכויותיה. בדיון הראשון שהתקיים ביום י"ט סיון תשס"ה (26.6.2005) ביקש בא כוח הבעל לבטל את העיקולים, בית הדין נעתר למבוקש וביום כ"א בסיוון תשס"ה (28.6.2005) בוטל העיקול על הכספים. הבעל לא עמד על כך שגם העיקול על הרכב יבוטל. רק ביום כ"א בכסלו תשע"א (28.11.2010) בריכוז תביעות מטעם הבעל, התבקש בית הדין לבטל את העיקול על הרכב. בדיון שהתקיים ביום כ"ז באייר תשע"ד (27.5.2014) שב הבעל על בקשה זו ואמר שפנה בעניין לב"כ האישה לפני שנה וחצי והוא סירב בנימוק שהוא דורש דמי שימוש ברכב.

אם כך מדובר בעיקול שהוטל כדין כדי להבטיח את זכויותיה של האישה, שטרם התבררו בבית הדין ונראה שגם לבעל "לא היה דחוף כל כך" לבטל את העיקול ולמכור את הרכב, שאם הדבר היה כל כך חשוב לו, היה עליו לדרוש את ביטול העיקול על הרכב עם שאר העיקולים ולחלופין להגיש בקשה לביטול העיקול ומכירת הרכב והפקדת תמורתו בחשבון בנק מעוקל. דבר מכל זה לא נעשה. בנסיבות אלו, אין לחייב את האישה בהפסדים שנגרמו לבעל. הדבר נכון גם בעיקול שהוטל שלא כדין, ועל אחת כמה וכמה בעיקול שהוטל כדין.

ו.    משיכת כספים מהחשבון המשותף

טענה זו עלתה לראשונה בהערות ששלח הבעל לאקטואר, ואחר כך בדיון שהתקיים ביום כ"ז אייר תשע"ד (27.5.2014) (שורות 98–107 לפרוטוקול). הבעל הלין על כך שהאקטואר אינו מוכן לחוות את דעתו בעניין זה. אב בית הדין נטה לקבל את טענת הבעל שעניין זה הוא בתחום מומחיותו של האקטואר, ובסוף הדיון בית הדין החליט שצדדים רשאים להגיש בקשות לאקטואר, בין היתר בעניין זה.

ואולם לאחר עיון בחומר שבתיק, נראה שיש טעם בדברי האקטואר שסירב לחוות את דעתו בעניין בנימוק שהנחת העבודה היא שהכספים המשותפים שימשו לצורכי הקופה המשותפת.

טעמו של האקטואר מקובל עלינו ואנו נוסיף: כאשר בני זוג מנהלים משק בית משותף, כספים נכנסים ויוצאים לכל מיני מטרות, וההנחה היא שהכספים שימשו לקופה המשותפת, כלומר לכל דבר שהוא הוצאה לגיטימית של התא המשפחתי הכולל את הצדדים וילדיהם. מתי יבחן בית הדין טענה על משיכת כספים? כאשר אחד מבני הזוג צבר כספים או רכוש באמצעות הכספים המשותפים באופן שמשקף רצון להעלים את הכספים מבן הזוג השני ומהקופה המשותפת. זו התנהגות לא רגילה, שברוב המקרים מתרחשת בשלבים מתקדמים של הסכסוך והפירוד כשכל אחד מהצדדים מחשב את ענייניו הכלכליים לאור הפירוד והגירושין הממשמשים ובאים.

כפי שנוכחנו מעיון בחומר שבתיק, ובפרט מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין פתח תקווה, וכפי שהרחבנו לעיל, עד מעצרו של הבעל הצדדים ניהלו חיי נישואין סבירים בסך הכול. לא מתקבל על הדעת שאישה שחייה בשלום עם בעלה וילדיה, תחל בהברחת נכסים כעשר שנים ויותר קודם לכן.

ככל שיש לבעל הוכחות חד משמעיות להברחת נכסים כפי שהגדרנוה לעיל, יש מקום לערוך חקירה מעמיקה לאתר את אותם נכסים כספיים ואחרים ולאזנם כחוק. ואולם עד עתה הבעל לא המציא אפילו ראשית ראיה להברחת נכסים, בכל החומר שנמצא בתיק. לאור האמור יש לבית הדין חשש כבד שמדובר בטענה שאין בה ממש, שנועדה בעיקר להדוף את תביעות האישה.

בנסיבות אלו, נכון להתנות את מתן הצווים ותחילת עבודת האקטואר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות האישה והאקטואר, כמו גם הוצאות מתאימות לטובת אוצר המדינה.

ז.    הוצאות על לימודי תואר של האישה

לעניין זה התייחסנו לעיל. נשוב ונדגיש את שברור ופשוט: איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון לא נועד להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב לכל אחד מבני הזוג את הכספים שהשקיע במערכת הזוגית, כשם שלא ניתן להחזיר את השנים שהצדדים חלקו יחד ואת הילדים שהביאו לעולם. מטרת החוק היא לאזן בצורה שוויונית את התוצרים הכלכליים של חיי הנישואין. הרציונל שעומד בבסיס החוק הוא שבני זוג הם יחידה כלכלית אחת, והרכוש שנצבר על ידי כל אחד מבני הזוג, הוא תוצר של אותה יחידה כלכלית. כאשר אין תוצאה כלכלית ממשית למשק הבית המשותף, לא יוכל בן זוג אחד לדרוש מהשני להשיב את הכספים שהושקעו בקידומו המקצועי.

לעיל הבאנו טענה חליפית של הבעל כי אם תידחה תביעתו לחייב את האישה להשיב לו את הכספים שהשקיע בלימודיה האקדמיים, יש לכלול בנכסים המאוזנים את המוניטין האישי של האישה בזכות אותם לימודים.

גם טענה זו אינה מקובלת. קולמוסים משפטיים רבים נשברו במאמרים ופסקי דין שנכתבו בסוגיה זו. הכלל העולה מעיון בפסקי הדין המנחים שנכתבו בעניין הוא שמוניטין אישי יחשב לנכס בר איזון כאשר למוניטין ערך כספי עצמאי שניתן להערכה בכסף או בשווה כסף. דוגמה לדבר: רואה חשבון בכיר שמקים משרד נחשב, מעסיק מתמחים בשכר נמוך שעות רבות ביום, כל זאת כדי ש"שמו ייקרא עליהם". כן רופא מומחה בעל שם, שהצבתו בראש מחלקה בבית חולים ציבורי או קליניקה פרטית, מהווה שיקול בהעדפת המקום על ידי מטופלים. כן מדען בעל שם, שהצבתו בראש תכנית מחקר מזניקה את התוכנית, מצרפת אליה כוחות טובים, ומסייעת בגיוס תרומות מקרנות שונות. כל אלו הם בעלי מוניטין אישי שהופך להיות נכס בר איזון. כל זה אינו מתקיים בנידון דידן, בו האישה רכשה אמנם ידע אקדמי שמשפר את תנאי שכרה, ומסייע לה לשמר את מקום עבודתה ואולי אף למצוא מקום עבודה אחר אם תחפוץ בכך, אך אינו נחשב לנכס שיש לו ערך כספי עצמאי, שהוא בר איזון.

ח.   מתנות שהאישה קיבלה מהבעל

האקטואר המליץ לצדדים להגיע להסכמות בעניין זה. לא ברור מדוע האקטואר שם עצמו כמגשר בתביעת השבת מתנות ובעוד תביעות דלהלן, שמקומם בבית הדין. לעיל כתבנו את שכתב הבעל בסיכומיו, שהאישה מורדת והגירושין יצאו ממנה ולפיכך הפסידה את כתובתה ומתנותיה. בפרק א' בפסק דין זה, קבענו באופן חד משמעי שהגירושין לא יצאו מהאישה. הייתה זו תביעה גירושין של הבעל שהתבססה על האשמה חסרת כל שחר שהאישה העלילה על בעלה שאנס את בתם המשותפת. לפיכך, אין בסיס לתביעה להחזרת מתנות, והיא נדחית לגופה. ממילא אין צורך לדון בחלקו של האקטואר בעניין זה.

ט.   היוון זכויות האישה

הבעל היה איש צבא קבע ויצא לגמלאות בחודש יוני 2000. והאישה אחות ב[...] ותצא לגמלאות בגיל שישים וארבע כשאר הנשים העובדות במשק. הפרש זה יצר חילוקי דעות בין הצדדים, שכן כל עוד לא נקבע אחרת על ידי ערכאה מוסמכת, יש לאזן את הזכויות שכבר גמלו לאלתר ואת הזכויות שיגמלו בעתיד – בעת גמילתן. בסעיף 4 להסכם הגירושין האישה הסכימה שזכויותיה יהוונו. בהחלטת בית הדין מיום ביום ב' באדר תשע"א (8.3.2011) נקבע שהסכמת האישה ניתנה לבקשת הבעל. ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה בהחלטת בית הדין הגדול מיום י"ב בכסלו תשס"ו (23.12.2005). להבהרה זו חשיבות רבה שכן היא קובעת שהסכמת האישה שזכויותיה יהוונו אינה עומדת בפני עצמה, והיא תוצאה של דרישה של הבעל להשוות את מצבם של הצדדים, כך שזכויותיהם יאוזנו בו זמנית.

ואכן, בית הדין ביקש מהמומחה שיציע כמה דרכים לאיזון הזכויות. נראה שדרך המלך היא להוון את זכויות שני הצדדים, ולקבוע את הסכום שישלם בן הזוג שצבר נכסים רבים יותר לבן הזוג השני, וחסל סדר הליכים משפטיים בין הצדדים.

י.    פירעון משכנתא

האקטואר כתב – ובצדק – שיש צורך בהחלטה שיפוטית בעניין השימוש שנעשה בכספי הפיצויים של הבעל, בטרם תתבקש חוות דעתו בעניין. כפי שציין האקטואר, הנחת העבודה היא שכספים שהצדדים שנכנסו שימשו לצורכי התא המשפחתי. ככל שישנה טענה שכספים מסוימים לא שימשו לצורכי התא המשפחתי אלא הוברחו או שימשו לפירעון משכנתא, על הטוען כך לברר את טענתו בבית הדין, ולאחר שבית הדין יקבל את הטענה יחווה האקטואר את דעתו בעניין.

בכתב התביעה לגירושין וחלוקת רכוש, הבעל טען שפרע את חוב המשכנתא על הדירה המשותפת בכספי פיצויים שקיבל עם פרישתו מהצבא. הבעל שב על טענה זו בדיון שהתקיים ביום כ"ב באדר תשס"ט (18.3.2009) ובדיונים מאוחרים יותר. הדרישה היא שהאישה תשיב לבעל מחצית מהכספים ששילם למטרה זו. במשך השנים, הבעל שב כמה פעמים על תביעה זו. גם בהערות שהגיש לאקטואר שב פעם אחר פעם על הדרישה שהכספים יושבו לו.

האישה לא השיבה לטענה זו בפרוטוקול הדיון, מלבד תחילת דברים בדיון שהתקיים ביום ב' באדר ב' תשע"א (8.3.2011) (שורה 74 לפרוטוקול).

טענת הבעל מתייחסת רק לתשעה אחוזים מהכספים, שכן במחצית מהכספים נפרע חלקו במשכנתא, וארבעים ואחד אחוזים הם חלק האישה בזכויותיו. אם כך מדובר בהפרש. בעניין זה הבעל צודק לכאורה, שכן לא מדובר בכספים ששימשו לקופה המשותפת אלא בכספים ששימשו לסילוק המשכנתא מהדירה המשותפת.

לאור כל האמור מוחלט להורות לאקטואר לבחון את טענתו של הבעל, לאחר שתוגש פסיקתא מתאימה על ידי הבעל.

יא.  חסכונות לילדים

בסיכומי הבעל מיום ט"ו באייר תשע"א (19.5.2011)  בסעיף ד', הודיע הבעל כי הוא חוזר בו מתביעה זו.

החלטות

לאור כל האמור בית הדין מחליט:

א.   האישה זכאית לכתובה ולתוספת כתובה.

ב.   ככל שבחישוב הסופי שיעשה במסגרת איזון המשאבים ייפסק לאישה סכום שווה או גבוה יותר מסך כתובתה, האישה תהא רשאית לבחור באחד משני המסלולים: תביעה לפירעון כתובתה ותוספת כתובתה לפי ההלכה או תביעה לביצוע איזון משאבים לפי החוק.

ג.    נכסי הצדדים יאוזנו באופן שאינו שוויוני, לטובת האישה, באופן שחלקה יגדל בסך של מאה וחמישים אלף ש"ח.

ד.   עבור מזונות הבת [...] לחודשים פברואר, מרץ ואפריל 2007 וחודש אוקטובר 2008, ישלם הבעל לאישה סך כולל של ארבעת אלפים ש"ח.

ה.   האישה תשלם לבעל עבור השימוש שעשתה בחלקו בדירה, החל מיום י' בתמוז תש"ע (22.6.2010).

ו.    השיתוף בדירת הצדדים יפורק לאלתר.

ז.    בית הדין ממנה את השמאי יעקב הלוי, להערכת שווי הדירה למכירה בשוק החופשי וכן שלהערכת שווי דמי השימוש בחלקו של הבעל בדירה בתקופה הרלוונטית.

ח.   לאישה זכות קדימה לרכוש את הדירה לפי הערכת השמאי.

ט.   האישה תשיב בתוך שבעה ימים לטענת הבעל בעניין הכספים המזומנים שהיו בקלסר שנמסר לבעל עם תחילת ההליכים.

י.    הבעל יגיש בתוך שבעה ימים רשימה של מיטלטלין שהיו בדירה בשעה שעזב את הבית, ולאחר שמיעת תגובת האישה, יכריע בית הדין בעניין בשיקול דעת רחב.

יא.  הבעל יגיש בתוך שבעה ימים פסיקתא מתאימה למתן צווים נחוצים לבירור תביעתו בעניין פירעון המשכנתא.

יב.  בחינת טענת הבעל שהאישה הבריחה כספים בסכומים ניכרים מחשבון הבנק של הצדדים, מותנית בהפקדת סך של ארבעים אלף ש"ח בקופת בית הדין בתוך שבעה ימים להבטחת הוצאות האישה והוצאות לטובת אוצר המדינה ככל שיתברר שמדובר בהליך סרק.

יג.  האקטואר יגיש בתוך ארבעה עשר יום סיכום קצר של חוות דעתו, על פי מסקנות פסק הדין, שעיקרן בחלק הנוגע לחוות הדעת: הערכת הזכויות הממשיות של הצדדים – לא זכויות רעיוניות – והיוונן נכון למועד הקרע בתוספת הפרשי הצמדה וללא ריבית.

יד.  שאר התביעות נדחות.

טו. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת כל פרט שעלול לגרום לזיהוי הצדדים וילדיהם.

הרב עידו שחר – דיין

מצטרפים לפסק הדין.

הרב שלמה שטסמן – אב"ד             הרב אייל יוסף

ניתן ביום ח' בסיוון התשע"ו (14.6.2016).

הרב שלמה שטסמן – אב"ד              הרב אייל יוסף                            הרב עידו שחר