ל' נ' משרד הפנים ואח'

בקשת העותר לעלות לישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן – חוק השבות), נדחתה לאחר שנקבע כי הוא יהודי שהמיר את דתו לנצרות וכי בהיותו "בן דת אחרת", הוא אינו בגדר יהודי לעניין חוק זה. הערר הפנימי שהגיש העותר על ההחלטה נדחה אף הוא ולפיכך הוגשה העתירה הנדונה, אשר בה מבקש העותר לקבל אשרת עולה מכוח חוק השבות.

רקע עובדתי ודיוני

רקע דיוני

2.לעתירה הנדונה קדמה עתירתו הקודמת של העותר, אשר הוגשה לבית משפט זה במסגרת עת"ם (ירושלים) 51918-03-20, ואשר נמחקה ביום 3.8.2020 בשל אי תשלום אגרה. במסגרתה ניתן ביום 30.3.2020 צו ביניים, המורה להימנע מהרחקת העותר מישראל. צו זה ניתן לאחר שהתקבלה הודעת המשיבים כי אינם מתנגד לצו זה בין השאר, בשל מצב החירום ששרר באותה תקופה עקב התפרצות נגיף קורונה. עם מחיקת העתירה, בוטל צו הביניים, אך העותר לא יצא מישראל.

3.העתירה הנדונה בצירוף בקשה לצו ביניים הוגשו ביום 17.12.2020 אל בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע. בבקשה למתן צו ביניים, התבקש צו אשר ימנע את הרחקת העותר מישראל עד הכרעה בעתירה ואשר יורה למשיב להעניק לעותר אשרת עולה בכוח (אשרת ארעי (א/1), רישיון לישיבת ארעי (א/5), אשרת תייר עבודה (ב/1) או אשרת ביקור (ב/2)).

בעקבות בקשת המשיבים למחיקת העתירה בהיעדר סמכות מקומית לבית המשפט בבאר שבע לדון בה, ניתנה ביום 24.12.2020 החלטה המעבירה את העתירה אל בית המשפט בירושלים. בעקבות בקשה נוספת של העותר מיום 21.1.2021 בעניין צו הביניים, התבקשה תגובת המשיבים, אשר בתגובתם מיום 7.2.2020 הודיעו על התנגדותם למתן הצו הביניים שהתבקש. בהחלטה מיום 11.2.2021 נקבע כי לנוכח מועד הדיון הקרוב יחסית ומגבלות היציאה והכניסה לישראל על רקע משבר הקורונה כפי שהיו באותו מועד, ניתן צו ביניים שלפיו העותר לא יורחק מישראל עד מתן החלטה אחרת. הבקשה למתן אשרה זמנית נדחתה, בהיותה בקשה למתן צו עשה המשנה מהמצב הקיים, בעוד המקרה הנדון אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן צו זה.

4.כתב התשובה לעתירה הוגש ביום 28.4.2021 והעתירה נדונה ביום 4.5.2021.

עיקרי העובדות הדרושות

5.העותר הוא בן לאם יהודייה, יליד x.x.1989, נולד וגר בעיר גומל בבלארוס ואזרח בלארוס. ביום 6.9.2018 הגיש העותר בשגרירות ישראל בבלארוס בקשה לקבלת אשרת עולה, הכוללת שאלון. בסעיף הדת כתב "נוצרי" ובסעיף הלאום כתב "בלארוסי". עוד באותו יום נערך לו ריאיון שבמהלכו סיפר כי בילדותו אמו הטבילה אותו לנצרות וכי בחגים הוא מבקר בכנסיה. על יסוד מידע זה, בקשת העותר סורבה עוד באותו יום מהנימוק שהוא נולד לאם יהודייה אך הוא בן דת אחרת (נוצרי).

6.ביום 4.11.2018 נכנס העותר לישראל באמצעות אשרת תייר (ב/2), וביום 6.11.2018 הוא פנה אל לשכת רשות האוכלוסין בבקשה להאריך את תוקף האשרה, מהנימוק שהוא אח של אזרח ישראלי ומאחר שהוא זכאי למעמד מכוח חוק השבות. בקשתו התקבלה ובהתאם לכך תוקפה של אשרת התייר של העותר הוארך מעת לעת ובפעם האחרונה עד יום 15.11.2019.

בקשת העותר לשינוי מעמד הוגשה ביום 3.2.2019 וביום 9.2.2019 הוא מילא את השאלון הדרוש. בסעיף הלאום ציין כי הוא "בלארוסי" ואילו בסעיף הדת כתב "ללא דת".

ביום 30.4.2019 הוזמן העותר למשרדי "נתיב" במשרד ראש הממשלה לריאיון קונסולרי ולשם בדיקת המסמכים שנדרש להגיש. פרוטוקול הריאיון לא הוגש, אלא הוגש רק תצהיר קצר שנכתב ברוסית. על-פי טענת המשיבים, במהלך הריאיון סיפר העותר כי זה מספר שנים הוא מבקר בכנסייה בחג הפסחא ולאחר מכן, כחלק ממנהג נוצרי, הוא הולך לבית העלמין לפקוד את קבריהם של קרובי משפחתו. עוד נטען שהוא אמר, כי זה מספר שנים שאמו מבקרת בכנסיה בקביעות, מדליקה שם נרות וכי בביתה איקונין נוצרי. אף נטען שהוא סיפר שבעבר היה מכור לאלכוהול. בתום הריאיון כתב תצהיר ברוסית, שבו ציין כי זה כשמונה-תשע שנים שאמו מבקרת בכנסייה, מקדשת את עוגות חג הפסחא וביצים צבועות וכשבועיים לאחר החג פוקדת את קברי קרובי המשפחה בבית העלמין. בכתב ידו הוסיף העותר, "אני מבקר בכנסייה בשנתיים האחרונות רק בחג הפסחא, שבועיים לאחר מכן, נסעתי יחד עם אמי לביקור בבית העלמין...".

לנוכח מכלול הנתונים שעלו, המלצת "נתיב" הייתה לדחות את בקשת העותר לקבלת מעמד עולה, מאחר שהוא בן דת אחרת. בעקבות המלצה זו, זומן העותר לריאיון ברשות האוכלוסין וההגירה, אשר נערך ביום 9.7.2019. אל תוכנו של הריאיון נידרש בהמשך הדברים, אך לעת הזו נציין, כי אמנם עלה ממנו כי אורח החיים בביתו של העותר כלל מנהגים נוצריים, כי הוא השתתף בתפילות בכנסייה וחגג את חג הפסחא, כי אינו מכיר מנהגים יהודים וכי הגעתו לישראל נבעה מרצונו להתחיל "חיים חדשים", לעבוד ולהתפרנס.

7.לנוכח כלל המידע שהתקבל מהעותר, בקשתו נדחתה בהחלטה מיום 26.8.2019, מהנימוק שהעותר הוא בן דת אחרת ולפיכך הוא התבקש לצאת מישראל תוך שלושים יום.

העותר לא יצא מישראל וביום 3.10.2019 הגיש ערר פנימי על החלטת המשיבים. ערר זה נדחה בהחלטה מיום 27.1.2019, שאף בה נקבע כי על העותר לצאת מישראל תוך שלושים יום.

בעקבות דחיית הערר הפנימי, הגיש העותר ביום 29.3.2020 את העתירה הקודמת (עת"ם (ירושלים) 51918-03-20), אשר כאמור, נמחקה ביום 3.8.2020 ואשר במסגרתה ניתן צו ביניים האוסר על הרחקתו מישראל עד הכרעה בעתירה. כעבור כארבעה חודשים הוגשה העתירה הנדונה.

טענות העותר

8.טענות העותר בהיבט העובדתי הן, כי כאמור, הוא יליד 1989, בן לאם יהודייה ולאב בלארוסי. בשנת 1995 הוא אובחן כבעל פיגור שכלי קל (נספח 1) ומטעם זה, על-פי אישור שהוגש במועד הדיון, שוחרר משירות צבאי בבלארוס, בהיותו "בלתי כשיר לשירות צבאי בזמן שלום" (אף נטען כי אבחון זה קשור בהיותו נפגע צ'רנוביל, אך עובדה זו לא נתמכה במסמך כלשהו).

על-פי הנטען בעתירה, העותר הוא יהודי. הוא אינו אדם מאמין, לא קיים מסורת דתית, לא המיר את דתו ואף לא הוטבל לנצרות. בדיון בעל-פה נטען, כי אמירתו בריאיון הראשון כי הוטבל לנצרות, נאמרה בתמימות, בעוד שבפועל הדבר אינו נכון. אמו של העותר, ד.בת א. ל.ץ' (להלן – האם), היא יהודייה ובתם של יהודים, אשר לא המירה את דתה ואף לא הוטבלה לנצרות.

שני הוריה של האם הם יהודים בני יהודים, כפי שף שעולה ממסמכים רבים שצורפו. אמה שם האם (הסבתא), ו. בת דוד (לבית נ') פ. ז"ל, עלתה לישראל בשנת 1999 מכוח חוק השבות ונפטרה בישראל בשנת 2005. אביה של האם, א.ב. פ. ז"ל, הוא היחיד מבני משפחתו ששרד לאחר השואה. הוא נפטר בבלארוס עוד בשנת 1977, קודם לעליית הסבתא לישראל.

רבים מבני משפחתו של העותר עלו לישראל מכוח חוק השבות, לרבות שני אחיו. אחיו מצד אמו, ו., עלה בשנת 1999 וי.י, אח משני הוריו, עלה בשנת 2000. שניהם אזרחי ישראל ששירתו בישראל בצבא (אח נוסף משני ההורים נשאר בבלארוס). גם שני אחיה של הסבתא ואחותה עלו לישראל בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת וכן עלו לישראל גם דודו וארבע דודותיו וילדיהם (מידע זה נתמך במסמכים רבים, לרבות תעודות זהות ישראליות, תעודות חוגר של אלו ששירתו בצבא, אישורי קבורה בישראל של אלו שנפטרו זה מכבר וכדומה).

9.עוד נטען בעתירה, כי העותר ובני משפחתו סבלו בבלארוס מהצקות, הטרדות וקריאות גנאי על רקע אנטישמי, לרבות אירוע שבמהלכו הוכה העותר בשל יהדותו ואף נפצע במהלכו. כן נטען, כי משפחת העותר אף סבלה מאנטישמיות מצד בני משפחת אביו של העותר וכי את המנהגים הנוצריים קיימה משפחתו, מאחר שאביו כפה זאת על המשפחה. למרות זאת נטען, כי אמו של העותר התנגדה להטבלת בניה לנצרות. עם זאת, המנהג הנוצרי היחיד שקיימו בבית משפחת העותר היה צביעת ביצים בחג הפסחא, הדלקת נרות לזכר הורי האב והנחת ביצים צבועות על קבריהם. מעבר לכך נטען, כי העותר הוא אדם חילוני, אשר לא קיים מסורת דתית כלשהי.

10.בעניין הריאיון שנערך לעותר בנציגות ישראל במינסק שבבלארוס נטען, כי העותר ספג יחס משפיל, תוך ניצול תמימותו ומגבלותיו. בכלל זה נשאל לכמות האלכוהול שהוא שותה ואף נאמר לו כי ביקור בכנסיה משול להתנצרות. עוד נטען, כי בריאיון שנערך בישראל הבהיר העותר כי המנהגים שקוימו בבית בעניין צביעת ביצים בחג הפסחא, נבעו רק מרצון לכבד את אביו ואת זכר הוריו, אך על-פי הנטען בעתירה, למרות זאת הוטח בו כי הוא משקר בעניין זה.

בעניין ההחלטה מיום 26.8.2019, הדוחה את בקשת העותר לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, נטען כי השאלה אם הוא מכיר מנהגים יהודיים אינה רלוונטית וכי אף אין זה נכון שהוא נעדר זיקות לישראל.

11.בעתירתו טען העותר כי הקביעה שהוא נוצרי, אשר על יסודה נדחתה בקשתו לעלות לישראל מכוח חוק השבות, אינה נכונה. לטענתו, בכל מקרה לא התקיימו לגביו המבחנים של המרת דת אשר נקבעו בבג"ץ 10226/08זבידובסקי נ' שר הפנים (2.8.2010)‏‏ (להלן – עניין זבידובסקי), אשר לפיהם נדרשת נקיטת צעדים קיצוניים המצביעים על כניסה "לליבה של הדת האחרת".

העותר הוסיף וטען, כי הוא אינו נמנה עם אותם מקרים קיצוניים, אשר הצדיקו שלילת מעמד של יהודי ממי שהמיר את דתו, דוגמת המקרים הבאים: יהודי שהתנצר, הפך לכומר והצטרף למסדר הכרמליתים הנוצרי (בג״ץ 62/72 רופאיזן נ' שר הפנים, פ"ד טז עמ' 2428 (להלן – עניין רופאיזן); "היהודים המשיחיים", המאמינים בישו ועוסקים בפעילות מסיונרית (בג"ץ (ירושלים) 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505 (1992) (להלן – עניין קנדל); בג"ץ 5265/17 מקיני נ' משרד הפנים (29.4.2019)‏‏ (להלן – עניין מקיני); בג"ץ 265/87ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793 (1989) (להלן – עניין ברספורד); ‏‏יהודים שהצהירו כי הם בני הדת הנוצרית, הוטבלו והטבילו את ילדיהם או התנצרו בכנסיה והצטרפו או השתייכו בדרך אחרת לקהילה נוצרית (בג"ץ 1239/16גרוזדייב נ' רשות האוכלוסין (11.7.2017) (להלן – עניין גרוזדייב)‏‏; בג"ץ 8930/07 דולז'נס'י נ' משרד הפנים (31.5.2010) (להלן – עניין דולז'נס'י)‏‏; בג"ץ 563/77 דורפלינגר נ' שר הפנים, פ"ד לג(2) 97 (1979) (להלן – עניין דורפלינגר); עניין זבידובסקי)‏‏.

12.העותר הוסיף, כי "הזדהות עם הדת האחרת ויצירת זיקה כגון דא דורשות בחירה" (עניין זבידובסקי, פסקה 6)‏‏. כך בעוד שלטענתו, הוא קיים מנהגים נוצריים מאחר שאביו כפה זאת וכי אף יש לבחון זאת על הפיגור השכלי שהוא לוקה בו. עוד טען, כי אפילו ייקבע כי היה בן דת אחרת, עדיין יש לראות בו כמי שחזר אל חיק היהדות. בעניין זה הוסיף, כי אביו התעוור בשנת 2015 ועם איבוד הראייה, אף אבדה שליטתו בעותר ואף האב עצמו חדל מקיום המנהגים הדתיים.

בנסיבות אלו נטען, כי לא אחת נקבע, כי אף יהודי שהפך לבן דת אחרת יכול לחזור אל היהדות (עניין קנדל, כבוד השופטת ש' נתניהו, פסקה א.1(ד); עניין זבידובסקי, פסקה 7; בג"ץ 3628/18 Matus נ' שר הפנים (16.9.2019) (להלן – עניין Matus)). לפיכך כבר בערר הפנימי טען, כי אפילו נכונה הטענה כי המיר את דתו, הרי שיש לראות בו כמי שחזר אל היהדות, אך לטענתו, המשיבים נמנעו מלבחון את טענתו זו. בעניין זה הוסיף, כי מחמת זהירות, הוא אף פנה אל בית הדין הרבני כדי לערוך טקס השבה אל היהדות. בדיון הובהר, כי בקשה זו הוגשה כשבועיים קודם לכן.

13.לחלופין טען העותר, כי הוא זכאי למעמד מכוח סעיף 4א(א) בחוק השבות, בהיותו בן ונכד של יהודים, הנמצאים בישראל. לטענתו, יש להחיל עליו את הוראת סעיף זה, אשר נועדה להרחבת מעגל הזכאים למעמד מכוח חוק השבות, כך שתחול גם על בני משפחתם של יהודים ובכך יימנע פיצול משפחות (בג"ץ 5493/11 ביזואיהו נ' שר הפנים (6.8.2014)‏ (כבוד המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור, פסקאות 20-19).

בעניין סעיף זה הוסיף העותר, כי אין להחריגו מהוראתו בשל הטענה כי הוא לכאורה, מי "שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". כך לטענתו, מאחר שאמו יהודייה אשר לא המירה את דתה ולפיכך היא זכאית לעלות לישראל מכוח חוק השבות. כך גם סבו וסבתו ז"ל היו יהודים וסבתו אף עלתה לישראל מכוח חוק השבות וכך אף בני משפחתו הנוספים, לרבות שני אחיו, כאמור לעיל.

14.בעניין הראיות שהעמיד להוכחת טענותיו, טען העותר כי די בהן כדי לעמוד ברף הראייתי הדרוש, כפי שנקבע בפסיקה (בג"ץ 394/99מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919 (2003)‏‏, פסקה 10 (להלן – עניין מקסימוב)). לטענתו, בכוחן לבסס כנדרש את יהדותו, את יהדותה של אמו ושל משפחתה וכן את טענותיו כי אינו נוצרי וכי רק קיים מנהגים נוצריים לנוכח כפיית אביו ומשום כבודו, אך לא עשה כן ממניעים דתיים או מתוך אמונה דתית. לפיכך טען, כי בהיעדר ראייה ממשית לסתירת טענותיו העובדתיות, לא ניתן לשלול את זכאותו לעלות לישראל מכוח חוק השבות.

15.לבסוף טען העותר, כי השאלה שעל בית המשפט לבחון היא שאלת סבירות ההחלטה השוללת את זכאותו לפי חוק השבות (בג"ץ 8093/03ארטמייב נ' משרד הפנים, פ"ד נט(4) 577 (2004), פסקה 9 (להלן – עניין ארטמייב)).‏‏ כך בעוד שלטענתו, כל תהליך ההחלטות בעניינו לקו בחוסר סבירות ובחוסר ענייניות. בכלל זה הצביע על השאלות שנשאל בעניין הרגלי שתיית אלכוהול; הטענה כלפיו כי די בביקור בכנסייה כדי להיחשב למי שהתנצר; לטענתו, התבקש לכתוב תצהיר מגמתי; הוטח בו כי הוא שקרן והוא אף זכה ליחס לא הוגן, בייחוד לנוכח היותו לוקה בפיגור קל; נימוקי ההחלטות אינם ענייניים והם מצביעים על שיקולים לא סבירים; לא נערכה בדיקה עניינית של העובדות לנוכח המסמכים שצירף.

16.עוד נטען בעתירה, כי במסגרת ההחלטה הנדונה בעתירה נשקלו שיקולים זרים ואף נקטו כלפי העותר באופן מפלה. בעניין זה נטען, כלהלן: ראשית, לא היה מקום לשקילת העובדה שהעותר אינו מכיר חגים ומנהגים יהודים או כי אינו בקיא במסורת היהודית (עניין זבידובסקי, פסקה 6). לעניין זה נטען, כי אי הכרת המסורת אינה יכולה להיזקף לחובת העותר, מאחר שבשל אופיו של המשטר הסובייטי האתאיסטי, שאף רדף יהודים בשל יהדותם וראה בלימוד עברית משום מעשה אנטי סובייטי, נמנעה מרוב יהודי מדינות ברית המועצות האפשרות להקים מוסדות חינוך יהודים ולשמור על מסורת יהודית; שנית, סירוב בקשת העותר נסמכה גם על כך שמניעיו הם כלכליים, בעוד שנימוק זה אינו יכול לשמש נימוק לסירוב למתן מעמד מכוח חוק השבות. זאת בייחוד בהינתן העובדה שיהודים רבים עלו לישראל ממניעים כלכליים; שלישית, בהחלטה נאמר כי העותר נעדר זיקות לישראל, בעוד שלא רק שנימוק זה אינו רלוונטי לשאלת הזכאות למעמד מכוח חוק השבות, אלא הוא אינו נכון עובדתית, מאחר שלעותר אחים ובני משפחה רבים בישראל.

17.לבסוף נטען, כי נפגעה זכות השימוע של העותר. בעניין זה טען, כי למרות המסמכים שצירף, טענותיו לא נבחנו כראוי; הוטחו בו עלבונות והאשמות סרק; חרף מגבלתו, היותו לוקה בפיגור קל ואף אינו דובר עברית, לא הוצע לו להסתייע בעורך דין או במתורגמן מטעמו.

טענות המשיבים

18.המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף ולחלופין לגופה. בעניין הטענה כי יש לדחות את העתירה על הסף טענו המשיבים, כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, מאחר שהוגשה רק ביום 17.12.2020 בעניין החלטה מיום 27.1.2020, אשר לטענת העותר הומצאה אליו ביום 13.2.2020. אמנם הוגשה עתירה קודמת, אך היא נמחקה ביום 3.8.2020, כארבעה חודשים קודם להגשת העתירה הנדונה. עוד טענו המשיבים, כי במשך תקופות ממושכות שהה העותר בישראל שלא כדין ובכך עשה דין לעצמו. כך מאז פקיעת תוקף אשרת התייר שניתנה לו (ביום 15.11.2019) ועד מתן צו הביניים במסגרת העתירה הקודמת (ביום 30.3.2020), ומאז מחיקתה (ביום 3.8.2020) ועד מתן צו הביניים במסגרת העתירה הנדונה (ביום 11.2.2021).

עוד טענו המשיבים, כי יש לדחות את העתירה גם מחמת חוסר ניקיון כפיים, הנעוץ בכך שבמסגרת העתירה הנדונה לא נאמר דבר בעניין העתירה הקודמת שהגיש העותר.

לטענות אלו השיב בא-כוח העותר במהלך הדיון, כי השיהוי נבע מכך שמחיקת העתירה הקודמת הייתה בשל תקלה, בעוד שלטענתו, האגרה כן שולמה. תקלות אלו, כמו גם העיכוב בהגשת העתירה הנדונה נגרמו לטענתו, מעובדת הגשת העתרות בתקופת סגרים בשל משבר הקורונה. בעניין אי ציון עובדת הגשת העתירה הקודמת טען, כי הדבר נבע מתקלה בשל כך שהגיש מחדש את אותה עתירה, או עתירה כמעט זהה. מכל מקום, גם אם טענותיו אלו של בא-כוח העותר אינן נקיות מקשיים, ראיתי לנכון לקבלן ולדון בעתירה לגופה.

19.לגופה של העתירה טענו המשיבים, כי על-פי סעיף 4ב בחוק השבות, חוק זה אינו חל על מי שנולד כיהודי אך במהלך חייו שינה את דתו והפך ל"בן דת אחרת" (עניין רופאיזן).

בעניין אופן קביעת דתו של המבקש לעלות לישראל מכוח חוק השבות, טענו המשיבים כי ניתן משקל רב להצהרתו של המבקש עצמו וכי לא אחת נקבע בפסיקה, כי ישנה חשיבות רבה לתוכנה של אותה הצהרה. כך במיוחד אם הצהיר על התנהגות מכוונת המלמדת על "כניסה" אל דת אחרת, תוך אימוץ סמליה (בג"ץ 11529/04 דרונוב נ' משרד הפנים (17.12.2007) (להלן – עניין דרונוב); ענייןדולז'נס'י; בג"ץ 10399/09 Volcov נ' שר הפנים (12.10.2010)‏‏ (להלן – עניין Volcov); בג"ץ 6710/09 טריבושניה נ' משרד הפנים (3.11.2009)‏‏ (להלן – עניין טריבושניה); עניין גרוזדייב‏‏‏). לפיכך, אם מצא שר הפנים כי על המבקש מעמד של עולה חלים סייגים המוצאים אותו מתחולת חוק השבות, הוא מוסמך לפעול על-פי סמכותו והימנע ממתן מעמד מכוח החוק.

המשיבים טענו כי מהתשתית העובדתית שהניח העותר, עלתה תמונה ברורה שעל-פיה הוא בן דת אחרת שאינו זכאי למעמד מכוח חוק השבות. בעניין זה טענו, כי בשאלון העלייה שמילא העותר בכתב ידו, הוא הצהיר מרצונו כי הוא נוצרי, כי בילדותו אמו הטבילה אותו לנצרות וכי הוא מבקר בכנסייה בחגים הנוצריים. בשאלון הנוסף שמילא לאחר הגעתו לישראל, כתב העותר כי הוא חסר דת, אך בריאיון שנערך לו בישראל השיב כי הוא מנהל אורח חיים נוצרי בביתו וכי אף השתתף בתפילות בכנסייה וחגג עם משפחתו חגים נוצריים. לנוכח הצהרות אלו טענו המשיבים, כי יש לתת משקל רב להצהרה הראשונה של העותר, אשר על-פיה הוא "בן דת אחרת" ולפיכך ההחלטה הדוחה את בקשתו, היא החלטה סבירה וראויה, אשר אין עילה להתערב בה.

20. המשיבים טענו כי אף יש לדחות את טענתו החלופית של העותר, כי הוא זכאי למעמד מכוח סעיף 4א(א) בחוק השבות, בהיותו בן של יהודייה. לטענתם, הוראת סעיף 4ב, שלפיה "בן דת אחרת" אינו בגדר יהודי לעניין חוק השבות, חלה גם על הוראת סעיף 4א(א), אשר מסייג את תחולתו על מי "שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". עניין זה הוכרע זה מכבר, עת נקבע כי מי שהוחרג מחוק השבות בהיותו "בן דת אחרת", אף אינו זכאי למעמד מכוח החוק בשל היותו בן משפחה של יהודי, מאחר שההרחבה על-פי סעיף 4א(א), אינה חלה על מי שהמיר את דתו מרצון (עניין ברספורד).

21.עוד טענו המשיבים, כי אף אין מקום לטענה החלופית הנוספת של העותר, כי יש לראות בו כמי שחזר אל היהדות עוד בשנת 2015, עת אביו התעוור, בעוד שקודם לכן אביו כפה עליו לקיים את מנהג צביעת הביצים והדלקת הנרות. בעניין זה טענו כלהלן: מדובר בטענה אשר נטענה בעלמא ללא תימוכין, שאף אינה מתיישבת עם דברי העותר בראיונות שנערכו לו; בשנת 2015 העותר היה בן 26 והוא לא מסביר מדוע היותו "בעל פיגור שכלי קל" רלוונטי; אם העותר אינו אדם מאמין והוא אף חסר דת, אזי לא ברורה טענתו בדבר חזרה ליהדות. אף לא ברורה הטענה בדבר פניה אל בית הדין הרבני לצורך טקס שיבה ליהדות, שאף לא נתמכה בדבר. מכל מקום, כי טקס זה יכול להיעשות גם מחוץ לישראל.

22.תשובות המשיבים לשאר טענותיו של העותר, הן כלהלן: לא נמצאה רלוונטיות לכך שהעותר לוקה בפיגור שכלי קל ומכל מקום, הוא מילא את הטפסים ובמהלך הראיונות השיב לשאלות שנשאל; אין מקום לטענה בדבר פגם בהליך השימוע, מאחר שלעותר נערכו שלושה ראיונות שבמהלכם העלה את טענותיו; ההליך בעניינו היה הליך מנהלי תקין לכל אורכו וכי ההחלטות בעניינו התבססו רק על שיקולים ענייניים; העותר יכול היה להסתייע בעורך דין, כפי שעשה מאז שלב הערר הפנימי.

לנוכח כל האמור טענו המשיבים כי כאמור, יש לדחות את העתירה אף לגופה וכי לנוכח ההלכה הפסוקה שלפיה כל עוד לא נפל בהחלטת שר הפנים פסול המצדיק התערבות בהחלטתו, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו בכל הנוגע לסמכות השר להענקת מעמד מכוח חוק השבות (בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (23.9.2007) (להלן – עניין גורסקי)).

דיון והכרעה

רקע

23.אכן, "החלטת הרשות בדבר יהדותו של אדם וזכאותו לאזרחות מכוח חוק השבות היא החלטה מינהלית. שיקול דעתה של הרשות כפוף, כבכל החלטה מינהלית, לביקורת שיפוטית. על הביקורת השיפוטית לקבוע אם החלטת הרשות הייתה סבירה" (עניין ארטמייב, כבוד הנשיא א' ברק, פסקה 9). לפיכך ומאחר ש"הסמכות להעניק מעמד בישראל מכוח חוק השבות נתונה לשר הפנים, והחלטתו בעניין זה היא החלטה מנהלית, הכפופה לביקורת שיפוטית", הכלל הוא כי "בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של רשות מנהלית בשיקול דעתו שלו, וכל עוד לא נפל בהחלטת הרשות פסול משפטי כלשהו, כגון חוסר סבירות, שיקול זר או אפליה, בית המשפט לא יתערב בה" (עניין גרוסקי, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 10. ראו גם: בג"ץ 4370/01לפקה נ' שר הפנים, פ"ד נז(4) 920 (2003)‏‏, כבוד השופט מ' חשין, פסקה 16).

במקרה הנדון, לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ולאחר שמיעת באי-כוחם בעל-פה, לרבות שמיעת דבריו של מר רון שכטר, ממונה קונסולרי ב"נתיב" במשרד ראש הממשלה, שהוסיף דברים במהלך הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי מהטעמים שיובאו להלן, החלטת המשיבים לוקה בחוסר סבירות ואף נשקלו במסגרתה שיקולים זרים ולפיכך נמצאה הצדקה להתערב בה.

24.העובדות העיקריות הדרושות הן כי העותר הוא בן לאם יהודייה, יליד שנת 1989 (כיום כבן 32). על-פי המסמכים שהוצגו מטעמו, הוא אובחן כלוקה בפיגור שכלי קל.

סבו ז"ל מצד אמו של העותר היה יהודי, אשר שרד את השואה לאחר שכל בני משפחתו הושמדו בשואה. סבתו מצד אמו, דודיו ודודותיו כולם יהודים שעלו לישראל מכוח חוק השבות לפני שנים רבות, בשנות התשעים של המאה הקודמת, עת העותר היה בשנות ילדותו הראשונות. אף שני אחיו עלו לישראל מכוח חוק השבות עת העותר היה כבן 10. אחיו מאמו של העותר עלה בשנת 1999 והשני, אחיו משני ההורים, עלה בשנת 2000. שני האחים הם כיום אזרחי ישראל ושניהם אף שירתו בצה"ל. על-פי דבריו של מר רון שכטר בדיון, האח י. (אח משני ההורים), שעלה בשנת 2000, ציין בבקשתו לעלות לישראל, כי הוא חסר דת וכי הלאום שלו הוא יהודי (עמ' 3 שורות 24-19).

בקשתו הראשונה של העותר לעלות לישראל מכוח חוק השבות הוגשה עוד בבלארוס בחודש ספטמבר 2018 (עת היה בן 29). בבקשה הוא ציין כי דתו היא נוצרית וכי הלאום שלו הוא בלארוסי. בריאיון שנערך לו הוסיף, כי בילדותו אמו הטבילה אותו לנצרות, כי בחגים הוא מבקר בכנסיה ואף סיפר על מנהגים שהמשפחה נוהגת סמוך לחג הפסחא. על רקע מידע זה נקבע כי העותר הוא בן דת אחרת ובהתאם לכך, בקשתו סורבה. בבקשה שהגיש בישראל כעבור כחמישה חודשים, בחודש פברואר 2019, ציין העותר כי הוא חסר דת, וכי הלאום שלו בלארוסי. בריאיון שנערך לו בחודש יולי 2019 בעניין בקשתו, חזר על המנהגים הנוצריים האמורים שנהגו בביתו סמוך לחג הפסחא וכן סיפר על ביקוריו עם אמו בכנסייה. בקשתו זו נדחתה ביום 26.8.2019 ואף הערר הפנימי שהגיש על ההחלטה נדחה ביום 27.1.2020.

25.עיקרי דברי העותר בריאיון בכל הנוגע להיבט הדתי-נוצרי, היו כלהלן: בעניין הטענה כי המיר את דתו, השיב כי לצורך מילוי הטפסים בשגרירות, הסתייע באנשים אחרים שלא הבינו אותו "ורשמו לי לא נכון, רשמו שאני נוצרי", אולם "מהצד של אימא שלי אמנם אני יהודי"; "אני מגיע לכנסיה פעם בחודש ומדליק נר". במענה לשאלה מדוע הוא עושה כן השיב, "אני לא יודע ולא מכיר את המנהגים בארץ. ככה זה שם"; העותר אישר שכתב את ההצהרה בלשכת הקשר אך הוסיף, "אבל לא המרתי את דתי"; בעניין ההליכה לכנסייה אמר, "אני ואימא שלי התחלנו לבקר בכנסייה לפני כ-12 שנה. מיום הלוויה של סבא שלי התחלנו אני ואימא שלי לבקר בכנסיה"; העותר נשאל אם אמו ביקרה בכנסייה מאחר שאביו נוצרי, ועל כך השיב, "אימא שלי ביקרה בכנסיה כל החיים שלה, גם אבא שלי היה מבקר אתה בכנסייה. היינו חוגגים שני חגים של נוצרים, את הפסחא ואת הרדובניצה ולא חגגנו שום חגים יהודיים בבית, אפילו לא ידעתי מה זה"; "אני יודע רק דבר אחד על החגים היהודיים, שראש השנה יוצא בחודש ספטמבר"; העותר, שאמר בתחילת הריאיון כי הוריו לא עלו לישראל בעקבות שני אחיו מאחר שאביו חולה ואמו מטפלת בו. הוא נשאל אם הוריו לא עלו מאחר שאמו המירה את דתה, ועל כך השיב "אני לא יודע"; במענה לשאלה אם הוריו ניסו לבקש לעלות לישראל השיב, "הם לא ניסו אף פעם להגיש בקשה"; לשאלה מדוע כתב בשאלון שהוא "נוצרי" השיב, "אימא שלי אמנם לא עברה תהליך הטבילה, אבל אנחנו חיים כנוצרים"; על השאלה אם בפועל הם נוצרים, שכן טען המראיין כי "האקט של המרת הדת הוא שולי", העותר לא השיב; במענה לשאלה אם הוא מבקר בבית כנסת, השיב "אני לא יודע מה זה. אני רק יודע שיש לי תכניות להיות בישראל, לעבוד, להרוויח כסף, לדוג ולהתחיל חיים חדשים".

26.בהחלטה מיום 26.8.2019, הדוחה את בקשת העותר, נאמר כלהלן:

"... למרות טענתך כי הנך זכאי שבות, המרת דתך והצהרת כי הנך משתייך לדת הנוצרית ועל כן זכאותך נשללה ממך.

יתרה מכך, בריאיון שנערך לך... טענת כי אינך מכיר מנהגים יהודים, אינך מכיר את המושג בית כנסת, כל חייך פקדת כנסיות, חגגת חגים נוצריים וניהלת אורח חיים נוצרי בביתך ולמרות שאמך אמנם לא הוטבלה לנצרות, לדבריך, אמך כל חייה פקדה כנסיות בין היתר יחד עמך.

בנוסף, בריאיון הצהרת כי הגעת לישראל בכוונה להתחיל ב'חיים חדשים' וכי מטרת עלייתך לישראל הינה לשם עבודה והפקדת רווחים. מכאן אני מסיקה כי אינך בעל זיקות למדינת ישראל וכי הנך חפץ למעמד בישראל לשם שיפור מצבך הכלכלי גרידא...".

נעיר כבר עתה, כי בהחלטה זו נפלו אי דיוקים ואף הועלו נימוקים שאינם רלוונטיים לבקשה למעמד לפי חוק השבות. בהיעדר מחלוקת בדבר יהדותו של העותר, השאלה היחידה הרלוונטית היא אם אמנם המיר את דתו. מידת היכרותו את המסורת היהודית ומטרת הגעתו לישראל אינן רלוונטיות. העותר אף לא אמר כי "כל חייו פקד כנסיות", אלא רק אחת לחודש בשתיים-עשרה השנים מאז פטירת סבו. מי שלכאורה ביקרה כל חייה בכנסייה, הייתה אמו.

27.בהחלטה מיום 27.1.2020, הדוחה את הערר הפנימי, נאמר כי לא נמצא מקום לשינוי ההחלטה מיום 26.8.2020 וזאת מאחר שנמצא כי "המבקש גדל כל חייו כנוצרי, פקד כנסיות, הדליק נר, חגג את החגים הנוצריים ומשתייך לדת הנוצרית".

בעניין טענת העותר בערר כי לא שמר מסורת דתית נוצרית, אינו פוקד כנסיות ואף אינו חוגג חגים נוצריים למעט חגים אזרחיים, נאמר בהחלטה, כי הוא "ציין במפורש בריאיון שנערך לו ביום 9.7.2019 כי כל משפחתו שמרה על אורח החיים הנוצרי, פקדו כנסיות, חגגו חגים נוצריים ואף אמו למרות שלא עברה הטבלה, חיה כנוצרייה וביקרה בכנסייה כל חייה".

בעניין טענת העותר בערר כי אפילו הוא נחשב בן דת אחרת, יש לראותו כמי שחזר אל היהדות נאמר כי "בריאיון שנערך... טען כי אינו מכיר מנהגים וחגים יהודים, וכאשר נשאל אם הולך לבית כנסת בישראל ענה, כי אינו יודע מה זה והדבר היחידי שמעניין אותו הוא להיות בישראל, לעבוד ולהרוויח כסף".

אף בהחלטה זו נפלו אי דיוקים, המתבטאים בכך שבריאיון שנערך לעותר, הוא לא אמר שכל חייו גדל כנוצרי ופקד כנסיות, אלא כאמור, כי עשה כן מאז פטירת סבו כשתיים-עשרה שנה קודם לכן. כך גם לא עלה כי חגג את החגים הנוצריים, אלא רק "פסחא" וחג נוסף, שלא ברור מהו ואם לא מדובר במועד אזרחי. כך גם וכאמור, מטרת הגעת העותר לישראל (כלכלית או אחרת), אינה רלוונטית ואף אי הכרת המסורת היהודית אינה רלוונטית, אם אין מחלוקת בדבר יהדותו. כך בייחוד לנוכח העובדה שלמעט הליכה לכנסיה והדלקת נר, לא ניכר כי העותר בקיא בדת הנוצרית ומכל מקום, הוא לא נשאל על כך.

"בן דת אחרת" או מי ש"המיר דתו מרצון" לעומת "תינוק שנשבה"

28.סעיף 1 בחוק השבות קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". על-פי סעיף 4ב "יהודי" לעניין חוק השבות הוא "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". עוד נקבע בסעיף 4א(א) בחוק השבות, כי הזכויות לפי חוק זה, לפי חוק האזרחות, התשי"ב-1952 והזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לבן, לנכד של יהודי ולבני משפחה נוספים כאמור בסעיף זה, "להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון".

כפי שנקבע זה מכבר, מי שהמיר את דתו מרצון, אף ייחשב לבן דת אחרת וכי בפועל אין מדובר אלא ב"שוני שבניסוח", אשר "אין להסיק משוני זה ולא כלום" (עניין ברספורד, כבוד השופט מ' אלון, פסקה 32). בהתאם לכך, מי שאינו בא בגדרי הגדרת יהודי על-פי סעיף 4ב בחוק השבות, אף אינו זכאי למעמד מכוח סעיף 4א(א) בחוק.

לפיכך השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא, אם העותר, אשר אין מחלוקת בעניין יהדותו, בהיותו בן לאם יהודייה, הוא "בן דת אחרת" (סעיף 4ב) או מי ש"המיר דתו מרצון" (סעיף 4א(א)).

29.בפסיקה נדונה השאלה, מהו המבחן שעל-פיו ייקבע כי אדם שנולד כיהודי הוא "בן דת אחרת", באופן השולל את יהדותו לעניין חוק השבות. לשאלה זו שלוש תשובות עיקריות. האחת, כי המבחן לכך הוא "לפי השקפת הדת האחרת ולא הדת היהודית" (עניין דורפלינגר‏, כבוד השופט א' ויתקון, עמ' 99). השנייה, כי התשובה לשאלה נבחנת "לפי עולמה של יהדות ולפי ההיסטוריה היהודית" (עניין ברספורד, כבוד המשנה לנשיא מ' אלון, פסקה 25 וראו גם פסקאות 31-24). השלישית, "על-פי מבחן חילוני" (שם, כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק, פסקה 9).

סוגיה זו והמבחנים שנקבעו בעניינה בפסיקה נדונה בהרחבה רבה בעניין זבידובסקי (כבוד השופט נ' הנדל, פסקה 4). לאחר דיון זה וסקירת הפסיקה, קבע כבוד השופט נ' הנדל, כי "בכל הקשור למונח יהודי שאינו 'בן דת אחרת', מבחן המשפט הישראלי אינו יכול להתנתק ממבחן המשפט העברי. שני טעמים לדבר: האחד, נושא הפרשנות. השני, ההיסטוריה החקיקתית והפסיקתית של הנושא ומילות החוק" (שם, פסקה 5). כבוד השופט א' רובינשטיין קבע, כי אין הכרח להכריע במחלוקת שנפלה בעניין ברספורד וכי "אין אפוא קושי גדול לבסס את הפרשנות ל'אינו בן דת אחרת' על מכלול שהכול יכולים לחוש בו בנוח, כיוון שיש חפיפה בין המרכיבים" (שם, פסקה יד). כבוד השופט ח' מלצר סבר כי בנסיבותיו של אותו מקרה, לא נדרשה הכרעה בין הגישות השונות (שם, פסקה 1).

30.אף בענייננו לא נדרשת הכרעה בשאלה לפי איזה מבחן תיבחן השאלה אם העותר הוא "בן דת אחרת". השאלה היא אם לנוכח המידע הקיים ואם על-פי הראיות המנהליות אשר לפיהן נבחנה שאלת יהדותו של העותר, ניתן לומר כי המסקנה הסבירה המתבקשת היא כי מדובר במי שעונה על ההגדרה האמורה.

בעניין מידת הראיות הדרושות והיקפן, נקבע זה מכבר כי תקנה 4 בתקנות השבות, התשט"ז-1956, הקובעת את המידע ואת המסמכים שנדרש המבקש מעמד על-פי חוק השבות להמציא, אינה מפרטת על סמך אלו ראיות תוכרע יהדותו. לפיכך נקבע, כי "בנסיבות אלו של היעדר הסדר חקיקתי ספציפי חל הכלל הרגיל של המשפט המינהלי, ולפיו נדרשות 'ראיות מינהליות' לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת. ראיות מינהליות הן ראיות שאדם סביר – ורשות סבירה – היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה (ראו: בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, בעמ' 357-355; בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים פ"ד נה(4) 690, בעמ' 716-715; ובג"ץ 4688/98 משטיגינה נ' שר הפנים (לא פורסם))" (עניין מקסימוב, כבוד השופט א' מצא, פסקה 9. ראו גם: עניין גורסקי, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 6).

31.בחינת הפסיקה אשר נדרשה לסוגיה הנדונה (לרבות פסקי הדין שאליהם הפנו שני הצדדים), מעלה כי בדרך כלל, הראייה המרכזית היא הצהרת המבקש עצמו וכן כי על-פי רוב, הצהרה זו היא אף הראייה היחידה שעליה מסתמכת הרשות כדי לבסס את שאלת יהדותו של המבקש לפי חוק השבות. ראייה זו היא בהחלט בגדר ראייה אשר כאמור, "אדם סביר – ורשות סבירה – היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה" (מקסימוב, שם). שהרי אם המבקש מעמד מצהיר כי הוא בן דת אחרת, בדרך כלל לא תהיה הצדקה להימנע מלאמץ את דבריו ולקבוע את מעמדו על-פי הצהרתו. אם כך הצהיר, מה לו כי ילין על כך או יחלוק על הצהרתו שלו עצמו. אם טען כי הוא בן דת אחרת ומאוחר יותר יבקש לכפור בכך, נשיב לו כי "כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ" (שמואל ב' א, טז).

עם זאת, כפי שנבקש להראות, ישנו הבדל בין יהודי, "שנולד לאם יהודייה" המצהיר כי הוא בחר להיות במעמד של "בן דת אחרת" או כי הוא בחר "להמיר דתו מרצון", לבין יהודי שהפך ל"בן דת אחרת" מכוח החלטת הוריו או מי מהם, שאז יש לראות בו משום "תינוק שנשבה בין הנכרים" (תלמוד בבלי, שבת סח, עמ' ב). או כדברי הרמב"ם בעניין אותו "תינוק שנשבה": "במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה... אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם... הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם... שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה" (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים פרק ג, ג').

32.בחינת כלל הפסיקה שאליה הפנו הצדדים ובחינת פסיקה נוספת, מעלה אפוא, כי באותם מקרים שבהם נקבע כי מדובר ב"בן דת אחרת" או ב"מי שהמיר את דתו", חרף העובדה שהוא "מי שנולד לאם יהודייה", דובר במי שעשה כן מתוך בחירתו שלו.

כך בעניין האח דניאל, אשר בחר בעצמו להפוך לכומר ולהצטרף למנזר הכרמליתים, שנדון בעניין רופאיזן, עוד קודם לחקיקת סעיפים 4א ו-4ב בחוק השבות. כך גם בכל פסקי הדין בעניין "היהודים המשיחיים", שלגביהם נקבע בעניין ברספורד כי הם בני דת אחרת, וכך נקבע גם בעניין דורפלינגר, בעניין קנדל ובעניין מקיני. בכל אותם מקרים (למעט חריג שנדון בעניין קנדל שאליו נידרש בהמשך הדברים), נקבע כי דובר במי שבחרו בעצמם להימנות עם ה"היהודים המשיחיים", אשר לגביהם נקבע כי מי שנמנה עמם אינו יכול להיחשב ליהודי לפי אף לא אחד מהמבחנים (ראו בין השאר בעניין קנדל, כבוד השופטת ש' נתניהו, פסקה א.1(ג)). כך למשל, בעניין מקיני נאמר, כי מדובר במי שבבעלותו אתר מרשתת שמפרסומיו עולה בחירתו להימנות עם "היהודים המשיחיים".

כך עולה גם מפסקי הדין שאליהם הפנו הצדדים, כי נקבע על-פי הצהרת העותרים כי הם בגדר "בן דת אחרת" לנוכח מעשה שעשו בעצמם ולנוכח בחירותיהם, בשונה ממעשיי הוריהם. כך בין השאר, בכל המקרים הבאים: עניין דרונוב – אמה של העותרת ובנה עלו לישראל, אך היא עצמה נישאה לנוצרי ובחרה לבקר בכנסייה לעתים קרובות ולאמץ מנהגים נוצריים; עניין דולז'נס'י – דובר ביהודייה שאמה ואחיה עלו לישראל, אך היא עצמה הצהירה שהיא נוצרייה לאחר שעל-פי בחירתה היא התנצרה בכנסייה עם בתה; עניין Volcov – העותר הצהיר שהוא נוצרי שהוא עצמו הטביל את ילדיו לנצרות בכנסייה וכי הוא מאמין בישו; עניין טריבושניה – אמה של העותרת וסבתה עלו לישראל, אך העותרת עצמה הוטבלה לנצרות, חוגגת חגים נוצריים ומחזיקה בביתה איקונין נוצרי; עניין גרוזדייב – העותר הוא יהודי שהוטבל בילדותו לנצרות, אך מתוך בחירתו שלו, אף הטביל את בנו לנצרות; עניין זבידובסקי – העותרת ילידת הארץ ובת ליהודים. בהמשך חייה התנצרה, הציגה את עצמה לפני כומר בכנסייה כמי שעברה טקס טבילה ואף נישאה בכנסייה; בג"ץ 3157/15 הכט נ' שר הפנים (31.10.2016) (להלן – עניין הכט) – העותרת עצמה הצהירה על אמונתה בישו; בג"ץ 6309/05 לוכיאן נ' משרד הפנים (31.10.2007) (להלן – עניין לוכיאן) – העותרת בת ליהודייה, שהתנצרה על-פי בחירתה; בג"ץ 2388/06 טקצ'ב נ' משרד הפנים (25.4.2010) (להלן – עניין טקצ'ב) – העותר הוא בן ליהודייה שעלתה לישראל. הוא עצמו הצהיר כי לא התנצר, אך הוא "רוצה להתנצר בישראל" וכן טען, כי אף אמו התנצרה.

הנה כי כן, במקרים שבהם נקבע כי מדובר ביהודי "בן דת אחרת", אשר אינו זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות, דובר במי שבעצמו עשה מעשה המבטא את העובדה שהוא עצמו "המיר דתו מרצון" ובכך הפך ל"בן דת אחרת" (עם זאת ולשלמות הדברים נוסיף, כי בחלק ניכר מאותם מקרים, ניתנה לעותרים אפשרות לנסות ולהוכיח מחדש את יהדותם או לעבור תהליך שיבה ליהדות, שלאחריו נקבע, כי יוכלו לחדש את בקשתם מכוח חוק השבות. ראו: עניין Volcov; עניין טריבושניה; עניין גרוזדייב; עניין ברספורד; עניין זבידובסקי; עניין הכט; עניין לוכיאן; עניין טקצ'ב; עניין Matus).

33.בחינת הפסיקה מעלה אפוא, כי כדי שיהודי, שהוא בן לאם יהודייה, ייחשב למי שהמיר את דתו, עליו לעשות מעשה בעצמו. כדברי כבוד השופט נ' הנדל בעניין זבידובסקי (פסקה 6), עליו לנקוט צעד המצביע על בחירתו "להיכנס לתוככי הדת האחרת ולאמץ את סמליה" וכן "עליו ליצור זיקה חזקה בינו לבין הדת האחרת" וכי "הזדהות עם הדת האחרת ויצירת זיקה כגון דא דורשות בחירה". לא זו בלבד, אלא נקבע עוד, כי החריג האמור, שלפיו יהודי הוא "בן דת אחרת" יוחל רק במקרה קיצוני. שכן, "לא בנקל תילקח מיהודי הזכות המוענקת לו מכוח חוק השבות. עם זאת, מצב בו יהודי בוחר לצעוד בנתיביה של דת אחרת – תישלל זכותו להמשיך ולחסות תחת כנפי חוק השבות". כך נאמר שם בעניין זה (ההדגשות שלהלן אינן במקור):

"התמונה המצטיירת מספרות השו"ת, שמתארת את הגישה ההיסטורית של העם ורבניו להגדרת 'בן דת אחרת', תסלול את הדרך לקביעת מבחן מעשי: כדי שיהודי ייחשב מומר לדת אחרת עליו לנקוט צעדים קיצוניים. עליו להיכנס לליבה של הדת האחרת. קביעה שמאן דהוא 'משומד' דורשת הזדהות עם הדת האחרת והתנהגות בהתאם. משמע, הבדיקה מתבצעת על פי מכלול של גורמים: התנהגות, כוונה, מודעות, הצהרה ונכונות להיכנס לתוככי הדת האחרת ולאמץ את סמליה. העניין נבחן תוך התבוננות בתמונה הכוללת. הדבר אינו מפתיע. יהודי אשר בוחר להיות 'בן דת אחרת' נושא בנטל כבד. יושם אל לב, עצם המונח מפנה את הזרקור לעבר קבוצה קיימת שהמשותף לחבריה – אמונה ודרך עבודת האל. לא די בקיומן של פילוסופיות ותפישות עולם משותפות. על היהודי 'בן דת אחרת' לקיים לכל הפחות את עיקרם של המנהגים, המצוות ואורח חייהם של חברי הדת האחרת. כאמור, העניין אינו נבדק לפי ההגדרה הדתית של 'הדת האחרת'. במובן זה, המבחן נערך על ידי היהדות המביטה מבעד לחלון לעולם אחר, שהיא אינה חלק ממנו. ההגדרות של היהדות עצמה עשויות להיות רלוונטיות. למשל, יהודי שטוען כי יהודי טוב הוא יהודי המאמין בישו ונוהג לפי קו זה – ייחשב 'בן דת אחרת'. כך נפסק בפרשות ברספורד וקנדל. כדי שיהודי ייחשב 'משומד' או 'בן דת אחרת', עליו ליצור זיקה חזקה בינו לבין הדת האחרת.

הנה כי כן, המשפט העברי לא המציא את הסיווג 'בן דת אחרת' והוא אף מביע אי נוחות מהתופעה. עם זאת, הוא מכיר בקטגוריה זו כחלק ממציאות החיים ובתור שכזאת, עליו להביע עמדתו ביחס אליה. אין בפנינו, אפוא, מונח דתי של היהדות או אפילו פרשנות של הדת במובן המקובל... המשומד עובר שינוי במובן הבסיסי ביותר. שינוי זה חודר לגופו, לאישיותו ולנפשו. כמובן, הזדהות עם הדת האחרת ויצירת זיקה כגון דא דורשות בחירה. על כן, התייחס המשפט העברי באופנים שונים לממיר דתו מרצון למול מי שהמיר דתו באינוס...

נדמה כי המבחן, כפי שהוצג, תואם לא רק את התכלית הסובייקטיבית של החוק אלא גם את התכלית האובייקטיבית. החריג יוחל רק במקרה קיצוני. לא בנקל תילקח מיהודי הזכות המוענקת לו מכוח חוק השבות. עם זאת, מצב בו יהודי בוחר לצעוד בנתיביה של דת אחרת – תישלל זכותו להמשיך ולחסות תחת כנפי חוק השבות. ויוטעם, חוק השבות אינו מבחין בין יהודי המקפיד לשמור על מצוות אלו ואחרות לבין יהודי שאינו מקפיד לשמור על מצוות כלל. הגדרת 'יהודי' אינה נגזרת ממסירותו לדת. חוק השבות אינו מבחין בין יהודים. הוא אינו עוסק בשאלה וכמובן אין זה ראוי שיעסוק בשאלה מי הוא יהודי 'טוב'. עם זאת, קיים חריג אחד בדמות 'בן דת אחרת'. כאמור, כפי שחוק השבות מתייחס באופן מיוחד ל'בן דת אחרת', כך גם המשפט העברי. במבחן המעשי האמור יש להתייחס להיסטוריה היהודית בגולה ובארץ, לניסיון המשפטי של פוסקי הדורות, לתפישת העם המלוכדת בנושא זה ואף לנכונותה של קהילת הדת האחרת לקבל לקרבה את היהודי בן הדת האחרת. דומני כי המבחן כפי שהוצע בפועל עונה על הרציונאל העומד הן מאחורי עמדת הנשיא ברק והן מאחורי עמדת השופט אלון. לא בכדי הגיעו השניים למסקנה דומה בעניין ברספורד. זאת ועוד, הגם שחלפו כארבעים שנה ממועד תיקון סעיף 4ב ומאז נקבע שאין לבחון המונח 'בן דת אחרת' על פי הדת האחרת – לא התגלעה מחלוקת בסוגיה זו על ידי בית משפט זה".

34.המבחן האמור, שנקבע בעניין זבידובסקי, שעל-פיו רק מי שעשה בעצמו מעשה של המרת דת ייחשב לבן דת אחרת, אף התווה את תוצאת פסק הדין בעניין קנדל (שניתן בשנת 1992, שמונה-עשרה שנה קודם לכן). שם נקבע כי מי שבחר להימנות עם "היהודים המשיחיים" נחשב ל"בן דת אחרת" ולמי ש"המיר דתו מרצון". למרות זאת, קביעה זו הייתה רק לגבי ההורים אשר בחרו להפוך מיהודים למי שנמנה עם "היהודים המשיחיים". לעומת זאת נקבע, כי הבנות שנולדו כיהודיות, עוד בטרם הפכו הוריהן ליהודים משיחיים, אינן בגדר מי "שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". לפיכך נקבע כי בכפוף לכך שהן נתונות לאפוטרופסות של הוריהן על כל המשתמע מכך, לרבות לעניין אפשרות עלייתן לארץ ללא הוריהן, ניתן יהיה לבחון את בקשתן מכוח חוק השבות במנותק מבקשת הוריהן. שכן, רק ההורים בחרו להמיר את דתם מרצונם (עניין קנדל, כבוד השופטת ש' נתניהו, פסקאות א.2(ד), א.3 ו-ג).

בחינת עניינו של העותר

35.על רקע האמור ועל רקע המבחנים שנקבעו בעניין זבידובסקי, המסקנה העולה היא כי לא ניתן לומר על העותר כי הוא "בן דת אחרת" אשר "המיר דתו מרצון".

העותר הוא יהודי, בן לאם יהודייה, שסבו וסבתו ז"ל היו יהודים. לאחר פטירת סבו, סבתו ורבים מדודיו וילדיהם עלו לישראל. גם שני אחיו של העותר עלו לישראל, עת העותר היה ילד כבן 10. מדבריו בראיונות שנערכו לו (כמפורט לעיל), עולה כי אביו נוצרי וכי אמו "ביקרה בכנסייה כל החיים שלה" וכך גם אביו, שכאמור, היה נוצרי. בבית חגגו את הפסחא ואף נהגו מנהגים הקשורים לחג הזה (צביעת ביצים והנחתם על קברי בני משפחה). מעבר לכך, לא ניכר כי העותר הכיר מנהגים נוצריים ואף לא ידע לומר אם אמו המירה את דתה לנצרות, אך אמר שהיא לא נטבלה לנצרות. נושא הטבלת העותר לנצרות נותר לא ברור, אך אפילו נניח שאמנם כך, הרי שהדבר לא נעשה מרצונו או מבחירתו, אלא בילדותו.

מכל האמור עולה אפוא, כי בכל מקרה, אין מדובר במי שהתקיימו בו המבחנים שנקבעו בעניין זבידובסקי. לא ניתן לומר כי העותר נקט "צעדים קיצוניים" או כי הוא מי שנכנס "לליבה" של הדת הנוצרית. אפילו הייתה בהתנהגותו משום מודעות או הצהרה על כך שאימץ סמלים של הנצרות, נראה כי לא היה זה אלא סמלים מועטים, אשר היו חלק מאורח החיים של בית הוריו. לא דובר בבחירה של העותר, אלא כדבריו בריאיון שנערך עמו, "ככה זה שם". אף לא ניתן לומר כי העותר הוא מי ש"מקיים לכל הפחות את עיקרם של המנהגים, המצוות ואורח חייהם של חברי הדת האחרת", או כי נוצרה "זיקה חזקה בינו לבין הדת האחרת" (שם). כל זאת במיוחד מאחר שלא ניתן לומר כי אימוץ המנהגים הנוצריים שאימץ העותר היו מתוך בחירה שלו ולא בבחינת "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג). לפיכך אף אין מקום להחיל על העותר את החריג, אשר נקבע כי "יוחל רק במצב קיצוני". שכן, "לא בנקל תילקח מיהודי הזכות המוענקת לו לפי חוק השבות" (שם).

מכל האמור עולה כי העותר אינו מי שבחר להמיר את דתו לנצרות, אלא הוא לכל היותר מי שגידלו אותו בבית נוצרי או בבית עם מנהגים נוצריים וכך הוא חונך. בלשונו של הרמב"ם הנזכרת לעיל, הוא אינו מי "שכפר... והלך אחר דעתו", אלא הוא בגדר "בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם" ולפיכך הוא בגדר "תינוק שנשבה בין הנכרים". כל זאת אף בהתעלם מהאבחנה הנטענת בעניין הלקות הנטענת.

קשיים נוספים בהחלטת המשיבים

36.זאת ועוד, כפי שכבר הערנו, מהטעמים הבאים, חלק מהנימוקים שעמדו בבסיס החלטת המשיבים הדוחה את הערר הפנימי שהגיש העותר, בכל מקרה אינם יכולים לעמוד: ראשית, אמנם נכון שהעותר הצהיר כי הוא "נוצרי", אך בניגוד לאמור בהחלטה, הוא עצמו לא המיר את דתו ואף לא ברור על יסוד מה נאמר ש"כל חייו פקד כנסיות". העותר גדל בבית שאביו היה נוצרי ואמנם אורח החיים בבית כלל מעט מנהגים נוצריים, לרבות ביקור בכנסיות מאז פטירת סבו של העותר מצד אביו. שנית, הנימוק שלפיו העותר אינו מכיר מנהגים יהודיים, אינו נימוק רלוונטי. כאמור בעניין זבידובסקי (שם), "ויוטעם, חוק השבות אינו מבחין בין יהודי המקפיד לשמור על מצוות אלו ואחרות לבין יהודי שאינו מקפיד לשמור על מצוות כלל. הגדרת 'יהודי' אינה נגזרת ממסירותו לדת. חוק השבות אינו מבחין בין יהודים. הוא אינו עוסק בשאלה וכמובן אין זה ראוי שיעסוק בשאלה מי הוא יהודי 'טוב'". שלישית, בהחלטה נאמר כי העותר אינו בעל זיקות למדינת ישראל. בכל הכבוד, לא נראה שניתן לומר זאת על מי ששניים משלושת אחיו, דודיו וילדיהם חיים בישראל וסבתו ז"ל חיה בישראל ונקברה בה. רביעית וכאמור, הסיבה שהובילה את העותר לבקש לעלות לישראל, אם נבעה מרצון לשיפור מצבו הכלכלי או כל נימוק אחר, אינה רלוונטית לשאלת זכותו לעלות לישראל מכוח חוק השבות.

סיכום הדברים

37.מכל הטעמים האמורים, המסקנה היא כי ההחלטה מיום 27.1.2021 לוקה בחוסר סבירות וכי מהטעמים האחרונים, אף דומה כי במסגרתה נשקלו גם שיקולים זרים שאינם נוגעים לשאלת זכאותו של העותר לעלות לישראל מכוח חוק השבות.

לנוכח כל האמור, העתירה מתקבלת. בהתאם לכך, לעותר תינתן אשרת עולה מכוח חוק השבות.

המשיבים יישאו בהוצאות העותר בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ז באב התשפ"א, 5 באוגוסט 2021, בהיעדר הצדדים.