תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע.
האירוע
1.לפני כ-19 שנה, ביום 04.05.98, בעת שהתובע היה כבן 9 שנים, נפגע התובע בעת שרכב על אופניו בדרך ההיקפית במושב נחושה. במהלך הרכיבה, הוא נתקל בכבל, שסימן את תחום עירוב השבת, שנחתך ונפל לרוחב הדרך. התובע נחתך בצווארו וטופל על ידי אביו שהגיע למקום. לאחר כ-45 דקות הגיעה ניידת טיפול נמרץ ומשם הובהל התובע לבית החולים הדסה עין כרם, נותח בצווארו ושוחרר.
2.התביעה הוגשה כנגד שלושה נתבעים, כנגד המושב, כנגד המועצה האזורית מטה יהודה המאגדת בתוכה את המושב וכנגד המשרד לשירותי דת האחראי על נושא העירוב.
המושב- הנתבע 1 הגיש כתב הגנה ובו נכתב בזו הלשון: "תביעת התובע והתאונה מיום 04/05/98 מוכרת וזכורה לחברי הוועד והנתבעת תומכת בסעיפי התביעה ובנספחים שצורפו לכתב התביעה ומאשרת את תוכנם, למעט סעיף 12 לכתב התביעה המציין הוצאות שנגרמו לתובע".
אף שכיום המושב טוען אחרת, לא הוגשה בקשה לתקן את כתב ההגנה.
מכאן שהנתבע 1 מודה למעשה בנסיבות התאונה.
הנתבעות 2 ו-3 כפרו באירוע.
3.ביחס לאירוע העידו התובע ואביו וחברי המושב רחמים כורש ויאיר אליהו.
התובע העיד בתצהירו: "ביום 04.05.98 רכבתי על אופניי בדרך ההיקפית במושב נחושה, ונתקלתי בקו עירוב בצורת כבל ברזל דק וחלוד אשר נמתח לרוחב הדרך. כנראה נפל מהעמודים שמחזיקים אותו בגובה, כך שהיה בגובה נמוך. אינני זוכר מה בדיוק אירע מהרגע שבו נתקלתי בקו העירוב ועד שהתעוררתי בבית החולים, לאחר ניתוח, זוכר במעומעם צעקות של אנשים".
התובע העיד שהוא חזר מבית הספר ולאחר שהגיע לביתו, רכב באופניים עם חבר אחר
"נסענו בירידה, לא יודע אם הרבצנו מהירות" (ע' 11 ש' 25-26). התובע העיד שהאופניים היו אופני ילדים וכי "האופניים ותנאי השטח למעשה לא איפשרו נסיעה מהירה" (ע' 12 ש' 1), חברו והוא רכבו זה לצד זה, החבר היה בצד השמאלי של הדרך והתובע נסע בצד הימני הנמוך יותר (ע' 12 ש' 17-24).כבל העירוב היה מצד שמאל של התובע (ע' 12 ש' 26) והוא לא ראה את הכבל של העירוב לפני שנפגע (ע' 16 ש' 5).
התובע שלל שנפגע מגדר ביטחון: "אם התיל בגובה של הגדר סביר להניח שאם הייתי פוגע בו, היו לי חתכים רבים ולא רק בצוואר. לא היה לזה תיעוד עם כל הבדיקות שעברתי. הגדר תיל נמצאת בגובה רב" (ע 13 ש' 13-15).
התובע העיד שהוא יודע שפגע בכבל העירוב, מהעדות של חברו ומהתיעוד שאביו עשה עם הכבל של העירוב ומהעובדה שלא התגלה שום מכשול אחר ועד הרגע שפגע בעירוב לא היה מכשול אחר בדרך (ע' 13 ש' 23-29).
התובע אישר שלאחר התאונה הוא היה מטושטש ולא ידע בדיוק מה קורה, חברו הלך לקרוא לאביו של התובע והתובע נותר בשטח לבד עד להגעת אביו (ע' 16 ש' 6-9).
4.אביו של התובע העיד שבעת התאונה לא היה חבר וועד והוא לא מילא כל תפקיד ציבורי במושב (ע' 10 ש' 17). בשנת 2003 האב היה חבר וועד ומזכיר ושימש בתפקיד ציבורי אצל הנתבעת 1 גם בעת הגשת התביעה. האב העיד שכתב ההגנה הוכן על ידי יו"ר הוועד יחזקאל חיים ובחותמת חתמו יחזקאל חיים וסימון יהודה שהיו חברי וועד. בפרוטוקול הרלבנטי, אביו של התובע לא נכח (ע' 4 ש' 12-14).
האב אישר שבעת הגשת כתב ההגנה, הייתה קואליציה בוועד, למעט העד רחמים כורש שהיה באופוזיציה (ע' 4 ש' 20-21).
במועד התאונה, האב חזר מעבודתו והלך לישון שנת צהריים "ואז רץ אלי אחד הילדים שנסע עם הבן, נסעו כמה ילדים באופניים והזעיק אותי מיד... הוא רץ באטרף ואמר לי שלש. יש דם והצוואר שלו חתוך משהו כזה ואז קפצתי ממיטתי שהייתי בתחתונים ורצתי לכיוון שלו, ראיתי שהוא משוסף ולקחתי אותו עם מה שעלה באותו רגע, הורדתי את הגופייה שהייתה לי ושמתי לו על הצוואר ורצתי איתו לבית של השכן... (ע' 7 ש' 3-11).
האב העיד שהתובע היה מעורפל כשהוא הרים אותו (ע' 7 ש' 16).
האב נשאל כיצד הוא יודע שהתובע נפגע מכבל העירוב והשיב שהדבר קרה בדרך ההיקפית, יום למחרת צולם המקום, הכבל של העירוב נמצא אצל עורך הדין והילדים אמרו לאב שהתובע נחתך מכבל (ע' 7 ש' 21-30).
האב שלל את הטענות שהתובע נפגע מגדר התיל והשיב שבתקופה האמורה טופלה גדר הביטחון וכי הגורם שיש לשאול אותו הוא קצין הביטחון.
האב אף העיד שמיד לאחר האירוע שלח מכתבים לנתבעות שידעו על כך (ע' 8) וכי האגודה בדקה את הדבר בזמן אמת.
5.חבר המושב כורש העיד שהוא לא זוכר את האירוע (ע' 21 ש' 16).
חבר המושב אליהו אישר שהתובע נפגע, אך טען שהפגיעה לא הייתה מכבל העירוב (ע' 27 ש' 29).
6.לאחר ששמעתי העדים והתרשמתי מהם ולאחר שבחנתי הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה הוכחה גרסת התובע שהוא נפגע מכבל עירוב.
ראשית, קיימת הודאת בעל דין של הנתבעת 1 בכתב הגנה אשר אישרה את האירוע. די באמור בכתב ההגנה כדי לתמוך בגרסת התובע. כתב ההגנה האמור לא תוקן והנתבעת 1 לא העידה את החותמים על הפרוטוקול הרלבנטי מטעם וועד המושב קודם שהוגש כתב ההגנה. באי תיקון כתב ההגנה ובאי העדת העדים האמורים, מתבקשת המסקנה וכך אני קובע כי קיימת הודאת בעל דין מטעם הנתבעת 1 בנסיבות האירוע.
שנית, האירוע הובא בזמן אמת לידיעת הנתבעים וזאת לאחר שאבי התובע פנה במכתבים לנתבעים.
הנתבעת 1 לא טענה כי לא היה אירוע וכי התובע לא נפגע מכבל עירוב, אלא הציעה לאב שיפנה למועצה האזורית ובכך, בזמן אמת, לא שללה את גרסת התובע.
המכתבים בזמן אמת של האב, תומכים ומחזקים את גרסתו.
שלישית, התצלומים שצילם האב בזמן אמת, מצביעים על העדרו של כבל עירוב בין עמודים, דבר התומך בגרסה שהכבל שנפל גרם לפגיעה של התובע. בנוסף לא חלקו הצדדים על כך שכבל העירוב האמור נמצא כיום אצל ב"כ התובע. הצדדים לא ביקשו לבדוק את הכבל האמור ולא הגישו ראיות סותרות לכך שהכבל המצוי בידי התובע אינו הכבל שפגע בו.
רביעית, בעת שהתקבל התובע לבית החולים, נכתב בזמן אמת שהחתך בצוואר נגרם מכבל עירוב. גרסה זו נמסרה בזמן אמת כגרסה ספונטנית קודם שמשפחת התובע הספיקה להתייעץ או לרקום גרסה. בגרסה שנמסרה לצוות הרפואי, כמתועד במסמכים הרפואיים, יש כדי להוכיח עקביות התובע בגרסתו ויש בהם כדי לחזק מהימנותו (ראו: ע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה (2) 48, 55; ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בן ארי ואח' פ"ד נו (4) 689). קיימת הנחה כי נפגע ימסור עובדות נכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון ומכאן החשיבות לרישומים הרפואיים הסמוכים למועד התאונה (ראו: דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי נ' שמעון הירשהורן פד"ע כ 349). חזקה זו ניתנת לסתירה, אך בענייננו זו לא נסתרה (ראו למשל: עב"ל 30601-11-12 יצחק בנימינוב נ' המוסד לביטוח לאומי (28.01.14)).
התובע נפגע בנסיבות מיוחדות שתוארו בעת קבלתו לבית החולים והיה בתיאור הנסיבות כדי להשליך על אופי הטיפול שיקבל התובע ומכאן חשיבות תיאור הנסיבות האמורות בזמן אמת, התומכות בגרסת התובע.
חמישית, גם בטופס התביעה לביטוח תאונות אישיות מיום 14.06.98, חזר האב על הגרסה לפיה התובע נחתך מכבל עירוב. בתביעה האמורה לא היה כל אינטרס לאב לטעון שהתובע נפגע דווקא מכבל עירוב והדבר תומך בגרסת התביעה לעניין נסיבות האירוע.
שישית, אופי הפגיעה, טיב ומיקום הצלקת תומכים אף הם בפגיעה מכבל עירוב ולא כנטען על ידי הנתבעים רק עתה, לפיה הפגיעה הייתה מגדר תיל היקפית.
יוטעם שהעד מטעם המושב, אליהו אישר שאדם שנופל על גדר תלתלית, ייחתך במספר מקומות, אף שהעיד שהוא לא יודע זאת בוודאות (ע' 29 ש' 13) ואילו הצלקות שנגרמו לתובע התמקדו באזור אחד, דבר התומך בגרסת התובע כי נפגע מכבל עירוב.
7.האמור לעיל המחזק ותומך את עדויות התביעה, מוביל לכלל מסקנה לפיה התובע נפגע מכבל העירוב. התומך תמך והוכיח את גרסתו בעדויות שפורטו לעיל. די בראיות והעדויות שהובאו על ידי התובע בכדי לאמץ את גרסתו.
בנסיבות אלה, אי העדת חברו של התובע שרכב לצדו פועלת לחובת הנתבעים ולא לחובת התובע שהניח תשתית ראייתית מספקת לגרסתו.
הדבר מעיד על עצמו
8.סעיף 41 לפקודת הנזיקין[נוסח חדש], קובע את כלל "הדבר מעיד על עצמו": "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
בענייננו מתקיימים שלושת התנאים להפעלת הכלל האמור.
התובע נפגע מכבל העירוב ולא הוכח שהדבר היה באשמתו של התובע.
לא התובע הוא שהתקין את כבל העירוב ולא הוא ששלט על כבל העירוב.
התובע לא יודע את נסיבות המקרה לאשורן, הנזק נגרם על ידי נכס - כבל העירוב שהשליטה בו הייתה באחריות מי מהנתבעים. האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטו אמצעי זהירות סבירים.
אחריות הנתבעים
9.כל אחד מהנתבעים טוען שלא הוא האחראי לכבל העירוב.
המושב טוען שבעת האירוע, וועד האגודה שימש כשלוח של המועצה, כבל העירוב הוא שירות מוניציפאלי והאגודה החקלאית לא הייתה אחראית לכבל העירוב. לטענת המושב, המועצה האזורית היא האחראית, שכן העירוב הוא שירות מוניציפלי הממוקם והממומן בכספי המועצה האזורית. בנוסף, טוען המושב שהמדינה חבה מאחר שהיא אמונה על קביעת תקן כבל העירוב ועל הרכבו, כך שלא יהווה סכנה.
המועצה האזורית טוענת שבמועד האירוע, המושב היה אחראי על תחזוקת העירוב, תקינותו ועל ביצוע בדיקות תקופתיות וכי המשרד לשירותי דת אחראי אף הוא, מאחר שרב המושב, ששכרו מועבר למועצה על ידי המשרד לשירותי דת, הוא האחראי על העירוב והמועצה משמשת כגורם מתווך בלבד בכל הקשור להעברת שכרו של רב הישוב.
10.בחינת העדויות והראיות שהובאו, מעלה כי המושב והמועצה האזורית נושאים באחריות לנזק בחלקים שווים וכי המשרד לשירותי דת אינו נושא באחריות לנזק.
אחריות המושב נובעת מכך שהמושב היה אחראי לתחזוקת העירוב. עדי המושב לא ידעו להעיד מי תחזק את העירוב ומתי תוחזק העירוב. בכך לא סתרו את עדות מאיר אלמליח, ששימש כמנהל המחלקה לשירותי דת מטעם המועצה, אשר העיד שהמועצה הייתה שותפה להקמתו של כבל העירוב ולאחר הקמתו הועברה האחריות על העירוב למושב. עדות העד מטעם המושב, מר יאיר אליהו תומכת אף היא באחריות המושב, שכן הוא אישר שבשנת 1998 אם הייתה בעיה בעירוב: "הישוב בעצמו מתקן או שהמושב מתקן או שנותנים למישהו במכרז" (ע' 29 ש' 22-23).בנוסף העיד אליהו שבשנת 2010 הוחלט להפוך את גדר הביטחון לעירוב וזאת משום שהיו "הרבה מקומות שהעירוב חתוך" (ע' 28 ש' 7-8) ומכאן ראייה של ממש להעדר תחזוק נדרש של העירוב.
המושב טען שבעת הרלבנטית, וועד המושב שימש כשלוחו של המועצה, אך לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לכך שבמקרה דנן היה וועד מקומי (ראו גם: עדות אב התובע: ע' 6 ש' 25;עדות מאיר אלמליח: ע' 34) , כי המושב לא עסק בנושאי העירוב, לא תחזק את העירוב ולא היה אחראי לעירוב. מכאן שיש גם לדחות את טענות המושב לעניין "זהות ועדים" בין הוועד המקומי וועד ההנהלה.
אחריות המועצה האזורית נובעת מכך שמדובר בשירות מוניציפלי שבאחריות המועצה האזורית, מכך שהמועצה האזורית התקינה את העירוב ומכך שלא היה פיקוח מתאים על תקינות העירוב. המועצה האזורית תקצבה חלק מהחזקת העירוב, על ידי העברת סכום שנתי למושב, אך לא וידאה שהתחזוקה נעשית כראוי.
מכאן אחריות הנתבעות 1-2, שלא תחזקו כנדרש את כבל העירוב, לפיצוי התובע.
11.אחריות המדינה הנטענת היא מכוח התרשלות נטענת של הרשות הציבורית במסגרת סמכויות ההסדרה, הרישוי והפיקוח הנתונות לה, שאז הרשות הציבורית נמצאת במעגל השני של המעולים (רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19.01.17) (פסקה 18 לפסק הדין של כב' השופט י. עמית)).
הגב' דבורה אייפרמן, מנהלת אגף מבני דת במשרד לשירותי דת העידה שהיא לא עבדה במשרד בעת הרלבנטית, כי המדיניות של המשרד היא לא לפקח אחר ביצוע העבודות, אלא לתקצב את הרשות המקומית (ע' 25) וכי המשרד אינו אחראי לכתיבת הוראות הבטיחות אלא לפן ההלכתי (ע' 26).
אין במתן תקצוב מסוים מטעם המדינה כדי להוביל לאחריות המדינה במקרה דנן, זאת משום שהאחריות למתן שירותי העירוב מוטלת על המועצה האזורית מכוח סעיף 7 לחוק שירותי הדת[נוסח משולב], תשל"א-1971.
במקרה דנן, מאחר שהמועצה והמושב היו אחראים לטפל בכבל העירוב ומאחר שהם גופים עצמאיים המסוגלים לטפל באופן עצמאי בהקמת ותחזוקת העירוב, ללא צורך בפיקוח והנחיות המדינה, אין כל מקום להטיל אחריות על המדינה בשל העדר נוהל מחייב.
אמנם, הוגש מסמך מיום 02.04.98 של מנהל מחלקת מקוואות ועירובים במשרד לענייני דתות שכותרתו כללי בטיחות בהקמת ואחזקת עירובים ואולם מסמך זה דווקא תומך בהעדר הטלת אחריות על המדינה, שכן במסמך האמור נדרש אישור מהנדסי בטיחות המאשרים את מסלול תוואי העירוב ומכאן שככל שהמשרד לשירותי דת תקצב הקמת עירוב, ניתנו הנחיות לעניין זה ומכל מקום, אין באמור במסמך זה כדי ללמד על אחריותה של המדינה לכלל עבודות העירוב ותחזוקתם בארץ. לנוכח נדירות המקרים בהם נפגעו אנשים מכבל עירוב ומאחר שההתרשלות של המושב והמועצה האזורית היו נקודתיות, לא הוכח הצורך במתן הנחייה גורפת ופיקוח בעניין תחזוקת העירוב ועל כן אין מקום להטיל אחריות על המדינה.
אשם תורם
12.התובע העיד שסוג האופניים- אופני ילדים ותנאי השטח לא אפשרו נסיעה מהירה (ע' 12 ש' 1-2).
התובע היה קטין רך בשנים, כבן 9 שנים בעת האירוע, נעדר שיקול דעת בשל להערכת סיכונים (ראו והשוו: ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח' פ"ד מז(1) 802, 821). מאחר שלא הוכח שהתובע נהג בפזיזות או תוך משחק מסוכן ובשים לב לכלל הנסיבות שפורטו, אין מקום להטיל אשם תורם על התובע.
הנזק
הנכות הרפואית
13.הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם.
מומחה בית המשפט פרופ' עמוס פייזר, כתב בחוות דעתו שנותרה צלקת צווארית בולטת ומפריעה אסטטית מלווה בהגבלה בתנועות הצוואר. המומחה קבע שלתובע נכות בשיעור של 5% בגין הגבלה מזערית בתנועות הצוואר ונכות בשיעור של 10% בגין צלקת מכערת ומגרדת בצוואר.
נכותו הרפואית של התובע המשוקללת של התובע היא בשיעור 14.5%.
הצדדים לא חקרו את המומחה וחוות הדעת לא נסתרה. על כן יש לקבוע שהנכות הרפואית היא בשיעור שפורט לעיל.
הגריעה מכושר ההשתכרות
14.התובע, כיום כבן 28, הוא בעל עסק תחזוקה למערכות סולריות. העבודה נעשית בגובה ומצריכה לבישה של רתמות בטיחות ולטענת התובע הדבר גורם לגירודים קשים באזור הצלקת בצוואר.
התובע העיד שהגירודים הם בעיקר בתקופת הקיץ (ע' 14 ש' 19) וכי הוא משתכר כ-7,000 ₪ לחודש (ע' 16 ש' 17).
התובע העיד על קשייו במציאת עבודה, בשל הבעיות האסטטיות (ע' 16 ש' 22-26).
התובע עובד בעבודה פיזית ומעבר למגבלה האורתופדית, קיימת מגבלה הנובעת גם מהצלקת שנגרמה.
הצלקת אינה זניחה, אלא באורך של כ-13.5 ס"מ וברוחב משתנה עד 1.5 ס"מ בחלק הימני של הצוואר, נראית באופן ברור וחוצה במעט את קו האמצע של הצוואר מלפנים.
מיקום הצלקת וההפרעה בליווי הכאבים שהיא מותירה, עלולים לפגוע בתפקודו של התובע, בהמשך עבודתו בגובה ובעבודות פיזיות ויכולים לפגוע בסיכויים לקבלה למקום עבודה.
עם זאת, חרף הצלקת מתפקד התובע והשפעת הצלקת אינה השפעה מלאה על התפקוד.
בנסיבות אלה, יש מקום להביא בחשבון כשליש מהנכות בגין הצלקת, המשקפת את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.
מכאן, ששיעור הגריעה בכושר ההשתכרות הוא בשיעור של 8.5% (5% בגין הנכות האורתופדית והיתרה בגין הצלקת).
הפסדי שכר בעבר
15.מאחר שהתובע היה קטין בעת התאונה, מאחר שהתובע עובד ומאחר שהתובע לא הוכיח את ראש הנזק המיוחד של הפסדי שכר בעבר, אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.
התובע טען בתחשיבו להפסד שכר של האב, אך האב כלל לא טען להפסד שכר בתצהיר וממילא הדבר לא הוכח ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר של האב.
הפסדי השתכרות לעתיד
16.אף שהתובע משתכר כיום כ-7,000 ₪, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי לעתיד לפי שכר גבוה במעט יותר, זאת משום שהתובע נפגע כקטין ומאחר שהתובע בתחילת דרכו התעסוקתית.
לפיכך, יחושב בסיס השכר על סך של 8,000 ₪ נכון להיום.
בשים לב לבסיס השכר, לגילו של התובע ולשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, פוסק לתובע פיצוי מעוגל בסך 190,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעתיד.
נזק לא ממוני
17.לאחר התאונה, סבל התובע מקשיים ומהצקות של ילדים עקב מצבו.
התובע היה מאושפז במשך כשבוע ימים ואף נותח. הוא היה בחופשת מחלה במשך כחודש ולא הלך ללימודים. התובע מתקשה להתגלח, סובל מגירודים ומתקשה ללבוש חולצות צווארון שגורמות לגירודים ואי נוחות גדולה. בנוסף, הוא סובל ממבוכה וממבטים חודרים על הצלקת הבולטת בצווארו.
לנוכח האמור לעיל, בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית ובטיבה, פוסק לתובע פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.
הוצאות
18.התובע טען שהוציא הוצאות רפואיות, נדרש להוצאות נסיעה ונדרש ללמוד אצל מורים פרטיים. התובע צירף לכתב התביעה קבלות ומחוות הדעת עולה שהתובע טופל מספר פעמים.
התובע טען שהוא נזקק גם לטיפול פסיכולוגי, אך מאחר שלא הוגשה חוות דעת רפואית לעניין זה ומאחר שלא הוכח כלל הקשר הסיבתי שבין ההוצאות שהוצאו לבין התאונה, אין מקום לפצות בגין כלל הקבלות.
עם זאת, יש להביא בחשבון חלק מההוצאות המשקפות טיפול לאחר התאונה וכן הוצאות נסיעה לטיפולים.
לפיכך, פוסק לתובע פיצוי בסך 6,000 ש"ח בגין הוצאות.
עזרה וסיעוד
19.התובע לא טען לצורך בעזרה וסיעוד בעתיד.
מאחר שהתובע היה בחופשת מחלה כחודש ימים ונזקק לעזרת קרוב החורגת מהנדרש, פוסק לתובע פיצוי בסך 4,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד.
סוף דבר
20.התובע נפגע מכבל עירוב שבאחריות המושב והמועצה האזורית וזאת עקב רשלנותם ועל כן קמה חובתם לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו.
לא הוכחה רשלנות וחבות המשרד לשירותי דת לפצות את התובע.
התובע זכאי לפיצוי בסך 300,000 ₪ (100,000 ₪ בגין כאב וסבל; 190,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות בעתיד; 6,000 ₪ בגין הוצאות; 4,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד), בגין הנזקים שנגרמו לו.
21.לפיכך, מחייב הנתבעות 1-2 לשלם לתובע פיצוי בסך 300,000 ₪.
כמו כן, מחייב הנתבעות 1-2 לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 65,000 ₪ כולל מע"מ.
22.התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית.
בנסיבות העניין ומאחר שאביו של התובע פנה למדינה בזמן אמת, אין צו בדבר הוצאות, בעניין הנתבעת 3.
ניתן היום, י"ב אייר תשע"ז, 08 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
