לא תותר בקשת רשות ערעור על זיכוי מחמת הספק

          כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בראשון לציון (ת"פ 1041/05) ביום 5.1.2005 בגין עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בגין עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בצירוף 382(ב)(1) לחוק העונשין; וכן בגין עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות שגרמה לחבלה של ממש, לפי סעיף 380 בצירוף 382(ג) לחוק העונשין.

          כתב האישום שהוגש כנגד המבקש כלל שני אישומים. לפי הנטען באישום הראשון, המבקש איים על פרודתו (להלן: המתלוננת) במהלך ויכוח שנגע לילדיהם המשותפים. לפי הנטען באישום השני, בסמוך לגן הילדים אחז המבקש בחוזקה בידיה של המתלוננת וגרם לה חבלה של ממש שהתבטאה בסימן אדום בידיה. כן נטען כי בהמשך דחף אותה לתוך תא טלפון ציבורי ובכך תקף אותה.

          בית משפט השלום (כבוד השופטת ש' בן שלמה) זיכה את המבקש מחמת הספק. בפסק דינו ציין בית המשפט כי על אף שלטענת המשיבה היו מספר עדים לשני האירועים הרי שהם לא נקראו למסור את עדותם בפני בית המשפט. משכך לא מצא בית המשפט טעם לאמץ את גירסתה של המתלוננות על פני גירסתו של המבקש. עוד ציין בית המשפט כי יש בעובדה שניצפו חבלות אף על גופו של המבקש לאחר האירוע השני וכן ב"פיברוק פניה למשטרה כנקודת לחץ מצידה" של המתלוננת בכדי לחזק את הספק בדבר אמינות ודיוק גרסתה.

           על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' המר) החליט ביום 5.6.2007 למחוק את הערעור על הסף בציינו כי אין לנאשם זכות ערעור על טיב הזיכוי. על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפנינו.

           בבקשתו טוען המבקש כי קיים הבדל ניכר בין זיכוי מוחלט המסיר כליל את החשדות כנגד הנאשם לבין זיכוי מחמת הספק המעיד בעיקר על קושי בהרשעה. ההבדל בין הזיכויים בא לידי ביטוי הן בשאלת הרישום הפלילי אשר יימחק אך במקרה של זיכוי מוחלט והן בשאלת פסיקת פיצויים לנאשם אשר מוכרעת לאור שאלת טיב הזיכוי. משכך, היה על בית המשפט לנקוט ביתר זהירות בטרם ידחה על הסף את ערעורו. המבקש הרחיב את הדיבור על השפעת אופי זיכויו על התנהגותה המתמשכת של המתלוננת, על יחסיו עם ילדיו, על יציבות עבודתו ועל פעילותו הציבורית. לאור פגיעה קשה זו, מתבקש בית המשפט לאפשר את ערעורו על פסק דינו של בית משפט השלום. עוד מתבקש בית משפט זה להעניק מספר סעדים למבקש הנוגעים למתלוננת.

           המשיבה בתגובתה מציינת כי ההלכה שיצאה מפי בית משפט זה היא כי לא תינתן רשות ערעור בנוגע לטיב הזיכוי.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר הרב שצורף לה וכן בתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

           המבקש מעלה שאלה אשר נידונה בפני בית משפט זה מספר פעמים וההלכה בנושא זה הינה עקבית וחד משמעית - אין להתיר ערעור על זיכוי מחמת הספק (ראו: רע"פ 1568/99 גלעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1999); רע"פ 89/89 אשר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1989); רע"פ 4178/07 דהאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007)). הטעם לכך הוא כי אין כל נפקא מינה משפטית בין סוגי הזיכויים.

           המבקש התייחס בדבריו לשתי נפקויות: האחת לעניין המרשם הפלילי והשנייה לעניין פסיקת הוצאות לנאשם.

           לשאלת פסיקת הוצאות לנאשם, הרי שסעיף 80 לחוק העונשין מכיל שתי עילות, היעדר יסוד להאשמה או נסיבות אחרות המצדיקות זאת, חלופות אשר פורשו בהרחבה רבה בפסיקה (ראו: ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (2002) (להלן: פרשת דבש) ולסקירת הפסיקה בנושא זה ראו בעמודים 111-117). מבחני הביניים לעילה השנייה, היא עילת הנסיבות האחרות, כוללים בין היתר שיקולים הנוגעים לאופי הזיכוי אולם אין בטיב הזיכוי בכדי להוות שיקול יחידי בבוא בית המשפט לבחון את שאלת ההוצאות, וכדברי כבוד השופט (כתוארו אז) מ' חשין:

"שיקול הזיכוי ה"מוחלט" - ויותר ממנו: הטעמים לאותו זיכוי "מוחלט" - יהוו שיקול חשוב, שיקול נכבד בין שיקולים, אך לא יהיה בהם כדי להכריע" (פרשת דבש, עמ' 112).

           לבסוף, על החלטת בית המשפט בעניין ההוצאות ניתן לערער כאמור בסעיף 80(ג) לחוק העונשין.

           לעניין המרשם הפלילי, הרי שהמבקש לא צירף ולו אסמכתא אחת לכך שאכן סוג הזיכוי משפיע על שאלה זו. אם אכן כטענת המבקש קיימת אבחנה כזו במרשם המשטרתי, הרי שעליו לתקוף מדיניות זו בעתירה נפרדת אשר אינה נוגעת לבקשת רשות הערעור.

          אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות. הסעדים הנוספים להם עתר המבקש אינם מתאימים להליך זה.

          ניתנה היום, כ"ז בחשון תשס"ח (8.11.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ