לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב נ' מ',עו"ד

ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") בד"א 66/20 מיום 18.3.2021, ופסק דינו המשלים מיום 28.4.2021 (עו"ד חיים קנת – אב"ד, עו"ד לירון קריגל – חב"ד, עו"ד אורלי גיא – חב"ד), אשר דחה את ערעור המערערת על הכרעת דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי במחוז תל-אביב (להלן: "בית הדין המחוזי") בבד"מ 43/18, מיום 3.11.2020 (עו"ד מיליס יואב – אב"ד, עו"ד בן דוד יוסי – חב"ד, עו"ד מורן אדרי טרבלסי – חב"ד).

רקע כללי

1. המערערת הגישה נגד המשיב שתי קובלנות בבית הדין המחוזי, בד"מ 43/18 ו- בד"מ 44/18, במסגרתן יוחסו למשיב עבירות המשמעת הבאות: העדר יחס של כבוד לבית המשפט, עבירה לפי כללים 2 ו-32(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), בצירוף סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן "חוק הלשכה"); הפרעה לבית המשפט לעשות משפט, עבירה לפי סעיף 54 לחוק הלשכה; העלאת טענות משפטיות שלא בדרך ארץ או פגיעה באדם הקשור בהליך השיפוטי, עבירה לפי כלל 33 לכללי האתיקה, בצירוף סעיף 61(2) לחוק הלשכה; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק הלשכה.

    

    

2. בכתב הקובלנה שהוגש ב-בד"מ 43/18 (להלן: "הקובלנה הראשונה") נטען כי המשיב, עורך דין וחבר לשכת עורכי הדין, ייצג צד בהליך שהתנהל בבית הדין הרבני האזורי בירושלים; במהלך דיון שהתקיים ביום 25.1.2017 בבית הדין הרבני, התבטא המערער בצורה לא נאותה וחסרת כבוד כלפי בית הדין, הפר את הסדר, הרים קולו על הדיינים, ולא אפשר את מהלכו התקין של הדיון. בנוסף לכך, התבטא המשיב בצורה לא נאותה כלפי בא כוח הצד שכנגד וכינה אותו "שקרן" ו"שקרן גדול". בעקבות התנהלותו של המשיב הוא חויב על ידי בית הדין הרבני בהוצאות בסך 5,000 ₪.

    

3. בכתב הקובלנה השני ב-בד"מ 44/18 (להלן: "הקובלנה השניה") יוחסו למשיב שני אישומים שבהם צוין כי, החל מחודש ספטמבר 2014, ייצג המשיב את עצמו במסגרת הליכי מעמד אישי בבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה. לפי האישום הראשון, המשיב הגיש לבית המשפט שש בקשות שונות בהן התבטא בצורה שאינה הולמת ואינה מכבדת כלפי בית המשפט, אשר צוטטו בהרחבה בכתב הקובלנה.

   באישום השני צוין כי, בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 28.10.2015, התבטא המשיב בצורה שאינה הולמת ואינה מכבדת כלפי בית המשפט כפי שצוטט בקובלנה.

4. בהכרעת דינו, החליט בית הדין המחוזי לזכות את המערער מחמת הספק מכל העבירות שיחוסו לו בקובלנה הראשונה.

    

   ביחס לקובלנה השניה, החליט בית הדין לזכות את המערער מעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין שבאישום הראשון, וכן לזכותו מעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, ועבירה של הפרעה לבית המשפט לעשות משפט שבאישום השני.

   לעומת זאת, הוחלט להרשיע את המערער בעבירה של העדר יחס של כבוד לבית המשפט (ריבוי עבירות) באישום הראשון והשני, וכן בעבירה בדבר העלאת טענות משפטיות שלא בדרך ארץ ופגיעה באדם הקשור בהליך שיפוטי, שבאישום השני.

5. בגזר דינו, שניתן ביום 13.5.2021, גזר בית הדין המחוזי על המערער את העונשים הבאים: 8 חודשי השעיה בפועל; 18 חודשי השעיה על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור על אחת העבירות בהם הורשע ו/או כל עבירה הכוללת יסוד של התבטאות לא נאותה בפני כל פורום שיפוטי, וכן הוצאות בסך 5,000 ₪.

    

6. המשיב לא הגיש ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית הדין המחוזי בקובלנה השנייה, ואילו המערערת הגישה ערעור לבית הדין הארצי נגד זיכויו של המשיב בקובלנה הראשונה.

    

7. בפסק דינו, דחה בית הדין הארצי את ערעור המערערת נגד הכרעת דינו של בית הדין המחוזי בקובלנה הראשונה. מכאן, הוגש ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין הארצי. לאחר הגשת ערעור זה הגיש המשיב ערעור נגדי בבית משפט זה במסגרת עב"י 33928-07-21, נגד הרשעתו בקובלנה השנייה על ידי בית הדין המחוזי; המערערת הגישה בקשה למחיקת הערעור של המשיב, משום שהמשיב לא הגיש ערעור על הכרעת דינו של בית הדין המחוזי בפני בית הדין הארצי; בהחלטה מיום 26.8.2021 התקבלה בקשת המערערת וערעורו של המשיב נמחק.

    

8. ערעור זה מתייחס להכרעת הדין בקובלנה הראשונה, במסגרתה זוכה המשיב מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו לו.

    

   הכרעת דינו של בית הדין המחוזי בקובלנה הראשונה

9. בהכרעת דינו בקובלנה הראשונה, ציין בית הדין המחוזי כי, מטעם המשיב העידו המשיב ועורך הדין יפתח טיגל, אשר הופיע יחד איתו כמייצג בבית הדין הרבני; המשיב הכחיש את כל האמור בפרוטוקול בית הדין הרבני; הכחיש כי אמר לב"כ האישה שהוא "שקרן גדול"; הכחיש כי הורה ללקוח שלו לא לעמוד ולא לענות לבית הדין; הכחיש כי אמר לבית הדין "כולכם כיס אחד".

   בית הדין המחוזי ציין כי התרשם שהמשיב דובר אמת; לאורך כל ההליך חזר המשיב על גרסתו פעם אחר פעם מבלי לשנותה ולו במעט. בית הדין אף ציין כי התרשם שעורך הדין טיגל, שתמך בגרסת המשיב, דובר אמת; הוא מסר את עדותו באופן סובייקטיבי וקוהרנטי, עמד על כך שלא יאמר דברים שאינו בטוח בהם ולא מסר פרטים באופן מגמתי לצורך הגנה על המשיב.

   בסופו של דבר, קבע בית הדין המחוזי כי, המערערת לא עמדה בנטל הראיה הנדרש ולא הוכיחה את האמור בכתב הקובלנה בתיק הראשון; המשיב הוכיח את גרסתו, לפיה פרוטוקול הדיון לא משקף את מהלך הדיון בבית הדין הרבני, ולפיכך לא ניתן להסתמך עליו; דבריו של המשיב נתמכו בעדותו התומכת של עורך הדין טיגל; העובדה שפרוטוקול הדיון פורסם מאוחר יותר ממועד הדיון ובחירת המערערת שלא להעיד את ב"כ האישה, מטות את הכף לטובת המשיב ולטובת קיומו של ספק; המערערת גם לא זימנה מטעמה עד חיצוני שיאשר את אמיתות תוכן הפרוטוקול; הימנעות זו פועלת לחובתה של המערערת על פי הדין.

10. בית הדין המחוזי מוסיף כי, בנסיבות אלה, מקום בו עלתה טענה כנגד מהימנות הפרוטוקול, שנחתם על ידי אחד הדיינים לאחר 19 ימים ממועד הדיון, ובהינתן עדותו של המשיב ועורך הדין טיגל, לא ניתן להסתמך על פרוטוקול זה ובוודאי שלא לצורך הרשעת המשיב; יש לציין כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות או להטיל דופי כזה או אחר בהתנהלות בית הדין הרבני; אין זה מתפקידו של בית הדין המשמעתי; אומנם הפרוטוקול מהווה תעודה ציבורית לפי סעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971; אולם, מדובר בראיה לעצם קיומה ולא לאימות תוכנה.

     

    בנוסף לכך, לא מתקיימים שני תנאים, מתוך ארבעה, לכשירות הפרוטוקול כתעודה ציבורית: מסמך המתייחס לעניין ציבורי ומסמך הפתוח לעיון הציבור; אין בטענת המערערת, בנוגע לאי הגשת בקשה על ידי המשיב לתיקון הפרוטוקול, כדי לסייע לה, וזאת נוכח העובדה שחלפו 19 יום מיום הדיון ועד לקבלת הפרוטוקול, דבר שלא אפשר הגשת בקשה כזו בתוך מועד סביר מסיום הדיון.

11. עוד צוין על ידי בית הדין המחוזי כי, משנמצא כי גרסת המשיב והעד מטעמו, עורך הדין טיגל, מהימנות, הרי שאין בהחלטת בית הדין מיום 16.2.2017 כדי לבסס את האמור בכתב הקובלנה כנגד המשיב, שכן ההחלטה מבוססת על הפרוטוקול וברובה מצטטת את האמור בו, ולפיכך, לא ניתן להרשיע את המשיב על בסיס החלטה זו.

     

12. אשר לאישום בעבירה בדבר אי מתן מענה לפניית המערערת בנוגע לתלונה, שבגינה הואשם המשיב בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, צוין על ידי בית הדין המחוזי כי, המערערת לא הוכיחה את עובדות הקובלנה בעניין זה המפורטות בסעיף 6 לכתב הקובלנה; אין מחלוקת כי בפועל לא הוכח שהמשיב קיבל את התלונה; התלונה נמסרה לכתובתו הקודמת של המשיב, ואישור המסירה חתום על ידי ביתו הקטינה שאינה מגוררת עמו.

     

    פסק דינו של בית הדין הארצי

13. כאמור, המערערת הגישה ערעור כנגד זיכויו של המשיב בקובלנה הראשונה, ובפסק דינו דחה בית הדין הארצי את הערעור.

     

14. בית הדין הארצי ציין כי, אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין המשמעתי המחוזי, אשר סמך את החלטתו על מהימנות העדים ששמע את עדויותיהם, הן של המשיב והן של העד מטעמו, עורך הדין טיגל, ומצא כי עדותו של עורך הדין טיגל, סדורה, קוהרנטית ואמינה, המחזקת את עדותו של המשיב בכל הנוגע לאי נכונות הפרוטוקול; אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין המחוזי; בדין קבע הדין המחוזי כי היה צריך לחזק בראיה נוספת את האמור בפרוטוקול, בעיקר משום שהועלו טענות על ידי המשיב לאורך כל ההליך נגד אמיתות תוכנו של הפרוטוקול, ובהינתן שפרוטוקול הדיון של בית הדין הרבני נחתם 19 ימים לאחר מועד הדיון, ונחתם על ידי דיין אחד בלבד; יש לאמץ את חוות דעתו של בית דין המחוזי, לפיה פגמים אלה מחלישים את הפרוטוקול כראיה לכך שהוא משקף את הנאמר בו, ומגבירים את הספק הסביר שמעלה המשיב.

     

15. בית הדין הארצי המשיך וציין כי, אין בכך כדי לרמוז כי האמור בפרוטוקול אינו אמת; אולם, הפגמים בפרוטוקול וטענות המשיב מעלים ספק סביר לאי העמידה בארבעת התנאים לכשירות הפרוטוקול כתעודה ציבורית, ולא מאפשרים הסתמכות על האמור בו.

     

16. בפסק דינו המשלים מיום 28.4.2021, התייחס בית הדין הארצי לערעור כנגד זיכוי המשיב מעבירה של אי מתן מענה לפניית המערערת בעניין התלונה, שבגינה הואשם המשיב בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. נקבע כי אין להתערב בקביעות בית הדין המחוזי בעניין זה; המערערת לא צירפה מסמך המעיד על המצאת הדין למשיב; המשיב העיד כי ידע על הקובלנות רק לאחר הגשת הקובלנות כנגדו ולא ניתנה לו הזדמנות להשיב עליהן קודם לכן; לפיכך, אין להתערב בהכרעת בית הדין המחוזי אף בעניין זה.

     

    תמצית טענות המערערת

17. לטענת המערערת, פסק דינו של בית הדין מתבסס על ראיות שבכתב, ולכן אין יתרון לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור ביחס למסקנות שהוסקו על ידי הערכאות המשמעתיות; הפרוטוקול הוגש בהסכמה כראיה בשלב הדיון המקדמי; באין מחלוקת אודות "רשמיות" הפרוטוקול, בכך הוכחו עצם אמירת הדברים בפרוטוקול.

     

18. המערערת ממשיכה וטוענת כי, שגו בתי הדין במסקנתם כי לא מתקיימים בפרוטוקול שניים מתוך ארבעת התנאים להוכחת קיומה של "תעודה ציבורית": הקביעה נעדרת הנמקה וכן לא ברור מדוע בתי הדין ייחסו משקל לתנאים שאינם רלוונטיים לפרוטוקולים של בתי הדין הרבניים; שגו בתי הדין בכך שראו בעובדות, לפיהן הפרוטוקול נחתם בידי דיין אחד, וכי הוא נחתם 19 ימים לאחר הדיון, כמחלישות את הפרוטוקול כראיה; לטענת המערערת לא הונחה תשתית ראייתית בפני בתי הדין לקביעה כי מדובר בפגם בהתנהלות בית הדין הרבני; מסקנת בתי הדין המשמעתיים נעדרת הנמקה אודות הזיקה בין המועד בו נחתם הפרוטוקול לבין התיעוד העולה ממנו, כך שפוחת משקלו הראייתי; אין תשתית ראייתית לכך שחתימת הפרוטוקול בידי אחד הדיינים הינה התנהלות חריגה, והסבר כיצד עניין זה משפיע על משקלו הראייתי.

     

19. עוד נטען על ידי המערערת כי, המשיב לא פעל בזמן אמת לתיקון הפרוטוקול; החלטת בית הדין הרבני, המביאה ציטוטים מתוך הפרוטוקול ביחס לדברי המשיב, אכן חתומה בידי שלושת הדיינים, וכן שלושת הדיינים השיתו על המשיב הוצאות משפט בגין התנהלותו בדיון; אי הגשת בקשה לתיקון הפרוטוקול בידי המשיב יוצרת חזקה ראייתית שעל המשיב הנטל לסתור אותה; אין בכוחו של עד ההגנה לשפוך אור על תוכן הפרוטוקול; העד לא ידע להסביר מדוע שמו לא הופיע על גבי הפרוטוקול; מעדותו של העד נראה כי קלדן בית הדין הרבני הקליד את כל אשר נאמר בדיון; המצאת התלונה למשיב נעשתה כדין.

     

    תמצית טענות המשיב

20. לטענת המשיב, אין מקום להתערבות בפסיקת בתי הדין במסגרת ערעור בגלגול שלישי הנוגע לממצאים עובדתיים שנדונו ולובנו בשתי ערכאות משמעתיות; פרוטוקול בית הדין הרבני בלתי אמין; הוא טען נגד אמינות הפרוטוקול החל מידיעתו על קיום הליכים כנגדו; כל עדות וראייה החיצוניים לפרוטוקול תומכים בעמדתו; הפרוטוקול נכתב בדיעבד ונחתם בחסר; הוא עמד בנטל הבאת הראיות לסתור את החזקה הראייתית בקשר לפרוטוקול; לא בוצעה לו המצאה של הקובלנה.

     

    דיון והכרעה

21. לאחר שנתתי דעתי לפסקי הדין שניתנו בערכאות הקודמות, לטענות הצדדים ולחומר המוצגים, הגעתי לכלל מסקנה כי, אין מקום להתערב בפסיקת בית הדין המשמעתי הארצי ודין הערעור להידחות.

     

22. מדובר בערעור בגלגול שלישי על פסיקת בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, המהווים גוף מקצועי, אשר הופקד מכוח מומחיותו וסמכותו על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין; ומשום כך נקבע בפסיקה כי הביקורת השיפוטית בעניינם תנהג במידת רבה של ריסון במיוחד בסוגיית הענישה. נקבע כי:

    "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים [פורסם בנבו] (8.7.2007; להלן: "עניין חיים"; ברש 3490/16 שקד נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין (23.5.2016)).

     

    עוד נקבע כי:

    "בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם- הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (עניין חיים, פסקה ח')).

     

23. בענייננו, אומנם קיים קושי בהטלת ספק באמינות פרוטוקול בית הדין הרבני והרשום בו; זאת שכן, פרוטוקול הדיון הינו תעודה ציבורית, המשמש הוכחה כי הדברים הרשומים בו אכן נאמרו, זאת להבדיל מאמינות הדברים; התלונה מבוססת על עצם אמירת הדברים; הדרך להשיג על עצם אמירת הדברים המופיעים בפרוטוקול, היא על ידי הגשת בקשה לתיקון הפרוטוקול, דבר שלא נעשה.

     

    עם זאת, בנסיבות המקרה, בשים לב להתרשמות בית הדין המחוזי מהעדויות שנשמעו בפניו, בכל הנוגע לנסיבות שאפפו את הדיון ורישום הפרוטוקול בבית הדין הרבני, ובעצם הדברים המופיעים בפרוטוקול, שניתן לומר כי הם נמצאים ברף חומרה נמוך במידה רבה לעומת הדברים המופיעים בקובלנה השנייה שבה הורשע המשיב, ובשים לב להרשעת המשיב בקובלנה השנייה והעונש שהוטל עליו בסופו של יום, סבורני כי אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי, שבחר אף הוא לא להתערב בפסיקת בית הדין המחוזי.

    כך גם אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות, בכל הנוגע להמצאת התלונה למשיב והמועד שבו נודע לו עליה.

24. סוף דבר: הערעור נדחה.

     

    ניתן היום, י"ב טבת תשפ"ב, 16 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.