מ.א. נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ

השתלשלות העניינים וטענות הצדדים:

1. במועדים הרלוונטיים לערר, העורר היה רשום ברישומי רשות הרישוי כבעלים של רכב מספר רישוי 8538956 (להלן: "הרכב"). במהלך שנת 2009 ושנת 2010, בוצעו ברכב נסיעות בכביש האגרה, כהגדרתו בחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") ואגרת הנסיעות לא שולמה. משלא שולמו אגרות הנסיעה בגין הנסיעות ברכב, התווספו לאגרות הנסיעה חיובי פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה") מכוח החוק ותקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט - 1999 (להלן: "תקנות האכיפה").
2. העורר טוען כי עוד בשנת 2009, בטרם בוצעו הנסיעות מושא הערר, הרכב עוקל במסגרת תיק הוצל"פ שפתח נגדו בנק הפועלים. לטענתו, בשנת 2010 הרכב נמכר על-ידי כונס הנכסים בתיק לגב' חגית איררה (להלן – "הגב' איררה") וכי במועד ביצוע הנסיעות ברכב, הרכב אמור היה להיות רשום בבעלותה של הגב' איררה. לטענתו, בשל מחדל של הבנק, אשר לא ביצע העברת בעלות מסודרת של הרכב לגב' איררה, החובות בגין הנסיעות מיוחסים לו במקום לגב' איררה.

העורר צירף לכתב הערר מכתב הנושא תאריך 9.6.2015, הנחזה להיות חתום בידי הגב' איררה, בו היא מאשרת כי רכשה את הרכב בשנת 2010 מכונס הנכסים במסגרת תיק ההוצל"פ שפתח בנק הפועלים וכי הנסיעות שבוצעו ברכב בכביש האגרה בשנת 2010, בוצעו על-ידה.

3. המשיבה טוענת, מאידך, במסגרת הבקשה למחיקה על הסף (להלן – "הבקשה"), שהחל מיום 6.11.2007 ועד ליום 2.11.2009 הרכב היה רשום במסגרת הסדר מנוי אצל המשיבה, אולם הרכב הוסר מהסדר המנוי משום שהחל מיום 28.5.2009 המשיבה נתקלה בקשיים בגביית התשלומים במסגרת חשבון המנוי באופן שהחיובים באמצעי התשלום שמסר העורר לא כובדו. לטענת המשיבה, לעורר חוב בגין אגרות וחיובי פו"ה שלא שולמו במסגרת חשבון המנוי כמפורט בפירוט החוב על שם העורר שהיא צירפה לבקשה.

כמו כן, טוענת המשיבה כי לאחר הסרת הרכב מהסדר המנוי ביום 2.11.2009 החל העורר לצבור חיובים בגין נסיעות של הרכב בכביש האגרה וזאת החל מיום 22.3.2010 ועד ליום 29.5.2010. גם חיובים אלה לא שולמו לטענת המשיבה.

4. המשיבה טוענת כי החשבונות בגין החוב שבחשבון המנוי נשלחו, בהתאם להוראות הסכם המנוי, לכתובת שמסר העורר במועד ההצטרפות למנוי (הרימון 2, לוד 7138720) וכי החשבונות שכללו חיוב בפו"ה, ואשר נשלחו בדואר רשום, נמסרו לנמען. עוד טוענת המשיבה כי החשבונות בגין החוב שבמסגרת חשבון המזדמן נשלחו לכתובת של העורר (הבעלים הרשום של הרכב) כפי שזו הופיעה ברישומי רשות הרישוי במועדים הרלוונטיים (הרימון 2 לוד 71387). גם כאן טוענת המשיבה, כי החשבונות שכללו חיוב בפו"ה ושנשלחו בדואר רשום, נמסרו לנמען.

המשיבה צירפה לבקשה את רשימת החיובים של העורר במסגרת חשבון המנוי ובמסגרת חשבון המזדמן וכן העתק מרישום רשות הרישוי בדבר בעלותו של העורר ברכב נכון ליום 22.3.2010. כמו כן צירפה המשיבה את טבלאות מעקב הדואר שנשלחו, לטענתה, לעורר וכן את פרטי המידע בדבר המסירה של הדואר הרשום מרישומי רשות הדואר.

5. לאור הדברים האמורים, המשיבה טוענת שהחיובים שיוחסו לעורר בדין יסודם וכי טענות שיש לעורר כלפי צד שלישי או טענות לפיהן החובות צריכים להיות מיוחסים לאדם אחר, אינם מעניינה של המשיבה לפי הדין.
6. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 11.4.2016 התייצב העורר וחזר על טענתו לפיה הרכב עוקל בשנת 2009 ונמכר בשנת 2010 וכי הנסיעות בוצעו בידי הגב' איררה, שגם מודה לטענתו שהיא זו שחייבת בתשלום החוב. ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי הגב' איררה תזומן לדיון שייקבע בפני הוועדה.
7. בדיון שהתקיים בפני הוועדה ביום 21.11.2016 לא התייצבה הגב' איררה, אלא מר רפי אלגרבלי שציין שהוא ידוע בציבור של הגב' איררה. הלה ציין, בין היתר, שהוא מאשר שהמכתב הנ"ל מאת הגב' איררה שצורף לכתב הערר ושבו היא מאשרת כי החוב הוא שלה, הוא בכתב ידה וכי הוא אותנטי ונכון. לטענת מר אלגרבלי, כונס הנכסים בתיק ההוצל"פ לא ביצע העברת בעלות ברכב במועד המכירה, אלא בחלוף חודשים ספורים לאחר שהרכב עבר לחזקתה של הגב' איררה. במעמד הדיון מר אלגרבלי גם הגיש צו כינוס נכסים על נכסי הגב' איררה שניתן ביום 24.7.2013 לפי בקשת החייבת מיום 20.6.2013.

דיון:

8. בכתב הערר לא צוינו עובדות מהותיות הנחוצות להכרעה, כגון מועד מכירתו המדויק של הרכב על-ידי כונס הנכסים (המועד שלטענתו הרכב עבר לחזקה של הגב' איררה), וכן המועד המדויק שבו בוצעה העברת הבעלות לגב' איררה. כאשר המחלוקת נסבה על חובות המיוחסים לעורר בשל נסיעות שבוצעו במשך מס' חודשים בשנת 2009 ומס' חודשים במהלך שנת 2010, יש חשיבות מכרעת לציון המועדים המדויקים הנ"ל שהיו צריכים להיות בידיעתו של העורר ו/או בידיעתה של הגב' איררה. כמו כן, הדעת נותנת שהדברים צריכים היו להיות מגובים במסמכים המעידים על כך, כגון חוזה מכירת הרכב לגב' איררה, תעודת העברת הבעלות ועוד. אי ציון העובדות הנ"ל ואי צירוף המסמכים התומכים נזקף לחובתו של העורר.
9. יתירה מכך, כתב הערר מעורר תמיהות נוספות, ובכלל זה, מדוע הגב' איררה לא שילמה את החוב למשיבה שעה שהיא מודה שהנסיעות בשנת 2010 בוצעו על-ידה. מדוע נזכרה רק בשנת 2015, כאשר ניתן בעניינה צו כינוס נכסים, להודות בדבר החוב וליתן בידי העורר מכתב בכתב ידה המאשר כי החובות הן בגין נסיעות שהיא ביצעה לאחר רכישת הרכב.
10. נותר, אפוא, לבחון האם המשיבה חייבה כדין את העורר בחובות המיוחסים לו, ובכלל זה, יידעה אותו על חיוביו בהתאם לחוק ולתקנות. לאחר שעיינו בבקשה ובמסמכים שצורפו לה אנו סבורים שהתשובה על כך הינה בחיוב.

ביחס לחוב בחשבון המנוי, קובעת תקנה 2(2) לתקנות האכיפה, שהחייב יחוב לפי הסכם (הסכם המנוי שבין המשיבה לעורר). במקרה דנן העורר היה רשום כבעל החשבון של המנוי ולכן לפי ההסכם הוא זה שחייב בחיובים שנוצרו במועדים שהרכב היה רשום בהסדר מנוי. 

וביחס לחיובים שנוצרו לאחר שהרכב הוסר מהמנוי והפך להיות חשבון "חייב רגיל" (לפי תקנה 2(4) לתקנות האכיפה וסעיף 6א לחוק ), הרי שהחייב בתשלום הוא בעל הרכב הרשום ברישיון הרכב במועד ביצוע הנסיעות בכביש האגרה על סמך פרטי הרכב הרשומים ברישומי רשות הרישוי. 

11. ביחס לחוב שבמסגרת חשבון המנוי, המשיבה שלחה את החשבונות לכתובת שמסר העורר במסגרת ההצטרפות למנוי, כפי שמתחייב מהסכם המנוי, וישנה אינדיקציה ברורה מרישומי רשות הדואר שדברי הדואר שנשלחו בדואר רשום נמסרו ליעדן. העורר לא סיפק כל הסבר לאי-כיבוד אמצעי התשלום שמסר ולמעשה כלל לא התייחס לחוב שבמסגרת חשבון המנוי.