מ.י. משרד המסחר והתעשיה חיפה נ' חב' וואלה שופמיינד בע"מ ואח'

גזר דין (לנאשמות 1 ו-4)

כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמות ואחרים ייחס להן את העבירה של הטעיית צרכן, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 וכן את העבירה של העדר מלאי במכירה מיוחדת, בניגוד לתקנה 6(4) לתקנות הגנת הצרכן (מכירות באשראי מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), תשמ"ג- 1983.

עובדות כתב האישום פורטו בהרחבה בכתב האישום.

בקצרה, ענייננו בכך שהנאשמות הטעו צרכנים של אתר המכירות באינטרנט "וואלה שופס" שבבעלות הנאשמת מס' 1, בכך שהציעו למכירה במכרז פומבי מכשירי טלויזיה מסוג מסויים, אשר סופקו לנאשמת מס' 1 על ידי הנאשמת מס' 4 וזאת כאשר ידעו, או היה עליהן לדעת, כי לא ניתן לספק המכשירים לצרכנים שזכו במכרז.

כל זאת, ב- 5 מקרים של צרכנים שזכו במכרזים למכירת מכשירי הטלויזיה הנ"ל שהתבצעו בחודש יולי 2005.

כמו כן, הנאשמות הודיעו על המכירה הפומבית של מכשירי הטלויזיה, המהווה מכירה מיוחדת, במועד שבו לא החזיקו מלאי סביר של המכשירים ומבלי שהודיעו על כך לצרכנים לפני העסקה.

בפתח ההליך שהתנהל בפני כב' ס. הנשיא, השופטת נ.שרון, כפרו הנאשמות בעובדות כתב האישום ובתיק נשמעו הראיות.

בהכרעת הדין שניתנה ביום 07.10.08, זוכו הנאשמות דנן, כמו יתר הנאשמים בתיק, מחמת הספק.

המאשימה הגישה ערעור על הכרעת הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר בפסק דינו מיום 14.06.09 קיבל את הערעור, הרשיע את כלל הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום והשיב את התיק לבית משפט השלום לצורך גזירת דינם.

בשל פרישתה של כב' סגנית הנשיא, השופטת נ. שרון מכס השיפוט, הועבר התיק להמשך הדיון בפני.

בישיבת בית המשפט מיום 24.05.10, במסגרת הטיעונים לעונש, עתרה ב"כ המאשימה להטיל על הנאשמות את הקנסות המירביים הקבועים בחוק וכן התחייבות כספית, בשל חומרת העבירות על חוק הגנת הצרכן, שמניעיהן כלכליים והצורך הגובר בהרתעה בעידן הסחר האלקטרוני.

כן ציינה את אי לקיחת האחריות ע"י הנאשמות, איתנותן הכלכלית של החברות ואת העונשים המינוריים שהוטלו על האורגנים בחברות, הם הנאשמים 2, 5 ו- 6.

מאידך, ציינה ב"כ הנאשמת מס' 1 את פועלה החיובי של הנאשמת מס' 1, שהייתה חלוצה בהפעלת אתרי מכירות באינטרנט בארץ ויזמה את עריכת "אמנת שירות לקוחות".

ב"כ הנאשמת מס' 1 טענה כי האירוע דנן מהווה אירוע נקודתי וחריג בהתנהלותה של החברה וכי בפועל לא נגרם לזוכים במכרז נזק.

ב"כ הנאשמת מס' 1 טענה כי אין למצות עם הנאשמת את הדין בשל כך כי ההטעיה הייתה במחדל ולא במעשה ובשל חדשנותו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע נורמה חדשה לגבי מידת העדכון של מלאי של ספק ותדירות העדכון.

ב"כ הנאשמת מס' 4 הצטרף לטיעוני ב"כ הנאשמת מס' 1 וביקש להקל אף בדינה של הנאשמת מס' 4, בהדגישו את נדירותו של האירוע שהתרחש בשל תקלה, את אמינותה של החברה במהלך 20 שנות פעילותה העסקית ואת העובדה כי הנאשמת מס' 4 לא הרוויחה מן המקרה אלא נגרמו לה הוצאות ונזק למוניטין.

כל אחד מב"כ הצדדים הגיש פסיקה לתימוכין בטענותיו לעניין רמת הענישה.

העבירות דנן הינן עבירות כלכליות שתכלית מניעתן היא הגנה על ציבור הצרכנים, תוך הטלת חובת הגינות מוגברת על הספק כלפי הצרכנים, מתוך ראיית הצרכן כצד החלש במאזן הכוחות בין השניים.

על חומרתן של העבירות ניתן ללמוד מהעונשים הכבדים שקבע המחוקק לצידן, ובמיוחד מהקנסות הגבוהים שנקבעו בחוק.

ואכן, נקבע בפסיקה לא אחת כי בעבירות כלכליות יש ליתן משקל משמעותי לאינטרס הציבורי על ידי הטלת עונשים כבדים שיהא בהם כדי להרתיע גופים כלכליים מלעבור עבירות אלה ולהעביר מסר כי מי שמבצען לא יצא נשכר.