מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית-עו"ז נ' גבי אלבז

בפני

שופטת יפה שטיין

הכרעת דין

זוהי הכרעת דין בעניינו של הנאשם.

בפתח הדברים הריני מודיעה כנדרש בסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, כי החלטתי לזכות את הנאשם, אף כי מפאת הספק, מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

יובהר כבר עתה כי מאחר שמדובר בהליך פלילי, על המאשימה מוטל הנטל להוכיח במידה של למעלה מספק סביר כי הנאשם היה "מעבידו" של העובד הזר וכי הוא היה "עובד" שלו. על פי הפסיקה, נטל זה כבד יותר מהנטל המוטל על הטוען לקיומם של יחסי עובד ומעביד בהליך אזרחי. (ר' ת"פ (נצרת) 1002/02 מדינת ישראל נ' ג'י ליאם וונג, תק-עב 2002 (3) 1239).

האישום על פי כתב האישום:הנאשם נאשם בכך שבמועד הרלבנטי ל כתב האישום היה הנאשם עצמאי בעל עסק להובלות בשם "אמינות הובלות", ושבמסגרתו העסיק שני עובדים זרים בעבודות סבלות, ברח' קשאני 43 בירושלים. על פי כתב האישום, העובדים הזרים (ששמותיהם פורטו בכתב האישום ) לא היו אזרחי ישראל או תושבי המדינה ולא היו רשאים לעבוד אצל הנאשם.הנאשם הואשם בגין עבירה של העסקה שלא כדין על פי סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים התשנ"א-1991 (להלן: החוק).

במועד ההקראה טען הנאשם כי אינו עצמאי, אלא שכיר ואף הביא תלושי משכורת. לדבריו הועסק על ידי בני ניסים, שהוא בעל עסק ההובלות. עוד טען כי בעבר אכן עבד עם שני העובדים שנתפסו, והוא מכיר אותם, אך הוא לא עובד איתם יותר ולא העסיקם.

המפקחים, מיכה מתן ושי בדיחי העידו – ועדותם זו אמינה עלי – כי הם ראו את העובדים הללו עובדים בסבלות, כשהם עובדים על משאית עליה רשום "אמינות הובלות", וכי גבו את ההודאות שצורפו לתיק. כמו כן הוגשה תעודת עובד ציבור של עמי קבילו (ת/5), על פיה שני העובדים לא היו רשאים לעבוד בישראל, כמפורט בתעודת עובד הציבור.

שני הפועלים שנתפסו, נחקרו על ידי התמ"ת ( ת/4 ו--ת/9) והודו כי נאסר עליהם לעבוד בירושלים. בת/9 אמר מר עדנאן אחמד עבד אל מהדי כי:"אין לי אישור עבודה לעבוד בישראל, יש לי אישור עבודה בתוקף לעבוד באיזור יהודה ושומרון. אני מקבל עבודה מבני אלבז". כך גם ב-ת/4 בעניינו של הפועל גאלב דאר שיך אלסעדה, שאמר:" מי שנותן לי הוראות עבודה זה גבי. באישור שלי מותר לי לעבוד רק בביתר עילית מעלה אדומים ואפרתה".

לטענת המאשימה - יש לראות בהודאות שנגבו הן מהנאשם והן מהעובדים את הראייה כי הוא העסיקם, מה גם שהעובדים ציינו את שמו של הנאשם כמי שהעסיקם, שנתן להם הוראות ושילם להם את משכורתם, ואף רשום בתעודה שהוצאה עבור אחד מהם, כמבקש הרישיון. ואכן, גם בהודאת הנאשם (ת13), מודה הנאשם כי הוא נתן לעובדים שנתפסו הוראות, ושילם להם את שכרם. אלא, שהנאשם טען בעדותו – כפי שטען במועד מתן ההודאה (ת/3), כי הוא עצמו שכיר בעסק בשם "אמינות הובלות" וכי נתן להם הוראות ושילם להם את שכרם, כמנהל עבודה ולא כמעסיק. הנאשם מסר את שמו של בעל העסק – בני ניסים אשר לדבריו היה מעסיקו שלו.

לעניין עצם העסקה העובדים שלא כדין – שוכנעתי שאכן כך הדבר, וכי הנאשם אכן ידע כי מדובר בעובדים שלא היה להם היתר לעבוד בירושלים. בעניין זה עולה סתירה בין טענתו בת/3 שם אמר:"לא ידעתי שאסור להם לעבוד בירושלים", לעומת עדותו בבית הדין (עמ' 9) כי העובדים הגיעו בכוחות עצמם, וכי העובדים עם התעודות הכחולות הם אלו שהביאו אותם. טענה זו כי לא ידע על כך שאסור להם לעבוד בירושלים – אינה יכולה להתקבל. כך גם הטענה שהעובדים עם התעודות הכחולות שהיו שם, הם אלו שאמרו להם לבוא לעבוד אינה יכולה להתקבל.

מכל האמור לעיל שוכנעתי כי הוכחו יסודות העבירה לעניין עצם תפיסתם של שני העובדים הזרים, וכי הועסקו שלא כדין.

אעפ"כ, נותרה השאלה האם הנאשם הוא זה שהעסיקם באופן אישי, כמעסיקם וכבעל העסק, כנטען בכתב האישום, או שמא נתן להם הוראות ושילם את שכרם כשכיר, אצל בני ניסים. כאמור, הנאשם המציא תלושי משכורת לתקופה הרלבנטית בהם רשום כי הועסק על ידי בני ניסים. בני ניסים עצמו הובא כעד מטעמו והעיד כי הוא אכן העסיק את הנאשם, כשלדבריו, לו עצמו אין רישיון נהיגה על משאית, וכי הוא היה בתקופה הרלבנטית הבעלים של המשאית (שצולמה בתמונה), עליה רשום "אמינות הובלות" (משאית שלדבריו כבר נמכרה). לעניין זה יובהר כי העובדים הזרים הצביעו על הנאשם כמי שנתן להם הוראות והעסיקם, ואף שילם להם את שכרם, אולם אין בכך כדי לקבוע בהכרח, כי העסיקם באופן אישי (ולא כמנהל העבודה של בני נסים).

אכן, יש לתמוה שבני ניסים מצידו הגיע לדיון ללא כל מסמך המלמד על ההעסקה, ועל כך שהמשאית הייתה רשומה בתקופה הרלבנטית על שמו. אלא שכאמור – הנאשם עצמו המציא לבית הדין תלושים על פיהם עולה לכאורה כי עבד כשכיר אצל בני נסים. אמנם התלושים מלמדים על העסקה חלקית בלבד, אלא שמשהוגשו התלושים – היה על המאשימה לסתור את טענתו כי למרות זאת לא היה שכיר אלא עצמאי. עוד יצויין כי על המאשימה היה להביא ראיה כי מדובר במשאית שהייתה שייכת לנאשם בתקופה הרלבנטית – דבר שלא נעשה. לאור זאת מקובלת עלי עדותו של בני נסים, שלא נסתרה, כי המשאית הייתה רשומה, בזמן שנעברה העבירה - על שמו בלבד.

לחובת הנאשם עומדת העובדה כי ברישיון העבודה של אחד הפועלים נרשם שמו כמבקש הרישיון לעבוד במקומות המותרים להעסקתו (אפרת, ביתר עילית וכד'). לעניין זה השיב הנאשם כי אכן הרישום נעשה על שמו כיוון שלגבי עובדי שטחים שעובדים רק בשטחים –גם הוא, כמנהל עבודה, יכול להוציא להם רישיון, וכך עשה. אף שטענה זו מעוררת ספק – משהומצאו התלושים, ולא נסתרו – לא ניתן יהיה לראות בו כמעסיק רק בשל כך שהוציא את התעודה (באשר טענתו זו, כי יכול היה להוציא את התעודה כמנהל עבודה, לעובד שטחים בשטחים – לא נסתרה).

כאמור, השאלה האם הנאשם עבד כשכיר או עצמאי הינה נקודה מהותית להוכחת האישום, וכי עבר על העבירה כעצמאי, כמפורט בכתב האישום. משהומצאו התלושים, עובר הנטל למאשימה להוכיח כי למרות תלושים אלו – היה המעסיק. כאמור, בני ניסים העיד (למרות הסיכון האישי שלו), כי הוא העסיק את הנאשם בהובלות באותה תקופה, כיוון שלו עצמו לא היה רישיון נהיגה על משאית. אמנם בני ניסים לא הביא, כאמור, מסמכים – אך מנגד לא הובאו ראיות טובות מצד המאשימה לסתור טענה זו, כי לא עבד כשכיר. לעניין זה, לא הורם הנטל הנדרש, כי למרות התלושים ולמרות הודאת בני ניסים, העסיקם הנאשם באופן אישי, וכי הסיכום על תנאי שכרם וכד' נעשה כעצמאי בעסק ולא כמנהל עבודה מטעם בני ניסים. בעניין זה נותר, אפוא, ספק, אשר יפעל לטובת הנאשם.לאור זאת יזוכה הנאשם מפאת הספק בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.סוף דבר:הריני מזכה את הנאשם מפאת הספק.בשל תקלה טכנית במערכת הכרעת הדין לא הומצאה בדיון. מזכירות בית הדין תשלח את הכרעת הדין לצדדים בדואר.ניתנה היום, י"ג טבת תשע"א , 20 דצמבר 2010, בהיעדר הצדדים.