מ' נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעת התובע לקבוע כי הפגיעות מהן הוא סובל נגרמה כתוצאה מהאירוע בעבודה מיום 3.5.13.

לאחר דיון ההוכחות שהתקיים ביום 24.1.19 נקבע על ידי בית הדין כי הרים התובע את נטל ההוכחה להוכחת חריגות האירוע מיום 3.5.13 ומונו מומחים רפואיים מטעם בית הדין, פרופ' וולף מתחום רפואת העור ופרופ' קרן מתחום הקרדיולוגיה.

העובדות נקבעו כדקלמן:

• התובע יליד שנת 1967. בזמנים הרלוונטיים לתביעה עבד כסוכן מכירות בחברת "הילתי". הוא עבד שם מיום 1.11.11 ועד 30.9.13. התובע פוטר מעבודתו בהילתי.

• בתחילת 2013 החל התובע לעבוד באזור הצפון, ביום 1.5.13 זומן לישיבה עם מנכ"ל החברה, בה האחרון הודיע לו כי אם לא יעמוד ביעדי הגבייה שהוצבו לו הוא יפוטר. משכך התובע הבין כי עליו להגביר באופן משמעותי את מכירותיו כדי שלא יאבד את מקום עבודתו.

• עוד טוען התובע כי במהלך חודש 5/13 סיפק, בניגוד לנהלי החברה, כלי עבודה ללקוח בשם אוסמה סבאח, תוך שהלקוח מבטיח לו לשלם עבורם תוך כמה ימים. הלקוח מוגדר כ"לקוח מזומן" קרי שאין לספק לו סחורה ללא תשלום במזומן. הלקוח לא עמד במילתו ולא שילם. משכך התובע נאלץ לשקר לבעלי החברה בדבר מיקום הסחורה שסופקה ובמקביל התובע ניסה לאתר את הלקוח שנעלם. ביום 30.5.13 התובע הצליח לאתר את הלקוח והגיע אליו בהפתעה כדי לגבות את הכסף המגיע לחברה. הלקוח ניסה להתחמק ובמהלך הפגישה התפתח ויכוח חריף ביניהם, שהתדרדר לקללות ותגרת ידיים. לטענת התובע כתוצאה מסערת הרגשות והוויכוח האלים ובתוספת החשש ששקריו לחברה ייחשפו, הרגיש באותו יום לחץ חזק בחזה וכאבי ראש המקרינים ליד שמאל והוא פונה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים "שיבא" שם אובחן כי עבר אירוע לב חריף והוא אושפז לצורך צנתור.

• האירוע מיום 30.5.13 הוכר כאירוע חריג על ידי בית הדין.

בחוות דעתו של פרופ' קרן, שהתקבלה ביום 27.11.19, קבע פרופ' קרן, לאחר סריקת העובדות ומסמכיו הרפואיים של התובע, כך:

"א. בשעות הערב של ה-30.5.2013, במועד אשפוזו של התובע בבית החולים, אובחן כי לקה באוטם אחורי חריף של שריר הלב.

ב. כן. התובע עבר אירוע לבבי על פי החומר הרפואי שצורף להחלטת העובדות.

ג. כן. להערכתי קיים קשר זמני וסיבתי בין האירוע בעבודה כפי שהוא מתואר בהחלטת בית הדין והאירוע הלבבי החריף שעבר התובע. בתובע קיננו גורמי סיכון להתפתחות טרשת כלילית, ולכן היה בסיכון מוגבר לעומת אדם רגיל בגילו ללקות גם בסיבוכי המחלה, כולל אוטם חריף של שריר הלב. הוא היה גבר (גורם סיכון מין) .. 67 (גורם סיכון גיל), מעשן כבד (20 סיגריות ליום במשך 30 שנה) עם היפרליפדמיה לא מטופלת, וקרוב למועד אשפוזו תועד עודף משקל קל. אין בתיעוד הרפואי שקדם לאירוע החריג בעבודה כל תיעוד של תעוקת לב.

ביום האירוע החריג, 30.5.13, סביב השעה 21:00 בערב, התובע החל לסבול מכאבים טיפוסיים, שהתאימו לאוטם חריף של שריר הלב, אשר קיומו הוכח בבדיקה אלקטרוקריוגרפית שבוצעה על ידי צוות מד"א שהעביר אותו לבית החולים, שם אובחן אוטם אחורי חריף של שריר הלב. בהגעתו לבית החולים אנזימי הלב היו עדיין בטווח התקין, כהוכחה לכך שמועד האוטם היה קרוב לקבלתו לבית החולים. בצנתור נמצאה חסימה מלאה של העורק העוקף, עורק האוטם, והיצרות טרשתית לא חסימתית של 60% בעורק הכלילי הימני.

על פי נתונים אלה ניתן לקבוע כי על רקע גורמי הסיכון שתוארו לעיל, התפתחו בעורקי הלב שינויים טרשתיים לפני האירוע החריג בעבודה וללא כל קשר אליו.

האירוע החריג שימש ככל הנראה כמנגנון הדק לקרע ברובד טרשתי קיים לא חסימתי בעורק העוקף השמאלי, עורק האוטם, עם היווצרות קריש דם, ירידה בזילוח הדם לשריר הלב, עד לחסימה מלאה של העורק והופעת האוטם החריף של שריר הלב. האוטם החריף הוכח בקליניקב של כאבים טיפוסיים, שינויים אלקטרוקרדיוגרפיים טיפוסיים לאוטם חריף ועלייה מתאימה בערכי אנזימי הלב. השפעת האירוע אינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, והשפעת האירוע עולה על 20% או יותר ביחס לגורמים אחרים.

לאחר ששקלתי את כל הנתונים העובדתיים והרפואיים בתיק שבנדון, אני מגיע למסקנה כי קיים קשר זמני וסיבתי בין האירוע החריג בעבודתו של התובע להופעת האוטם החריף של שריר הלב.

ד. להערכתי סביר יותר להניח כי אלמלא האירוע בעבודה מועד התרחשותו של האוטם היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר ובלתי ידוע.

לסיכום, אוטם חריף של שריר הלב, הקשור קשר זמני וסיבתי לאירוע חריג בעבודתו של התובע".

בחוות דעתו של פרופ' וולף, שהתקבלה ביום 11.2.20, קבע פרופ' וולף, לאחר סריקת העובדות ומסמכיו הרפואיים של התובע, כך:

"התובע יליד 1967, עסק במכירות בחברת "הילתי" מיום 1.1.11 ועד ל30.9.13. בעקבות אירוע קשה מאוד, שהוכר ע"י בית הדין כאירוע חריג, שהיה כרוך בחשש לעיסוק ופרנסתו וחשש שהסתרת התנהלות לא תקינה כלפי החברה יתגלה, עבר התובע אירוע של אוטם שריר הלב, אושפז וצונתר בבי"ח תל השומר.

לפי התיעוד של פרופ' ארנון כהן מיום 7.11.2016, לאחר אירוע זה התפרצה אצל התובע מחלת הפסוריאזיס.

הקשר בין התפרצות קלינית של מחלת הפסוריאזיס ו/או החמרתה לבין לחץ/סטרס נפשי הם מנכסי צאן ברזל של רפואת עור. קשר זה ידוע מזה עשרות שנים, מקובל על כל הקהילייה המדעית, מופיע בכל ספרי הלימוד ואינו ניתן להפרכה. אבל בכך לא מתסיים הסיפור.

מחלת הפסוריאזיס היא מחלה תורשתית. המחלה יכולה להופיע בכל גיל מעצמה, דהיינו ללא שנזהה כל גורם. בחלק מהמקרים אנו מזהים גורם כמו למשל תרופות מסוימות, זיהומים, וגם סטרס נפשי. כל הגורמים האלה, לרבות לחץ נפשי מוציאים את המחלה מהכוח לפועל. בלי התורשה הגנטית לא תפרוץ המחלה, ובחלק המקרים ללא גורם משפעל גם כן לא תהיה התפרצות של המחלה. במילים אחרות כדי שהמחלה תתפרץ דרושים שני תנאים, גנטיקה מתאימה וגורמים משפעלים. כאמור לא אצל כל החולים אנו מזהים גורמים משפעלים.

במקרה נוכחי עבר התובע אירוע ברור ומובהק שהביא לסטרס ולחץ נפשי, אירוע שבעקבותיו גם עבר התובע אוטם שריר הלב ובעקבותיו גם התפרצה אצל התובע מחלת הפסוריאזיס. אני מעריך את החלק של הטראומה הנפשית שעבר התובע באותו אירוע חריג בעבודתו ב-50% בהתפרצות הפסוריאזיס ואת 50% הנותרים אזקוף לנטייה התורשתית שלו.

עד כאן הכל ברור, קל, ודי פשוט. הבעיה היחידה במקרה הזה היא, ההוכחה ו/או התיעוד של העיתוי בו התפרצה מחלת הפסוריאזיס אצל התובע. התיעוד היחיד לעיתוי התפרצות המחלה אצל התובע מופיע בביקור אצל פרופ' ארנון כהן מ-2016, והוא מתבסס על דברי התובע, דהיינו על פי מה שהתובע סיפר לפרופ' ארנון בעת הביקור. לפיכך, לא היתה לי אופציה אחרת, אלא לבסס את כל חוות דעתי ואת מסקנותיה, בכול הקשור לעיתוי התפרצות מחלת הפסוריאזיס אצל התובע, על אותו תיעוד בודד בסיכום הביקור של פרופ' ארנון כהן, תיעוד סובייקטיבי, מפיו של התובע כ-3 שנים לאחר האירוע".

ביום 22.5.20 נעתר בית הדין לבקשת הצדדים והעביר לפרופ' וולף את שאלות ההבהרה הבאות:

• האם תסכים כי במכתב שחרור ממכון הלב היחידה לטיפול נמרץ לב מיום 1.6.13 במחלות הרקע וברשימת האבחנות נרשמה אבחנה של פסוריאזיס ומשמעות הדבר כי התובע סבל מהמחלה עוד לפני האירוע הלבבי?

  ככל שהתשובה חיובית, האם לנוכח האמור הרי שאין קשר סיבתי בין מחלת התובע לבין האירוע מיום 30.5.13?

• האם לדעתך מחלת הפסוריאזיס יכולה להתפתח במשך יום בלבד לאחר האירוע החריג? אנא נמק עמדתך.

• האם תסכים כי ברישום רפואי משנת 2005 נרשם כי התובע סובל מנגעים בעור כף יד שמאל ונרשמה אבחנה של contact dermatitis?

• האם נכון שרופאים שאינם רופאי עור מתבלבלים פעמים רבות בין האבחנה של דרמטיטיס לבין האבחנה של פסוריאזיס?

• האם ייתכן שבבית החולים נכתבה האבחנה של פסוריאזיס כאשר למעשה מדובר היה בדרמטיטיס ממנו סבל התובע בשנת 2005?

• האם ישנו בעברו של התובע תיעוד רפואי כלשהו, למעט האמור בתעודת השחרור, שממנו עולה האבחנה של פסוריאזיס לפני התאונה?

• האם לא סביר יותר להניח שאבחנה של הפסוריאזיס נכתבה בטעות בתעודת השחרור, שכן היא לכאורה נלקחה מתשאול התובע ולא עולה מכל בדיקה אובייקטיבית שבוצעה בבית החולים ו/או מתיעוד מעברו הרפואי של התובע?

• בהנחה ולא סביר שמחלת הפסוריאזיס תתפתח ביום אחד, האם יותר סביר להניח שמה שנרשם בתעודת השחרור אינה האבחנה הנכונה?

ביום 26.7.20 התקבלו תשובות המומחה, כדלקמן:

"א. לחלק הראשון של השאלה התשובה חיובית. אכן, במכתב השחרור מהמחלקה הקרדיולוגית של תל השומר מצוין במפורש, ברשימת האחבחנות הנלוות, PSORIASIS.

לחלקה השני של השאלה "האם לנוכח האמור הרי שאין קשר סיבתי בין מחלת התובע לבין האירוע מיום 30.5.13?" התשובה שלילית לחלוטין עם כמה סימני קריאה!!!

אסביר. למרות, שאין בתיק הרפואי תימוכין לפסוריאזיס, אני מקבל את האבחנה הרשומה במכתב השחרור כעובדה. התובע סבל מפסוריאזיס עוד לפני האירוע. מנגד, בעת האשפוז לא היו נגעי פסוריאזיס, דהיינו מחלתו הייתה חבויה, או לא הייתה פעילה, או כפי שאנו אומרים הייתה ברמיסיה (remission), בהפוגה. במילים אחרות, התובע סבל מפסוריאזיס בעברו, לפחות לפי מכתב השחרור, אבל בעת האשפוז לא היו נגעי פסוריאזיס, באשר בבדיקה גופנית אין זכר לנגעי עור כלשהם.

כפי שכתבתי בחוות דעתי המקורית "מחלת הפסוריאזיס היא מחלה תורשתית. המחלה יכולה להופיע בכל גיל מעצמה, דהיינו ללא שנזהה כל גורם. בחלק מהמקרים אנו מזהים גורם כמו למשל תרופות מסוימות, זיהומים, וגם סטרס נפשי. כל הגורמים האלה, לרבות לחץ נפשי מוצאים את המחלה מהכוח לפועל. בלי התורשה הגנטית לא תפרוץ המחלה, ובחלק מהמקרים ללא גורם משפעל גם כן לא תהיה התפרצות של המחלה. במילים אחרות כדי שהמחלה תתפרץ דרושים שני תנאים, גנטיקה מתאימה וגורמים משפעילים. כאמור לא אצל כל החולים אנו מזהים גורמים משפעלים". במקרה הנוכחי מחלת הפסוריאזיס הייתה קיימת אצל התובע עוד לפני האירוע, אולם היא לא היתה פעילה. לפי העובדות המוסכמות המחלה התפרצה אצלו אחרי האירוע.

למען הסר ספק, ולמען הבהירות אחזור בקצרה על תשובתי לחלקה השני של השאלה.

בחוות הדעת המקורית כתבתי "התובע עבר אירוע ברור ומובהק שהביא לסטרס ולחץ נפשי, אירוע שבעקבותיו גם עבר התובע אוטם שריר הלב ובעקבותיו גם התפרצה אצל התובע מחלת הפסוריאזיס", אשר כפי הידוע ממכתב השחרור, הייתה קיימת אצל התובע עוד לפני האירוע, אך בזמן האירוע לא הייתה פעילה. קיים על כן קשר סיבתי רפואי בין התפרצות המחלה לבין האירוע הטראומתי שעבר בעבודתו.

במילים אחרות התשובה לחלקה שני של השאלה היא, שהעובדה שהתובע אובחן כפסוריאזיס לפני האירוע לא שוללת קשר סיבתי רפואי בין האירוע הטראומתי והתפרצות מחודשת של המחלה.

...

ב. בוודאי שלא. לא סביר, לוקח יותר זמן.

ג. אכן כן. בביקור מיום 10.08.2005 סיבת הביקור "נגעים בעור כף יד שמאל" והאבחנה contact dermatitis.

ד. יש מצבים בהם דרמטיטיס בכפות הידיים יכולה לדמות לפסוריאזיס, וסביר להניח שלא לכול רופא משפחה יש המיומנות והניסיון לאבחן בין השניים. לא היית מגדיר זאת "מתבלבלים פעמים רבות", וספציפית למקרה הנוכחי, האסימטריה (כף יד אחת), והטיפול שקיבל (קרם לחות) אינם תומכים בדיוק בפסוריאזיס.

ה."האם יתכן שבבית החולים נכתבה האבחנה של פסוריאזיס כאשר למעשה מדובר היה בדרמטיטיס", ייתכן – אולי, סביר –בוודאי ובוודאי שלא, רחוק מאוד מכך. הרופאים שקיבלו את התובע במחלקה הקרדיולוגית בוודאי לא עברו על התיק הרפואי של התובע, ואפילו אם היו עוברים עליו הרי, שלא היה עולה בדעתם לפרש את אותו ביקור בודד כפסוריאזיס. האבחנה נלקחת על פי רוב מאנמנזה שלוקחים מהחולה ו/או מבני משפחתו. יתירה מכך, לא מדובר באבחנה הרשומה בכותרת ברשימת האבחנות, אלא "מסתתרת" בביקור בודד בתוך תיק רפואי של עשרות עמודים, ועל כן אין סיכוי, שהרופא המקבל חולה עם אוטם שריר הלב יגלה פרט זה, בניגוד לעו"ד המכין תיק לדיון.

ו. לא, לא מצאתי תיאור כזה לפני האשפוז.

ז. האבחנה של פסוריאזיס אכן נלקחה מהאנמנזה, דהיינו מתשאול של החולה ו/או המלווים. הבדיקה באשפוז לא הראתה נגעי פסוריאזיס מה שאומר, שגם אם התובע אובחן בעברו כסובל מפסוריאזיס הרי, שמחלתו לא הייתה פעילה בעת האשפוז (ראה תשובה לסעיף א'). לא הייתי מסיק מכך, שהאבחנה נכתבה בטעות.

ח. אחזור על תשובתי הקודמת. העובדה שלא היו לתובע נגעי פסוריאזיס בעת האשפוז, והעובדה שאין תיעוד בתיקו הרפואי על טיפול במחלת הפסוריאזיס אינם הופכים את האחבנה של פסוריאזיס בתעודת השחרו רלמוטעית. מאידך, למרות שהתובע אובחן כסובל מפסוריאזיס, בעת האשפוז ולפניו המחלה לא הייתה כלל פעילה, ובעת האשפוז לא היו לו נגעי פסוריאזיס.

כפי, שכתבתי בסעיף א', בין אם התובע אובחן כפסוריאזיס לפני האירוע ובין אם לאו, הדבר אינו משפיע על מסקנתי לגבי הקשר הסיבתי בין התפרצות מחלת הפסוריאזיס אצל התובע לבין האירוע הטראומתי, שעבר בעבודתו" (ההדגשות במקור –א.ר.ב).

התובע טען בסיכומיו כי לאור הודעת הנתבע מיום 14.1.20 כי מכיר הוא באוטם שריר הלב כפגימה שנגרמה כתוצאה מתאונת העבודה מיום 30.5.13, המחלוקת שנותרה היא האם מחלת הפסוריאזיס ממנה סובל התובע קשורה לאירוע החריג.

התובע הוסיף כי פרופ' וולף קבע חד משמעית בחוות דעתו כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין התפרצות המחלה וכי חזר המומחה על קביעתו בתשובותיו לשאלות ההבהרה. ויש לקבלה בהיותה ברורה ונחרצת ועל בסיסה יש לקבל את תביעתו ולקבוע כי קיים קשר סיבתי בין מחלת הפסוריאזיס לאירוע החריג.

מנגד, לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה בכל הקשור למחלת הפסוריאזיס. שכן קבע המומחה את הקשר הסיבתי על סמך תיעוד סובייקטיבי שאינו מתועד ברשומות הרפואיות. הנתבע הוסיף כי התובע לא פנה לקבלת טיפול רפואי בגין הפסוריאזיס סמוך למועד האירוע, אלא דיווח על כך 3 שנים לאחר מועד האירוע.

לטענת הנתבע, אין במענה לשאלות הבהרה הסבר לכך שבחר המומחה לקבוע קשר סיבתי בשעה שהוא מצין כי אין מסמכים אובייקטיבים סמוך לאירוע המתארים התפרצות של פסוריאזיס, זאת בשים לב לעובדה שהוא מצין כי במועד האשפוז שלאחר האירוע לא סבל התובע מפסוריאזיס.

הנתבע הוסיף כי המומחה השיב לשאלות ההבהרה תוך שהוא מחווה את דעתו האישית על אופן שליחת השאלות; התעלם מהעובדות שהונחו לפניו; קבע קביעות על בסיס חומר רפואי חסר והתייחס באופן לקוני ותיאורטי לממצאים הרפואיים באופן שאינו מנומק כנדרש והתבצר העמדתו ויש בכך בכדי לפסול את חוות דעתו ולמנות מומחה אחר תחתיו או לסטות מקביעותיו של המומחה הרפואי ולדחות את התביעה.

דיון הכרעה

הלכה פסוקה היא כי בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של המומחה מטעם בית הדין וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מדי בעלי הדין (דב"ע (ארצי) 411/97 דחבור בוטרוס – המוסד לביטוח לאומי, 2.11.1999).

בהתאם להלכה הפסוקה, חוות דעתו של המומחה הרפואי אשר מונה על ידי בית הדין היא בבחינת "אורים ותומים" בתחום הרפואי, ובית הדין יסמוך ידו עליה אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן שלא לעשות כן (ר' עב"ל 1035/04 דינה בקל – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.6.2005; עב"ל (ארצי) 34988-04-11 ישראל מאמו – המוסד לביטוח לאומי, 9.5.2012).

המומחה בחן את נתוניו הרפואיים של התובע, כפי שהם עולים מהמסמכים הרפואיים שהועברו לעיונו והגיע למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין מחלת הפסוריאזיס לבין האירוע מיום 30.5.13.

ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה, אין בסיס לפסילתה. בענייננו אין לומר כי חוות דעתו של המומחה אינה מפורטת או שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, שכן חוות הדעת הינה מפורטת ומנומקת. כך שלא הובאה כל הצדקה שלא לקבל את חוות דעתו של פרופ' וולף כלשונה.

ערים אנו לטענות הנתבע בסיכומיו, אולם אין בידנו לקבלן, תשובותיו של המומחה הן בחוות דעתו והן לשאלות ההבהרה היו ברורות וחד משמעיות, לפיהן קיים קשר סיבתי בין מחלת הפסוריאזיס ממנה סובל התובע לאירוע מיום 30.5.13 כעולה מהמסמכים הרפואיים. מדובר בקביעה רפואית שבית הדין אינו נוהג להתערב בה.

באשר לבקשה למינוי מומחה אחר:

בהנחיות שהוצאו מטעמה של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת (בדימוס) נילי ארד, בעניין מומחים יועצים רפואיים, כפי שפורטו בהחלטת בית הדין מיום 1.10.17, הכלל הוא כי על בית הדין להסתפק במינוי מומחה אחד לפגימה אחת. וכי לא על נקלה ימנה בית הדין מומחה נוסף, או אחר (ר' סעיף 16 להנחיות). עוד נקבע כי מומחה נוסף יכול וימונה ככל ובית הדין מצא כי הוא לא נתן מענה לכל השאלות שהוצגו והן חיוניות להכרעה בהליך או אם נראה שהמומחה דוגל באסכולה המחמירה עם הנפגע או מטעמים מיוחדים אחרים שיפורטו (ר' סעיף 17 להנחיות). באשר למינוי מומחה אחר נקבע כי צעד זה לא יינקט על נקלה וכי נדרש טעם ממשי לפסילת המומחה כגון חריגה מהעובדות שנקבעו על ידי בית הדין, התנגדות לאסכולה הרפואית עליה מבוססת פסיקת בתי הדין לעבודה בתחום הרלוונטי, באם נפל פגם אישי במומחה או מטעם אחר שיירשם.

במאמרו של נשיא בית הדין הארצי, כב' השופט (בדימוס) אדלר, נאמר כי פסילת מומחה הנה צעד חריג שבית הדין נוקט בו בנסיבות נדירות, אשר רק בהתקיימן רשאי בית הדין להיעתר לבקשה כאמור "ואין הדבר בבחינת מעשה שבכל יום" (ס' אדלר, מומחים יועצים רפואיים בבית הדין לעבודה, המשפט ב' 199). כאשר הסיבות האפשריות לפסילת חוות דעת הן כאשר חוות הדעת של המומחה מבוססת על עובדות שלא נקבעו על ידי בית הדין, כאשר מתברר שהמומחה נוהג לתת חוות דעת לנתבע, כאשר חוות הדעת מבוססת על הנחה משפטית לא נכונה, או כאשר המומחה אינו מוכן להשיב על שאלות הבהרה או אינו מסוגל להשיב עליהן, כמו במקרה בו עזב את הארץ.

בענייננו, עיון בחוות הדעת של פרופ' וולף ובתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו מעלה כי לא התקיימו אף לא אחת מהסיבות המצדיקות מינוי מומחה אחר או נוסף. המומחה לא סטה מהעובדות הקבועות בהחלטת בית הדין ונתן מענה ברור לכל השאלות שהוצגו לו, לרבות שאלות ההבהרה.

חרף טענות הנתבע המומחה התייחס מפורשות אל השאלות, והעובדות שהופנו אליו, תוך התייחסות לחומר הרפואי שהונח לפניו. המומחה קבע כי אכן ישנו מסמך רפואי אחד בו מתוארת התפרצות מחלת הפזוריאזיס אותה קישר התובע אל האירוע מיום 30.5.13, והוסיף כי זוהי הרגשה סובייקטיבית של התובע. אולם בצירוף העובדות כפי שנקבעו בהחלטת בית הדין ולאור העובדה כי אין בחומר הרפואי הקודם לאירוע, אזכור של מחלת הפסוריאזיס, קובע הוא כי האירוע גרם להתפרצות המחלה, וגם לו היתה קיימת בעברו של התובע – דבר אשר לא נמצא במסמכים הרפואיים – המחלה חלפה או היתה בנסיגה והאירוע גרם להופעתה מחדש. איני מוצאת סתירות בחוות דעתו של המומחה או בתשובותיו לשאלות ההבהרה, וכן לא הצביע הנתבע לטעמי על סיבה למינוי מומחה אחר תחתיו.

סוף דבר 

לאור האמור לעיל, ובהתאם לחוות דעתו של פרופ' וולף, ולהסכמת הנתבע בכל הקשור לאוטם שריר הלב, דין התביעה להתקבל.

הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 3,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"א, (02 נובמבר 2020),  בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.